פתיחה
בפרק זה ממשיך שלמה המלך ללמדנו את יסודות החוכמה. כפי שראינו בפרקים הקודמים, חוקי החוכמה אינם ניתנים להשגה בכוח השכל האנושי, אלא רק על פי מה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא בתורתו. מתוך היסוד הזה נגזרות כל ההדרכות שבפסוקים שלפנינו: הביטחון בה', ידיעתו בכל הדרכים, הסרת הגאווה השכלית, ההבנה שחוקי התורה מיטיבים עם גוף האדם ולא מחלישים אותו, כיבוד ה' מן ההון והחוכמה, וקבלת המוסר והתוכחה באהבה.
בטח אל ה' בכל לבך
בְּטַח אֶל ה' בְּכָל לִבֶּךָ וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן׃
מהו "אל בינתך אל תישען"? אדם הסומך על דעתו שלו, שאומר: אני אחקור בעצמי ואגיע למסקנות, והמסקנות שאליהן אגיע הן הנכונות. זה ההפך הגמור מדרכי החוכמה. שהרי הסברנו שאת דרכי החוכמה אין דרך להשיג אלא מפי נביא או מפי השם יתברך. החוכמה אינה מושגת בבינת האדם; היא נתונה מאלוקים בלבד.
לכן אומר לנו שלמה: בטח בה' בכל לבך, לך כפי מה שציווה ה' בתורתו, ואל תישען על בינתך. ואז דווקא תזכה להישען על הבינה האמיתית והמוחלטת, על החוכמה האלוקית, ולא על חוכמה פרטית שלך שנתונה לטעות.
בכל דרכיך דעהו - הדרכים והאורחות
בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ׃
כפי שהסברנו, "דרכים" הן הדרכים הגדולות והראשיות, ו"אורחות" הן ההתפצלויות היוצאות מן הדרך הגדולה, שבילים קטנים יותר המוליכים אל הכפרים. ואורחות החוכמה אין להם קץ; לחוכמה יש דעה והשקפה בכל הפרטים ובפרטי הפרטים.
זה דבר מדהים, ומי שמתבונן בו עלול לקבל חלישות הדעת: האם יש תחום שהתורה אינה מתייחסת אליו? האם יש שלב בחיי האדם שאין לתורה מה לומר עליו? אומר הרמח"ל: אין מעשה סתמי. כל מעשה של האדם מיוחס או כמוביל למצווה או כמוביל לעבירה. אין תחום אפור בתורה.
מרגע שאדם קם בבוקר, ולמעשה עוד קודם לכן: כשאדם הולך לישון יש הלכות. כיצד הולכים לישון, על איזה צד שוכבים, מה קוראים לפני השינה, היכן ישים אדם את ידיו, ממה להיזהר בשעת שינה; יש אף הלכה שלא יישן במקום שחברו הניח שם כלים, כדי שלא ישברם. האם מותר לישון על בטנו, על גבו, על צידו, על איזה צד בתחילת הלילה ועל איזה צד בסופו. וכשהוא קם בבוקר: מיד כשפוקח את עיניו אומר "מודה אני לפניך", אחר כך נוטל ידיו, ברכות השחר, לובש את החלוק ואומר כך, וזה אומר כך, כל שלב ושלב (אנחנו היום מברכים את הכול בבית הכנסת). אין רגע שלחוקי החוכמה אין מה לומר בו. חוקי החוכמה, דהיינו התורה הקדושה, משקיפים על כל מעשי האדם.
ולכן אומר המלבי"ם: אורחות החוכמה רבים מאוד. מלבד הדרך הראשית שבה עליך ללכת - דרך היושר, האמת והצדק - המסתעף ממנה רב ביותר, ולא ייתכן שאדם ידע מעצמו כיצד להתנהג בכל הפרטים. על כן "בכל דרכיך דעהו": בדרכים הראשיות, כגון דרך הרחמים, דרך הנדיבות, דרך הענווה - בכל אלה תלך לפי ציווי ה'. "והוא ייישר אורחותיך": גם את הפרטים תדע בדיוק.
לדוגמה: נדיבות היא הדרך - הלכת בדרך ה', ה' נדיב ואף אתה נדיב. אבל כמה עליי להיות נדיב? כלפי מי? באיזה אופן? ומה כאשר הנדיבות מתנגשת עם דברים אחרים? יש כאן פרטים ופרטי פרטים עד אין קץ. וכן במידת הרחמים: על מי ראוי לרחם, כמה ראוי לרחם, האם גם בהזדמנות זו יש לרחם, ומהי מידת הרחמים הנדרשת. אלה כבר "אורחות", הדרכים הקטנות, הסעיפים ותתי הסעיפים, ואותם תקבל מאת השם, כי הם רבים ביותר וכדי להגיע אליהם צריך סייעתא דשמיא. "והוא ייישר אורחותיך" - על ידי סיוע אלוקי גם בפרטים הדקים ביותר תדע כיצד לעשות וכיצד להתנהג, כי הוא יתברך ינהיג אותך בדרך הנכונה.
אל תהי חכם בעיניך
אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ יְרָא אֶת ה' וְסוּר מֵרָע׃
המלבי"ם האריך להסביר שחוקי החוכמה אינם נודעים במופת השכל. ענווה או גאווה, רחמים או אכזריות - האם יכול מישהו להוכיח לי מתי צריך את זה ומתי את זה? אי אפשר להוכיח זאת במופתי השכל. כל שאני יכול לומר הוא שהתורה אמרה כאן לרחם וכאן שלא לרחם. שימו לב: אין הכוונה שאי אפשר להוכיח שהתורה אמת. אלא כשמדובר בפרט מסוים, ולומר שכאן יש לנהוג בנדיבות וכאן בקמצנות, כאן לרחם וכאן להיות אכזרי - את זה איני יכול להוכיח. ומכאן נובעים כל ההבדלים שבין האומות, ומכאן שאתה רואה אנשים המתאכזרים ואומרים לך שזו הדרך וכך צריך לעשות, שהרי להוכיח שדבריך נכונים - קשה מאוד.
לא זו בלבד, אלא שהחוכמה גם מתנגדת פעמים רבות לרצון הלב. אדם עשה לי רעה ובא לי לנקום בו, ואומרים לי: אדוני, התורה אומרת "לא תיקום ולא תיטור". ואני טוען: תוכיח לי שכאן אין לנקום. איני יכול להוכיח, אני יכול רק לומר שכך כתוב בתורה. והוא אומר: אני חושב שאדרבה, דווקא כאן צריך לנקום, ורק אם אנקום בו הוא ילמד לקח. כשאדם רוצה לעשות אחרת מפני שתאוות לבו מושכתו - הרי הוא בגדר "חכם בעיניו": איני צריך חוכמה שאי אפשר להוכיחה, אעשה כפי שחוכמתי מבינה.
על כן אומר שלמה: אל תהי חכם בעיניך, אלא "ירא את ה'". שהרי מיהו האדם המגיע אל החוכמה? רק אדם שיש בו יראת השם. ומדוע? כי מהו גדר החוכמה - מה שהתורה אומרת. ומה מכריח אותי לקבל את מה שהתורה אומרת? רק יראת השם. לכן נאמר קודם "כי יראת ה' היא חוכמה": אם יש בי יראה מאלוקים, ואני יודע שהמסמך הזה מסמך אלוקי הוא, ממילא כל הכתוב בו מתקבל אצלי כאמת, שהרי יצא מפי עליון. רק יראת השם מובילה את האדם אל החוכמה.
"וסור מרע" - מי קבע שדבר זה רע? חוכמת האלוקים קבעה. ומי אומר שעליי ללכת על פי זה? יראת השם שבך. על ידי שתירא את ה' ממילא תסור מן הרע ותתרחק מדרכי היצר הרע המושך אותך לדברים שליליים.
רפאות תהי לשרך - התורה מבריאה את הגוף
רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ׃
יבוא אדם ויטען: למה ללכת אחרי חוקי החוכמה, שהם התורה האלוקית? הרי הם מתנגדים לטבע האנושי, ואם תלך לפיהם אתה עלול להיות חולה. הרי התורה מזהירה על כל מיני מאכלים - ומה רע בהם? מי שאוכל בשר סוס מתחזק מאוד, מי שיאכל בשר לווייתן יהיה בריא ביותר. יטען אדם: למה התורה אוסרת כל מיני דברים, והרי בכך היא מרחיקה את האדם מבריאות הגוף. ולא עוד, אלא שהתורה מצווה "קדש עצמך במותר לך": בשר מותר, אך מי אמר שתאכל בשר בכל יום? ואם לא אוכל בשר בכל יום, יטען, לא יהיו חלבונים והגוף לא יהיה חזק. אז יחשוב אדם שחוקי החוכמה גורמים חלילה לחולי ולחלישות הגוף.
אומר לו הכתוב: דע לך, ההפך הוא הנכון. "רפאות תהי לשרך" - "שׁוֹר" הוא הטבור, כלשון "שׁוֹרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר", וכלשון "וְשָׁרֵּךְ לֹא כֻרָּת" - שלא נכרת חבל הטבור. חבל הטבור בא לרמוז על המקום שממנו מקבל האדם את מזונותיו, שהרי משם ינק את מזונו. ואומר לו: אדרבה, המאכלים שהתורה מתירה הם המאכלים הזכים המביאים את האדם אל הרפואה.
ואל תחשוב שעל ידי הפרישות מענייני התענוגות והתאוות ייבש מוח עצמותיו של האדם משום שאינו נהנה מהנאות העולם הזה. אדרבה: "ושיקוי לעצמותיך" - "שיקוי" הוא לחות, שיהיו עצמותיך לחות, היפוכן של "עצמות יבשות" המבטאות מיתה ואבדון. עצמות לחות פירושן עצמות בריאות וטובות; על ידי חוקי החוכמה עצמותיך יחליצו.
וגם מצד הטבע: רוב המותרות מחלישות את הגוף. פעם חשבו שאם תרבה במאכל תהיה חזק - מי אינו זוכר את הסבתות שאמרו "תאכל הרבה שתהיה בריא"? היום ברור לנו ההפך על פי הרפואה והמחקר. וכבר הרמב"ם אמר זאת: רוב הנזקים והחולאים הבאים על האדם הם מריבוי המאכל. ויותר מזה אומר הרמב"ם: ריבוי המאכל חמור בנזקו לגוף יותר מן המאכלות הרעים. שמעו מה זה: אחד אכל מאכלות זכים אך מילא כרסו מעל ומעבר, והשני אכל מאכלות רעים אך מעט - אומר הרמב"ם שזה שמילא כרסו החלה את גופו יותר מזה שאכל מאכלים שאינם בריאים. והיום ידוע ברפואה שאדם צריך שלא להגיע לכדי מילוי, כי הדבר מזיק לגוף.
נמצא שעצם ציווי התורה על פרישות אינו גורע בבריאות האדם, אלא "רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך" - הוא עצמו מחזק את האדם. שהרי הנהייה אחר התאוות מביאה את האדם לרדוף אחר מאכלות, וריבוי המאכלות הוא עצמו המזיק.
אגב: שוררך אגן הסהר
מאחר שהזכרנו "שוררך אגן הסהר", ראוי שנבין מה אנו אומרים, שהרי אנו מזכירים זאת גם בתחנון של שני וחמישי. חז"ל אומרים ש"אגן הסהר" מדבר על הסנהדרין. הסנהדרין הייתה של שבעים ואחד, והם היו יושבים כחצי עיגול, כצורת הירח - "אגן הסהר". והיכן ישבו? בטיבורו של עולם, בלשכת הגזית שבבית המקדש. "שוררך" - הטבור של העולם.
"אל יחסר המזג" - כמה מוזגים יין? שליש; זהו שיעור המזיגה. וכמה הוא שליש משבעים? עשרים ושלושה - כמניין סנהדרי קטנה. נמצא הפסוק אומר: "שוררך אגן הסהר" - שתהא סנהדרי גדולה של שבעים ואחד יושבת בלשכת הגזית, "אל יחסר המזג" - ושגם סנהדרי קטנה, שהיא כשיעור מזיגה של שליש, לא תחסר.
כבד את ה' מהונך
כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ׃
לאחר שלימד אותו לדעת את ה' בכל דרכיו ולבטוח בו, ולאחר שאמר לו שחוקי החוכמה שמאת השם לא רק שאינם מזיקים לו אלא אף מוסיפים לו רפואה ובריאות, הוא אומר לו: דע לך שבכל ענייניך, ובכללם אסיפת הקניינים - מה שאדם רוכש וקונה לעצמו, בתים וסחורות וכל אשר לו - הכול מיוחס להשם. תייחס את הכול אליו יתברך, שהוא נתן לך והכול מידו ניתן לך. ומה שאנו נותנים - מידו של השם יתברך אנו נותנים.
לכן ראוי שתכבד את ה' מן ההון שהוא העניק לך. "ומראשית כל תבואתך" - שהרי הראשית למי מתייחסת? לקודשא בריך הוא. ואם הראשית מתייחסת אליו יתברך, ראוי שתכבדהו ותיתן לו את הראשית. הראשית היא המשובח, הטוב והיפה, אלו הביכורים, הדבר הראשון שגדל - את זה תיתן להשם יתברך.
וימלאו אסמיך שבע - המשל והנמשל
וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ׃
אם תאמין שראשית הדברים מאיתו יתברך, ותכבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך, ממילא תהיה הברכה שלוחה בכל מעשה ידיך, ותזכה שיימלאו אסמיך שבע. "אסמיך" הוא מקום אוצרות התבואה. המלבי"ם מדייק שיש הבדל בין "אסם" ל"אוצר": אף ששניהם מבטאים מקום עצירה ושמירה, "אוצר" בלשון הקודש מבטא מקום שמירה של כל דבר - זהב, כסף, וגם תבואה, יין ושמן; ואילו "אסם" הוא שם מיוחד לתבואה בלבד. על אוצר של זהב או של יין אי אפשר לומר "אסם".
אומר המלבי"ם: הדוגמאות שניתנו כאן, שתזכה שאסמיך יימלאו תבואה ויקביך יפרצו מרוב תירוש - זהו המשל. ומהו הנמשל? כך הוא גם בעניין החוכמה. אמרנו שהחוכמה היא ראשית לכל הדברים: "בראשית ברא אלוקים" - "בחוכמתא ברא אלוקים", כתרגום. החוכמה היא הראשית לכול, ו"ה' בחוכמה יסד ארץ" - כל מה שעשה ויסד היה מכוח החוכמה, שהיא התורה הקדושה, הראשית המוחלטת של כל מה שיש.
אומר לך הכתוב: את החוכמה הזו עליך להחזיר להשם - "כבד את ה' מהונך", מאותה חוכמה. ומה פירוש להחזירה לו? שתדע את חוקיה ותלמד את יסודותיה, כלומר שתעסוק בתורה הקדושה, ותדע שהכול מאיתו. אל תהי חכם בעיניך לחשוב שגם אתה מבין וגם אתה יודע, שהרי החוכמה תלויה בהשם יתברך והיא רק ממנו. אל תייחס לעצמך את החוכמה ואת התבונה, אלא ירא את ה' והיה סר מרע לעשות כרצונו.
וממילא "יימלאו אסמיך שבע" בנמשל: תזכה למלוא החוכמה, לשפע רוח הקודש שישרה עליך, ולהשיג את החוכמה בכלים גבוהים הרבה יותר ממה שיכולת להשיג בדרכים הגשמיות. בדרכים הגשמיות אדם מוגבל לפי כמה שהוא משכיל, ועד לשם הוא יכול להגיע. אבל מי שזכה לנבואה או לרוח הקודש, השגותיו כבר אינן מוגבלות; הוא משוטט למעלה ממחשבתו ומדעתו, ויכול להשיג דברים שמעל ומעבר לכל חוכמה גשמית וחומרית. "תירוש יקביך יפרוצו" - תגיע להשגות שאין אדם יכול להגיע אליהן בשכל אנוש, אלא רק מכוח החוכמה האלוקית. וכיצד? "כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך" - תכיר שהחוכמה מאיתו יתברך, שאין אתה החכם ואין אתה זה שיכול להבין מעצמו, ועל ידי זה תקבל את החוכמה בלא גבולות.
מוסר ותוכחה
מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ׃
המלבי"ם מסביר את ההבדל בין מוסר לתוכחה. אצל בני אדם, "מוסר" פירושו שאני מכריח אותך לעשות את מה שאני אומר - או לאנוס אותך או לייסר אותך. "מוסר" הוא לשון ייסורין או לשון מוסרות, כמו שור שאינו רוצה לחרוש אך יש עליו מוסרות והוא מוכרח. זהו גדר המוסר. לעומת זאת "תוכחה" בין בני אדם היא מלשון ויכוח, כמו "עמדו ונוועכחה" - בואו ונתווכח, אמרו מה שיש לכם לומר ואומר מה שיש לי. "להתווכח" פירושו לברר דבר בדרך של הוכחה, ולכן תוכחה צריכה ראיות ומופתי שכל. זה ההבדל בין מוסר לתוכחה.
לפיכך אומר הכתוב לגבי מוסר "אל תמאס", כי מוסר הוא ייסורים, ואדם מואס בייסורים - קשים עליו הכאבים והצער. ולגבי תוכחה, שהיא דברי שכל ודעת, אין אדם מואס בה שהרי אינה קשה עליו, אבל הוא "קץ" בה: די, כבר שמענו, עזוב, אין לי כוח. בייסורים אני מואס, ובתוכחה אני קץ.
אומר המלבי"ם: אלא שאצל השם יתברך אנו מוצאים לפעמים שגם תוכחה מבטאת ייסורים, כמו "את אשר יאהב ה' יוכיח" - הוא מוכיח את האדם בדרך של ייסורים. ואם כן, מה ההבדל אצל הקדוש ברוך הוא בין מוסר לתוכחה? ההבדל הוא שהמוסר בא על העבר: עשית דבר שאינו טוב, ומייסרים אותך על מה שהיה. ואילו התוכחה נועדה לשנות אותך בעתיד. כשאני מוכיח אדם על מעשה לא טוב, מגמתי לשנותו לעתיד. אצל הקדוש ברוך הוא גם התוכחה היא בייסורים, אלא שמטרתה לעתיד - כשהשם מוכיח מישהו, זה כדי שמכאן ולהבא ישנה את דרכיו; וכשהשם מייסר מישהו, זה על משהו לא טוב שעשה בעבר. אצל בני אדם התוכחה נוגעת לעתיד בדרך של ויכוח, ראיות ומופתי שכל, ואילו אצל השם, שאינו מדבר עם האדם פנים אל פנים, התוכחה יכולה לבוא בדרך של כאב וייסורים, שבהם הוא מוכיח לו שיש משגיח ויש בורא לעולם, ושייזהר מכאן ולהבא.
וזהו שאומר: "מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו" - אל תקוץ בתוכחה הבאה לייסר אותך על מנת לתקן את דרכיך בעתיד.
כי את אשר יאהב ה' יוכיח
כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה׃
כשהשם מוכיח אדם, כלומר מייסרו, אין זה כאדם המייסר את חברו מתוך שנאה; אדרבה, זהו סימן לאהבת השם. שהרי אם הקדוש ברוך הוא כבר אינו מעוניין בך, למה שייסר אותך? היה שולח אותך ונגמר. אלא שהוא אומר: אני דואג לך, אני רוצה בטובתך, אני רוצה שתשוב בתשובה; יש לי הרבה שכר לתת לך, הרבה עונג ואושר להשפיע עליך, וחבל לי שלא תקבל את זה. ולכן כשאתה הולך בדרך הלא נכונה אני חייב לתת לך "סטירה" שתחזור למקום הנכון. סטירה כזו היא תוכחה של אהבה, לא של שנאה.
"וכאב את בן ירצה" - הדוגמה הנפלאה לכך היא אב לבנו. באופן הרגיל (איננו מדברים על מקרים חריגים), כשאב מייסר את בנו זה כדי ליישר אותו. שני ילדים עשו מעשה שאינו הגון, והאב שומע שאחד מהם בנו - הולך ונותן לו סטירה. אומר הבן: אבא, גם בנו של השכן עשה! ומה אכפת לי מבנו של השכן? שישבור את הראש עם הבן שלו, מצידי שלא יעשה לו כלום. אתה בני, אני דואג לך, אכפת לי מה יהיה איתך, איך תתנהג, איך תתחנך ואיך תגדל, כואב לי עליך. כך גם "את אשר יאהב ה' יוכיח".
לסיכום:
הפסוקים שלמדנו בונים מהלך אחד: החוכמה אינה פרי בינתו של האדם אלא מתנת אלוקים, ולכן "בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תישען". בדרכים הראשיות עליך ללכת לפי ציווי ה' - "בכל דרכיך דעהו" - ובפרטים הדקים שאין להם קץ תזכה לסייעתא דשמיא - "והוא ייישר אורחותיך". מכאן האזהרה "אל תהי חכם בעיניך", שכן רק יראת השם היא המביאה את האדם אל החוכמה. ואל יעלה על דעתך שחוקי התורה מחלישים את הגוף: אדרבה, "רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך", וכדברי הרמב"ם ריבוי המאכל מזיק יותר מן המאכלות הרעים. מתוך ההכרה שהכול מידו יתברך בא הציווי "כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך", שהברכה בו כפולה: במשל - אסמים מלאים ויקבים פורצים, ובנמשל - שפע חוכמה ורוח הקודש בלא גבול. ולבסוף, גם כשבאים ייסורים, "מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו", שהרי "את אשר יאהב ה' יוכיח" - כאב המייסר את בנו מתוך דאגה ואהבה, כדי ליישרו ולהשפיע עליו את כל הטוב.