פתיחה: מעלת החכמה ומעלת התבונה
בפסוקים שלפנינו עובר שלמה המלך לשבח את החכמה ואת התבונה, ומלמד מהו קניין אמיתי ומהו קניין חולף. כדי להיכנס לדברים יש להקדים את ההבחנה שהזכרנו כבר: חכמה איננה נקנית על ידי עיון. החכמה היא מה שאדם מקבל מאיתו יתברך - דבר שצריך לקבלו מבעל החכמה, על ידי התורה הקדושה ועל ידי נבואה. עיקר גדרה של החכמה הוא היכולת להבחין בין שני דברים: מה ראוי ומה נכון, קמצנות או נדיבות, ומהי הדרך הנכונה ובאיזו מידה ובאיזה מקום, רחמנות או אכזריות. לזה אין אדם יכול להגיע מדעתו. ואם תרצו ראיה - הביטו כמה אידיאות וכמה תפיסות יש בעולם, והן מנוגדות לחלוטין זו לזו. מכאן שהחכמה חייבת להיות מקובלת מלמעלה. לעומתה, התבונה היא מה שאדם מוציא מעצמו: להבין דבר מתוך דבר, להעמיק ולהסיק מסקנות.
"אשרי אדם מצא חכמה" - מציאה מול הפקה
אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חׇכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה׃
ראו כמה הלשון מדויקת. על החכמה נאמר "מצא" - כאדם המוצא מציאה. אין החכמה באה מתוכך, אין אתה יכול לעיין ולהגיע אליה; החכמה חייבת להתקבל, ולכן היא בגדר מציאה. ומכל מקום, לאחר שאדם מצא את החכמה - כאדם שמצא מציאה והגביהה - היא נעשית קניינו, היא נהפכת לחלק ממנו והיא שלו.
ועל התבונה נאמר "יפיק" - שכן לאחר שיש בידי חכמה, יש לי ממה לפרוט ולהרבות: להתבונן בה, להעמיק בה, ומתוך כך להסיק מסקנות. זו הבינה, וזה מה שאדם מוציא מעצמו. וכבר הסברנו שיש הבדל בין בינה לתבונה: בינה היא מה שאני מסיק בדבר מסוים, ותבונה היא כלל הבינה כולה. בינה - למשל, להתבונן ממה מורכבת הכוס הזו וכיצד עשו אותה; ובתורה הקדושה, מתוך עיון להגיע למסקנות הלכתיות. תבונה - לדעת את כל המסקנות של כל הדברים. ולכן מי שיעסוק בחכמה בדרגה הגבוהה, יפיק לא רק בינה פרטית אלא תבונה שלמה: "ואדם יפיק תבונה".
"טוב סחרה מסחר כסף" - מציאת הזהב ומשא ומתן של כסף
כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר־כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ׃
בהמשך הספר (פרק ט"ז פסוק ט"ז) נאמר: "קנה חכמה מה טוב מחרוץ, וקנות בינה נבחר מכסף". ו"חרוץ" הוא הזהב המשובח והמובחר, וכלשון הכתוב "ואברותיה בירקרק חרוץ". ביאור הדבר: החכמה, כמה שתתבונן לא יועיל - עליך לקבלה ממי שייתן לך, מאת השם. וזה דומה לחרוץ, לזהב הטוב, שמקומו בבטן האדמה, ואדם חופר וחופר וחופר עד שהוא מגיע אליו - הרי זה בגדר מציאה. וכן נאמר "והחכמה מאין תמצא" - ומי הוא "אין"? הבורא יתברך, שאינו מושג. ייתכן שדווקא הדבר הגבוה ביותר נקרא "אין". וכבר הסברנו שעל פי קבלה "אין" מבטא את הכתר, והחכמה היא הספירה שתחתיה, והיא נשפעת ויונקת מן האין, מן הכתר - "והחכמה מאין תמצא". נמצא שהחכמה מתקבלת בדרך מציאה, כזהב הנמצא בעמקי האדמה, ולא בדרך של הוצאה מתוך עצמך.
לעומת זאת התבונה היא בדרך של מקח וממכר: אני פותח ומסתכל, מתבונן, מעיין כאן ומעיין שם, ומזה מסיק מסקנה - הרי זה משא ומתן. ולכן החכמה נמשלה לזהב הנמצא, והתבונה לקניין הכסף שבא בדרך מסחר וחליפין. וכן בהלכה: כשרוצים לומר שדנו בדיון הלכתי אומרים "משא ומתן הלכתי".
ומכאן וארט נאה. לכאורה יש סתירה בדברי חז"ל: במקום אחד נאמר שהשאלה הראשונה בדינו של אדם היא "נשאת ונתת באמונה", ובמקום אחר נאמר ששואלים אותו תחילה "קבעת עתים לתורה". יש לזה כמה תירוצים, ואיני נכנס לכך כי אין זה נושאנו, אלא תירוץ אחד הנוגע לענייננו: אומרים על דרך הווארט ש"נשאת ונתת באמונה" היא שאלה על התורה עצמה. כשהיית במשא ומתן הלכתי, וזה אמר כך וזה אמר "מה פתאום", וזה בא להוכיח לך וזה מראה לך מכאן, והיה ביניכם ויכוח - האם אז נשאת ונתת באמונה? או שידעת שמה שאתה אומר עקום, ואתה מעקם רק כדי לעמוד על מילתך ולהוכיח שמה שאמרת נכון, מתוך תאוות הניצוח? מה הייתה המגמה שלך גם כשנשאת ונתת בעמלה של תורה - האם באמונה ומתוך אמת? וכשחברך צדק, האם הודית ואמרת "אתה צודק, דבריך מסתברים יותר"? נמצא שמשא ומתן שייך גם בדברי חכמה ובדברי תורה, ויש לשאת ולתת בהם באמונה.
וזה שאמר: "כי טוב סחרה מסחר כסף" - התבונה, שהיא כמו מסחר ומשא ומתן, קניין שנעשה דרך חליפין, שאדם מתבונן ולוקח מכאן ומכאן; ו"מחרוץ תבואתה" - התבואה שהחכמה נותנת טובה מן הזהב היקר. ומדוע? מפני שכל המסחרים וכל הקניינים הגשמיים הם ארציים, ובבוא העת הם אובדים, ואין אדם לוקח עמו מאומה. כשאדם נפטר הוא נפטר בידיים פתוחות, כאומר: ראו, לא לקחתי כלום. וכשהוא נולד - אגרופיו קפוצים, רוצה לחטוף את כל העולם ולבלוע את הכול. אבל קנייני החכמה והתבונה נצחיים הם ונשארים לעד.
הצהרת ההון של האברבנאל
סיפרנו פעם: מספרים על האברבנאל, ויש אומרים על אדם אחר, שהיה שר האוצר של המלך בספרד. שרים שהתקנאו בו דיברו עליו שהוא מכניס כסף לכיסו ואינו עוסק באמונה וביושר באוצר המלך, וביקש ממנו המלך את מה שנקרא היום "הצהרת הון" - רשימת כל נכסיו, כדי שיוכל לדעת אם יש לו נכסים שהוא מעלים, ואם עשה הון שלא במשפט. נתן לו הצהרת הון שהייתה עשרה אחוזים בלבד מן השווי האמיתי של נכסיו. שמע המלך וכעס מאוד, וציווה להשליכו לכלא ולפתוח בחקירות, וגם החרים את כל נכסיו ואמר: אם הוא מרמה את המלך, בטח הכול גנוב מאוצר המלך, שאם לא כן מדוע הוא רואה צורך לרמות.
אלא שהמלך ידע שהאברבנאל חכם גדול, והדבר סקרן אותו. קרא לו ואמר לו: מה שעשית אינו מתאים לאדם חכם כמותך, שהרי אפילו הדברים שאני מכיר ויודע שווים יותר מן הסכום שכתבת, ואיני מדבר על נכסים שאולי יש לך ואיני יודע עליהם. מה ההיגיון בזה? אמר לו הרב: אדוני המלך ביקש לדעת מה הקניינים שלי ומה יש לי. הלכתי הביתה והתחלתי לחשב כמה מעשרות וכמה צדקה נתתי עד היום, והסכום שכתבתי לך הוא בדיוק סכום הצדקה שנתתי - זה מה שיש לי. ואת זה לעולם לא תוכל לקחת. והראיה: שאלת מה יש לי - וכי הבית שלי? היכן הוא היום ואצל מי הוא רשום? אתה, אדוני המלך, הלאמת אותו ולקחת אותו, אם כן וכי הוא שלי? את כל הקניינים לקחת. ומה כן יש לי? יש לי דבר שלעולם לא תוכל לקחת ממני - המצוות והמעשים הטובים, השכר על מה שנתתי לצדקה ועל מה שעזרתי ליתומים ואלמנות. את זה לא תיטול ממני לעולם.
זהו שאמר: "טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה". הקניינים הרוחניים טובים מכל כסף ומכל הזהב היקר ביותר, שהרי הגשמיים נשארים כאן ואובדים - יש לך אותם שבעים שנה, ומה הלאה? ואילו קיום המצוות קיים לו לאדם לנצח נצחים.
"יקרה היא מפנינים" - מה משלמים בעד החכמה
יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכׇל־חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ־בָהּ׃
הפנינים יקרים, ומדוע? מפני שאינם נמצאים כאן על פני האדמה, והרוצה להשיגם צריך אמודאי שירד למצולות ים וידלה אותם משם. וכן בנמשל בחוקי החכמה: החכמה אינה נמצאת בשכל האדם ואינה כתבונה, ואין אתה יכול לדעתה מעצמך, אלא עליך לקבלה מנביא ומן התורה הקדושה. ואומר לך הכתוב: "יקרה היא מפנינים" - יקרה יותר מן הפנינים, שהפנינים עדיין יש אליהם דרך וגישה, שהרי הם במצולות ים; אבל חוקי החכמה אינם שוכנים בבתי חומר, בשכל האדם, אלא הם יוצאים מן השמיים, מן השכל האלוקי, והשכל האלוקי רחוק יותר ממצולות ים - קל יותר להגיע למצולות ים מלהגיע אל השמיים. החכמה בשמיים היא, ורחוקה - ומי ימצאנה.
ואף שצריך לתת ולשלם כדי לזכות לחכמה, בנמשל אין מדובר בכסף וזהב אלא בהקדשת חפצי הגוף, תאוות הגוף ורצונות הגוף. שהחפץ בחכמה - בחכמת התורה - צריך לדעת שאין זה הולך עם תענוגות; אי אפשר להיות גדול בחכמה ולהתענג בכל מיני תענוגות שיש כאן בעולם הזה. עד שאדם מתפלל שייכנסו דברי תורה בתוך מעיו - יתפלל גם שלא תיכנס אכילה ושתייה יתרה בתוך מעיו, שזה בא על חשבון זה וזה פולט את זה. נמצא שמחיר החכמה הוא תאוות הגוף והנאותיו. ועל זה אומר: "וכל חפציך לא ישוו בה" - כל מה שתיתן בעדה אינו שווה לה, שכן בחכמה אתה משיג דברים יקרים יותר מן הכול: לא כסף וזהב שהם גשמיים וחומריים, אלא השגות רוחניות שהן יקרות מכול. כל מה שתקדיש בשבילה אינו שווה למה שאתה מקבל תמורתה.
"אורך ימים בימינה" - מה עיקר ומה טפל
אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד׃
הכסף, הזהב והפנינים אוחזים כביכול את העושר והכבוד בימינם. ומה ההבדל בין ימין לשמאל? ימין היא היד החזקה ושמאל היא היד החלשה. כשאדם רוצה להשיג כסף, זהב ופנינים - מה מטרתו? להשיג עושר, לקנות קניינים ולהשיג כבוד; הרי שכל אלו אצלם בבחינת ימין, זה העיקר שלהם. אבל בחכמה - עושר וכבוד טפלים הם לה: "בשמאלה עושר וכבוד", בקלות וביד השמאלית היא מביאה אותם. ובימינה, בעיקר שלה, היא מביאה דבר יקר בהרבה - "אורך ימים", והיינו טוב העולם הזה ונצח לעולם הבא, עולם שכולו ארוך, חיי נצח.
"דרכיה דרכי נעם" - הכלל והפרט
דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי־נֹעַם וְכׇל־נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם׃
הסברנו כמה פעמים את ההבדל בין דרך, אורח ונתיב: דרך היא הדרך הראשית, האוטוסטרדה; אורח הוא הדרך המשנית המתפצלת מן הראשית ומובילה לכפרים ולעיירות; ונתיב הוא שביל המוליך באופן פרטי, כשביל הגישה של אדם אל ביתו - מקום המיוחד ליחידים. ולפי זה: "דרכיה דרכי נעם" - דרכי החכמה, הדרכים הכוללות, כללי החכמה, מובילים את האדם אל הנועם, אל הערבות הנפשית והרוחנית, כמו שנאמר "תשבע בצחצחות נפשך"; היא מביאה את האדם אל הנעימות, הערבות והמתיקות, כלשונו של אור החיים הקדוש, במדרגה הגבוהה ביותר. "וכל נתיבותיה שלום" - הנתיבים הקטנים, הדרכים שבהן הולכים היחידים, כולם שלום: שלום הגוף, שלום ביתו, שלום ארצו ושלום קנייניו.
ויש בזה מוסר גדול. לא די להיות ב"דרכיה דרכי נעם", כלומר לא די שאדם הולך בדרכים הגדולות ובאופן כללי הוא בדרך הנכונה, אלא צריך שגם "נתיבותיה" יהיו שלום - גם בנתיבים הפרטיים. שאדם נבחן דווקא בדברים הקטנים. בדברים הגדולים אדם עושה בהתלהבות כמו שצריך: אומרים לו שיש פרויקט חסד - הוא נרתם, מתלהב, הולך, פועל ועושה. אבל אין הבחינה בזה; הבחינה היא בחסד קטן בבית, עם השכנים, ברחוב, בדברים הקטנים - וזה נקרא "נתיבותיה", נתיבים ולא הדרך הכללית.
ואם נרצה לרדת לפרטים: היה מקום לחשוב שבדרך הכללית יש לאדם הצלחה וברכה בהליכתו בדרך התורה, אך בפרטים תצא לו תקלה - שבבית זה יגרום לו מריבות, שבעניינים הכלכליים זה יגרום לו בעיות, שבחינוך הילדים זה יביא עליו צרות. אומר לך הכתוב: לא. בתורה לא רק הדרכים נועם, אלא כל הנתיבים - כל מה שמסתעף ממנה עד הנתיבים הקטנים ביותר - בכולם שלום ובכולם ברכה. אם תלך לפי התורה, לתורה יש התייחסות לכל דבר פרטי, ובכל דבר פרטי כשלעצמו יהיה לך שלום וברכה והצלחה.
"עץ חיים היא למחזיקים בה" - הכובש והצדיק
עֵץ־חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר׃
אומר המלבי"ם שיש הבדל בין צדיק לבין כובש. צדיק הוא אדם שטבעו נוטה לחכמה, ואין יצרו מסיתו לעבור עבירות. כובש הוא אדם הנמשך מאוד אל הרע, אלא ש"איזהו גיבור - הכובש את יצרו": יש לו יצר ויש לו משיכה, והוא מצליח לכבוש את יצרו.
"למחזיקים בה" - לשון החזקה משמעה תמיד בכוח ובעל כורחו: החזקתי בו ולא עזבתיו, כמחזיק באוזני כלב, שהכלב רוצה לברוח והוא תופסו באוזניו. נמצא שהכתוב מדבר באדם שהוא בגדר כובש, שמחזיק בתורה אף שיצרו הרע רוצה להרחיקו ממנה, והוא מחזיק בה בעל כורחו ומתנגד ליצר ואינו נותן לו להתגבר עליו, ואינו מניח לחכמה לעזבו - לזה היא עץ חיים. ו"תומכיה" הוא האדם שבגדר צדיק, שטבעו אינו מנוגד לחכמה והוא נמשך אליה באופן טבעי; אין הוא צריך להחזיק ואין הוא צריך התאמצות גדולה, שאין לו התנגדות מצד טבע הגשמיות שלו - הוא צריך רק לתמוך.
ומשל לדבר: אם מעמידים כאן עמוד חשמל כבד מאוד שאינו תקוע באדמה, אפשר לומר לאדם - אתה רואה שהוא עומד, היזהר, תפוס אותו; ולתפוס ולתמוך בו הוא יכול. אבל אם יטו את העמוד ויאמרו לו כעת החזק בו - אין הוא יכול להחזיק, שכבד הוא מאוד. זה ההבדל: הצדיק בגדר תומך - הדבר עומד והוא רק תומך שלא ייפול. והכובש משקיע מאמץ, מרים ומחזיק, ואם יעזוב רגע אחד הדבר נופל; הוא צריך להתגבר כל הזמן, שהיצר אינו נח ומעלה לו רעיונות חדשים תמיד והוא צריך לכבשם.
ואומר המלבי"ם שבכל אחד מהם יש רבותא וחידוש. בכובש - האושר הנפשי אינו צריך ללמדנו, שאנו יודעים מעצמנו "כפום צערא אגרא", וכל שיתאמץ יותר לכבוש כן ירבה אושרו הנפשי וכן ירבה שכרו. אלא שהיה מקום לומר: האדם הזה כל חייו במלחמות, שהיצר דוחפו כל פעם לרע והוא מתגבר כל פעם, "ויהי כדברה אליו יום יום" - מלחמה שאינה פשוטה; להיות כל הזמן במתח ובמלחמה - שמא הדבר מקצר את ימיו? לכן בא ואומר: "עץ חיים היא למחזיקים בה" - אדרבה, אותו המחזיק בכוח ונאבק, כאילו אכל מעץ החיים; ומי שאכל מעץ החיים כתוב בו "וחי לעולם" - נצח נצחים יהיה לו, וגם בעולם הזה.
ובתומך היה מקום לומר להיפך: אדם שהחכמה נדבקת בו באופן טבעי ואין לו מלחמה פנימית, על מה יגיע לו שכר? ועל זה אומר: "ותומכיה מאושר" - אף מי שרק תמך שלא ייפול, גם הוא מאושר וגם הוא יקבל את האושר הנצחי. בכל אחד יש חידוש.
"ה' בחכמה יסד ארץ" - חכמה, תבונה ודעת בבריאה
יְהֹוָה בְּחׇכְמָה יָסַד־אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה׃ בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ־טָל׃
אומר המלבי"ם שמליצה זו מקושרת למה שנאמר להלן בפרק כ"ד: "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן, ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים". בניין הבית מיוחס לחכמה; גמר הבית וגמר הבניין, מה שנקרא הסיום והפיניש, מיוחס לתבונה; והתמלאות כלי הבית - שלאחר שסיימנו את הפיניש מכניסים את כל הכלים הביתה - מיוחסת לדעת.
וכך בבניין הכללי, שהוא העולם שבנה הקדוש ברוך הוא: ייסוד הבניין - "בחכמה יסד ארץ"; גמר הבניין הוא השמיים - "כונן שמים בתבונה"; והתמלאות החדרים, שהעולם מתחיל להתמלא ממה שהקדוש ברוך הוא משפיע עליו, תהומות המוציאים מים וטל היורד משמיים - "בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל", מיוחס לדעת. שיסוד הבניין הוא הארץ, והשמיים הם כתקרה, כסיום המשלים את הבניין, וכמו שכתוב "הבונה בשמיים עליותיו"; והתהומות והטל וגשמי הברכה הם הממלאים את העולם בברכה ובשפע.
מדוע ייסוד הארץ הוא חכמה
יסוד בניין העולם נברא יש מאין. וכידוע מה שאומר הרמב"ן, שביום הראשון נברא בעצם כל החומר. ואם נרצה להמשיל: כמו בנאי שביום הראשון הגיעה משאית ופרקה חצץ, ומשאית ופרקה חול, ומשאית ופרקה בלוקים, ובטון, וקרמיקה - בקיצור, הכול; וביום השני התחיל להרכיב. כך ביום הראשון נברא, בלשון הקדמונים, החומר ההיולי הראשון, כלומר החומר הראשוני והיסודי, מה שנקרא בזמננו אטום. והרי כל מה שיש בעולם הוא תרכובת של אטומים, אלא שזה בתרכובת כזו וזה בתרכובת אחרת, ושינוי התרכובת גורם שזה יהיה עץ וזה יהיה ברזל. פעם חשבו היוונים שיוכלו לפעול לשינוי התרכובת ולהפוך ברזל לזהב, וסברו שדי בפעולה כימית; היום כבר יודעים שאין זה כך.
על כל פנים, הבריאה הראשונית, יסוד הארץ, היא חכמה, שהחכמה היא היש הראשון והוא יש מאין. וזה שאנו אומרים "בראשית ברא אלוקים", ותרגם התרגום "בחוכמתא" - שכוח החכמה הוא יצירת היש מאין. ומה שאחר כך מתחיל הקדוש ברוך הוא ליצור מן החומר הזה את השמיים ואת הארץ, את החיות, גרמי השמיים, השמש, הירח והכוכבים, השקצים והרמשים והאדם - כל זה כבר יש מיש, שהרי חומרי הבנייה נמצאים מן היום הראשון. גמר הבניין בששת ימי המעשה הוא יש מיש, והוא בגדר תבונה. וכפי שאמרנו: החכמה צריך לקבלה מבעל החכמה, והיא יצירה חדשה יש מאין; ואילו הבינה והתבונה הן יש מיש - לימדת אותי חכמה, ומזה אני מתחיל להסיק מסקנות נוספות, ליצור ממשהו קיים. בהתחלה היו עוד אופציות, אבל משיש כבר ברזל - מברזל צריך ליצור את הכול, ואין שתי דרכים, אני יכול ליצור רק ממה שקיים. לאחר שברא יש מאין, אין אפשרות אלא ליצור מן היש הקיים, וזה בגדר תבונה - להוציא ולהבין דבר מתוך דבר, להוציא יש מיש, שהתבונה דרך אחת היא, שצריך להתבונן ולהוציא את המסקנות.
גדר הדעת - הנהגת העולם
ומה שהשם מנהיג את העולם בהנהגה מסודרת, ההשגחה שהקדוש ברוך הוא משגיח על העולם ונותן גשם וטל - זה בגדר הדעת. וגדר הדעת, לפי המלבי"ם, הוא הדרך כיצד לנהל את העולם באופן שיקבל כל אחד את הראוי לו. ולכן "בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל" - שזו השגחה תמידית, שצריך בה דעה של הקדוש ברוך הוא שתכריע למי לתת, כמה לתת, היכן לתת וכמה להשפיע. וכמו שאומרת הגמרא בעניין הגשמים: אם נגזרו גשמים והעם הרשיעו, מורידם הקדוש ברוך הוא בעמון ובסוריה ובמקומות אחרים; ואם לא נגזרו אלא מעט גשמים והעם נעשו צדיקים, מוריד הקדוש ברוך הוא את המעט הזה באופן שכל העננים יתרכזו מעל הכנרת ובמקומות שיש בהם שדות. נמצא שצריך דעת כדי להשפיע את השפע הראוי כפי מה שנקבע מאיתו יתברך.
חכמה בארץ ותבונה בשמיים - בחירה ואין בחירה
דבר נוסף אומר המלבי"ם: גם תולדות הארץ, שהם בני האדם, הם בגדר חכמה. ומדוע? שהרי גדר החכמה הוא לדעת לבחור בין שני דברים, בין טוב ורע - וזה בעצם מה שיש לאדם לעשות, שהוא בעל בחירה. "ה' בחכמה יסד ארץ" - הברואים שבארץ הם תחת גדר החכמה, לבחור בטוב או לבחור ברע.
לעומת זאת בשמיים אין בחירה. המלאכים נקראים "עומדים", ונאמר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", שאין להם בחירה לעשות רע. ולכן "כונן שמים בתבונה" - שהתבונה אינה בחירה בין טוב לרע אלא דרך אחת, שאתה צריך להתבונן ולהסיק את המסקנות הנכונות, ומי שיתבונן ויסיק מסקנות לא נכונות הרי הוא טועה, שאין אלא דרך אחת. זהו גדר השמיים: שם אין בחירה חופשית, אלא רק מה שקבע הקדוש ברוך הוא, והם משכילים ומשיגים את יוצרם עד כמה שהם יכולים להשיג - וזה גדר התבונה.
וההנהגה הקבועה תמיד לפי מה שמגיע מן הטבע ומסדרי המערכת, ובין אם זה נס שהוא הנהגה שאינה טבעית ובין אם זו השגחה טבעית קבועה - הכול תלוי כפי דעת אלוקים, שהשם יודע למי לתת וכמה לתת ואיך לתת ומתי לתת ובאיזו צורה לתת. וכל זה צריך דעת רחבה מאוד, וזהו "בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל".
לסיכום:
למדנו בפסוקים אלו את יסוד ההבחנה שבין חכמה לתבונה: החכמה היא מציאה שמקבלים מאת השם, כזהב הנחפר מבטן האדמה וכפנינים שבמצולות ים, ואף למעלה מזה - שהיא בשמיים; והתבונה היא הפקה של האדם, דרך משא ומתן והתבוננות, ובלבד שיישא וייתן באמונה. קנייני החכמה עדיפים מכל כסף וזהב, שהם נצחיים ואינם נלקחים מן האדם, כהצהרת ההון של האברבנאל; מחירם הוא תאוות הגוף, ותמורתם יקרה מכול. עיקרה של החכמה אינו עושר וכבוד שביד שמאל אלא אורך ימים שבימינה, ודרכיה נועם עד הנתיבים הקטנים ביותר - שגם בפרטים ובדברים הקטנים יש בה שלום וברכה. והיא עץ חיים בין לכובש המחזיק בה בכוח ובין לצדיק התומך בה, שבכל אחד יש חידוש. ולבסוף למדנו שהקדוש ברוך הוא עצמו יסד את הארץ בחכמה - יש מאין ובחירה בטוב וברע, כונן שמיים בתבונה - יש מיש ודרך אחת, ומנהיג ומשפיע את שפעו בדעת, לדעת למי ומה ומתי וכמה להשפיע.