פתיחה: שיעור בהשראת שיעוריו של הרב בועז שלום - משלי פרק ג'
פרק ג' במשלי פותח בקריאה של שלמה המלך אל בנו: לזכור את התורה, לקיים את המצוות, ולחקוק את החכמה בלב עד שתהיה חלק מן האדם עצמו. בשיעור זה נלך לאור ביאורו של המלבי"ם על ארבעת הפסוקים הראשונים, ונראה כיצד כל מילה בהם מדויקת - בין ההבדל שבין 'תורה' ל'מצוות', בין 'אורך ימים' ל'שנות חיים', ובין 'חסד' ל'אמת'.
בְּנִי תּוֹרָתִי אַל־תִּשְׁכָּח וּמִצְוֺתַי יִצֹּר לִבֶּךָ׃
'תורתי' כוללת בתוכה את כל הלימודים שבתורה: הדינים, ההלכות, ואפילו הלכות שאינן רלוונטיות מבחינה מעשית בזמננו - למשל מצוות הכהנים וענייני הקורבנות, שהרי אין לנו היום בית מקדש. אף על פי כן, כשאני אומר 'תורה', זה כולל את הכול.
ובתורה יש גם סיפורים. למה הסיפורים הללו? אומר הזוהר: תיפח רוחו של מי שחושב שהתורה באה לספר סיפורים. שהרי אם זו מטרת התורה, מצינו סיפורים הרבה יותר מעניינים, יותר יפים ויותר מפעימים; אפשר היה לחבר סיפורים מסקרנים הרבה יותר. אלא מה בא החלק הסיפורי ללמד? על המידות הטובות וההנהגות הישרות. מספרים לי: בוא תראה את עשיו, אילו מידות רעות היו לו; ולעומתו בוא תראה את יעקב, איש תם, איזו התנהגות, איזו קדושה, איזו מעלה. סיפורי התורה באים ללמד אותנו אמונה בה', השגחת ה', ענייני שכר ועונש ומידות טובות.
על כל זה מזהיר: 'תורתי אל תשכח' - תהגה בה יומם ולילה כדי שתזכור את הכול: את הלימודים, הדינים, ההלכות, ההנהגות והאמונה, כל מה שנלמד מן התורה. ואחר כך 'ומצוותי יצור לבך' - זהו כבר הקיום בפועל. לאחר שלמדתי את החלק העיוני-תיאורטי, צריך להוריד אותו אל עולם המעשה. אני יודע בדיוק כיצד מניחים תפילין - ומה זה עוזר אם מעולם לא הנחתי? יש כאן ציווי, ואני צריך להניח.
מדוע דווקא אצל המצוות נאמר 'יצור לבך'? מפני שרוב המצוות הן כנגד יצר הלב: קשה לקיימן, כי היצר מושך לכיוון אחר. 'לא תגנוב', 'לא תגזול' - אדם רואה ממון ונמשך אליו באופן טבעי, ו'גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן'. המצווה באה למעשה לעקור את משיכת הלב ולהילחם כנגד המשיכה לדברים המקולקלים, הפגומים והמאוסים.
הלב הוא כוח הממשלה שבנפש, הוא המושל על כוחות האדם, וכל הפעולות נעשות על פיו. לכן 'ומצוותי יצור לבך' - קיום המצוות ינצור את הלב, שלא ילך ויפעל באופן עצמאי לפי תאוותיו ורצונותיו. כפי שהסברנו כמה פעמים: הלב הוא ה'בא לי'; ה'מה ראוי לעשות' - זה השכל, זה המוח. יכול להיות שהיה בא לאדם לישון עד שתים עשרה בצהריים ולא לקום לתפילה, אבל באה מצוות ה' ואומרת: עכשיו אתה קם, לזמן קריאת שמע. זה מנוגד למשיכה הטבעית, ולכן צריך לנצור זאת חזק מאוד בלב - כי הלב מתנגד למצוות.
כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ׃
אומר המלבי"ם: כאשר 'ימים' ו'שנים' באים כנרדפים בפסוק אחד, 'אורך ימים' מציין את ימי הטובה, ו'שנות חיים' מציין את ריבוי השנים. אם נתמצת: 'אורך ימים' הוא האיכות - שימיו יהיו ממולאים בטוב; 'שנות חיים' היא הכמות - שיהיו לו שנים רבות. ואפשר שיהיה זה בלא זה: יש שירבו שנותיו אבל אלו לא היו חיי איכות - שנים של סבל, צער, יגון, עוני ומחסור. זכה לשנות חיים ולא זכה לאורך ימים. ויש להפך: ימיו טובים ונפלאים אך קצרים, ובגיל ארבעים נפטר, ה' ישמור. על כן בא ואומר: בזכות 'תורתי אל תשכח ומצוותי יצור לבך' יהיו לך שניהם - גם ימים ממולאים בטוב, וגם שנים ארוכות.
עוד מוסיף המלבי"ם: 'שנים' בא בדרך כלל לבטא שינוי, ורוב השינויים אצל האדם הם לרעה. לכן נאמר 'ושנות חיים ושלום' - שכל השינויים שיחולו אצלך יהיו רק לטובה. יש ביטוי: no news is good news - כשאין חדשות, אלו חדשות טובות. כשכל עשרים דקות יש מבזק, סימן שקרה משהו לא טוב; וכשטוחנים את אותן חדשות כבר שבועיים, אתה אומר: ברוך ה', לא חל שום שינוי. לכן הבטחת הפסוק היא ששינוייך יהיו רק להצלחה, לברכה ולשלום.
מכאן מתבאר יפה מאמר חז"ל: כתוב 'ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע', ודרשו חז"ל - ימים האריכו, שנים לא האריכו. לכאורה זה אותו דבר, אבל חז"ל דקדקו במילים: 'האריכו ימים' פירושו איכות - ימים ממולאים בטובה ושני שלווה; ואילו הכמות, לחיות מאה או מאה וחמישים שנה, זו בחינת 'שנים' - ובזה לא האריכו. הייתה להם איכות, אך לא כמות.
אפשר להוסיף רמז נוסף לכך ש'אורך ימים' מבטא איכות: מהו הביטוי בגמרא 'אריך למאן דאמר אריך'? אין הכוונה לארוך מול קצר, אלא 'אריך' - טוב, הגון, טוב לעשות כן. אמנם זו ארמית וזו לשון הקודש, ולכן זהו רק דרך רמז, אבל 'אורך ימים' רומז לימים טובים. אגב, הרבה פעמים תמצאו בלשון 'ימים ארוכים', ומסבירים המפרשים שהכוונה לימים טובים - 'ארוכים' כמו 'אריך', כמו טוב.
נמצא שמבטיח לו את שני הדברים: גם אורך ימים - ימי טובה באיכות, וגם שנות חיים - שנים רבות בכמות. ועוד 'ושלום' - שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בביתו, שלם בכל אשר לו. את כל זה יוסיפו לו, מכוח התורה הקדושה.
ודבר מעניין מאוד: היכן תוחלת החיים הגבוהה ביותר בארץ? בבני ברק. והרי בבני ברק אנשים לא עושים ספורט - מקסימום מתנדנדים ליד הסטנדר; מכוני כושר אינם הצד החזק שם, ואפילו גינה לרוץ בה אין. איפה ירוץ? ובכל זאת יש שם אריכות ימים. מדוע? כי התורה אומרת, ויש הבטחה: 'אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך'. וכיצד? 'תורתי אל תשכח, מצוותי יצור לבך'. וכן: 'וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך וכתבתם על מזוזות ביתך' - ומה נאמר בהמשך? 'למען ירבו ימיכם'. התורה מבטיחה שעל ידי קיום המצוות ירבו ימיכם, וכן בכיבוד אב ואם. אמנם חז"ל דורשים 'ירבו ימיכם' על חיי העולם הבא - 'בעולם שכולו ארוך' - ושוב אתה רואה שמדובר בטיב החיים, שהטוב השלם הוא לעולם הבא; אבל העיקרון עומד: כשאדם מקיים מצוות ה', ימיו ושנותיו מתארכים.
חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל־יַעַזְבֻךָ קָשְׁרֵם עַל־גַּרְגְּרוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל־לוּחַ לִבֶּךָ׃
אומר המלבי"ם: רוב דברי התורה נכללים ב'חסד ואמת'. המצוות שבין אדם לחברו הן בגדר חסד, והאמונות והדעות הן בגדר אמת. מי שהיטיב עם חברו - עשה עמו חסד: 'עזוב תעזוב עמו', 'אם כסף תלווה את עמי', 'השב תשיבם לאחיך' - תחזיר לו את האבידה, וכן ההימנעות מנזק לחברו. כל מצוות שבין אדם לחברו נכללות בגדר חסד. לעומת זאת פינות האמונה ויסודותיה הן בגדר אמת: אם אתה מאמין בשווא נתעה, אתה חי בשקר ומאמין בהבל; ואם אתה מאמין בה' יתברך שהוא מקור האמת - אתה מאמין באמת.
'חסד ואמת אל יעזבוך' - תשיג את האמת באמונות ודעות, ולא תשתבש דעתך להאמין בהבלים. ואין הכוונה דווקא לעבודה זרה; יכול להיות אדם שעוסק בתורה, אך כלשון חז"ל 'לא עסק בה כראוי', וממילא גם אמונתו פגומה וחסרה. אבל אם אתה עוסק בה כראוי, תזכה לשניהם: לחסד שבין אדם לחברו, ולאמת שבאמונות ודעות.
יש עוד חלוקה: תורת אמת ותורת חסד. תורת אמת היא מה שאני חייב לעשות; תורת חסד היא מה שהחסיד והצדיק עושים לפנים משורת הדין - 'ותורת חסד על לשונה', מתחסד עם קונו. כשאני נותן לך הלוואה - נפלא מאוד; כשאני מחזיר לך את ההלוואה שנתת לי - זו אמת, הלווית לי ואני חייב להחזיר. אבל כשאני נותן לך מתנה - זה חסד, שהרי איני חייב לתת מתנות.
וכאן צריך זהירות: 'אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד'. עם הארץ אינו יכול להיות חסיד, אבל צדיק - כן. מהו צדיק? מלשון צדק, שעושה הכול על פי הדין. חסיד הוא מי שמחמיר ועושה מעבר למה שהוא חייב - ואם אתה עם הארץ, כיצד תעשה מעבר? ייתכן שדווקא ב'מעבר' הזה אתה עובר איסור. כשאדם מקיים מצווה ואינו יודע בדיוק, אינו למדן, אין מקום לחסידות, שמא אותו דבר שאתה חושב שהוא חסידות אינו אלא קלקול.
דוגמה מימי החנוכה שאנו עומדים בהם: זמן ההדלקה הוא בשקיעה או בצאת הכוכבים, תלוי בשיטות. בא אחד ואומר: אני רוצה שכבר משתים עשרה בצהריים, כשעוברים כאן הרבה אנשים, יראו נרות דולקים; אשים הרבה שמן שיישאר דולק עד הלילה. מברך בקול גדול, כל הרחוב עונה אמן, מדליק - והוא 'חסיד': אתה הדלקת בחמש והוא כבר בשתים עשרה, והנרות דלקו עד חצות. אלא שבירך ברכה לבטלה ולא עשה כלום, שהרי הדלקה עושה מצווה, וההדלקה הייתה שלא בזמנה. אל תהיה חסיד כשאינך יודע את ההלכה. אבל צדיק - אינו מתחכם: באיזו שעה אמרו להדליק? בחמש - אני מדליק בחמש. את זה גם עם הארץ יכול לקיים; אבל לחסידות צריך להיות למדן.
זהו שאומר: 'חסד ואמת אל יעזבוך' - לא רק האמת שהיא קיום המצווה על פי הדין כפי החובה, אלא גם חסד, שתעשה את הדברים בגדר תורת חסד, כפי מה שאתה משיג מצד החסידות או מצד רוח הקודש השורה עליו. ומוסיף המלבי"ם: כפי הנהגת האדם בחסד ואמת, כך הקדוש ברוך הוא מתנהג עמו מידה כנגד מידה, ומשפיע עליו חסד מחסדו ואמת מאמיתו.
'קשרם על גרגרותיך' - הדיבור יוצא מן הגרון. אומר המלבי"ם: הגרון הוא החלק הפנימי של הצוואר, מקום יציאת הקול, ואילו התכשיט - 'רביד הזהב על צווארו' - מונח על החלק העליון החיצוני. 'גרגרותיך' הוא החלק התחתון הפנימי שממנו יוצא הקול. כלומר: תדבר בהם, תעסוק בדברי תורה תמיד, עד שיהיו רגילים על לשונך, ועל ידי כך הלימוד והחכמה יהיו חקוקים בך.
'כתבם על לוח לבך' - הלב הוא הכוח המושל באדם, והאדם עושה כפי רצונו וכפי תאוות לבו. הלב הזה נמשך תמיד אל התאוות, אל השאיפות להצלחה, לממון, לשם ולפרסום; יש עליו מצודים וחרמים והרבה משיכות לדברים שליליים המנוגדים לדרכי החכמה. לכן כדי להשיג את החכמה צריך 'כתבם על לוח לבך'. ומהו לכתוב? לחקוק. שיהיה חקוק בלב, שאם לא כן יימחק במהרה. כמו 'והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות' - כתיבה היא חריתה. תחרות את הדברים על הלב, ועל ידי זה הלב יתרחק מאותם דברים רעים.
וכמו שאומר הרמב"ם: אין מחשבת עריות מצויה אלא בלב הפנוי מן החכמה. אדם שמחשבתו ודעתו נתונות תמיד בדברי תורה, בקדושה ובעניינים רוחניים - אין ליצר הרע של עריות חדירה אליו. מתי יש לו כניסה? כשהלב פנוי מן החכמה: כשאינו עוסק בדברי תורה, אינו מתעסק בדברי חכמה, אינו שקוע כולו ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו בתרי"ג מצוות ובעשיית רצון ה' - אז ליצר הרע יש מצודים וחרמים לצוד אותו. ולכן: תחקוק את הדברים בלב, כי אחרת הלב ייטה אל כל מה שמושך אותו באופן טבעי.
סיפרו בשם האדמו"ר מגור, ששאל: מדוע נאמר 'והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך'? מהו 'על'? היה צריך לומר 'בתוך לבבך'! 'על' הוא מבחוץ - וכי די בזה? והסביר: לפעמים אתה אומר לאדם - בוא לשיעור, יש דרשה, יש שיחת מוסר, נלך ונשמע. והוא עונה: תשמע, אני לא במצב, מבחינה רוחנית אני עדיין לא שם. אדם נמצא לפעמים בימי הרעה, בימי משבר, ברמה ירודה, והוא אומר: מה טעם שאשמע אם לא אקיים? אומר לו: טעות. תשמע, ותחזור ותשמע, ותקשיב שוב, ותשמע עוד פעם. ואף שזה נשאר רק מבחוץ ואינו נכנס ללב - לא משנה, 'והיו הדברים האלה על לבבך'; יום אחד ייפתח הלב, והכול ייכנס פנימה.
וזו מציאות. בני אדם שמעולם לא שמעו כלום - גם כשהם רוצים לחזור בתשובה, אינם יודעים מאין להתחיל. הם אינם יודעים דבר, ואפילו כשהם רוצים לעשות מעשה טוב, לפעמים עושים שטות וחושבים שזה מעשה טוב: הולך בשבת ונותן כסף לצדקה. אבל מי ששמע ויודע - כשיתעורר בו הזיק בעוד שנתיים, ויהיה לו החפץ והרצון לעשות רצון ה', כל מה ששמע וכל מה שלמד, אף שלא קיים - וזה גרוע שלא קיים - נכנס עכשיו פנימה. הוא יודע מיד מה לעשות: לוקח סידור ומתחיל להתפלל, מניח תפילין, הוא בעניינים. הכול היה מונח 'על' הלב, ועכשיו הכול נכנס פנימה.
מכאן אמרתי פעם: כשאומרים על פלוני 'הרב הזה החזיר אותו בתשובה' - אין זה מדויק. הרבה פעמים הרב היה רק המכה בפטיש. אותו אדם - מכאן הדודה טפטפה לו, מכאן ההורים אמרו לו, וכאן הגיס כל פעם שפגש אותו העיר לו. הרי הוא לא התוודע אל התורה באופן חד פעמי; הוא שומע את זה חמישים שנה. רגע ההחלטה אכן היה אולי בעקבות שיחת הרב, אבל מה בא אז לידי ביטוי? כל מה שדיברו איתו עד היום. אדם אומר: אני מדבר אל הקיר, זה לא משפיע, הוא נשאר אותו דבר. נכון, אדוני, אבל כשיגיע הרגע - כל מה שדיברת יפעל את פעולתו, וכל מה שאמרת יהפוך מן הכוח אל הפועל. סיתתו את האבן מסביב, סיתתו וסיתתו, עד שנשאר רק החיבור האחרון לסלע; מי שנתן את המכה בפטיש - זה הרב. אבל בלי כל אלו שסיתתו לפניו, כיצד הייתה המכה הזאת מביאה לידי סיום?
יש אמנם מקרים קיצוניים שבהם מצליחים להחזיר מישהו בתשובה אף שמעולם לא היה לו קשר ליהדות ולא דיברו איתו ולא שמע דבר - אבל אלו מקרים בודדים. לרוב קדמו שנים של ריכוך ורקע: כאן שמע על מקרה של השגחה פרטית, כאן ראה בעיניים איך אדם שעשה רע קיבל רע, כאן שלחו לו במייל רמז מן ההפטרה על דבר מה שקרה, וכאן ראה עניין אחר. אף אחד מהם כשלעצמו לא החזיר אותו בתשובה, אבל זה פעל ופעל ופעל, וברגע המתאים כל ההשפעות הללו באו לידי ביטוי.
וּמְצָא־חֵן וְשֵׂכֶל־טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם׃
מבאר המלבי"ם: אמנם גם על ידי חכמה ובינה אנושית - לא חכמה אלוקית, לא תורה - אדם מוצא חן ושכל. ראשית, בעלי התבונה אומרים עליו שמצא שכל, כלומר יש חכמה בלימודים שהוא עוסק בהם. ושנית, הוא מוצא חן בעיני הבריות, שהרי אנשי החכמה והתבונה בדרך כלל יש להם חן על הבריות: תמיד יש להם אמרה של פיקחות וחכמה, ואנשים מתקרבים אליהם ורוצים לשמוע את דעתם.
אבל דע לך: על ידי התורה, על ידי החכמה האלוקית, תמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים. שם מצאת חן בעיני אדם בלבד - אתה חכם בחכמה טבעית ואנשים נמשכים אליך לשמוע את חכמתך; כאן השגת הרבה יותר - חן בעיני ה' יתברך.
ועוד: בחכמה האנושית השגת 'שכל' - חכמה כלשהי; אבל 'שכל טוב' פירושו שתגיע אל ההשגות האמיתיות הרוחניות, אל רוח הקודש. אדם יכול להיות החכם והמשכיל שבחכמות הטבע, ולהגיע לדרגתו של אריסטו שהרמב"ם אומר עליה שהיא הדרגה שלפני נבואה - אבל האם יש לו רוח הקודש? האם הוא מקבל מסרים מאת האלוקים? חכמתו ארצית וגשמית; זה שכל, אך לא שכל טוב.
ומעלתו של השכל הטוב היא שכל ההשכלות הבאות ממנו הן אמת לאמיתה. כשאתה מחכים בחכמת הטבע ייתכן שאתה טועה, ייתכן שהגעת למסקנה שאינה מדויקת; אבל 'שכל טוב', שהוא מטובו יתברך, כל מה שאתה יודע בו אתה יודע בצורה מדויקת, כי זה בא מן המקור. וכיצד זוכים לו? על ידי שתמצא חן בעיני אלוקים - שתקיים את התורה, את החכמה האלוקית; ואז תמצא חן בעיניו, ויהיה לך שכל טוב, ואז גם 'בעיני אדם': תזכה להערכת הבריות, ויבואו ללמוד חכמה מפיך.
שלמה המלך מלמד את בנו סדר שלם: 'תורתי אל תשכח' - לימוד והגייה תמידית בכל חלקי התורה, דינים, הלכות וסיפורים המלמדים אמונה, השגחה ומידות; 'ומצוותי יצור לבך' - קיום בפועל שמושל על הלב הנוטה אל התאוות. בשכר זה מובטחים 'אורך ימים' באיכות, 'שנות חיים' בכמות, ושלום בגוף, בממון ובבית, וכל השינויים לטובה. 'חסד ואמת אל יעזבוך' - שלמות בבין אדם לחברו ובאמונות ודעות, וגם תורת אמת שעל פי הדין ותורת חסד שלפנים משורת הדין, ובלבד שתהיה למדן. 'קשרם על גרגרותיך' - לדבר בהם תמיד, 'כתבם על לוח לבך' - לחקוק אותם בלב, שאם לא כן יימחקו, וכדברי הרמב"ם אין מחשבת עריות מצויה אלא בלב הפנוי מן החכמה. ואפילו הדברים המונחים רק 'על' הלב מבחוץ - יבוא יום וייכנסו פנימה. ובסופו של דבר מבטיחה התורה למי שדבק בחכמה האלוקית את מה שאין החכמה האנושית יכולה לתת: חן בעיני אלוקים, שכל טוב שכולו אמת לאמיתה, וממילא גם חן ושכל בעיני אדם.