המלבי"ם מקשר את שלושת הפסוקים שלפנינו בקשר אמיץ אחד, ועורך מהם מהלך שלם. שלמה המלך, החכם מכל אדם, זה שדן את ישראל שנים ארוכות, בא ללמד אותנו כלל גדול: כאשר אתה מגיע למצב של תביעה משפטית, כאשר אתה עומד לעמוד לפני דיינים - ההמלצה שלי אליך היא אל תעשה דין, תעשה פשרה. גדול ההפסד מן השכר. ואם יש ויכוח ואין הסכמה, ואתה שואל כיצד נפתור את הבעיה, על זה הוא אומר לך: במצב כזה עשה גורל. על ידי הגורל תכריע בדבר שיש בו ספק, בדבר שאין לגביו הכרעה.
צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ וּבָא רֵעֵהוּ וַחֲקָרוֹ׃ (יז)
אם בכל זאת תרצה לדון, ואתה בטוח: "זה קייס בטוח, שאלתי את טובי עורכי הדין, שאלתי את גדולי הדיינים, אמרו לי שאני מאה אחוז צודק" - אף על פי כן אל תמהר לבית הדין. שכן אמנם "צדיק הראשון בריבו", אתה הולך בתחושה שאתה הצדיק ואתה הצודק, אבל אינך יודע אילו טענות יטען הצד שכנגד. "ובא רעהו וחקרו". כשאתה בא לשאול את עורך הדין, ולהבדיל את הדיין - מה הוא שומע? רק אותך. אבל כשישמע את הצד השני יאמר לך: רגע, אל תמהר, זו סוגיה משפטית סבוכה, יש כאן ספק שאינו ברור כלל, ואם יטען הלה כך וכך - יוכל לערער את האושיות שעליהן בנית את טענותיך. באת בביטחון מופרז, ולא לקחת בחשבון שמולך יעמוד אדם אחר שיטען את טענותיו. לכן לאט לך, אל תמהר לרוץ לבית הדין ולבית המשפט.
מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל וּבֵין עֲצוּמִים יַפְרִיד׃ (יח)
"מדינים" הוא ביטוי המופיע הרבה במשלי, מלשון מדנים - ריב ומדון. יש ריב? הגורל ישבית אותו. יש ויכוח מי ייקח את החלק הזה ומי את החלק האחר, אני רוצה את זה וגם הוא רוצה את זה - בואו נעשה גורל: מה שיצא לך, אם עלה לך החלק הימני קח את הימני, והוא ייקח את השמאלי. על ידי הגורל תיפסק המריבה.
"ובין עצומים יפריד" - כל אחד חושב שיש לו טענות עצומות וחזקות, "ולאין אונים עוצמה ירבה", יש לי טענות חזקות ואיתי הצדק. אומר שלמה: עם כל זה, הגורל יפריד ביניהם, שלא ייווצר ביניהם ויכוח ולא תיווצר מריבה.
אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת־עֹז וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן׃ (יט)
ודע לך, אם תתעקש לדרוש דין דווקא, ולבוא דווקא לבית המשפט, ולא תהיה מוכן לוותר בשום אופן - לפעמים זה יגרום לך הפסד. שהרי "אח נפשע מקרית עוז". לפעמים מגיע לאדם חלק בירושה: יש לי חלק בקריה הזאת, אני האח ומגיע לי חלק. "קרית עוז" מלשון חוזק, כמו שכתוב "הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ" - העשיר בוטח בקרית עוזו, בווילה שלו ובנכסים שלו. וכך אדם בטוח במאה אחוז שיצא צדיק בדין. אומר לך שלמה: לפעמים העיקשות גורמת שיפשעו בו ויוציאו אותו מהירושה המגיעה לו. אילו היית מוכן להתפשר, אילו היית מוכן לעשות גורל, היית מקבל חלק. אבל התעקשת ואמרת לא, אני רוצה הכל - ופתאום מתברר שבמשפט החליטו שלך לא מגיע כלום.
"ומדינים כבריח ארמון" - הדינים סוגרים בעדו כמו בריח שנועלים בו את הארמון, ובריח הארמון הוא החזק ביותר: אין יוצא ואין בא. לא זו בלבד שאין לו גישה, אלא חסמו אותו לחלוטין. ולא זו בלבד שלא נתנו לך משהו והוסיפו לך על שלך, אלא לפעמים גם את שלך לקחו ממך.
כמו המעשה הידוע עם האבן עזרא, עם ההלך והלחמים: לזה היו שלוש לחמים ולזה שתי לחמים, ואותו אחד הרגיש נפגע וחשב שמגיע לו יותר. הלך לשאול את האבן עזרא - והתברר שאפילו מה שקיבל לא היה מגיע לו, ועוד הורידו לו חצי. כלומר, לפעמים אתה חושב שכדאי לך ומשתלם לך, ובסוף תראה שרק הפסדת.
סיפר לי מישהו מרחובות: עשו כביש, והכביש היה צריך לעבור דרך קרקעות ובתים מסוימים. הציעו לאנשים מהממשלה סכומי כסף כדי שיפנו, נכנסו למשא ומתן, כל אחד סוחט כפי יכולתו, ובסופו של דבר הסכימו והתפנו והכל טוב ויפה. היה שם אחד שלא היה מוכן בשום אופן: הציעו לו מיליון, והוא דרש ארבעה. אין בזה שום היגיון, הנכס לא שווה אפילו חצי - אבל הוא טען: הם חייבים את זה, הכביש עובר כאן, הם חייבים. משא ומתן ודרכי שכנוע, שום דבר לא עזר. מה קרה בסוף? הזיזו מעט את תוואי הכביש. היום הדירה שלו אינה נמכרת אפילו בחצי מחיר, כי החלון שלו גובל בכביש ראשי - רעש, פיח ולכלוך. למה? כי הוא התעקש. ההתעקשות הזאת היא טיפשות. אילו היית מוכן להתפשר קצת מראש, היית פותר את כל הבעיות.
והדבר המצוי ביותר הוא בירושות: הצדדים מתעקשים, כל אחד רוצה עוד קצת, שנים של משפטים, ובסוף מתברר שאת כל הכסף אכלו עורכי הדין - ובלבד שהלה לא יקבל. איזו טיפשות. אילו היית עושה פשרה, אילו היית מוכן לבוא לקראת, אילו היית פחות קשה - היית מגיע לתוצאות הרבה יותר טובות. "מדינים ישבית הגורל" - היית עושה גורל ופשרה ופותר את הבעיות. אבל לא הסכמת, ולכן "אח נפשע מקרית עוז": הוציאו אותך מאותה קרית עוז, ולבסוף המדינים גרמו שהמקום הזה יינעל בפניך כבריח ארמון, נעול, ואין לך גישה לשם, והפסדת גם את מה שהיה לך. לכן הטוב ביותר הוא הגורל, כמו שכתוב "בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵה' כָּל מִשְׁפָּטוֹ" - מה שאתה רואה בתוצאות, דע לך שהוא מהשם. מה שקיבלת הוא מה שמגיע לך, ולא הפסדת מאומה ממה שנגזר לך בשמים.
"מדינים ישבית הגורל" - מדינים הם בעלי הדינים, אלה שיש להם ריב ומדון, ועל ידי הגורל לא תהיינה מריבות. "ובין עצומים יפריד" - רש"י מפרש "עצומים" כמו "הגישו עצומותיהם" (וכיום יש ביטוי "הגישו עצומה", אך אין הוא קשור למה שכתוב בתנ"ך). פירוש "עצומותיהם": מה שנתעצמו עליו, נתעצמו מלשון לריב על דבר מסוים, נתעצמו בדין. ולמה נקרא כך? כיוון שהריב שלהם ריב עצום, כמו "גדול עצום ורב" - עצום מלשון גדלות, ריב גדול. ביאור נוסף: מלשון עוצמה, שהיא לשון חוזק. וביאור שלישי ברש"י: מלשון עצימת עין, שהוא אוטם את עינו - "עצומים" הם אנשים אטומים שאינם מוכנים לקבל, ובא הגורל ומבטל את הוויכוח.
מסביר הגאון מווילנא: שני אנשים מתקוטטים, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה אומר אני תפסתי ראשון וזה אומר אני תפסתי ראשון. מה עושים? עשה גורל, ועל ידי זה ישבות הריב. "ובין עצומים" - יש דינים בתורה שנאמר בהם "כל דאלים גבר", ולכן הם נקראים "עצומים": דין שאמור להיות מוכרע מכוח עוצמה, בכוח הזרוע. עשה גורל, ואז לא יגיעו למצב שאחד יתקוף את השני מדין כל דאלים גבר. (איני נכנס כאן לפשט בכל דאלים גבר, יש בזה שני פשטים: יש אומרים דאלים בכוח טענותיו, ויש אומרים דאלים כפשוטו.)
מעניין מאוד לראות שאצל בעלי אגו פחות מפותח, הגורל הוא כלי נפלא לפתרון בעיות. אצל מי? אצל ילדים. כשיש לילדים ויכוח, הם עושים גורל בקלות. למבוגר הרבה יותר קשה לעשות גורל, כי זה פוגע באגו שלו: מה זאת אומרת שאפסיד? אמנם גם אצל ילדים יש כאלה שאחרי שהפסידו בגורל מתחילים לבכות, ומה שלא הלך בדרך הגורל ייעשה בדמעות. אך בדרך כלל דווקא המבוגרים נוטים פחות לפשרה הזאת, מפני שכאן צריך לוותר, וייתכן שתצא וידך על התחתונה.
על "אח נפשע מקרית עוז ומדינים כבריח ארמון" אומר רש"י: יש אח שנפשע מאחיו - עוזב אותם, פושע כלפיהם, נוהג בהם שלא כדין - ובמרדו מאבד קרית עוז, קריה עזה וגדולה ועצומה שיכולה הייתה להיות שלו. מי לדוגמה? לוט. מה נשאר לו בסוף? כלום. למה? כי נפשע מאברהם. יכולת לזכות לקרית עוז, להיות בן ביתו של אברהם ולהיות בהמשך השושלת של עם ישראל - אבל לא התאים לו, והלך אל ככר הירדן, לסדום, שכולה משקה. חיפש משקה, ובסוף הבנות הביאו לו משקה, שתה, וקרה מה שקרה.
וכן עשיו: "וילך עשיו אל ארץ מפני יעקב אחיו". אומרים חז"ל שהלך להר שעיר, ואמר: מה יש כאן, שטר חוב שדורש ממני לרדת לגלות? עזוב אותי, איני רוצה חובות ואיני רוצה שום דבר. מה הפסיד? לנצח נצחים - "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו". אילו לא היה עוזב והולך, אילו היה אומר גם אני רוצה להסתפח, גם אני רוצה חלק בנחלת ה' - היה זוכה. כשאח נפשע מאחיו ועוזב אותו בפשע ומורד בו, דע לך שעל ידי זה יפסיד הרבה, ויאבד זכויות גדולות שהיה יכול לזכות בהן.
"ומדינים כבריח ארמון" - המריבה הזאת, בין לוט לאברהם ובין עשיו ליעקב, מפרידה ביניהם לעולם, כמו בריח שנועלים בו את שערי הארמון. וכדאי להבין מהו בריח ארמון: שערי ארמון הם דלתות כבדות וענקיות, שלפעמים נדרשים כמה אנשים רק כדי להזיז אותן. אי אפשר לנעול אותן במנעול ייל ולא במנעול תלייה. מה עשו? בדלת עצמה היו ווים בולטים כעין אות ר' הפוכה, וכן בחומה שמסביב ווים דומים, ועליהם היו מניחים קורה עצומה ואדירה מבפנים, ואז הדלתות לא יכלו להיפתח. זהו בריח הארמון, התקיף והחזק ביותר. וכיוון שקשה מאוד להרים אותו, היו מסיעים אותו לצד, וכך נפתחו הדלתות, ואחר כך היו מסיעים אותו חזרה והוא חובק את הדלתות שלא ייפתחו. כך המריבה: היא כבריח חזק שאין כניסה דרכו - לא לעשיו ולא ללוט אין כניסה בתוך עם ישראל, שהרי "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'", ועל עשיו נאמר "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו". מכאן תבין כמה המריבה היא דבר שלילי שלא היה צריך להיות מלכתחילה, שהרי כמה איבד האח בעקבות שפשע באחיו.
רבנו יונה מסביר: אחרי ששיבח הכתוב את חלוקת הגורל, שהגורל משבית את המדינים ועל ידו לא יחמוד אדם ממון חברו, שים לב שהדגיש כאן "אח", כי חלוקת נכסים מצויה באחים החולקים בנחלת אבותם. וכן אומר האבן עזרא משפט שהוא רלוונטי גם לזמננו: "ואמר אח, כי רוב התגרות הם על נחלת האחים". נורא נורא - רוב הסיפורים בבתי המשפט הם מריבות ירושה.
ודבר מעניין: לפעמים המריבות הן דווקא על הירושות הקטנות. זה השאיר דירה, ועד שתחלק אותה ותשלם מיסים - מתברר שיצאו גרושים, ועל גרושים הלכת לריב. מה השאיר האב? לא נכסים בצהלה, אלא דירה בדימונה, ועל זה מריבות ובתי משפט ואנרגיות. לפעמים אתה רואה אנשים שנעשים חולים מזה - מהמריבה. זה לא מדבר עם זה, נוצר סכסוך, והצער גדול. כתוב שזה הצער הנורא ביותר של ההורים למעלה - שיש ויכוח בין הילדים שלהם כאן למטה. לכן צריך אדם לראות מראש שלא יגיע למצב כזה, שהכל יהיה מסודר אצלו, לא באופן שייתן לאחד וינשל לגמרי את האחר, ולא באופן שישאיר אחריו קפידות, שהדבר הזה שלילי ביותר.
וזהו "אח נפשע מקרית עוז": מה ישבית את המריבה בין האח לאחיו בנוגע לקרית עוז, בנוגע לירושה? הגורל. הגורל ישבית את המדינים של האח שנפשע מקרית עוז של האחים, שלא יבואו לידי פשע על ידי הירושה, ולא לשנאה ולאיבה.
ועוד דורש רבנו יונה את הפסוק כך: אח שפושע ומורד באחיו - קשה יותר מקרית עוז. אם ישאלו אותך: עם מי קשה לך יותר לריב, עם כל העיר או עם אחיך? אומר שלמה המלך: קשה לאדם יותר שאח נפשע ממנו מאשר לריב עם קרית עוז שלמה. עיר שלמה תריב איתו - קל לו יותר מאשר לריב עם אחיו. מדוע? כי קרוב הנזק לבוא משנאת האח, שהרי הוא יודע את ענייני אחיו ובמה יכול להזיק לו.
ורואים זאת בחוש: עם מי המריבה הקשה ביותר של האדם? אומרים חז"ל - בתוך ביתו. אשתך מכירה את כל החולשות שלך, יודעת בדיוק מה מרגיז אותך ובאילו נקודות אפשר לנגן. וכך גם בעל לאשתו: הוא יודע בדיוק את נקודות התורפה ומה מרגיז יותר מכל. ולכן זה הקשה ביותר. אדם זר שירצה להציק לך אינו יודע הרבה, אבל אחיך יודע עליך הכל: יודע כמה נכסים עשית בשחור, יודע על מה לא הצהרת. ואם הקלפים בידיו והוא יחליט לעשות לך משהו - הסתבכת לגמרי. לכן "אח נפשע" קשה לאדם יותר מאשר שתריב איתו עיר שלמה, "מקרית עוז", כי קרוב הנזק לבוא משנאת האח.
"ומדינים כבריח ארמון" - המדינים שבין אחים הם קשים וחזקים ועוצמתיים מאוד, ונזקם רב כבריח ארמון שאי אפשר לשברו. כך קשה מאוד לעשות שלום במריבה בין אחים, שכן האמוציות שם קשות מאוד: "אחרי מה שהוא עשה לי ואיך שהתנהג אליי". דעו לכם, הקשה ביותר הוא ליצור שלום בין שניים שהיו קרובים מאוד. מדוע? כי הקרבה הגדולה מביאה אחר כך לשנאה גדולה, והאדם חש נפגע מאוד: ממנו לא ציפיתי, אבל ממך ציפיתי, אתה היית קרוב שלי, אחי, זו הייתה אשתו, זה היה בעלה - הייתה לי ציפייה גדולה ממך, ואתה עשית לי כך. הפגיעה קשה מאוד, ולעשות שלום ביניהם הוא כפריצת בריח של ארמון. כי המרד והבגידה שיבגוד איש באחיו נוגעים עד הנפש יותר מבגידת איש נוכרי - הוא מרגיש נבגד בנימי נפשו הפנימיים ביותר. לכן אומר הכתוב מראש: אל תגיע למצבים כאלה, כי הם קשים מאוד לגישור.
הגאון מווילנא מסביר את הפסוק בדרך נוספת: "אח נפשע מקרית עוז" - בעקבות הגורל צריך אדם להיפרד מחברו, אח מאחיו, ואדם מקרית עוזו. עד עכשיו היה מקומך כאן, עשו גורל ונקבע בו שמקומך יהיה במקום אחר, ואתה "נפשע מקרית עוז", מלשון שהורחקת מאותו מקום שהיה שלך קודם לכן. וזה המשך הפסוק הקודם: היות ש"מדינים ישבית הגורל", לפעמים בעקבות זה תיאלץ גם לעזוב את מקומך, והאח יהיה נפסד ועוזב את מקומו אף שמקומו היה קודם לכן קרית עוז.
"ומדינים כבריח ארמון" - כמו בריח ארמון המלך, שהוא המקום החזק ביותר, ומי שמסתתר מאחוריו מוגן ומוצל. כך גם אתה: אף שנדמה לך שהרחיקו אותך, טוב לך שאתה שם וטוב לך שהגורל קבע כך, כי על ידי זה לפחות לא יהיה סכסוך ולא תהיה מריבה. זה כמו בריח ארמון שנועל בפניך את המריבה. אילו לא היית עושה כך, הייתם רבים עד היום, ויכוחים ומשפטים וכמה דם הייתם יורקים. ואם תאמר: אבל הפסדתי, "אח נפשע מקרית עוז" - אומר לך הגאון: אתה מסתתר עתה מן המדינים כמי שמסתתר מאחורי בריח ארמון. לא טוב לך שניצלת מן המריבה הגדולה? בא הכתוב ללמדנו שלא יריב אדם עם חברו.
וכאן, אומר הגאון, צריך עוז ותעצומות של אמונה בה': לדעת שמה שהגורל קבע הוא מה שמגיע לי, וזהו רצון השם יתברך, ואל תעשה על זה מריבה ואל תיצור על זה ויכוח. כשם שהגורל מפריד - דע שהוא מאת השם. הגורל גרם שאתה תהיה שם ושתהיה מרוחק, "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו". אם כן, למה אתה רב?
אומר הגאון מווילנא: חז"ל הכניסו את כל זה בתוך משפט אחד: "מכאן אמר בן עזאי: בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך, ואין אדם נוגע במה שמוכן לחברו כמלוא נימא, ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימא". אילו היה אדם שם משפט זה לנגד עיניו, כמה חיים שקטים ושלווים היו לו. אדם הולך תמיד עם תחושות: בגללו הפסדתי, הלה הפיל אותי, זה גרם לי, זה לא נתן לי. תמיד הוא הולך עם בטן מלאה כלפי כל מיני אנשים: השכן הלשין עליי, זה עשה לי כך. אדוני, איפה בורא עולם בסיפור? מישהו לא נתן לשכן את העצה להתקשר לפיקוח? מישהו לא הביא עליך את הנזק הזה? מדוע אתה מתעלם מבורא עולם? הרי אם לא היה מגיע לך, אף אחד לא היה יכול לפגוע בך ולהזיק לך.
"בשמך יקראוך" - אל תדאג, כשיגיע השם שלך ומקומך, יקראו לך. "במקומך יושיבוך" - במקום המגיע לך שם יושיבו אותך, ואל תחשוב שמישהו תפס לך את המקום. "משלך יתנו לך" - מה ששלך אתה תקבל. "אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו" - אל תחשוב שהוא לקח ממך; לא לקח ממך, ומה שמגיע לך תקבל. ואחת משתיים: או שמה שגנבו ממך נגזר שייגנב ממך, מפני חשבונות וגלגולים קודמים שאיננו יודעים, ואם לא נגזר - השם ייתן לך. "שונא אני את הגזלנים", אומר בורא עולם, "מפני שמטריחין עליי להשיב" - הקדוש ברוך הוא לקח על עצמו אחריות להשיב לך, ואם כן על מה אתה דואג ועל מה אתה בוכה? "ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימא" - "אני הייתי צריך לקבל את התפקיד"; לא אדוני, מתי שהיית צריך לקבל את התפקיד תקבל אותו, לא רגע אחד לפני ולא רגע אחד אחרי. כשיקבעו בשמים שהגיע זמנו של הלה לסיים - יסיים את תפקידו, וכשיקבעו שאתה צריך לקבל - תקבל.
הגמרא מביאה ברבה ורב יוסף, ששאלו בכלדיים - שהם כעין אסטרולוגים - את מי למנות לראש ישיבה. רצו למנות את רב יוסף, אך הוא שמע מן הכלדיים שימלוך שנתיים ולאחר מכן ייפטר מן העולם. לכן כשהיה דיון את מי למנות, לא רצה לקבל מינוי. הגמרא אומרת שלא קיבל שום מינוי, ואפילו אומנא - מקיז דם - לא היה מוכן שיבוא אליו לביתו, מפני שיש בזה דרך חשיבות, אלא היה הולך בעצמו אל המקיז דם כשהיה צריך אותו. ואחד מלך עשרים ושתיים שנה, והשני, שלא רצה לקבל את המינוי, קיבל אותו לבסוף לאחר פטירת הראשון, כבר לעת זקנותו ממש, ומלך שנתיים ונפטר.
בואו נחשוב: מה היה קורה אילו לא היה שומע זאת מן הכלדיים? היה חושב לעצמו, מגיע לי המינוי, למה מינו מישהו אחר? ואיך תסביר לו שכדאי לו? הרי תחיה עוד עשרים ושתיים שנה - ודאי שכדאי לך. אלא שבמקרה הזה הוא ידע זאת, ולכן גם הבין שכך כדאי לו. אבל כמה פעמים קורה שאדם אינו יודע, ונדמה לו שהוא היה צריך לקבל, ולמה נתנו לזה? בגלל פרוטקציה, סידרו לו. מה זאת אומרת פרוטקציה? אין מנהיג לעולם? אין בורא לעולם? מה, בורא עולם לא נתן שיתנו לך משום שמישהו עשה קומבינה - על מי, על בורא עולם? כל מה שעשה הלה, אם אינו הגון - ייתן על כך את הדין; אבל מה שקרה בסוף הוא מה שמגיע לך.
כמה צריך אדם לדעת להשלים עם מה שקורה. ראיתי פעם שמישהו חיבר שיר ואמר: ריבונו של עולם, תן לי את הכוח לשנות את מה שביכולתי לשנות, ותן לי את העוז והתעצומות להשלים עם מה שאין ביכולתי לשנות. כי גם לזה צריך עוז ותעצומות - לדעת שזה אינו ביכולתי, שזהו רצון השם וכך עליי לקבל, וזו דרך ענווה. לעומת האדם שמנסה בכל כוחו לשנות גזירת שמים: כך השם גזר, זה רצונו, עשית השתדלות רגילה - די בכך, אל תתאמץ יותר מדי, כי לפעמים ההתאמצות רק מזיקה לך. שהרי אילו היה מתאמץ לקבל את ראשות הישיבה, היה מקבלה ואחרי שנתיים נפטר, ומה יצא לו מזה? אל תדחוק את השעה, שכל הדוחק את השעה - שעה דוחקתו.
ועתה נחזור על חמשת הדברים ונראה איך הם נמצאים כאן בפסוקים, לפי הגאון מווילנא. "בשמך יקראוך" - כנגד "אח נפשע"; ולמה נקרא לו אח? מפני שהוא עדיין על שם המשפחה, מאותה משפחה, ואומרים לו: אל תדאג, כשיגיע השם שלך יקראו לך. "ובמקומך יושיבוך" - כנגד "קרית עוזו"; אתה טוען שמישהו תפס לי את המקום, זו קרית עוזי והיא שייכת לי, ואומרים לך: לא, במקומך יושיבוך. "ומשלך יתנו לך" - הייתה לך מריבה עם מישהו על חפץ מסוים; אם הוא שלך יתנו לך את שלך, ואם אינו שלך - הגורל קבע שאינו שלך. "ואין אדם נוגע במה שמוכן לחברו כמלוא נימא" - כנגד "בין עצומים יפריד": מה שמוכן לחברך ואתה בא להתעצם כדי לקחתו, הגורל יפריד בין העצומים. "ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימא" - כנגד "בריח ארמון", ארמון המלוכה: כשיגיע זמנך להיות אתה היושב בארמון, תזכה להיות מאחורי בריח הארמון, ואם לא - לא תקבל זאת, כי אין מלכות נוגעת בחברתה.
לרלב"ג יש כאן ביאור מחודש. "אח נפשע מקרית עוז" - דע לך, לפעמים אחיך פשע כנגדך; אל תעשה על זה מריבה גדולה ואל תעשה מזה סכסוך גדול, כי מי שבאמת יעמוד לך בעת צרתך הוא אחיך. ואף על פי שהאח נפשע, עם כל זה הוא טוב לך מקרית עוז - להצילך ולעזור לך בעת הצורך, כי לא יזכור לך אז מה שפשע בו, שהרי הוא עצמך ובשרך. יש כאן קשר דם, וקשר הדם גורם שירגיש מחויב לך הרבה יותר.
והרב דסלר אומר דבר מעין זה, שקשר דם חזק מהכל. אדם שגידל בביתו ילד מגיל אפס ונתן לו הכל, ממש כבן שלו, ויש לו גם בן ביולוגי שלא גידל, שגדל מגיל אפס במוסדות - והנה שניהם נמצאים בבית שאחזה בו אש, והוא יכול להציל רק אחד. אומר הרב דסלר: תראה שבעת מצוקה ייגש האדם באופן אינסטינקטיבי אל בנו הביולוגי ואותו יציל. אף שאפשר לשאול: מה הקשר שלי אליו? שנים לא פגשתי אותו, אולי אף היה בינינו סכסוך, ואילו את השני גידלתי והשקעתי בו. אלא שקשר הדם בין האב לבנו הביולוגי חזק יותר, וברגע שאין לאדם זמן למחשבות, האינסטינקט הטבעי יהיה להציל את בנו הביולוגי.
וזה מה שאומר כאן הרלב"ג: דע שבעת הצורך יש כוח ועוצמה ל"עצמו ובשרו". וכן "ומדינים כבריח ארמון" - מי שעורר מדינים כנגד אחיו; הרי בריח הארמון מבריח מכותל לכותל ועובר את הדלתות ותופס אותן שיהיו מחוברות לכתלים, קושר את הכתלים ומעמיד את הבניין. כך האח שומר עליך וקשור ומחובר אליך כבריח ארמון, שאם תקרה צרה - הוא שיעמוד לעזרתך. לכן, אף שהיה לך סכסוך עמו, אל תעשה את הסכסוך גדול מדי, כי בסופו של דבר למי תזדקק? דווקא לאחיך.
שלושת הפסוקים הללו הם עצה אחת של החכם מכל אדם: אל תמהר לדין. "צדיק הראשון בריבו" - הביטחון שלך בצדקתך נובע מכך ששמעת רק את עצמך, ו"בא רעהו וחקרו" יהפוך את הקערה. לכן "מדינים ישבית הגורל ובין עצומים יפריד" - פשרה וגורל משביתים את הריב, ומה שיצא בגורל הוא מאת השם, "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו". ומי שמתעקש - "אח נפשע מקרית עוז ומדינים כבריח ארמון": מאבד גם את מה שהיה בידו, ונועל בפני עצמו דלת שקשה לפותחה, כלוט שנפשע מאברהם וכעשיו שנפשע מיעקב. המריבה עם אח היא הקשה מכל, כי הוא יודע את נקודות התורפה, וכי הפגיעה מן הקרוב נוגעת עד הנפש. ומנגד, דווקא האח הוא שיעמוד לך בעת צרה, שהוא עצמך ובשרך. והיסוד לכל זה הוא אמונה: בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך, ואין אדם נוגע במה שמוכן לחברו כמלוא נימא - ומי שחי כך, חייו שקטים ושלווים.