הפרק השלישי במשלי ממשיך ללמד את דרכי החכמה, וכאן אנו מגיעים אל חלקו האחרון: מן הפסוק "בני אל ילוזו מעיניך" ועד סוף הפרק. שלמה המלך פותח בהדרכה כיצד להחזיק בחכמה בעיון ובמעשה, ממשיך בתיאור השמירה וההשגחה העליונה המתלווה אל ההולך בדרכיה, ולאחר מכן - וזהו החידוש הגדול של המלבי"ם בפרק - עובר לשורת פסוקים שנראים כהדרכות בבין אדם לחברו, ובאמת הם נאמרו כמשל, כשהנמשל הוא היחס שבין הגוף ובין הנפש.
בְּנִי אַל־יָלֻזוּ מֵעֵינֶיךָ נְצֹר תֻּשִׁיָּה וּמְזִמָּה׃
"אל ילוזו מעיניך" - שלא יסורו דרכי החכמה מעיניך. ו"עיניך" כאן אינן עיני הבשר אלא העיניים הפנימיות, עיני הלב. ושני דברים עליו לשמור: "מזימה" - אלו המחשבות העמוקות בחכמה, מלשון זומם, מה שאדם חושב ומעמיק; ו"תושיה" - המעשים שאדם עושה על פי החכמה. תושיה היא מלשון "יש", וכבר ביארנו שהחכמה, התורה הקדושה, היא היש האמיתי, ולכן המעשים הנעשים על פיה הם בגדר "תושיה".
אומר לו: היזהר ושמור שגם המעשה וגם העיון והמחשבה יהיו לפי דרכי החכמה. ואפילו אם אתה שומר על ה"תושיה", דהיינו על המעשה, אל תסתפק בכך - שמור גם על ה"מזימה", שהיא עומק העיון בחכמה. מדוע? כי לא די לאדם לומר "אני מקיים מצוות, כל מה שכתוב בתורה אני עושה". הרי עליך להעמיק בחכמה, שהתלמוד מביא לידי מעשה, ואמרו חז"ל "לא עם הארץ חסיד ולא בור ירא חטא". אינך יכול להישאר עם הארץ ובור ולומר "העיקר שהתושיה בידי". לכן: נצור תושיה - וגם מזימה, שיהיו לך מחשבה ועסק התורה והעמקה, ועל ידי זה יהיה באמת קיום לתושיה. שהלימוד הנכון הוא לימוד על מנת לשמור ולעשות ולקיים, וזהו לימוד תורה לשמה.
וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ וְחֵן לְגַרְגְּרֹתֶיךָ׃
על ידי זה יהיו לך חיי הנפש, שהרי הנפש אינה נקראת חיה אלא כאשר היא פועלת בכל כוחותיה הנפשיים להשכיל על פי דרכי החכמה. ומכאן שרשעים בחייהם קרויים מתים. איזה מתים? הנה הוא מדבר, עושה רעש, חי מאוד - אבל את הבהמה שבו ראית, לא את הנפש. הבהמה עדיין קיימת, ואילו הנפש שבפנים מתה מכבר. מי שפועל על פי החכמה - "ויהיו חיים לנפשך", הנפש שלך מקבלת חיות.
ו"חן לגרגרותיך": מבאר המלבי"ם את ההבדל בין צוואר לגרגרת. הצוואר הוא מאחור, בעורף ("רביד הזהב על צווארו"), והגרגרת היא מלפנים, מקום הגרון. והוא בא לרמז על הדיבור: כאשר תדבר בגרונך ותלמד את דרכי החכמה לאחרים, תמצא חן - במה שתלמד אחרים ותפיץ את דרכי החכמה, תמצא חן בעיניהם.
אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ וְרַגְלְךָ לֹא תִגּוֹף׃
על ידי זה תתלווה אליך ההשגחה העליונה ותשמור אותך מכל רע. וכאן מונה שלושה מצבים שבהם ההשגחה מצילה את האדם. הראשון - בלכתו בדרך, שהיא מסוכנת, ובפרט בזמנם, שאמרו חז"ל כל הדרכים בחזקת סכנה; החכמה תשמור עליך בדרך, להינצל משודדים, מאורבים ומרוצחים. השני - בשבתו בביתו; אמנם אין הסכנה כבדרך, אך גם שם זקוק אדם לשמירה, ושני מצבים יש בה: בשעה שהוא ישן, שהישן מסוכן יותר מן הער - אדם ישן ויכולה להיות דליפת גז, ולא הרגיש כלום; וכבר אמרו על אחד שחלם שהוא מת, קם בבוקר וראה שזו אמת. והמצב השני הוא בשעת היקיצה, כאשר הזמן עצמו הוא זמן סכנה: עת מלחמה, עת צרה, אסון כולל לכל המקום.
וסדר זה הוא סדר הכתוב "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך": "בשבתך בביתך" בזמן היקיצה, "ובלכתך בדרך" שהוא המצב המסוכן יותר, "ובשוכבך" בשעת השינה. וכך מסדר שלמה את הפסוקים כאן: "אז תלך לבטח דרכך" - בלכתך בדרך, שהוא זמן הסכנה הגדול יותר, "ורגלך לא תיגוף" - שלא תיתקל רגלך בדבר בעת הסכנה. וגם כאשר אדם יושב בביתו ואינו ישן, ה' ישמור עליו.
ובכל אחד מן המצבים הוא אומר שני דברים. הראשון - ביטחון בלב. כשיש לאדם ביטחון בקב"ה הוא רגוע; וכשאין בלבו ביטחון, אף אם מבחוץ אין סכנות גדולות, לבו מפרפר תמיד, הוא חי בפחד, שומע קול "בום" ומיד רץ ומתקשר לכולם - מה קרה, הילדים בסדר? זה אדם שאין לו ביטחון בה'. הדבר השני - שהקב"ה באמת מתלווה אליו ומצילו מכל פגע. "אז תלך לבטח דרכך" - זה הביטחון הפנימי, שאני רגוע ושליו ואיני חי בפחדים; "ורגלך לא תיגוף" - שמירה חיצונית, הילה של שמירה, "כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך", שלא תגיע אליך הצרה והאסון.
אִם־תִּשְׁכַּב לֹא־תִפְחָד וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ׃
כאן הוא עובר לעת השכיבה, ואף היא מחולקת לשניים. "אם תשכב לא תפחד" - זהו הביטחון: אתה שוכב שליו, ואין לך מחשבות וחששות בלב מה יקרה. "ושכבת וערבה שנתך" - זו השמירה מבחוץ, שלא יבהילוך חלומות רעים, ושאר הפגעים והסכנות שיכולים להיות בעת השינה לא יזיקו לך.
אַל־תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא׃
ועתה לזמן היקיצה, ואף הוא מחולק לשניים. "אל תירא מפחד פתאום" - בעת היקיצה יש לך ביטחון בלב, אתה רגוע ושליו ואינך ירא מפחד שיבוא ויפתיע אותך. "ומשואת רשעים כי תבוא" - זו השמירה המעשית מן השמיים: אף אם תבוא שואה מצד הרשעים, או שואה הבאה להשמיד את הרשעים, אתה תינצל; לא תחשוש מן האימה והשואה העומדת לבוא על הרשעים, ולך לא יאונה כל אוון.
כִּי־יְהֹוָה יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ וְשָׁמַר רַגְלְךָ מִלָּכֶד׃
מבאר המלבי"ם את ההבדל בין "כסל" לבין "תקווה": תקווה היא מלשון כיווי, שהאדם מקווה שיקרה לו דבר טוב; ואילו כסל הוא ביטחון מן הרע, שלא יאונה לו אוון. לכן אם ברצוני לומר את שני הדברים אני אומר: ה' בכסלי והוא תקוותי - בכסלי שלא יקרה לי רע, ותקוותי שיהיה לי רק טוב. וזה שאומר "כי ה' יהיה בכסלך": ה' יציל אותך מן הרע, ואף שאינך עושה שום מעשה, הוא המגן והמציל. ולכן סמוך לבו של אדם ואינו ירא. שהרי בעת צרה, גם מי שיש לו ביטחון בה' ואינו חושב שיקרה לו אוון - עדיין הסכנה קיימת, ויכול אדם שאינו מאלה שמגיע להם להילכד בפח יקוש יחד עם כולם. על זה אומר לו: ה' יהיה בכסלך, תקוותך בהשגחת ה', "ושמר רגלך מלכד" - שלא תילכד בפח ולא תהיה לך שום צרה. גם ביטחון פנימי וגם שמירה חיצונית מאת ה' יתברך.
אַל־תִּמְנַע־טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת׃
פשטות המקרא: כאשר יש אדם שמגיעה לו טובה, והוא כמו "בעל" הטוב הזה, הראוי שייעשה לו - אל תמנע ממנו את הטובה, שהרי היא מגיעה לו. "בהיות לאל ידך לעשות" - כשיש בכוחך לעשות את הטובה, אדרבה, עשה לו. אלא שהפסוקים הבאים, אף שכולם פסוקים נכונים ואמיתיים גם בבין אדם לחברו ויש בהם עצות והנהגות ישרות, שלמה אמרם כאן כמשל, והנמשל הוא הגוף והנשמה.
"אל תמנע טוב מבעליו" - הנפש הרוחנית, מה הטובה שלה? ללכת בדרכי ה'. לכן אל תמנע ממנה את הטוב שלה. "בהיות לאל ידך לעשות" - כל זמן שאתה מסוגל להיטיב לנפשך, היטב לה; אל תלך אחר תאוות העולם הזה ואל תמנע מן הנפש את החיות הרוחנית שלה.
אַל־תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן וְיֵשׁ אִתָּךְ׃
אף זה מוכר לנו מבין אדם לחברו: לא יאמר אדם לחברו "לך ושוב" בזמן שיש אתו. למשל גבאי צדקה שבא להתרים אותך, ואתה אומר לו "תבוא מחר" - והאדם ייאלץ לטרוח ולבוא שוב, בעוד שברגע אחד יכולת להוציא מכיסך את הסכום שהתכוונת לתת ולתת לו. למה להטריחו ולדחותו ב"לך ושוב"? וכך בכל עניין ועניין: מה שאתה יכול לתת לו היום - תן לו היום, ואל תדחה אותו למחר.
וזהו המשל; והנמשל: טוב שאתה יכול לעשות לנפשך היום - אל תדחה אותו למחר. כמו שאמרו "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תיפנה". אל תאמר לנפשך "לך ושוב" - לא היום נפשי, מחר אלמד, מחר אקיים מצוות, מחר אעשה רצון ה' - "ויש אתך", יש לך זמן היום, ולמה תדחה למחר? כשם שאתה מבין שאין למנוע טובה המגיעה לזולתך אלא להשפיע עליו, וכשם שאתה מבין שאם אני יכול להשפיע מיד לא אדחה לזמן מאוחר, כך גם בענייני הרוחניות: עשה והחייה את נפשך במה שאתה יכול בעודך צעיר. אל תאמר "כשאצא לפנסיה" - מנין לך שיהיו לך אז כוחות? ומנין לך שתצא לפנסיה? כמה לא הגיעו לפנסיה? יאריך ה' ימינו בטוב ושנותינו בנעימים, אבל מי יודע מה יילד יום. ולכן אמרו חז"ל "שוב יום אחד לפני מיתתך" - מתי? היום. אתה יודע מה יהיה מחר? שוב היום.
אַל־תַּחֲרֹשׁ עַל־רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא־יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ׃
אין ראוי שאדם יחרוש רעה על רעהו בזמן שרעהו יושב לבטח אתו. למשל שותף שלך, היושב שקט שליו ושאנן, ואתה כבר רוקם תוכניות איך לעזוב אותו, לנשל אותו, לפרק את החבילה ולמנוע ממנו את המגיע לו. וכן בזוגיות: אשתו חיה אתו ומרגישה שהכול בסדר, והוא בינתיים טווה תוכניות איך לגרשה, מעביר כספים בבנק בצורה שלא יהיו רשומים על שמו - זה חורש עליה רעה בשעה שהיא יושבת לבטח אתו.
והנמשל: אין ראוי שכוחות הגוף יחרשו רעה על כוחות הנפש, בזמן שהנפש יושבת לבטח אתו. הרי את מי שלח הקב"ה להחיות את הגוף? את הנפש. ואין ראוי שהגוף ירקום כל מיני תוכניות של הנאות ורדיפת הגשמיות והתאוות, בשעה שהנפש יושבת לבטח אתו והוא אינו מתכוון לתת לה את חלקה. וכבר דיברנו בשיעורים הקודמים שהנפש אינה נהנית מן הגשמיות, אלא מן הרוחניות, ולה היא שואפת.
מדוע בגואה יש הכי הרבה ישראלים? ובכל אותם מקומות במזרח הרחוק, בהודו ובסביבותיה, שבהם אנשים "מחפשים את עצמם", הכי הרבה יש ישראלים? מפני שליהודי יש נפש, נפש מן העליונים, והיא כל הזמן רועשת וגועשת בפנים, היא רעבה. וכיוון שהיא רעבה, האדם מרגיש צורך להשביעה ולהרוות אותה; אך מכיוון שאינו מגיע אל המעיין הטהור והקדוש, הוא מחפש לו בורות נשברים אשר לא יכילו המים, ומגיע למעיין נרפש ומקור מושחת - העיקר שיהיה לנפש משהו. אבל אין זו הרוחניות שהיא צריכה, אלא פסאודו־רוחניות, משהו שליד הרוחניות, והוא סבור שבזה ירווה את צימאונו, ובאמת אין בזה רוויה. ומאין הכמיהה הזאת? מפני שלישראל נפש מן העליונים, וכיוון שנשמתו מן העליונים היא שואפת לרוחניות, וכל רוחניות שתביא לה - היא נמשכת אליה.
אמר פעם הרב כהנמן: במדרש מובא שיש עשרה מיני רעב, והרעב הגדול שבהם הוא הרעב שיהיה באחרית הימים - "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'". ולכאורה, רעב זה אינו דומה לכל הרעבים שהוזכרו שם: רעב בימי אברהם, רעב בימי פרעה וכיוצא בזה - כולם רעב של צרה ושל צער, וזה רעב חיובי. אומר הרב כהנמן: לא לגמרי חיובי. שהרי מה גורם הרעב? אדם רעב, מציעים לו פרוסת לחם - אם הוא משיב "מה אתה מביא לי משלשום? תביא לחמנייה טרייה" - אינו רעב. רעב אוכל גם לחם חצי מעופש, וצמא שותה גם מים שאינם מי עדן. יגיע דור שיהיה בו רעב וצמא כה גדול לרוחניות, עד שיאכלו וישתו כל מה שיביאו להם - וזו תהיה הבעיה: לא ידקדקו לראות אם זה ראוי או אינו ראוי. ירצה ללמוד קבלה, ילך ל"מכון ללימודי קבלה" בתל אביב, יחפש לו מקומות שמוכרים בהם הבלים ושטויות. למה? כי הוא צמא. ואצל מי אתה לומד? לא משנה - צמא שותה הכול, רעב אוכל הכול. ומזה צריך להיזהר: גם כשיש רעב וצמא לרוחניות, בדוק מה אתה שותה ומה אתה אוכל, שלא תאכל דברים שיזיקו לך.
וזה מה שבא לומר: דע לך שכמיהת האדם לרוחניות נובעת מן הנפש. "אל תחרוש על רעך רעה" - אל תרעיב את נפשך ותחפש לה רק תאוות גשמיות, שבהן לא יהיה לה סיפוק. הרי היא יושבת לבטח אתך, היא מחיה אותך והיא נותנת לך את הכוח הרוחני - ולמה תחרוש עליה רעה ולא תספק לה את המגיע לה, את החלק שיחיה אותה, שהוא הרוחניות?
אַל־תָּרִיב עִם־אָדָם חִנָּם אִם־לֹא גְמָלְךָ רָעָה׃
אין ראוי לריב עם אדם בחינם, כלומר בלי סיבה, אלא אם כן גמלך רעה. ומהו גדר "גמלך רעה"? אומר המלבי"ם שמושג הגמול קשור תמיד לאיבה או לאהבה: אני גומל לך טובה על טובה שעשית לי מתוך אהבה, או גומל לך רעה על רעה שעשית לי מתוך שנאה - פעולת תגמול, שאני נפרע ממך. ומעתה, אם אדם עשה לי רעה, ייתכן שלא הייתה זו "גמילה": עשה לי רעה בלי משים, פגע בי במעשה שלא בכוונה ולא מתוך שנאה - אין זה "גמלני רעה" אלא "עשה לי רעה", ואף בזה אין ראוי שאריב עמו. אבל אם גמלני רעה בדרך של איבה - זו ריב כראוי, לא בחינם, ויש לי סיבה.
וכשם שאתה מבין זאת בבין אדם לחברו, כך אין ראוי שכוחות הגוף יעשו מלחמה ומריבה עם כוחות הנפש. ואפילו אם נדמה לאדם שבהעצמת כוחות הנפש יימנעו ממנו הנאות העולם הזה ותאוותיו ולא יוכל ללכת אחר כל תאוות לבו - אמת, לפי תחושתו העכשווית זו כביכול רעה, ואי אפשר להתווכח על מה שהוא חש. אבל האם זו "גמילת רעה", או שזו רעה שהיא לטובתו? לטובתו. שהרי הנפש האומרת לך להימנע מן התאוות מבקשת את טובתך, כי ההליכה אחר התאוות מחלה גוף ונפש. אין הנפש גומלת לך רעה מתוך איבה - אלא אדרבה, היא רוצה בטובתך. כאב שאומר לבנו "אל תשחק עם גפרורים", והבן אומר "אבא הזה, הכול אסור" - לטובתו או לרעתו? לטובתו. כך גם כשהנפש מונעת אותנו מהנאות ותאוות - לטובתך, ואינה גומלת אותך רעה. ואם כן אין ראוי שתריב עם נפשך חינם.
אַל־תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס וְאַל־תִּבְחַר בְּכׇל־דְּרָכָיו׃
"איש חמס" הוא אדם שחומס את נפשו ונוטה מדרך הטוב. ולמה נקרא חמס? מפני שהוא גוזל מנפשו וחומס ממנה את המגיע לה, ואינו נותן לה את החלק הרוחני שהיא זקוקה לו. על זה אומר: אל תקנא באיש חמס - אל תתאווה אחריו ואל תקנא בהצלחתו, ואל תחשוב שהצלחתו אמיתית. ועוד דבר: "ואל תבחר בכל דרכיו" - שאדם עשוי לנטות אחריו לא מחמת קנאה אלא מפני שהוא רואה את דרכיו כדרכים נכונות וטובות. על זה אומר: אל תבחר בהן, שכן דרכיו שליליות. ועתה הוא מונה ארבעה אופנים שבהם ייתכן איש חמס, ומכולם הוא מזהיר.
כִּי תוֹעֲבַת יְהֹוָה נָלוֹז וְאֶת־יְשָׁרִים סוֹדוֹ׃
הראשון - אדם הסוטה מן היושר, שאינו הולך אחר הבינה. "נלוז" הוא מלשון "יליזו מעגלותיך", אדם שדרכיו עקומות וסוטות מן הנתיב הישר. תועבת ה' הוא הנלוז מן היושר, ההולך על פי בינתו בדרך עקומה, ואדם כזה סופו לצאת לכפירה ולמינות. ומה אהוב לפני ה'? "ואת ישרים סודו" - הישר הוא היפך הנלוז, ולמי מגלה ה' את סודו? "סוד ה' ליראיו", את סודותיו יגלה הקב"ה לישרים ההולכים בדרך הבינה ביושר, הם אוהבי ה', ולהם יגלה סוד מעשה בראשית וסוד המרכבה, מה למעלה ומה למטה. לכן ברח מן הנלוז, מאדם שדרכיו מעוקשות ואינן ישרות.
מְאֵרַת יְהֹוָה בְּבֵית רָשָׁע וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ׃
הסוג השני הוא הרשע. וגם אם אתה רואה שלרשע יש בית קבוע, והוא יושב בפנטהאוז ומצליח בענייניו הגשמיים - אל תתפעל מזה. מארת ה' בבית רשע, יש שם מארה וקללה, שה' רוצה להאבידו. ולעומתו "ונווה צדיקים" - אומר המלבי"ם, "נווה" הוא כמו נווה הצאן; אין זה בית ואין זה פנטהאוז, זה פחון, אולי אפילו אוהל, דבר מועט הרבה יותר. ואף על פי כן, כיוון שהוא של צדיקים - "יברך", תשרה בו הברכה. באופן טבעי כשאנו רואים טירה אנו אומרים "כאן יש ברכה", ולהוא יש רק פחון, "שם יש מארה". אומר לך הכתוב: לא ולא. אם הבית של רשע - שורה שם מארה; ואם אין לזה אלא נווה, וזה נווה צדיקים - ה' יברך את אותו מקום.
אִם־לַלֵּצִים הוּא־יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן־חֵן׃
הסוג השלישי הוא הלץ, אדם המתלוצץ על דברי התורה והחכמה, ומכל דבר עושה צחוק וליצנות. ומדוע? מפני שאינו מבין את טעמם. הרי אמרנו שהחכמה אין לה השגה במושכל, וצריך לקבלה מפי נביא, מפי ה'; וכיוון שאין לו ההקדמות הראויות ולא קיבל אותה מפי ה' או מפי נביא - "מי אמר שזה נכון?" הוא צוחק ומלעיג. והוא חושב לעצמו: אם יש דבר שאיני מבין, הוא אינו נכון; כדי שדבר יהיה נכון צריך שיתקבל על דעתי. מאזני השכל שלו הם הפלס המוחלט, ואין אצלו "קבל כי נביא אמר" או "קבל כי זה יצא מאת ה'".
"אם ללצים הוא יליץ" - אומר המלבי"ם, ה' יסובב שהלץ הזה יהיה בעצמו לליצנות ולשיחה בפי כל הבריות. וכל מי שראה את אותו בדרן ידוע - לא נזכיר את שמו - שנהיה לליצנות ולשיחה בפי כל הבריות עד שנאלץ להתאבד בכלא, ראה את הדוגמה המדויקת ביותר לכתוב כאן. כך הוא כשאדם עושה כל הזמן צחוק מאחרים, מזלזל בהם, הופך אותם ללעג וקלס, מדבר על אנשים בדרך גאווה ובוז, מדבר על עדות וכדומה: בסופו של דבר "הוא יליץ" - הקב"ה יעשה ממך ליצנות, ואתה תהיה ללעג ולקלס ולשיחה בפי כל. ממש נבואה כתובה כאן.
"ולענווים ייתן חן" - העניו אינו בא לחלוק על חוקי החכמה, שהרי כדי לקבל את החכמה אתה חייב להיות עניו. בעל הגאווה אומר "מי אמר שזה נכון? אני אבדוק בשכלי", ואם אין זה מסתדר בשכלו - אינו מקבל את חוקי החכמה, שכן מיד הוא מחזיק עצמו ליודע ולמבין. ואילו הענוותן מקבל: אם ה' אמר - אני מקבל; אם בעל החכמה אמר - אני מקבל. וזו מעלתו של העניו, שהוא מקבל את מה שאומרים לו. ולכן "לענווים ייתן חן" - הקב"ה נותן לו חן בעיני הבריות.
ובאמת הלץ - רבים שונאים אותו, שהרי פעם התלוצץ על זה ופעם על זה, והוא צובר לעצמו קהלים שלמים של שונאים. ולמה הוא נחשב מבוקש? מפני שאנשים נהנים מליצנותו "עד אליי": תעשה צחוק מהשכנים שלי, מאלה ומאלה, אך בי אל תיגע. וכשזה נוגע בך - גם אתה מפתח שנאה. לכן אין ללץ חן בעיני הבריות.
ושימו לב, מי שרוצה לבדוק - הדבר סיסטמטי ומדויק: מי הם האנשים האהובים ביותר בחברה, אהובים באהבת אמת? אנשים ענווים. בדקו וראו מה התכונה המרכזית בהם ומה המידה המרכזית שבהם - מידת הענווה. כל אדם שתראו שהוא מקובל מאוד בין האנשים, בין שומרי מצוות ובין שאינם שומרי מצוות, שאנשים אוהבים אותו ורוצים להתקרב אליו וכולם רואים בו חבר - תראו שיש בו ענווה, ושעם אדם כזה כל אחד מרגיש טוב. ולעומתו המתלוצץ על הכול - זו גאווה: אני מעל כולם. שהרי אלמלא הרגשתי שאני מעליך, איך הרשיתי לעצמי להתלוצץ עליך ולהופכך ללעג וקלס?
כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן׃
ועתה לסוג הרביעי של איש חמס, החומס את נפשו מכל טובה - הכסיל. וכבר הסברנו את ההבדל בין לץ לכסיל: הלץ מתלוצץ על החכמה מפני שאינו מבין בה טעם ואין לזה בעיניו היגיון, ולדעתו כל מה שאינו מבין הבל הוא. ואילו הכסיל - אפשר שהוא מבין ואפשר שהוא יודע; ולמה אינו מקיים? מפני שהוא הולך אחר תאוות לבו. הוא יכול אף לדקלם לך מה מותר ומה אסור, ואף על פי כן עושה הכול להפך, כי "בא לי" - תאוות לבו מושכות אותו.
ומסופר על אדם שהיה רחוק ממצוות וחזר בתשובה, ושאלו אותו בעקבות מה חזר. אמר: פעם אחת הלכתי בתל אביב וראיתי בחור חרדי כבן שש עשרה שבע עשרה, והיה שם מראה פרוץ, ואותו נער הוריד את עיניו והלך ולא הסתכל. אמר: התפעלתי מזה מאוד; מי מסוגל לזה, ועוד בחור בן שבע עשרה שמונה עשרה? אמרתי: איפה התורה הזאת שמצליחה לחנך אדם לשלטון כזה על כוח התאווה שבו? ובעקבות זה התקרב וחזר בתשובה. וההסבר הרוחני: כשאדם עושה מצווה הוא מפיץ קדושה סביבו, וזה שעמד מסביב - הקדושה דבקה בו. הוא התפעל התפעלות גדולה: איך הוא מסוגל למנוע את עצמו ולכלוא את עצמו, איזו גבורה יש לו, גבורת הנפש - ומזה רצה ללמוד ולראות היכן רוכשים גבורה כזאת. נמצא שכאשר אדם מצליח להשליט את נפשו, זהו כבוד עצום לנפשו, ואור הנפש מאיר בה כשיש לאדם כוח שלטון על תאוותיו ורצונותיו.
ומאידך גיסא, כשאדם הוא כסיל - יודע את החכמה והולך אחר תאוות לבו - "מרים קלון": על ידי זה יהיה קלון לנפש, בושה וביזיון והשפלה לנפש, שהנפש הולכת אחר רצונה ואחר תאוותיה, תאוות החומר והנפש הבהמית; וממילא סופו לקלון ולחרפה. ומכאן תבין שאין לאדם לקנא באיש חמס. ואיזה איש חמס? כל הדוגמאות הללו - נלוז, רשע, לץ, כסיל, ארבעת אלה שמנה בפסוקים האחרונים. "ואל תבחר בכל דרכיו" - אל תרצה ואל תחפש ללכת בדרכיו, שמכל דרכיהם של ארבעת האלמנטים המושחתים הללו צריך להתרחק, ולא לקנא בהם.
חלק זה של הפרק מלמד שני מסלולים. תחילה - החזקה בחכמה בשלמות: "נצור תושיה ומזימה", גם מעשה וגם עומק העיון, שהם המביאים חיים לנפש וחן לגרגרות, ומכוחם מתלווה אל האדם ההשגחה העליונה בדרך, בבית, בשכיבה ובקימה, ומעניקה לו גם ביטחון פנימי וגם שמירה חיצונית - "כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד". ולאחר מכן - שורת הדרכות שהן אמת בבין אדם לחברו והן משל ליחסי הגוף והנפש: אל תמנע מנפשך את הטוב, אל תדחה אותה ב"לך ושוב" למחר, אל תחרוש עליה רעה בהליכה אחר התאוות ואל תריב עמה חינם, שהרי כל הגבלותיה לטובתך. ולבסוף האזהרה מארבעת סוגי "איש חמס" - הנלוז, הרשע, הלץ והכסיל - שהצלחתם אינה הצלחה, ואחריתם מארה וקלון, ואילו הישר, הצדיק והעניו נוחלים את סוד ה', את הברכה, את החן ואת הכבוד.