פתיחה: מן המדון אל הדיבור
בפסוקים הקודמים עסק שלמה המלך בגנותם של המדנים - הוויכוחים, הסכסוכים והמריבות. עתה הוא ממשיך ועובר לדבר על כוחו של הדיבור עצמו, שהוא בן־לווייתה הטבעי של המריבה. שני הפסוקים שלפנינו, על פרי הפה ועל מוות וחיים ביד הלשון, הם המשך ישיר של אותו עניין, וכל אחד מן המפרשים פותח בהם צוהר אחר: רבנו יונה והרלב"ג בצד המוסרי־מעשי, הגאון מווילנה בצד לימוד התורה, והמלבי"ם בשיטתו הקבועה בהבחנה בין פה, שפתיים ולשון.
מִפְּרִי פִי אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ תְּבוּאַת שְׂפָתָיו יִשְׂבָּע׃ (כ)
רבנו יונה: המדון הוא שפותח את הפה
רבנו יונה מסביר שהפסוק הזה הוא המשך של הפסוק הקודם. תדע לך, אומר הכתוב, שבסיבת המדון יחטא איש בשפתיו. זו מציאות: מתי אדם פוער את פיו? בעקבות מריבה. ההוא אמר לו דבר, הוא לא יכול היה לשתוק והחזיר לו, וזה אמר: אם אתה מדבר אליי כך, אני כבר אגיד לך כך וכך. מאיפה הכל התחיל? מן המריבה. לכן: "מפרי פי איש" - הפרי של הפה הם הדיבורים - "תשבע בטנו", הוא יקבל את עונשו עליהם. "תבואת שפתיו ישבע" - ממה שהוציא משפתיו, מזה עצמו ישבע.
ומן המדון מגיע האדם אחר כך גם ללשון הרע ולרכילות: "ראית מה הוא אמר? מה הוא חושב את עצמו? אני אספר לך מי הוא". הכל נולד מן המדון. לאדם כזה נאמר: ממה שתדבר - על זה תיתן דין וחשבון. אפשר להסביר זאת גם לעולם הבא וגם לעולם הזה. לעולם הבא זה פשוט. ובעולם הזה: כשאתה מדבר לשון הרע על אנשים, כשאתה מדבר גנאי, בסופו של דבר תאכל את זה בעצמך. הרי אנשים מתקרבים ורוצים להיות בחברתו של מי שאינו מרכל על אחרים, שאינו מדבר סרה, שיש לו רק דברים טובים לומר על כל אחד.
קראתי דבר נכון: אם אתה הולך ליועץ - יועץ חינוכי, יועץ נישואין, כל אחד שהוא - כדי שייעץ לך ויפתור לך בעיה, והוא מזכיר לפניך שמות של מטופלים אחרים שלו, ברח ממנו מיד. כי אצל המטופלים הבאים הוא יזכיר גם אותך. במילים פשוטות: על אנשים כאלה אי אפשר לסמוך. הבריות אינן רוצות להתקרב אל מי שמדבר לשון הרע - היום הוא בפה שלו, מחר אני בפה שלו. נמצא שמתוך היותו איש מדנים, "מפרי פי איש תשבע בטנו": מה שהוא מוציא מפיו הוא מה שיאכל בסוף, והדיבורים המקולקלים הם שיגרמו לו להינזק.
הצד החיובי של הפסוק
אבל יש לדבר גם היבט חיובי, ואפשר לקרוא את הפסוק הפוך: "מפרי פי איש תשבע בטנו" - כאשר אדם מדבר דברי תורה, דברי חיזוק, מחזיר בתשובה ומקרב רחוקים, הרי הוא מזכה את הרבים בדיבוריו, ומזה תשבע בטנו. גם בעולם הזה וגם בעולם הבא יהיה לו נחת רוח מן הזכות הזאת.
ולכן אומר רבנו יונה שאפשר לומר שהפסוק מדבר על שני הדברים כאחד: חלקו הראשון על דיבור הנושא אופי רע, וחלקו השני על דיבור הנושא אופי טוב. "מפרי פי איש תשבע בטנו" - כשהוא מדבר דברי גנאי, לשון הרע, רכילות ומחלוקת, את המרורים שיצמחו לו מזה הוא ישבע. "תבואת שפתיו ישבע" - זה החלק הטוב: כשהוא מדבר דברים טובים, אומר דברי שבח, מחזיר בתשובה ומקרב רחוקים, משים שלום בין איש לחברו ומלמד אנשים תורה.
ומדוע מחלקים כך? כי בדרך כלל לשון "פרי" באה לבטא דבר מקולקל, משהו שאינו חיובי: "פרי מחשבותם", "ומפרי מעלליהם יאכלו", "אפקוד על פרי גודל לבב". תמיד הפרי בא לומר: את הפרי הזה שגידלת - אותו תאכל. לכן "מפרי פי איש תשבע בטנו" מוסב על החלק השלילי: את הפרי הגרוע אתה תאכל ותקבל את התוצאות השליליות. ואילו "תבואת שפתיו ישבע" מוסב על הדיבור החיובי: מאידך גיסא, אם ידבר טוב - ישבע טובה.
הגאון מווילנה: חידוש ושינון
הגאון מווילנה מסביר: "מפרי פי איש" - זה מה שאדם מחדש בתורה, שהחידוש הוא הפרי, "תשבע בטנו" - שעל ידי זה הדבר מתקיים בידו והוא זוכר את הדברים. "תבואת שפתיו" - זה מה שהוא משנן אחר כך בשפתיו, חוזר ומשנן שוב ושוב, ומזה "ישבע".
ומהו "ישבע"? אם אדם למד משהו ואחר כך אינו זוכר מה למד, נגדיר אותו במרכאות: אכל ונשאר רעב. שהרי בדיוק עכשיו, כשהוא צריך את הדבר, אינו זוכר: למדתי הלכה, למדתי פירוש על פסוק, אני רוצה לומר אותו עכשיו - ואיני זוכר מה היה. זהו אדם שאכל ובסופו של דבר נותר רעב. אבל אם למד והדברים מונחים בראשו - הרי הוא שבע מהם. ומה שאדם מחדש בעצמו הוא נוטה יותר לזכור, ולכן "תשבע בטנו" - זה נשאר לו לזמן רב. ובצירוף השינון החוזר ונשנה, הדברים משוננים בפיו וזכורים במוחו, ויש לו שובע שנמשך זמן רב, כי הדברים מסודרים אצלו.
הרלב"ג: כפי דיבורך כך יחזור אליך
הרלב"ג מסביר בכיוונו של רבנו יונה: בעקבות דבריו של אדם - זה מה שהוא "אוכל", כלומר זה מה שהוא מקבל. אדם דובר רכות, "מענה רך ישיב חמה", ועל ידי זה מרחיק מעליו רעה. לעומתו אדם הדובר קשות: בא מישהו להעיר לו משהו והוא מיד מתפרץ עליו ומדבר אליו בחוצפה. פתאום הוא קם בבוקר ומוצא את ארבעת הגלגלים מפונצ'רים - הפסיד יום עבודה, עוגמת נפש והוצאות. למה? כי אתמול היה לך סכסוך עם מישהו, והוא הביא אנשים... זו דוגמה קיצונית, והדוגמאות יכולות להיות הרבה פחות קיצוניות, אבל העיקרון אחד.
היית קצת שותק. ראית שהאיש ההוא חמום - היית אומר לו: אני מבקש סליחה, אני מתנצל, יהיה בסדר, אל תדאג. היית דוחה אותו במשהו ומרגיע אותו. אבל אתה באת להראות לו מי אתה, ענית לו באותו מטבע - "תשבע בטנו". ואז אל תתפלא אם תשבע סכין בבטנך; כאן "תשבע בטנו" הוא כפשוטו. תחשוב עם מי אתה מתעסק. אומר הרלב"ג: ידע אדם שכפי דיבורו וכפי הנהגתו עם הסביבה, כך יהיה גם היחס שיקבל מהם.
המלבי"ם: מן הפה אל השפתיים - מחוכמה לדעת
המלבי"ם, כדרכו, מדייק בהבדל שבין האיברים. בתחילת הפסוק נאמר "פרי פי איש" - הפה, ואחר כך "תבואת שפתיו" - השפתיים. הפה מרמז על הדיבור בחוכמה, שהרי הפה פנימי יותר, והחוכמה פנימית יותר. השפה חיצונית יותר, והיא כנגד הדעת. פירוש הדבר: כשאדם חוזר על דברי החוכמה שוב ושוב ומשנן אותם, הוא מגיע בהם לכלל דעת - ידיעה ברורה, שליטה בדברים. וכפי שדיברנו כמה פעמים, החוכמה אין לה הוכחות אלא היא באה בקבלה איש מפי איש, אבל אם תשנן אותה, תתעמק בה ותתבונן בה - תגיע גם לכלל דעת, להבנה ברורה ומוחלטת.
וזהו שאמר: החוכמה, כשאתה מדבר אותה בפה, תוציא את פריה עד שתשבע בטנך. ומהי התבואה? מסביר המלבי"ם שהתבואה היא הפרי הגמור, ובמליצה היא באה לבטא את הדעת. הדעת פירושה שכבר יש ידיעה ברורה בדברים, הפרי הושלם - אין הוא בשלבי התהוות אלא פרי מושלם. ובנמשל: לא רק למדתי את החוכמה מפי מלמד, אלא הגעתי בה לכלל הבנה ברורה, לכלל דעה, עד שאני מסוגל להוציאה בשפתיי - וזו התבואה של הפרי.
ולכן גם השפתיים, כשהן מדברות, יש לנו לגביהן ביטוי הקשור לתבואה: "ניב שפתיים". וכן "נביא", וכן "תירוש ינובב בתולות" - הכל מלשון תנובה. הדיבור קשור לתבואה, לניב, לנביא, כיוון שתבואת הפה והפירות שהוא מוציא הם מה שהוא מדבר. וזה מהלך הפסוק: "מפרי פי איש תשבע בטנו" - התחל ללמוד את הדברים בחוכמה עד שתשבע, ואחר כך תגיע לדרגה גבוהה יותר, "תבואת שפתיו ישבע" - כשכבר התבואה, הפרי הגמור, יוצאת מפיך, ותגיע להבנה גבוהה ולהעמקה, עד שהדברים יהיו אצלך ברורים ומוחלטים.
מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ׃ (כא)
הלשון היא הבינה
דיברנו על פה ועל שפתיים, ועכשיו עובר הכתוב לדבר על הלשון. וכבר הסביר לנו המלבי"ם בעבר שהלשון באה כנגד הבינה - הדיבור שיש בו הוצאת דבר מתוך דבר. מהו גדר הבינה? שלימדת אדם דבר אחד, "אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי": אתה אמרת דבר אחד, ומדבריך הוא הוציא עוד ארבעה. כיצד? מבין דבר מתוך דבר. אם אמר זאת בצורה כזאת, בוודאי התכוון לכך; ולמה לא אמר אחרת וקיצר? בוודאי רצה לרמוז גם לזה; ואם דווקא עכשיו אמר זאת, אני מבין מכאן עוד דבר. כך תראו הרבה פעמים בגמרא: "ילפינן מהא דרב הונא תלת" - הוא אמר משפט קצר, והגמרא חופרת בדבריו ומוצאת בהם שלושה יסודות. זהו מושג התבונה: ללמוד ולהבין דבר מתוך דבר.
ואיפה זה נרמז? בלשון. שהרי למה נקראת הלשון לשון? מפני שהיא "לשה". בלי הלשון לא היית יכול ללעוס את האוכל. מי מעביר את המזון כך שלא יישאר באמצע הפה? לכאורה האוכל היה צריך להישאר באמצע, שהרי שם החלל, ומה יביא אותו לצדדים שבהם המקום דחוק יותר? הלשון היא הלשה, מערבבת את האוכל ודוחפת אותו אל השיניים שוב ושוב. שימו לב איזו פעולה זו: זו בדיוק פעולת הבינה - להתבונן בדברים, להעמיק בהם, ומתוך כך להוציא דבר חדש, להסיק מסקנה נוספת, להבין דבר מתוך דבר.
ולכן "מוות וחיים ביד לשון": על ידי הלשון, על ידי הבנת דבר מתוך דבר, אתה שופט בין האמת לשקר, אתה מתבונן ויודע מה לקרב ומה לרחק. וזה ממש עניין של מוות וחיים.
ההתבוננות שמביאה לאמונה
ניקח דוגמה מענייני האמונה. כיצד באמת מגיעים לאמונה תמימה, ברורה ומוחלטת? על ידי התבוננות. מי שמתבונן חייב להגיע למסקנה שיש בורא לעולם. מי שאינו מתבונן יאמר לך: היה פיצוץ, היה כך והיה כך, ויספר לך סיפורים. אבל המתבונן חייב להגיע למסקנה הזאת. כיצד הגיע אברהם אבינו למסקנה שיש בורא לעולם, עוד לפני שהיו סמינרים של ערכים? הוא התבונן ואמר: ייתכן שהעולם נברא מעצמו? זהו היקש לוגי והגיוני פשוט. לא ייתכן; מישהו חייב לברוא אותו. ומניין? כי לא ייתכן שגוף כה מורכב נברא מעצמו. ואין צריך להיות מדען כדי להכיר עד כמה מורכב גופנו. לא יעלה על הדעת שזה נברא מאליו.
ואגב, כמאתיים מגדולי אנשי המדע הבכירים של מאה השנים האחרונות היו כולם אנשים מאמינים, מאמינים במפורש בבורא עולם. איינשטיין, שנבחר לאיש המאה של הטיימס, אמר שאי אפשר כלל להאמין שאדם לא יאמין שיש בורא לעולם, שמישהו יצר את כל היצירה הנפלאה הזאת. וכשטענו לפניו שאולי יש דברים הקורים באקראי, השיב: בורא עולם אינו משחק בקוביה. הקדוש ברוך הוא אינו זורק קוביה לראות מה ייצא - הכל מסודר. ואמנם, עצם המחקר המדעי מבוסס על כך שהעולם מסודר. שאם לא תניח שהעולם מסודר, מה יועיל המחקר? היום האטום יפעל כך ומחר האלקטרון והפרוטון יפעלו אחרת; תאמר: עשיתי מחקר, ויאמרו לך: ניסינו לחזור עליו והוא אינו מצליח, כנראה שינה דעתו וכיוונו. היעלה דבר כזה על הדעת? כולנו יודעים שהמחקר מבוסס על כך שהקדוש ברוך הוא חקק חוק בבריאה, והדברים פועלים על פי חוקי טבע קבועים מאיתו יתברך. נמצא שמי שמתבונן קצת אינו יכול להישאר כופר.
התבוננות בתפוז
הבאנו פעם דוגמה: להתבונן בתפוז. הנח לאדם, שיש בו מיליארדי תאים ו-DNA וכל מה שיש בו; קח יצירה פשוטה יחסית - תפוז. בהתחלה הוא גדל מוקף עלים, ועודו אינו ראוי לאכילה, ולכן ברא אותו ה' ירוק, נבלע בעלווה ואינו נראה. כשהוא מתחיל להיות ראוי לאכילה הוא נעשה כתום, בולט מתוך העץ ומושך את העין. ואילו היה התפוז בלי קליפה, תארו לעצמכם כיצד היה נראה, והאם היה שייך לאכול אותו? השאירו תפוז קלוף חצי יום בחוץ - אי אפשר לאכלו. והקדוש ברוך הוא נתן לו קליפה, וכל עוד הוא בקליפתו הוא שמור, ואחר כך אתה מקלף אותה וניגש אל הפרי.
ולאחר שקילפת - יש בתוכו פלחים. תארו לכם שהתפוז היה עשוי מקשה אחת: אדם בא לנגוס בו, והייתה לו אמבטיה בפנים, שפריץ. אלא שחתכו לך אותו מראש לחתיכות קטנות, וגם בתוך החתיכות הקטנות האלה יש כעין בקבוקונים. איך זה נעשה? ולא רק זה: בורא עולם נתן לך תפוז עם "קוד פתוח". דיברנו על כך פעם באריכות. מהו קוד פתוח? אתה רוצה לעשות תפוזים? בבקשה, כל סודות התוכנה נתונים לך, הם כבר מונחים בתוך הפרי. תפתח ותראה שיש שם הדרך לעשות תפוזים נוספים. לא לקח הקדוש ברוך הוא בלעדיות על העץ, אין זכויות יוצרים: הנה עשיתי לך בכל תפוז עשרים זרעים, לך תעשה לך פרדס. כמה נפלא. ומי שמתבונן אפילו רק בתפוז - אינו יכול להישאר כופר. אם אדם מבין דבר מתוך דבר, אם הוא מתבונן, הוא חייב להגיע למסקנה שיש מי שברא כאן את העולם.
מן הבריאה אל התכלית ואל התורה
המסקנה הזאת פשוטה יחסית; צריך להיות טיפש כדי שלא להגיע אליה. החלק המורכב יותר הוא ההבנה שמי שברא את העולם רוצה ממני משהו - וגם מי שיתבונן בזה אינו יכול שלא להגיע למסקנה הזאת. שהרי איננו מייצרים אפילו כוס נייר בלי מטרה. אם תשאל אותי כמה זמן לוקח לייצר כוס כזאת בצורה פרימיטיבית, אומר לך עשרים דקות - ואיננו עושים דבר כזה בלי מטרה. איני מדבר על אנשים משועממים אלא על בני דעת. ובורא עולם לא ברא עולמות וגלקסיות וכל מה שיש כאן, שאנו עדיין בחיתולי חקירתו, מתוך שעמום ולא לשם משחק. יש כאן תכלית.
ואם יש תכלית, ואם ברא אדם בעל תבונה כה גדולה, בוודאי הוא רוצה ממנו משהו. ולא ייתכן שירצה ממנו משהו ולא יפנה אליו לומר לו מה הוא רוצה; הוא לא ישאיר אותו לנחש. חייב להיות שבאיזו תקופה הוא דיבר עם מישהו ואמר לו מה הוא רוצה. ומכאן אגיע למסקנה שבורא עולם יצר קשר עם בני האדם, ואתחיל לברר עם מי יצר קשר. ואז יתברר לי שהיה מעמד הר סיני, ושם הודיע ה' בצורה ברורה מה הוא רוצה ונתן תורה. ואפשר להוכיח שהתורה לא תהא מוחלפת ושהיא אותה תורה שניתנה על ידי משה רבנו, ואפשר להוכיח שהמעמד הזה היה חד־פעמי בהיסטוריה, ואפשר להוכיח שאין עוד מלבדו. כל הדברים האלה הם ברי הוכחה - אבל מה צריך לשם כך? התבוננות. להסיק ולהבין דבר מתוך דבר.
ואם אדם יהיה שטחי, יאמר: שום דבר לא מוכח, אף אחד לא ראה גן עדן ולא ראה גיהנום, אלו סיפורים שהדתיים מספרים. אבל אדם המתבונן - כשאתה בא אליו ואומר לו: בוא נבדוק, בוא ננתח - הוא מוכן לבדוק. ומי שמשיב "אין לי זמן, בדיוק התחלתי עכשיו עבודה", מה אומרת תשובה זו? עזוב אותי, שאם אתבונן אגיע למסקנות; עזוב אותי כמו שאני. וזהו "מוות וחיים ביד לשון": כוח ההתבוננות וההוצאה של דבר מתוך דבר הוא שקובע אם יבוא אדם לחיים או חלילה להפך.
לסיכום: "מפרי פי איש תשבע בטנו" - הדיבור הוא פרי, והאדם אוכל בעצמו את מה שהוציא מפיו. רבנו יונה למד מכאן שהמדון גורר חטאי לשון, ומי שמדבר גנאי אוכל את פירותיו המרים בעולם הזה ובעולם הבא, ואילו המדבר טוב ומזכה את הרבים שבע טובה. הגאון מווילנה דרש זאת בחידושי תורה ובשינון, שעל ידם נשארים הדברים בידי אדם ואינו "אוכל ונשאר רעב". הרלב"ג לימד שכפי דיבורו של אדם והנהגתו עם סביבתו - כך יחזרו אליו הדברים. והמלבי"ם העלה את הפסוק ממדרגת החוכמה שבפה אל מדרגת הדעת שבשפתיים, מן הפרי אל התבואה, ומשם אל הלשון שהיא הבינה - ההתבוננות שמלישה את הדברים ומוציאה דבר מתוך דבר. ובכוח ההתבוננות הזאת תלויים ממש מוות וחיים: מי שמתבונן בבריאה, ולו בתפוז אחד, מגיע בהכרח לבוראו, לתכלית שנברא לה, ולתורה שבה גילה הקדוש ברוך הוא מה הוא מבקש מאיתנו.