פתיחה: מהי "תושיה" ולמי היא צפונה
פרק ב' במשלי ממשיך לתאר את מעלתו של מי שביקש את החכמה ככסף וחיפשה כמטמונים. בחלק זה של הפרק אנו למדים מה בדיוק צופן הקדוש ברוך הוא לישרים, כיצד הוא מגן על הולכי התום, ואיזו דרגה פנימית זוכה האדם להגיע אליה כאשר החכמה נכנסת אל תוך לבו ממש.
(ז) יִצְפֹּן לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה מָגֵן לְהֹלְכֵי תֹם׃
מבאר המלבי"ם: חוץ מן המעשים הכוללים שברא הקדוש ברוך הוא בששת ימי הבריאה, תיכן הקדוש ברוך הוא ויצר מעשים שייעשו בכל דור ודור לפי חוקי החכמה האלוקית, לצורך ההנהגה וההשגחה של אותו הדור. לדוגמה: הניסים שעשה השם בתקופת יציאת מצרים, וההנהגה שנמסרה בידיו של משה רבנו. הדברים הללו נקראים "תושיה".
ומהי הגדרת "תושיה"? אומר המלבי"ם שהמילה תושיה מקורה במילה "יש". הדברים הנעשים על פי חוקי החכמה - הם התושיה, מה שהשם עושה על פי גדרי חכמתו, והם מלשון יש. כי מהו היש האמיתי? התורה. התורה היא היש האמיתי וכל השאר כאין, שהרי קודשא בריך הוא ואורייתא חד הם, וכל השאר אינו אלא דברים זמניים.
מי הם הישרים
את המעשים הללו, שהם בחינת תושיה - מעשים שהקדוש ברוך הוא מוציא לפועל על פי החכמה העליונה - מוציא השם לפועל על ידי הישרים שבאותו דור. "ישרים" הם אנשים ההולכים על פי בינתם בדרך הישרה, וזו מדרגה גדולה יותר מצדיקים. ראיה לדבר: נאמר "וּבְכֵן צַדִּיקִים יִשְׂמָחוּ וִישָׁרִים יַעֲלֹזוּ" - הצדיקים רק שמחים, ואילו הישרים עולזים, ועליזות היא ברמה גבוהה יותר משמחה.
לישרים הללו צפן השם את התושיה, דהיינו את התוכניות של מה שיקרה בכל דור ודור ואת ההנהגה. וכלשון המדרש: יוסף היה מזומן להיות פרנס, משה היה מזומן להיות מנהיג. ואין להבין זאת שלא כראוי - לא שנשללה מהם הבחירה. "זימנו אותו" פירושו שנתנו לו את הפוטנציאל. אילו היה הולך בדרך אחרת, לא היה מגיע לזה. אין כאן הבטחה שכך יהיה, אלא הזמנה לכך. זהו "יצפון לישרים תושיה": את ההנהגה על פי חכמת השם, את ההשגחה בכל דור ודור כפי עניינו - השם צפן לישרים, לאותם אנשים שדרכם תמיד בדרך ישרה, והכין לפניהם מעשים שיפעלו על פי חוקי החכמה בעתיד.
(ח) לִנְצֹר אָרְחוֹת מִשְׁפָּט וְדֶרֶךְ חֲסִידָו יִשְׁמֹר׃
דלתות הכתוב מקבילות
כפי שהסברנו כמה פעמים, המלבי"ם מבאר שדלתי הכתוב מקבילות: ארבעה משפטים, משפט א' כנגד ג' ומשפט ב' כנגד ד'. וכך כאן: "יצפון לישרים תושיה" נמשך אל "לנצור אורחות משפט", ו"מגן להולכי תום" נמשך אל "ודרך חסידיו ישמור".
הישרים הם הנוצרים ושומרים את אורחות המשפט. "אורחות משפט" הם המעשים שנעשו במצרים - שהיכו אותם ושעם ישראל יצא ממצרים - כפי משפט השם, שכר ועונש. למי צפן השם את זה? לישרים, כיוסף וכמשה רבנו. "לנצור אורחות משפט" - שעל ידם משפיע השם ומוריד את המשפט שהוא רוצה לעשות בארץ, על ידי המנהיג שהכין מראש. הוא זימן זאת לישרים שבאותו דור, כמשה ואהרן שהיו שלוחיו, כדי לנצור בזה את הדרכים שהשם ראה צורך לשפוט בהן את המצרים, לדונם על מעשיהם שעשו לישראל ולהיפרע מהם.
מגן להולכי תום
"הולך תום", אומר המלבי"ם, הוא אדם שמעשי צדקתו קבועים תמיד. הוא תמים ושלם באופן אחד, בלי עליות ובלי מורדות, בלי שום פנייה ובלי שום השתנות. אמנם מצד עצמו אינו סוטה מדרכו - תם הוא ההולך בדרך ישרה בלי לנטות לכאן או לכאן - אך על כל פנים ייתכן שהדרך עצמה מכשילה: יש בה מכשול, יש בה פחתים ובורות, ואפשר שיאבד את הדרך ויחשוב שזו הדרך הישרה. כלומר גם הולך תום עלול להיכשל.
על כך בא הכתוב ואומר: "מגן להולכי תום, ודרך חסידיו ישמור". תדע לך שהקדוש ברוך הוא שומר את דרך חסידיו - מגן עליהם מכל סיבה חיצונית ושומר עליהם שלא יבואו לידי מכשול. אף שהוא הולך בתום ובדרך ישרה, אם יש שם מכשול - השם שומר ומסכל את אותם מכשולים.
ומבאר המלבי"ם ש"ישר" ו"תם" הם שני עניינים נפרדים: ישר הוא הישר בטבעו - בשכל, בבינה ובמידות; תם הוא הקבוע במצב אחד, שכל מעשיו לשם שמים. ויכול להיות ישר שאינו תם, ויכול להיות תם שאינו ישר.
דרך ואורח
הבחנה נוספת שהמלבי"ם חוזר עליה כמה פעמים, ונראה אותה גם בהמשך הספר: ההבדל בין "דרך" ל"אורח". דרך היא האוטוסטרדה, ואילו אורח הוא כבר כביש גישה, דרך קטנה יותר. לכן "לנצור אורחות משפט" איננו רק הדרך הכללית אלא גם האורחות הפרטיים - שהקדוש ברוך הוא מוציא את משפטו לאור בכל מיני ענייני הנהגה של הפרט: לזה יהיה כסף, זה יזכה וזה יפסיד, לזה תכאב הרגל ולזה יקרה כך. גם על אותם אורחות פרטיים הקדוש ברוך הוא נוצר ושומר בהשגחה פרטית.
(ט) אָז תָּבִין צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים כָּל מַעְגַּל טוֹב׃
חוץ ממה שהשם משפיע עליו חכמה, ובינה ודעת כפי שביארנו קודם, תזכה גם להבין צדק ומשפט. צדק ומשפט הם ההנהגה שבין אדם לחברו: משפט הוא מה שאתה חייב לעשות על פי שורת הדין, יקוב הדין את ההר; וצדק הוא מה שעושים לפנים משורת הדין, בחינת צדקה.
צדקה ומשפט של דוד המלך
מי היה עושה צדקה ומשפט? דוד המלך. כיצד? כשהיו באים לפניו לדין עני ועשיר, מאוד רצה לזכות את העני. אך האם מותר לזכות את העני כדי שהעשיר ייתן לו משהו ויתפרנס בכבוד? הרי נאמר "לא תכיר פנים במשפט", "ולא תהדר פני גדול", "ודל לא תהדר בריבו" - כמה וכמה אזהרות. אלא חייבים לפסוק את הדין. ואם הדין הוא שהעני יצא חייב - בתר עניא אזלא עניותא - יצא חייב. מסכן, אבל מה יעשה? היה לדוד גמ"ח. אחרי שהיה מחייבו בדין, היה אומר לו: בוא, כמה מדובר? קח את הסכום ושלם לו. היה לו גמ"ח שממנו נתן לעני לאחר שחרץ את הדין. אבל הדין חייב להיות דין. זהו משפט וצדקה: קודם כל משפט, ואחרי שיש משפט - תעשה צדקה.
מישרים ומעגל טוב
כך גם במידות ובתכונות הנפש: "ומישרים" הוא מה שהיושר מחייב, הדרך התיכונה, האמצע השלם, שהיא הדרך הישרה שיש ללכת בה באופן תמידי. לעומת זאת יש "כל מעגל טוב". מעגל - מילה שתופיע עוד כמה פעמים בספר - הוא דרך סיבובית האמורה להביא אותי אל הכתובת, אך לא בדרך ישרה. מתי נאלץ אדם להשתמש בדרך סיבובית? כאשר הדבר אינו הסטנדרט.
לדוגמה: הרחמנות היא מידה טובה והאכזריות מידה שלילית, ועם כל זה פעמים ויש להתאכזר. זו אינה הליכה בדרך הישרה אלא הליכה בדרך מעגל, שכן אני מתאכזר כדי להגיע בסוף לרחמנות. כך אירע אצל ל"ה הלוחמים: הם ריחמו על רועה צאן, ובעקבות זה הלך והלשין עליהם וגילה את מקומם, ונהרגו כולם. ואילו היו הורגים אותו, היו שהיו קוראים לזה אכזריות - אך למעשה זו רחמנות: רחמנות על שלושים וחמישה אנשים ועל משפחותיהם. נמצא שהגעתי אל הרחמנות, אך לא בדרך ישרה אלא בדרך סיבובית, דרך האכזריות.
דוגמה נוספת: הגאווה היא מידה פגומה ושלילית, ועם כל זה לפעמים אדם זקוק לה - כדי למחות כנגד עושי רשעה, כדי לא לחשוש מפני המלעיגים עליו בעבודת השם, "ויגבה לבו בדרכי ה'". גובה הלב כאן הוא כלי שמטרתו לעשות את רצון השם מתוך שפלות וענווה. זהו "כל מעגל טוב": מעגל שאמור בסופו של דבר להביא אותי אל הטוב, כאשר לא ניתן להגיע אל הטוב בדרך ישרה.
(י) כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם׃
חכם לב - כשהלב מסכים עם החכמה
על ידי העזר האלוקי תגיע למדרגה שתיקרא "חכם לב": דרגה שבה היצר, הלב שלך, כבר אינו מתנגד לחוקי החכמה. הרי הסברנו שלרבים קשה לקבל את חוקי החכמה משום שהם מנוגדים ללב - והלב הוא ה"בא לי". החכמה היא השכל האלוקי; ואם השכל האלוקי אומר הימנע מאכילה זו כי היא מזיקה - אמת, אבל בא לי. לכן באופן טבעי החכמה מנוגדת לטבעי האדם וקשה לו לקבלה.
אבל הכתוב אומר: תגיע למצב של "כי תבוא חכמה בלבך". על ידי עזר אלוקי, רוח ממרום תיערה עליך, וחוקי החכמה ייקבעו בך עד שיהיו כמושכל ראשון, עד שזה ייהפך אצלך לטבע שני וגם הלב יסכים עמם. זהו שאמר דוד "ולבי חלל בקרבי" - כבר אין לי רצון נפרד מחוקי החכמה. משל לעיר פרא שקושרים אותו בשלשלאות שלא ישתולל; אך אם הצלחת לאלף אותו, אתה מסיר את השלשלאות והוא עומד ואינו זז, מפני שאילפת אותו. כך גם כאן: כאשר תתעמק בחכמה ותשיג את ההשגות, "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה'" - תגיע למצב שהחכמה תהיה בתוך לבך והלב יסכים עמה.
אברהם אבינו - החכמה היא המושלת
בדרגה זו החכמה כבר היא המושלת, ולא הלב, לא ה"בא לי" שהוא בדרך כלל הקובע את מעשי האדם. החכמה נעשית הלב: מה בא לי? מה שהתורה רוצה. מי הגיע לדרגה זו? אברהם אבינו. כתוב שאברהם עזב את הקדוש ברוך הוא והלך להקביל פני אורחים, ומכאן למדו חז"ל שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. ושואלים: יפה שאנו למדים מאברהם, אבל אברהם עצמו מניין ידע זאת? על מה סמך כשעזב את הקדוש ברוך הוא ואמר "אל נא תעבור מעל עבדך" והלך? אלא אומרים חז"ל, תדע לך שאברהם אבינו הגיע לדרגה גבוהה כל כך שכל הנהגותיו נשלטו על ידי התורה הקדושה. ואז, אם הוא מרגיש שהוא נמשך כעת ללכת ולהכניס אורחים - זהו רצון השם יתברך כעת. התורה וחוקי החכמה נעשו מושלים עליו, הם נעשו הלב. "כי תבוא חכמה בלבך" - החכמה תהיה הלב, והיא הכוח המושל, כשם שהלב מושל על כל האיברים, עד שהיא תנהיג אותך.
ודעת לנפשך ינעם
מי שלבו מלא חכמה וחוקי החכמה טבועים בו, שוב אין התאווה והמידות הרעות מושלות בו, כי הן מנוגדות לחכמה, והחכמה כבר נמצאת אצלו ואינו מתנגד לה באופן טבעי. וכן "דעת לנפשך ינעם": לאדם אחר הדעת מצריכה מאמץ, והיא באה - כלשון המלבי"ם - במרירות גדולה, כלומר במאמץ גדול וביגיעה רבה. ראו אדם הרוצה ללמוד חכמה כלשהי, כמה עליו להשקיע, שנים על גבי שנים. קחו לדוגמה רופא - כמה עליו ללמוד ולהתאמץ ולהתייגע עד שהוא מוציא את התואר הנכסף. לעומת זאת, מי שמשיג דעת אלוקים זוכה בה מיד. כמה התאמץ שלמה כדי להיות החכם מכל אדם? לילה אחד. כשמופיעה הרוח האלוקית על האדם, אין הוא זקוק לכל זה.
החזון איש - דעת מן התורה עצמה
החזון איש יגע רבות בתורה הקדושה. האם למד רפואה מעולם? מעולם לא. ובכל זאת היה נותן הוראות למנתחים כיצד לנתח, באיזו צורה ומהיכן; היה אומר: כאן יש לעשות ניתוח, ובמצב כזה אין לעשות ניתוח. והיו רופאים ששאלו: מי האיש הזה? מי אמר לך את זה? מה הוא מבין ברפואה? כמה שנים למד? אצל מי עשה סטאז'? והתשובה: אצל רבינא ורב אשי עשה סטאז'. מן התורה עצמה ידע את הכול. ובאמת היו פותחים ובודקים ואומרים: מי האיש הזה, אני רוצה לפגוש אותו - כיצד ידע בלי לראות את החולה, רק על פי שמו או על פי מה שסיפרו לו, להורות מה לעשות ובאיזו צורה? כשמופיעה הרוח האלוקית על האדם, אינו צריך מאמצים ואינו צריך השקעה. מה שאצל אחר בא במכאובים, אצלו "ודעת לנפשך ינעם" - הוא משיג את הדעת בנועם, ומוסרים לו את הכול באופן מיידי בלי שיצטרך להתאמץ.
(יא) מְזִמָּה תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ תְּבוּנָה תִנְצְרֶכָּה׃
מזימה - מחשבה עמוקה
"מזימה" היא מלשון זמם, זומם - העצות והמחשבות העמוקות שאדם מעיין ומתבונן בהן בחכמה. ואדם עלול לטעות בזה, שהרי אמרנו שלחכמה אין הוכחות שכליות ואין בה קביעה מתי צריך להיות כך ומתי כך, שכן החכמה עניינה להבחין בין טוב לרע, ויש בזה שתי דרכים. לכן "מזימה תשמור עליך" - שלא תיכשל בחוקי החכמה ולא תבוא לחשוב מחשבות מוטעות. ויש להדגיש: מזימה אינה מלשון זימה, אלא כפי שמבאר המלבי"ם - פירושה מחשבה, ומן המחשבות המוטעות היא תשמור עליך. "תבונה תנצרכה" - תבונה, כפי שהסברנו, היא לדעת להבדיל בין אמת לשקר, וגם בזה היא תנצור אותך.
(יב) לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת׃
שימו לב להבדל בין "תשמור עליך" ל"תנצרכה": נוצר הוא יותר משומר. להישמר היא שמירה רגילה, ולנצור הוא לשמור את הדבר ביתר כוח. ואומר הכתוב: על ידי שתשמור עליך המזימה, כלומר המחשבות העמוקות שבחכמה - "להצילך מדרך רע", שלא תטעה בדרכי החכמה ותיטה לצד הרע אל התאוות; על ידי המחשבות העמוקות שבחכמה תינצל מפיתויי היצר הרע.
אין מחשבת עריות אלא בלב הפנוי מן החכמה
היכן מצוי היצר הרע? אומר הרמב"ם: בלב הפנוי מן החכמה. אין מחשבת עריות מצויה אלא בלב הפנוי מן החכמה. אם אדם כל היום ראשו ומחשבתו במושכלות וחושב בחכמת השם - היצר הרע שכח ממנו, אינו מכיר אותו.
מי היה כזה? יוסף. כתוב עליו שהיה משרת את אדונו, "וכל אשר יש לו נתן בידו", "וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו". אדונו היה אומר לו: חמם לי את החם - ומיד היה מביא לו את הכוס רותחת, הכול ברגע אחד. וכתוב שהיה ממלמל. ומדוע היה ממלמל? שהיה חוזר על תלמודו, על מה שלמד בבית אביו. ואדונו חשש: אולי אתה עושה לי כשפים, אומר איזו מילת לחש והכוס נעשית חמה? ולא ידע שזו סייעתא דשמיא, שכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו - וזאת לומדים אגב מן המילה "בידו". הרי שמחשבת עריות וכל ענייני היצר הרע מצויים בלב הפנוי מן החכמה.
"אין לי זמן להיפגש איתו"
פעם שאלו את הרב זילברשטיין: כיצד מתגברים על היצר הרע? השיב: יצר הרע? אינני מכיר דבר כזה. ולא מפני שאני צדיק עליון, אלא פשוט אין לי זמן להיפגש איתו. והתחיל לתאר את סדר יומו - היצר הרע אינו יכול להכניס סיכה. אומרים לו: מצטערים אדוני, אין כעת קבלת קהל. הוא בא להיכנס, ואין שום אפשרות. קם בבוקר, מתפלל בנץ, אחר כך שיעור, אחר כך חוזר הביתה לקבלת קהל, אחר כך נוסע לכולל ובדרך מוסר שיעור, אחר כך עורך את ספריו בכולל, בדרך חזרה עוד שיעור, ומגיע הביתה לשיעור לרופאים. פעם ביקשתי ממנו הסכמה לספר "משנת החלומות", ואמר לי: האמן לי שאין לי זמן, את ארוחת הבוקר אני אוכל בערב. אדם כזה - היכן יש ליצר הרע זמן להיפגש איתו? היכן יקבע איתו פגישה? כשאדם עסוק וטרוד ושקוע כל הזמן בתורה, אין מקום. אין כאן התמודדות שבה הכניע את היצר - פשוט אין מחשבת עריות מצויה אלא בלב הפנוי מן החכמה.
וזו המציאות: כשאדם משועמם - בטלה מביאה לידי שעמום, ו"שעמום" בלשון הקודש פירושו שיגעון, כפירוש רש"י. ממה נעשה אדם משוגע? ומה זה משוגע? עושה שטויות. כיצד נעשו בני טובים רוצחים? הרי אלה אינם בני רעים. אלא שהיו משועממים, ישבו ואמרו: בוא נעשה כך וכך, יאללה, והלכו ועשו מה שעשו. זהו "בטלה מביאה לידי שעמום", והשעמום מביא לידי חטא, שאדם עושה דברים לא הגיוניים. לעומת זאת "מזימה תשמור עליך להצילך מדרך רע": על ידי שכל מחשבותיך הן בתורה הקדושה ואתה מעמיק חקור בה, אין יצר הרע מצוי אצלך, וממילא תינצל מדרכו של יצר הרע.
תבונה תנצרכה מאיש מדבר תהפוכות
"ותבונה תנצרכה" - בענייני האמונה, שכן תבונה עניינה להבחין בין אמת לשקר. גם בזה עלול אדם להגיע לטעות, על ידי חקירות מזויפות ומוטעות והתבוננות לא נכונה. אומר הכתוב: על ידי שיש בך חכמת התורה, תזכה ש"תבונה תנצרכה" - ממי? "מאיש מדבר תהפוכות". ממי שיבוא לנסות לשכנע אותך ולהראות לך שקר כאמת, לשכנע אותך שיש כביכול אמת באותה אמונת הבל שהוא מבקש למכור לך, או להטות אותך מדרך הישר. החכמה האלוקית שבתוכך לא תיתן לך לטעות ולא תיתן לך להימשך ולהיסחף אחריו. וגם מאיש המנסה להפוך את הדברים בחלקת לשונו - החכמה האלוקית שבך תנצור אותך מאותן טעויות, שלא תימשך אחרי אותם מטעים.
לסיכום:
למדנו שהקדוש ברוך הוא צופן לישרים "תושיה" - את ההנהגה וההשגחה של כל דור, הנעשית על פי חוקי חכמתו ומתממשת על ידי הישרים שבאותו דור, כיוסף וכמשה, שזומנו לתפקידם בלי שנשללה בחירתם. את הולכי התום הוא מגן ושומר אף מן המכשולים שבדרך, ומשגיח לא רק על הדרכים הכלליות אלא גם על האורחות הפרטיים של כל אדם. הזוכה לכך מבין צדק ומשפט - דין תחילה וצדקה אחריו, כדרכו של דוד המלך - ואף "כל מעגל טוב", אותן דרכים עקיפות שבהן משתמשים במידה שלילית כדי להגיע אל הטוב. ותכלית הכול: "כי תבוא חכמה בלבך" - שהחכמה תהיה המושלת ולא ה"בא לי", כדרגת אברהם אבינו; ואז הדעת תושג בנועם ולא ביגיעה, והמזימה והתבונה ישמרו את האדם מדרך רע ומאיש מדבר תהפוכות, שכן אין היצר הרע מצוי אלא בלב הפנוי מן החכמה.