פתיחה: כוחה של החכמה להציל
בחלק זה של הפרק ממשיך שלמה המלך לתאר את הכוח המציל שיש בתורה ובחכמה. לאחר שאמר "להצילך מדרך רע מאיש מדבר תהפוכות", הוא פורט מיהם אותם אנשים ומה דרכם, ואחר כך מוסיף הצלה נוספת: "להצילך מאשה זרה". הפרק נחתם בהבטחה - מי שקנה את החכמה ילך בדרך טובים, ישכון בארץ וייוותר בה, בעוד הרשעים והבוגדים נכרתים ממנה.
העוזבים אורחות יושר - דרך, אורח ונתיב
הָעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ׃
פסוק זה בא כנגד מה שנאמר "להצילך מדרך רע". כפי שהסברנו, ה"דרך" היא הדרך הגדולה והקבועה לרבים, ומן הדרך מסתעפים "אורחות" - כביש גישה, הדרכים הקטנות יותר המובילות אל הכפרים. התורה, אומר המלבי"ם, אינה מלמדת אותך רק את הדרך הראשית, אלא גם את האורחות המסתעפות ממנה, ותראה שכולן ישרות. בכל מצווה מסתעפים אורחות רבים. קח לדוגמה את מידת הרחמנות: ממנה מסתעפים צדקה, הלוואה, חסד, "כי תראה חמור שונאך", השבת עבוטו, השבת אבידה. הרחמנות עצמה היא ה"דרך", וכל המסתעף ממנה - אלו ה"אורחות". התורה מקנה לך את שתיהן.
ואילו הרשעים - לא רק שהם עוזבים את אורחות היושר, את הפרטים, אלא הם הולכים בדרכי חושך: הם חולקים אפילו על עצם הדרך הראשית. לא רק על השאלה אם להשיב עבוט או אבידה, שהם סעיפים של מידת הרחמנות, אלא על עצם השאלה אם צריך להיות רחמן בכלל יש להם השגות. זהו הרשע.
ההבדל שבין היהדות לכל הדתות
כאן טמון אחד ההבדלים הגדולים ביותר שבין היהדות לשאר הדתות. גם לדתות שיש להן ספרים ותורות כביכול שעל פיהם הן מתנהגות, כל אותם ספרים עוסקים רק במה שנגדיר "דרכי יושר" - ולא ב"אורחות יושר". נניח שדת מסוימת אומרת שצריך להשיב אבידה. למי משיבים? כיצד משיבים? באיזו צורה? אילו סימנים יש בחפץ? לאיזה אדם, יהודי או גוי? כיצד אבדה ממנו? האם התייאש לפני שאבדה או לא? האם מותר להשתמש בה? יש כל כך הרבה פרטים - הראו לי דת אחת שמדברת על כך. המקסימום שהיא יכולה לומר הוא: "מצאת אבידה, השיבנה לבעליה". תודה רבה. ופרטים? אין אף דת בעולם שנותנת פרטי הנהגה. וגם לא חוק: אין בחוק שיעור קצוב להשבת אבידה, כיצד משיבים ובאיזו דרך.
רק היהדות יורדת לרזולוציה הגבוהה ביותר, ואומרת לך בדיוק בכל שלב מה לעשות ומה הדין, על כל הספקות והמצבים שדנים בהם אחרונים ואחרוני אחרונים. וכן בעבירות: דת יכולה לומר "הרוצח חייב מיתה". אבל מה נקרא רצח? מתי זה רצח? ואם רצח עובר? ואם זו הייתה הגנה עצמית? יש אינסוף שאלות. איפה הדת נותנת תשובה לכולן? רק ביהדות, רק בחכמה אלוקית. החכמה האלוקית היא בחינת אור, והאור הזה המאיר בך הוא שיציל אותך שלא תלך בדרכי חושך.
השמחים לעשות רע - בעלי האידאולוגיה
הַשְּׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רָע יָגִילוּ בְּתַהְפֻּכוֹת רָע׃
פסוק זה בא כנגד "מאיש מדבר תהפוכות". הסברנו שמדבר תהפוכות הוא מי שמכחיש את יסודות האמונה ומוכיח את השקר כאמת. אדם החוטא מחמת תאווה מצטער לאחר מעשה: האמת שהחזיר היה טעים, אבל מה נשאר לי מזה - רק כאב בטן. יש לו נקיפות מצפון. חילל שבת, עישן סיגריה, מאוד בא לו, ואחר כך ליבו מכה אותו: למה הייתי צריך את זה? למה לא התגברתי? אבל אנשי האידאולוגיה, מדברי התהפוכות, בטוחים כל כך שדרך השקר שלהם היא האמת, עד שאין להם לא חרטה ולא ייסורי מצפון לאחר מעשה. הם "השמחים לעשות רע".
ולא זו בלבד, אלא "יגילו בתהפוכות רע". כשבא רע על הצדיקים וטוב לרשעים - היפוך הסדר הראוי לכאורה על פי האמת - הצדיקים נעצבים, שהרי יש כאן הסתר פנים: הצדיק סובל והרשע נהנה. ואילו הם גלים ושמחים, מפני שנדמה להם שיש כאן הוכחה לדרכם: הנה אתה רואה, "שווא עבוד אלוקים"! תראה מה קיבל הצדיק הזה, ותראה כמה הצליח הרשע ההוא. זה כמאשר את דרכם, ולכן יש להם בכך שמחה גדולה. והמלבי"ם מדייק: מה בין שמחה לגיל? שמחה היא דבר תמידי, וגיל הוא דבר מתחדש. על אדם שמצא מציאה אומרים שיגיל, ולא שישמח, כי הגילה היא על דבר שנתחדש לפתע.
אורחותיהם עיקשים - מעגל שאינו חוזר אל הדרך
אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם׃
האורח הוא הדרך הישרה ההולכת מן הדרך הראשית אל הכפרים, והמעגל הוא הדרך הסיבובית, שאינה ישרה. גם בדרך החכמה, אומר המלבי"ם, יש אורח ויש מעגל - דרך ישרה ודרך מקיפה. לפעמים אדם צריך להשתמש במידת העזות כנגד המלעיגים על תורת ה', ולהתגבר בגאווה כנגד מי שמלעיג עליו, "ויגבה ליבו בדרכי ה'", ולנהוג באכזריות כנגד מנאצי ה'. שמואל, שהיה העדין ביותר, הוא שהלך ושיסף את גרונו של אגג - לפעמים צריך אכזריות כנגד הסטרא אחרא. אין זה אורח יושר של עדינות, אלא מעגל: דרך סיבובית שמביאה בסופו של דבר אל היעד הנכון. כמו אדם ההולך ממקום למקום בדרך עוקפת, מפני שבאמצע הדרך הישרה יש ליסטים, ואין לו ברירה אלא להקיף כדי להגיע ליעדו.
אבל אצל הרשעים - בעלי דרך הרע ומדברי התהפוכות - "אורחותיהם עיקשים ונלוזים במעגלותם". הם טוענים שהם עושים את "הקומבינה" כדי להגיע, אך הכתוב אומר: נלוזים. נלוז פירושו שהוא סר מן הדרך ומן המטרה שאליה היה עליו לשאוף. האנשים הללו לעולם לא יגיעו אל הכתובת הנכונה, ואורחותיהם עיקשים - מעוקשות, עקומות ולא ישרות.
אישה זרה ואישה נוכריה - עריות ומינות
לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה׃
לאחר שאמר בפסוק י"ב "להצילך מדרך רע מאיש מדבר תהפוכות", כלומר שבכוח התורה והחכמה להינצל מאדם שדרכו רעה ומאיש המדבר נגד האמת, מוסיף עתה: יש בחכמה כוח גם להצילך מאישה זרה. אומר המלבי"ם, יש הבדל בין "זר" ל"נוכרי": בלשון הקודש "זר" יכול להיות בן אותו מקום, אלא שהוא זר לדבר מסוים - כמו זר אצל תרומה וקודשים, שאינו שייך לאותו דבר, או אשת איש שהיא זרה לאיש אחר. ואילו "נוכרי" מבטא תמיד ארץ אחרת: "והנוכרי אשר בא מארץ רחוקה".
נמצא שיש כאן שתי הצלות, ושתיהן רומזות לשני יצרים קשים באדם: יצר העריות ויצר המינות, היינו הכפירה. שהעריות נמשלו לאישה המזנה תחת בעלה - מובן. אבל גם המינות מיוחסת לזנות: "אשר אתם זונים אחריהם", "ותזנו אחרי הבעלים". מדוע? כשם שהאישה מזנה תחת בעלה ולוקחת לה איש אחר עליו, כך הכופר זונה אחרי אלוהים אחרים לקחת אותם לו לאלוה תחת אלוקי אביו, במקום ריבונו של עולם.
לפיכך: החכמה תציל אותך מ"אישה זרה" - שלא תיכשל בגילוי עריות, ולכן מתאים כאן לשון "זרה", שהיא זרה לו. ותציל אותך גם מ"אישה נוכריה" - שלא תעזוב את דת ישראל לעבוד אלוהי נכר, אלוהים של העמים מארץ אחרת. ו"אמריה החליקה" מבטא את טבעם של שניהם גם יחד: גם בעבודה זרה וגם בגילוי עריות מושכים את האדם בדברי חלקות להיכשל. באשת פוטיפר נאמר "כדברה אל יוסף יום יום", וכך גם כמרי העבודה זרה ואנשיה מושכים את האדם בשפת חלקות.
העגלון והכומר
מסופר שפעם אמר הכומר לרב: הוויכוחים איתך אינם מוכתרים בהצלחה, מפני שאתה חכם גדול ומלומד גדול ולכן אתה מנצח. אבל הבא לי אדם פשוט, ואראה לך כיצד אנצח אותו. אמר לו הרב: אין בעיה. הביא לו עגלון פשוט. פנה אליו הכומר: תשמע, במה אתה מאמין, ביהדות? ומה יצא לך מזה? מה שווה לך? הרי אני מוכן לתת לך מאתיים אלף דולר - עזוב את היהדות וקבל עליך את הדת הנוצרית. ראה איזו דת יפה ונפלאה, של אהבה, שאינה דורשת יותר מדי, וכמה מאמינים יש לה - ועוד מענק הסתגלות של מאתיים אלף דולר.
אמר לו העגלון: בשום אופן איני מוכן. שאל הכומר: מדוע? הרי זו הצעה שאי אפשר לסרב לה! השיב לו: תראה, אני לא מבין הרבה בדתות, מה שאני מבין זה בסוסים. ואבא שלי אמר לי פעם: אם יבוא מישהו ויציע לך להחליף את הסוס שלו בסוס שלך, ויהיה מוכן עוד להוסיף לך כסף - בשום אופן אל תיקח. סימן שיש לו סוס מת, ולכן הוא מוכן להחליף. אם הסוס שלו כל כך אטרקטיבי, למה הוא צריך עוד להוסיף לך כסף ובלבד שתיקח? זה מראה לי שאתה מוכר לי משהו רקוב, משהו שאין לו קיום. אם זה כל כך טוב - למה אתה צריך לשכנע אותי בכסף? הוכח לי שזה טוב, ואקבל את זה.
דרך המשיכה לעבודה זרה הייתה תמיד דרך פיתוי, דרך אמרים - "אמריה החליקה". כך מושכים גם לאישה זרה, שהיא העריות, וגם לאישה נוכריה, שהיא עבודת אלוהי נכר. והתורה, החכמה, תציל אותך מזה.
העוזבת אלוף נעוריה
הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה׃
עתה מבאר את שני העניינים. כנגד האישה הזרה, שהיא הגילוי עריות: היא זונה תחת בעלה ועוזבת את אלוף נעוריה. "אלוף" מלשון מלמד, כמו "ואאלפך חכמה", "אלופי ומיודעי" - הבעל הוא אלוף נעוריה, והיא עוזבת אותו והולכת ומזנה תחתיו. וכנגד העבודה זרה, שאותה המשלנו לאישה נוכריה, לאלוהי נכר: "ואת ברית אלוהיה שכחה" - זונה אחרי הבעלים והעשתרות, ושוכחת את הברית אשר כרת ה' עם ישראל בסיני.
כי שחה אל מוות ביתה
כִּי שָׁחָה אֶל מָוֶת בֵּיתָהּ וְאֶל רְפָאִים מַעְגְּלֹתֶיהָ׃
כנגד האישה הזונה הוא אומר "כי שחה אל מוות ביתה": ה"בית" הוא הגוף, והיא גורמת למיתתו קודם זמנו. וכנגד האישה הנוכריה, שהיא העבודה זרה, הוא אומר "ואל רפאים מעגלותיה" - היא מביאה לאובדן הנפש. "בקהל רפאים תנוח" - רפאים הוא מה שאחרי המוות, מציאות האדם לאחר הפטירה. מי מוליך אותו אל האבדון הזה? האישה הנוכריה, העבודה זרה, ובסוף הסיבוב הוא מגיע אל קהל הרפאים.
ומדוע "מעגלותיה"? הסביר לנו המלבי"ם שיש דרך, יש אורח, יש נתיב - וכולם ישרים; ולעומתם המעגל, שפירושו להגיע אל המטרה דרך עיקוף. וכאן הוא אומר: בדרך ההיקשים והחקירות שבהם מבקשת המינות והכפירה להוכיח את דרכה, הם נוטים מדרך האמת ושחים אל רפאים. ראו איזה דבר: לפעמים אדם עושה עיקוף כדי להגיע אל הדרך הישרה, אבל כאן העיקוף מסובב את האמת ולעולם אינו מתאחד בסופו עם הדרך הישרה. זו דרך עקומה שתישאר בעקמותה, וסופה אל רפאים - כריתת הנפש ואובדנה.
כל באיה לא ישובון
כׇּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים׃
כנגד "כי שחה אל מוות ביתה" אומר "כל באיה לא ישובון" - מי שבא אל הבית לא ישוב משם, והמדובר בעריות. וכנגד "ואל רפאים מעגלותיה", שהוא כנגד האישה הנוכריה, כלומר העבודה זרה, אומר "ולא ישיגו אורחות חיים": מביאים לו ראיות עקומות המעקמות את השכל, והעיקוף הזה לא יביא אותו בסוף אל הדרך הישרה, ולא ישיג את האורח שממנו מגיעים אל החיים. אלא תידבק בו דעת הכפירה והמינות, ויעזוב וינטוש את כל פינות הדת ואת כל ענייני האמונה בעקבות אותם אנשי מינות.
ומדוע ההדגשה "כל באיה לא ישובון"? אומר המלבי"ם: חז"ל אומרים שמי שפורש ממינות מיד מת, וכן מי שהיה הדוק בעריות - כשפורש מהן מיד מת. כוונת הדברים: לפרוש מן העריות לגמרי ולהמשיך לחיות זה דבר נדיר. ומה שהקשו שהרי ראינו כאלה שפרשו ונשארו בחיים - התשובה היא שהם לא פרשו לגמרי. שכן מי שהיה הדוק מאוד בעריות, אי אפשר שיפרוש לחלוטין ולא יחזור לזה, שהרי "כל באיה לא ישובון". וכיצד בכל זאת יתכן שפרש לגמרי? משמיים לוקחים אותו כדי שלא ישוב לזה שוב, ותשובתו שלמה. וכן בעבודה זרה: מי שהיה הדוק בה ופרש ממנה פרישה מוחלטת, יגיע למיתה כאן בעולם הזה, שאם יישאר קיים - אומר המלבי"ם - ישוב לכסלה עוד.
מכאן הביטוי המושאל: אומרים על אדם שהגיע לדבר כזה שיהיה לו קשה מאוד מאוד להתנתק ממנו. הרב שטיינמן התבטא כך בשנים האחרונות כמה פעמים על האינטרנט, ואמר שהאינטרנט "כל באיו לא ישובון": מי שנעשה הדוק בזה ומכור לזה, קשה לו אחר כך להתנתק ממנו לחלוטין ולהתחבר רק לבוראו של עולם. יש אנשים שהם פשוט מכורים, וזה כמו לנסות לנתק אדם מסמים - לקרוע אותו מתוך זה, כמו להוציא צמר מתוך קוצים. מי שהיה הדוק בעריות ומי שהיה הדוק בעבודה זרה, קשה לו מאוד להגיע לניקיון גמור, ולכן אומרת הגמרא שיצטרך למות בשביל זה.
דרך טובים ואורחות צדיקים
לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר׃
שוב מחלק המלבי"ם: "דרך" היא הדרך הגדולה מעיר לעיר; "אורחות" הן הדרכים הקטנות המתפצלות מן הדרך הראשית ומובילות לכפר; ו"נתיב" הוא כבר דבר פרטי - הנתיב המוביל מן האורח שאל הכפר אל ביתי. נתיב הוא של יחידים, ואילו דרך ואורח הם של הציבור, אלא שהדרך היא הראשית והאורח מצומצם וקטן ממנה.
אומר הכתוב: על ידי שתהיה שקוד על החכמה ועל התורה, "תלך בדרך טובים" - בדרך הקבועה המיוחדת לטובים, לאנשים העושים טוב עם רעיהם. ולא זו בלבד, אלא "אורחות צדיקים תשמור" - הצדיקים הם העושים צדק ונוהגים לפנים משורת הדין, וגם בפרטים הקטנים תיזהר. כמו אדם שאומרים עליו באופן כללי שהוא אדם טוב, אבל כשרוצים לומר עד כמה הוא טוב - צריך לספר עליו סיפורים: אתמול מישהו עשה לו כך והוא העניק לו ועוד נתן לו. צריך להראות דוגמאות של דברים קטנים, שבהם נמדד האדם. "דרך טובים" היא הדרך הכללית, ו"אורחות צדיקים" הן דרכי היחידים, אנשי המעלה.
חז"ל מביאים דוגמה לכך בבבא מציעא פ"ג. רבה בר בר חנה שכר סבלים שיביאו לו חבית יין, ובדרך שברו אותה. נטל את גלימותיהם, שהניחו בצד בתחילת עבודתם, כמשכון - תופס לבעל חוב על נזק החבית. באו לפני רב, אמר לו: תן להם את גלימתם. אמר לו: דינא הכי, וכי כך הדין? הרי שברו לי את החבית, ואדם מועד לעולם וחייב בנזק! אמר לו: "למען תלך בדרך טובים" - באמת מעיקר הדין אינך חייב, אבל דרך טובים היא שלא ליטול מאדם את בגדו בגלל נזק שגרם. אחר כך אמרו לו: עניים אנחנו וטרחנו כל היום, קילומטרים רבים נשאנו את החבית, והגענו סמוך לבית ונשברה - ואין לנו מה לאכול היום, לא הרווחנו את היומית. אמר לו רב: לך תן להם שכרם. שמעו זאת: אין לו לא חבית וגם צריך לשלם משכורת. אמר לו: דינא הכי? אמר לו: "ואורחות צדיקים תשמור". זהו העניין השני, האורח הפרטי של הצדק, שמפני שהיו עניים - רק הצדיקים, רק אנשי המעלה, נוהגים בדרך זו, ולך ראוי לנהוג כך. אלו הם "אורחות צדיקים": האורחות שרק הצדיקים שומרים אותן.
ישרים ותמימים
כִּי יְשָׁרִים יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ וּתְמִימִים יִוָּתְרוּ בָהּ׃
אומר המלבי"ם שיש הבדל בין ישרים לתמימים. "ישר" הוא מי שבטבעו ישר, בין בדרכי הבינה, החכמה וההתבוננות ובין בענייני המידות: שכלו, טבעו ומידותיו מתוקנים מצד עצמם. אנחנו מכירים אנשים שאולי אינם שומרי מצוות, ובכל זאת אתה רואה עליהם מידות מתוקנות ועדינות - אלו אנשים שמצד עצמם נקראים ישרים. "תמימים" הם אנשים שמעשיהם קבועים בלי שום השתנות, בין בטובה ובין ברעה, שומרים על תמימותם - "תמים דרך" - תמיד באותו מסלול אחד ויציב, ועושים הכל לשם שמיים בלי שום פניות חיצוניות.
ייתכן אדם ישר שאינו תמים, שכן לפעמים חל אצלו שינוי: אמנם מטבעו יש לו מידות טובות, שכל ישר ובינה, אך לפעמים זה משתנה. יוחנן כהן גדול שימש שמונים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי. לכן הכתוב אומר: הישרים "ישכנו ארץ", אבל ייתכן שמעשיהם ישתנו לפעמים לרעה ולא ייוותרו בה לתמיד. ואילו "תמימים ייוותרו בה" - מכיוון שדרכם בתמימות תמיד על אותו מסלול בלי שום השתנות, הם לא יתמוטטו מצדקתם אלא יישארו לעולם באותה דרך, באותה תמימות ובאותה עבודת ה'.
רשעים ובוגדים
וּרְשָׁעִים מֵאֶרֶץ יִכָּרֵתוּ וּבוֹגְדִים יִסְּחוּ מִמֶּנָּה׃
הרשעים הם העושים רשע בתמידות, בין בין אדם למקום ובין בין אדם לחברו, והם ההפך מן התמימים: כשם שהתמים הולך תמיד בדרך אחת בלי שינוי, כך הרשע הולך תמיד בדרך רשע - ולכן "מארץ יכרתו", כריתה לעולם. ואילו הבוגדים, שהם בין אדם לחברו, אינם נכרתים לעולם, שהרי אינם ההפך של התמים, אלא "יסחו ממנה". מה פירוש "יסחו"? מלשון להסיח ולהזיז, כמו "מזיח אפיקים", וכמו מזח - ולמה נקרא מזח? מפני שהוא מזיח את המים שלא ישטפו את החוף. כך גם "יסחו": הזזה לפי שעה ולא באופן תמידי, שכן זה כנגד הישרים, שהם ישרים בטבעם אך לא באופן קבוע לתמיד.
לסיכום: בחלק זה של הפרק מלמד אותנו שלמה המלך שהחכמה האלוקית אינה מאירה רק את הדרך הראשית אלא גם את כל האורחות המסתעפות ממנה - וזו ייחודה של התורה מול כל דת וכל חוק. אור זה מציל את האדם משני עברים: מדרך רע ומאיש מדבר תהפוכות, אותם בעלי אידאולוגיה השמחים לעשות רע וגלים בתהפוכות העולם, ואורחותיהם עיקשים ומעגלותיהם נלוזים ולעולם אינם שבים אל הדרך הישרה; ומאישה זרה ומנוכריה, הרומזות לעריות ולמינות, ששתיהן מושכות בחלקת לשון וששתיהן סופן מוות לגוף ואובדן לנפש, עד ש"כל באיה לא ישובון". ולעומתן, מי שעמל בחכמה ילך בדרך טובים וישמור את אורחות הצדיקים, כרב שאמר לרבה בר בר חנה לוותר על הנזק ולשלם שכר, ויזכה לשכון בארץ ולהיוותר בה מתוך ישרות ותמימות, בעוד הרשעים נכרתים והבוגדים נסחים ממנה.