פתיחה
בחלק זה של הפרק אנו עומדים על שני עניינים שכל חיי האדם תלויים בהם: כוח הדיבור וכוח הבינה מזה, ומציאת אישה טובה מזה. שלמה המלך מלמד אותנו שהלשון היא כלי שאפשר להפיק ממנו חיי נצח ואפשר להביא על ידו מוות, ושהטוב המוחלט שהאדם מוצא בעולמו אינו העושר ואינו הכבוד אלא אישה טובה. נלך על סדר הפסוקים.
מפרי פי איש - חכמה, דעת ובינה
מִפְּרִי פִי־אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ תְּבוּאַת שְׂפָתָיו יִשְׂבָּע׃
מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ׃
המלבי"ם מבאר שה"לשון" כאן עניינה הבינה - ללוש את הדברים, להתבונן בהם ולהעמיק בהם. במילים פשוטות: בבינה ובהתבוננות אתה מגיע למסקנת האמונה. ולכן "מוות וחיים ביד לשון": אם אדם לא יתבונן כראוי, הוא עלול להגיע לכפירה, שאחריתה מוות נצחי. ואם יעשה את הדברים נכונה - חיים, יקנה לו חיי נצח. מי שהולך בדרך עיקש, מכחיש את מציאות השם ומכחיש שכר ועונש, חס ושלום "יאכל פריה" - את הפרי הרע. ומי שמאמין בהשם - יאכל את פריה הטוב.
ומכאן דקדוק נפלא שמעמיד עליו המלבי"ם. בפסוק הקודם, המדבר בחכמה ובדעת - "פי" הוא החכמה ו"שפתיו" הן הדעת - נאמר לשון שובע: "תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ", "תְּבוּאַת שְׂפָתָיו יִשְׂבָּע". ואילו כאן, בלשון שהיא הבינה, לא נאמר שישבע אלא "יֹאכַל פִּרְיָהּ". מה ההבדל? החכמה מוגבלת - מה שמסרו לך זהו מה שיש. הדעת פירושה שהגעת בחכמה לדרגת השגה גבוהה מאוד, העמקת והבנת אותה כראוי. אבל לבינה אין גבול כלל, שהרי עניינה להבין דבר מתוך דבר. לכן אי אפשר לומר בבינה "תשבע", שהרי העמקתי בדברים ומצאתי בזה עוד פשט, ועוד הבנה, ועוד עומק.
זו הבינה: להעמיק בדברים ולהבין דבר מתוך דבר, למצוא משהו נוסף, עוד חידוש. ללמוד סוגיה שכבר למדת פעמים רבות, ולנסות למצוא בה מהלך חדש, הבנה חדשה, אפשרות נוספת - וכמה זה נפלא, שאתה דולה ממעמקים יהלומים נוספים. על זה נאמר "ואוהביה יאכל פריה": הוא יאכל ויאכל ויאכל ולא ישבע, כי זו אינה חכמה ואינה דעת אלא בינה, ובבינה ככל שתלמד יותר ותתבונן יותר תסיק מזה מסקנות נוספות.
התורה אינה מוגבלת
וכשנתבונן נראה שזה חייב להיות כך. כשאדם בשר ודם כותב משהו, מה שהוא כתב הוא כפי חכמתו וכפי מוגבלותו. אמנם הרמב"ם כותב במפורש שאין לקרוא את דבריו בצורה שטחית, אלא להעמיק ולהתבונן בהם הרבה, כי כתב את הדברים בקיצור והתכוון לכלול בהם דברים רבים - ואכן אחד הספרים שיש עליו הכי הרבה מפרשים המוצאים עומק בדבריו הוא הרמב"ם, וכן רש"י וכל הקדמונים. ובכל זאת, זה בשר ודם.
מספרים, להבדיל, שהיו נוהגים פעם לערוך "עונג שבת" אצל אנשי הרוח: היו מתאספים, מקריאים שירים ומדברים במושכלות - וכבר מזה תראו ירידת הדורות אצל הציבור הכללי, שפעם היו אנשים משכילים שנהנו לבוא ולשמוע שירה, והיום מה שמעניין את האנשים הם ההבלים של הסדרות והריאליטי והמשחקים. אנשים נעשו רדודים. על כל פנים, באחד המפגשים ההם עמד אחד והסביר שנחמן ביאליק כתב כך וכך, אבל לדעתו התכוון לעומק כזה וכזה. וביאליק עצמו ישב שם, והעיר לו: מה אתה אומר? לא ידעתי, לכל זה התכוונתי? כך בבשר ודם, שמה שכתב הוא כפי מוגבלותו.
אבל בורא עולם - האם הוא מוגבל? ודאי שלא. ואם כן התורה אינה מוגבלת. כל מה שתעמיק ותתבונן - הכל כלול בה. כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, גם זה כלול במה שהשם אמר. ואם תשאל: וכי גם לזה התכוון השם? אדוני, השם אינו מוגבל, וברגע שאינו מוגבל הוא גם יודע מה אתה עתיד לומר. וברגע שאמרת דבר אמת - מהיכן הבאת אותו? הבאת אותו משורש נשמתך מן המקור העליון. נמצא שהבינה כולה תורה היא, שהרי עניינה התבוננות בתוך הדברים והוצאת עוד חידוש ועוד הבנה ועוד עומק. ומזה אין שבעים לעולם - יאכל ויאכל ויאכל ולא ישבע.
רש"י ורבנו יונה: מי שאוהב לדבר
רש"י מפרש "ואוהביה יאכל פריה" - מי שאוהב את לשונו ומרגיל את לשונו לדבר בתורה, אוכל שכרה בעולם הזה. לפי רש"י מדובר כאן על העולם הזה: מי שיתמיד בתורה ויגיע לדרגה בתורה, כבר כאן יקבל שכרו, מעבר למה שמובטח לו לעולם הבא.
רבנו יונה מפרש: מי שאוהב את הלשון, היינו אדם שחפץ תמיד לדבר - ישתדל לדבר תמיד בדברים שיהיה לו בהם שכר. והנה החפץ חיים היה, כידוע, אדם דברן מאוד; לא היה מצב שהולכים עמו והוא שותק. ולכאורה תמוה, שאין זו דרכם של חכמים. אצל חכם תראה שתשעים אחוז מן הזמן הוא שותק. "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא" - מטבע בתוך כד עושה רעש גדול, אבל כד מלא מטבעות שותק, אינך שומע ממנו דבר.
יש אנשים שמדברים את עצמם לדעת: פגשת אותו, ותוך שלושים שניות יש לך את כל קורות חייו. כבר לימדתי פעם, שאדם ששפך לך בחמש דקות את כל מה שהוא יודע - מדרש וגמרא ופה ושם - אתה מגיע למסקנה שזה כל מה שהוא יודע, וזהו. אבל אדם משכיל יותר אינו מרגיש צורך כל הזמן לספר לך מה הוא יודע, ואז פתאום מתברר לך: הוא שולט גם בזה? לא ידעתי. הוא בקיא בקבלה? לא ידעתי. הוא יודע חכמת העיבור? לא ידעתי. כי החכם בדרך כלל שתקן ואינו מבטא את עצמו כל הזמן.
ואם כן, מדוע נהג החפץ חיים לדבר כל כך? כששאלו אותו, השיב: חיברתי ספר הנקרא "שמירת הלשון", ואנשים אומרים שאחרי שלומדים אותו צריך לחתוך את הלשון ולשתוק כל החיים - זה לשון הרע, זה רכילות, זה אבק לשון הרע, זה פגיעה, כך וכך לאווין וכך וכך עשין. אמר החפץ חיים: אני רוצה להוכיח שטענה זו בהבל יסודה. אדם יכול לדבר כל הזמן ולא לשתוק רגע, ולא להוציא מפיו דבר לשון הרע ולא דבר גנאי ולא שום דיבור אסור - והוא העיד על עצמו שמעולם לא דיבר לשון הרע.
זהו שאומר רבנו יונה: מי שאוהב לדבר, יחפש דברים טובים לדבר בהם - דברי תורה, דברי שבח, דברים שיש בהם תועלת לזולת, דברי שלום, דברי אמת. ואז "אוהביה יאכל פריה". הלשון הזו היא מפעל שמייצר יהלומים. אבל אם אדם אוהב לדבר ומפנה זאת לאפיקים שליליים, הלשון היא מפעל שמייצר פצצות: בדיבורים שלו הוא גורם כאן נזק וכאן צער, ולשון הרע שקולה כנגד שלוש עבירות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, "וברוב דברים לא יחדל פשע".
אפשר לראות זאת במוחש. יש אדם בעל לשון חריפה שהוא מרצה, וזוכה בכל יום באלפי מצוות; ובאותם כישורים עצמם הוא היה יכול להיות שדרן רדיו מצליח או מגיש תוכניות. הדיבור הוא כלי, והשאלה היא מה אתה עושה עם הכלי: האם לקחת אותו להשתמש בו כחרב אוכלת, או לקחת אותו כדי להחיות נפשות. "מוות וחיים ביד לשון".
הגאון מווילנה: אם חכמת - חכמת לך
הגאון מווילנה מפרש: "מוות וחיים ביד לשון" - תלמוד תורה כנגד כולם, כמו שכתוב "כי היא חייך". וההפך מתלמוד תורה הוא ביטול תורה, דברים בטלים וליצנות. "ואוהביה יאכל פריה" - הכל תלוי במה שאתה אוהב. אם אתה אוהב תורה, שהיא תורת חיים והיא חייך - יאכל פריה, ויהיו לך חיי נצח. ואם אתה מדבר דברים בטלים, ליצנות ולשון הרע - תאכל פריה, את אותו פרי היוצא מאותם דברים.
עוד מסביר הגאון מווילנה על פי "אם חכמת חכמת לך ואם לצת לבדך תישא": אפילו למדת עם תלמידים, אתה לבדך תיטול חלקך בחיים, וגם כנגד חלקם. כלומר מי שלימד אחרים זוכה בכך שיהיה לו חלק בכל מה שהם לומדים.
מישהו אמר לי פעם: תמכור את הדיסקים בעשרה או חמישה עשר שקלים, למה אתה מוכר בשלושה? סכום כזה אינו מכבד את המוצר. אמרתי לו: אני מכרתי בשקל, ומה שהעליתי לשלושה היה רק משום שזה לא מכבד את המוצר. אם אמכור בעשרה, אני יודע שרק עשרה אחוזים יקנו. וכסף אינני עושה מזה - כל כסף שנכנס הולך להוצאת דיסקים אחרים. אז מה כן יש לי? דבר אחד: אם מישהו שמע דיסק שלי, זה עומד לזכותי לנצח. אני לא מחפש לעשות עוד כסף, אני מחפש עוד זכות: עוד אחד שמע - עוד זכות; ועוד אחד שמע - עוד זכות. אדם צריך לדעת שהוא נוטל כנגד השאר: אם על ידך מישהו עשה מצווה, אמרת דבר שעורר אותו והוא התחיל לשים לב ולהקפיד - זה שכרך, וזה לנצח, אתה נוטל חלקך וחלקו.
אבל "ואם לצת לבדך תישא": אל תאמר שאם התלוצצת בחבורה העוון יתחלק בין כולם. לא ולא - אתה לבדך תישא. ולא עוד, אלא בדיוק כמו בתורה ובהיפוך: בתורה, מי שלמד ממך - קיבלת גם את שכרו; בליצנות, מי שהתלוצץ ממך - תקבל גם את עונשו. ולכן מצינו שאדם שהיה רשע, אפילו עשה תשובה, קשה לו מאוד אחר כך להיכנס לגן עדן. למה? כי אומרים לו: אתה תהיה בגן עדן והתלמידים שלך בגיהנום? כל אלה שהחטאת יטענו שהוא קלקל אותם. אומרים לו: היית הרבי שלהם כאן בעולם הזה - תהיה הרבי שלהם גם שם. נוראות. זה מה שכתוב כאן: "מוות וחיים ביד לשון" - אם עשית בה דברי תורה, יש לך חיים, שלך ושלהם; ואם היתה בה ליצנות, יש לך מוות חלילה, שלך ושלהם.
מצא אישה מצא טוב
מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהֹוָה׃
רש"י מפרש: "מצא אישה" - מצא טוב, מצא תורה; וכמשמעו, אישה טובה. לפי המדרש: שלמה המלך, כפי שראינו כבר בהקדמה, כל ענייניו מדברים בענייני רוחניות והכל משלים. כשהוא מדבר על האישה הרעה המפתה את האדם - הכוונה לחכמות החיצוניות המפתות ומושכות אותו לרע; והאישה הטובה המושכת אותו לטוב - זו התורה הקדושה, שהיא בחינת אישה. וזהו "מצא אישה": מי שמצא את האישה המתאימה, שהיא התורה - "מצא טוב".
ולכן הסברנו פעם שזיווג שני הוא אשתך, וזיווג ראשון הוא התורה. את זה לא צריך לומר בבית, אבל העיקרון ברור: היכן משקיעים יותר? בזיווג הראשון, שהוא הראשון. ובמילים פשוטות, אם יש ויכוח בין הזיווג הראשון לזיווג השני - הולכים עם הזיווג הראשון. כשיש ויכוח אם ילך ללמוד או לא ילך ללמוד, כאן לא ישמע לאשתו, שהיא עלולה להוביל אותו עלי שחת. ודאי שבכל דבר צריך לשמוע את הצדדים, לראות את האפשרויות ולעשות שאלת חכם, אבל אם בסופו של דבר התביעה היא שלא ילך ללמוד - כאן ודאי שאין לשמוע לה. יש לך זיווג ראשון, והוא התורה הקדושה. "ויפק רצון מהשם" - שעל ידי זה השם ימלא רצונך, שהרי אתה עושה רצונו ועוסק בתורה.
אבל רש"י מוסיף "כמשמעו, אישה טובה", ואין צריך להסתבך בדרשות, שהרי גם הפשט מובן לכל אדם: מי שמצא אישה, ללא כל ספק מצא טוב, ועל ידי זה "יפק רצון מהשם" - יוכל יותר לעשות את רצון השם. לעומת זאת, כשיש לו אישה רעה, בכל דבר מריבות ובכל דבר ויכוחים, אינו יכול לעשות רצון השם כראוי, ואין מי שיעודד אותו בעבודת השם, ובודאי קשה לו יותר להפיק רצון מהשם.
רבנו יונה: הטוב היחיד שאין בו נזק
רבנו יונה מבאר: הצלחת ענייני העולם - עושר, שלווה וכבוד - היא פעמים רבות הצלחה מדומה. לרגע נדמה שאתה על הגל ושהכל נפלא, ובסופו של דבר ייתכן שכל מה שיש לך היה רק לרעה. "בוטח בעושרו הוא יפול" - הרי לך עושר שהוא לרעת האדם. וכן הכבוד: כולם מכבדים ומעריצים אותו, ועל ידי זה ירום לבבו, והנה זו היתה סיבת נפילתו - "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך", "תועבת ה' כל גבה לב".
ואין להתבלבל: עושר וכבוד הם לכאורה דברים טובים, ואנחנו אף מתפללים עליהם - "ויזכנו לקבל שבתות מתוך רוב שמחה ומתוך עושר וכבוד ומתוך מיעוט עוונות". והקדוש ברוך הוא עצמו מבטיח לאברהם "ואגדלה שמך", ומבטיח לו עושר. הרי שהעושר והכבוד הם במובן מסוים דבר חיובי. אלא שיש להם עקב אכילס: ייתכן שבסופם טמונה שלילה, ובסופם יכול לצמוח נזק. אבל מי שהקדוש ברוך הוא זימן לו אישה טובה - "יפק רצון מהשם": תועלת בלי נזק, טובה בלי רעה. "אשת חיל עטרת בעלה", "ומה' אישה משכלת", "ורחוק מפנינים מכרה". מצא עושר - מצא טוב? לא בטוח. מצא כבוד - מצא טוב? לא בטוח. מצא אישה - מצא טוב, בוודאות. זהו הדבר הטוב ביותר.
אכל עולמו בחייו
ויש אפילו כאלה שחוששים שמי שיש לו אישה טובה שמא אכל עולמו בחייו - וזה כדי לנחם את מי שיאמר שהפסוק אינו שייך אליו. שכן אין לך דבר טוב לאדם יותר מאישה טובה. ומספרים על אחד שחי עם אשתו כמו זוג יונים - יש החיים כמו זוג יוונים, אבל אצלו היה זה כזוג יונים - והיא כיבדה אותו בדרגה הגבוהה ביותר. יום אחד שמע דרשה שאדם כזה עלול לקבל עולמו בחייו, ונבהל. אמר לאשתו: מה יהיה? כאן חיים טובים, ומה יהיה לי שם? היתה היא אישה טובה כל כך, שהחליטה להתגרש ממנו ולמצוא לו מישהי שתהיה מוכנה למרר את חייו, כדי שיזכה לחיי העולם הבא. ביררה אצל שדכניות ומצאה את הקלפטה של העיירה, זו שכבר הרגה שישה בעלים; לא היו עליה הרבה קופצים, והיא הסכימה להינשא לו. התגרש ונשא אותה.
עבר יום ראשון, שני ושלישי, והוא מחכה שהצלחות יעופו בבית כפי התיאורים הדמוניים ששמע - והנה היא כחתלתול, כמעט כמו אשתו הראשונה. אחרי חודש חשב לעצמו שאולי זה מקח טעות. שאל אותה: תגידי, האם נכון מה שסיפרו עליך, שאת מפחידה וקטלנית? אמרה לו: אתה חושב שאני לא שמעתי? אתה חושב שאני לא יודעת מה התוכניות שלך? אתה רוצה על הגב שלי להגיע לגן עדן? בחיים לא תקבל את זה! אישה רעה תישאר אישה רעה, רק שישתנה האופן שבו היא עושה זאת. ועל כל פנים, צריך לדעת שבזכות זה נוחלים גן עדן, שאדם שקיבל כאן גיהנום אינו אוכל פעמיים, וכשהוא מגיע למעלה יש לו גן עדן.
ומספרים על אחד שהגיע למעלה וראה תור: מי שאשתו שלטה בו - לתור הימני, ומי ששלט באשתו - לתור השמאלי. הלך, כמו כולם, לתור הימני. פתאום הוא רואה את משה, חננה של השכונה, עומד בתור השמאלי. התחיל לצחוק לעצמו ושאל: משה, מה אתה עושה שם? זה התור של מי ששלט באשתו! ענה לו: אינני יודע מה לומר לך, אשתי אמרה לי לעמוד כאן, אז עמדתי כאן.
מצא או מוצא
הגמרא מביאה שבנהרדעא היו שואלים את מי שהתחתן: "מצא או מוצא?" כלומר, לאיזו קטגוריה אתה משתייך - "מצא אישה מצא טוב", או "ומוצא אני מר ממוות את האישה"? ויש להבין, מדוע כאן לשון עבר "מצא", ושם לשון הווה "מוצא"?
מסביר הגאון מווילנה: ידוע טבע האדם, שלטוב אנו מתרגלים מהר מאוד - שבועיים אחרי שקנית את הרכב החדש הוא כבר לא מדבר אליך, ואתה כבר מסתכל אילו דגמים חדשים יצאו. לעומת זאת הרע הוא כדלף טורד שאינו מניח לך, ואתה כל הזמן מחפש איך לברוח ממנו; לרע קשה לאדם להתרגל. לכן "מצא אישה" - מתי מצא? לפני עשרים שנה כשהתחתן, וכבר הספיק להתרגל: אלה החיים, וברוך השם. אבל מי שאשתו מרה ממוות - בכל פעם מחדש "מוצא אני מר ממוות את האישה", שהדבר הרע מטריד שוב ושוב, והוא רע יצירתי שאתה מוצא אותו מחדש כל הזמן.
יש מסבירים באופן אחר: הוא התחתן ומצא אותה, ומאז "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך" - נפלא מאוד. אבל יש כזה שכל הזמן "מוצא" אותה: פעם בקניון, פעם אצל חברות, פעם אצל ההורים - אף פעם לא בבית, והוא מוצא אותה מחדש כל הזמן. זהו "מוצא אני", וזה מר ממוות.
הסבר נוסף: כתוב "מצא אִשָּׁה" בלי ה"א הידיעה, ולעומת זה "מוצא אני מר ממוות את הָאִשָּׁה" - בה"א הידיעה. אם זו אישה בעלמא, אישה צנועה ושקטה בלי פרסום גדול - נפלא מאוד. אבל אם נשאת לאחת עם אגו מנופח, "האישה" המיוחדת, זו שתיתן לך הוראות וזו שמעליך ומי אתה בכלל - זה מר ממוות.
ויש עוד הסבר על דרך הגימטריה: "איש" בגימטריה 311, ו"אישה" 306, ואילו "האישה" - 311, כמו איש. "מצא אישה" - אתה 311 והיא 306, "נחות דרגא ונסיב איתתא", ירדת מעט במדרגה ולקחת אישה ברמה קצת יותר נמוכה, ועל זה נאמר "מצא טוב". שאדם המתחתן צריך לקחת אישה ברמה קצת מתחתיו, כדי שתעריך אותו ותכבד אותו. אבל "מוצא אני את האישה" - היא ברמה שלו, אינה מרגישה שהיא צריכה לקבל ממנו הוראות ואינה מרגישה שהוא המנכ"ל בבית, ואז החיים יהיו תמיד חיי ויכוח. בבית צריך לדעת: יש איש ויש אישה, זה מלך וזו מלכה, אבל המלך הוא הנותן את הטון.
וכלל גדול הוא: אם האישה תעשה מבעלה מלך - היא תהיה מלכה; ואם תעשה ממנו סמרטוט - מקסימום תהיה דלי, לא יותר. וכך גם האיש: אם תתייחס לאשתך כשפחה, תהיה אתה בבחינת עבד; ואם תכבד אותה כמלכה, תהיה בבחינת מלך. כפי הכבוד שאדם נותן, כך הכבוד שהוא מקבל.
"ואישה בכל אלה לא מצאתי"
שואלים: אתה אומר "מצא אישה מצא טוב", ומאידך כתוב "אדם אחד מאלף מצאתי ואישה בכל אלה לא מצאתי" - אדם אחד מאלף בעל מעלה מצאתי, אבל אישה בעלת מעלה לא מצאתי. וזה אמר שלמה, שעשה דוקטורט בנושא; באלף נשים - הוא ידע על מה הוא מדבר.
ולכאורה קשה עוד, שהרי כתוב "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה" - הרי שמצא מעלה יתרה באחת. יש שמשיבים על דרך צחות: כך צריך לקרוא את הפסוק, "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה" - והמשך הפסוק "שקר החן והבל היופי"; אם כן, אין לקחת זאת ברצינות.
ויש עוד הסבר, גם הוא בדרך בדיחותא: כשבחור מגיע לשידוכים קושרים לו את כל הכתרים - המתמיד של הישיבה, הלמדן, כל מה שתרצה. שאלו פעם את הרב כהנמן מי העילוי של פוניבז'? אמר להם: איני יודע, נמתין לערב ונראה מי יתארס היום, ואז אדע. שכן זה שהתארס - הוא העילוי. וכך גם בחורה בשידוכים: היא טובת לב ומיוחדת, גם אופה וגם יפה והכל. ואחר כך פתאום אתה רואה שזה לא ממש כך, אלא "כצעקתה", ומתברר שאין זו המציאה שחשבת. וזהו "רבות בנות עשו חיל" - כל עוד הן בנות, כולן צדקניות, יראות שמים וטובות לב. אבל כשמדובר באישה נשואה, אז "ומוצא אני מר ממוות את האישה", ו"אישה בכל אלה לא מצאתי" - זה כבר הרבה יותר קשה ומסובך למצוא.
הגאון מווילנה: תורה, תפילה ומעשים טובים
הגאון מווילנה מפרש את הפסוק כולו: "מצא אישה" - אלו המעשים הטובים, שנמשלו לאישה; ויש מפרשים המידות הטובות; ויש מפרשים המצוות. מי שיש לו מעשים טובים או מידות טובות או מצוות ועבודת השם - הרי הוא בגדר "מצא אישה". "מצא טוב" - זו התורה, "כי לקח טוב נתתי לכם", שאין טוב אלא תורה. "ויפק רצון מהשם" - זו התפילה, שהרי כיצד מפיקים רצון מהשם? על ידי בקשה ותפילה, שימלא בקשותיו. נמצא שיש כאן תורה, תפילה ומעשים טובים.
הרלב"ג: הנפש המשרתת את השכל
הרלב"ג מבאר ש"מצא אישה" פירושו שיהיו כוחות הנפש במדרגת האישה המשרתת את בעלה ואוהבת אותו, וישרתו את השכל בכל מאמצי כוחם. השכל הוא מה שאנחנו מבינים ברציונל שצריך לעשות - ובשכל כולנו צדיקים גמורים. כל הבעיה שלנו היא שהרצונות, השאיפות והתאוות מושכים לכיוונים אחרים; אבל בשכל, כל מי שקצת למד הוא צדיק גמור ובקיא עצום, יודע היטב איך צריך להיות.
ומיהו האדם בעל המעלה? מי שכוחות נפשו כפופים לשכל. שהרי "נפש" פירושה רצון - "אם יש את נפשכם", "ונפש כי תחטא", שרצונו נמשך לעניין החטא. אם כן, "מצא אישה" - הנפש היא בגדר אישה, ומצא אותה, כלומר שכל מגמתה ומטרתה ורצונה למלא את רצון השכל, שהוא המוביל והוא המבין מה צריך לעשות. זהו "מצא טוב", שבזה ישיג שלמותו.
אבל מי שלא מצא אישה - יש לו ידיעות רבות מאוד, אלא שאין לו עם מי לדבר: הנפש שלו יש לה שאיפות אחרות ותאוות אחרות והיא עושה מה שבא לה. אדם כזה מצא רע, שלא הצליח להשליט את השכל על אותה אישה סוררת. אבל אם מצא אישה שהנפש מוכנה באמת, שהרצון כנוע לרצון השכל והולך כפי הנהגתו - זה הטוב ביותר, ובזה יפיק וישיג את רצונו והשגחתו של בורא עולם.
המלבי"ם: שגם היא תרצה בו
המלבי"ם מפרש פירוש מחודש: "מצא אישה" - שמצא אישה טובה מצידו, שהוא רוצה בה; "ויפק רצון" - שגם היא רוצה בו, וזה מהשם. שלב אחד הוא שאתה אומר: זו האישה שאני מעוניין בה, היא טובה לי. ושלב שני, שגם היא מחליטה שאתה טוב בשבילה. שהרי הרבה שידוכים אינם יוצאים לפועל משום שרק צד אחד רוצה והצד השני אינו מוכן.
כמו אותו שדכן שבא להציע לעני שבעיירה לחתן את בנו עם בתו של רוטשילד. אמר לו: מה השאלה בכלל, בתו של רוטשילד! אמר השדכן: טוב. שאל העני: רגע, ויש על מה לדבר? אמר לו: תראה, צד אחד כבר יש לנו, עכשיו ניגש לצד השני. חצי שידוך כבר עשינו. נמצא שאין די בכך שאתה רוצה; צריך שגם הצד השני ירצה. וזהו המשך הפסוק "ויפק רצון" - שהצלחת להוציא רצון גם מן הצד השני, שגם האישה רוצה וגם היא חושבת ששידוך זה טוב לה. ואז - "מהשם", זה בהשגחת השם. ובאמת אין עושים שידוך בלי רצון ובלי הסכמה, ואין עושים שידוך בכפייה; וברגע שיש רצון משני הצדדים, כל אחד חושב שזה הטוב בשבילו, אפשר לדעת שזה מאת השם.
וכידוע מה שאמר החזון איש, כששאלו אותו היכן אפשר לראות יד השם בדורנו: בענייני השידוכים. שם אפשר לראות השגחת השם גם בדור שלנו. ויש סיפורים בלי סוף על שני אנשים שהשתדכו כשלא היה שום סיכוי שיכירו זה את זה.
דוגמה אחת: בחור הגיע לפגישה בבית הוריה של הבחורה, לבוש בעניבה, ודפק בדלת ושאל: כאן משפחת כהן? בעל הבית קלט מיד, ראה את לבושו והבין שכנראה הוא מחפש את משפחת כהן שמעליו - שהרי ידע שגם להם יש בת בשידוכים - ואמר לו: לא, יש כהן מעליי, גש אליהם. הלך לשם, ואותו אב ראה את הבחור ודיבר עמו שתי מילים, והבחור מצא חן בעיניו. לאחר שהסתיימה הפגישה, פגש כעבור יומיים את מר כהן שמלמעלה ושאל אותו: היתה אצלך פגישה ביום פלוני, נכון? הבחור טעה והגיע אליי. מה נסגר עם זה? אמר לו: לא, אין, לא מתאימים, לא ממשיכים. אמר לו: יש לך את הטלפון של השדכן? קיבל את המספר, הציע את בתו שלו, ביררו שני הצדדים, נערכה פגישה הפעם בביתו - ונעשתה מזה חתונה. יהודי אינו טועה בדרך: אם דפק כאן, משמים היה צריך להגיע לכאן. יש ספר שלם על השגחה פרטית בדברים פלאיים שאי אפשר להאמין - איך משמים מזמנים לו את מי שהוא צריך לשאת, וטעויות שלכאורה, ופתאום מתברר איך אותה טעות הביאה לשידוך. אין טעויות, הכל מאתו יתברך. לכן אומר המלבי"ם: כשאתה רואה "מצא אישה" וגם היא מפיקה רצון ממנו - דע לך שזה בהשגחת השם.
לסיכום:
שני שערים נפתחו לנו כאן. "מוות וחיים ביד לשון" - הלשון היא הבינה, וממנה אפשר לאכול ולאכול ולא לשבוע, כי לבינה אין גבול והתורה אינה מוגבלת; ומי שאוהב לדבר יפנה את אהבתו לדברי תורה ולדברים חיוביים, שהלשון היא כלי שאפשר לייצר בו יהלומים ואפשר לייצר בו פצצות, ושכר המלמדים ועונש הלצים אינם שלהם בלבד אלא גם של תלמידיהם. ו"מצא אישה מצא טוב" - העושר והכבוד אינם טוב ודאי, ואילו אישה טובה היא תועלת בלי נזק; ובעומק, "אישה" היא התורה, המצוות והמידות, וכוחות הנפש הכפופים לשכל. וכשיש רצון משני הצדדים - "ויפק רצון מה'", שזה בהשגחה פרטית מאתו יתברך.