פרק ב' במשלי הוא פרק של תנאים: שלמה המלך מפרט מה על האדם לעשות מצידו - להקשיב, להטות לב, לקרוא, לבקש ולחפש - וכנגד זה מה יזכה לקבל: הבנת יראת ה' ודעת אלוקים. אנחנו נלך בעקבות ביאור המלבי"ם, שכדרכו מדקדק בכל מילה: מה בין אמרים למצוות, בין חכמה לתבונה, בין בינה לתבונה, ובין בקשה לחיפוש. מתוך הדקדוקים הללו מתקבלת תמונה שלמה של דרך קניין התורה.
בְּנִי אִם־תִּקַּח אֲמָרָי וּמִצְוֺתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ׃
המלבי"ם מבחין בין 'אומר' לבין 'מצווה'. מצווה הוא מי שמכריח את המצֻווה לשמור את דבריו: האדון מצווה על עבדו, האב מצווה על בנו, המפקד מצווה על פקודו. 'ציוויתי אותך' אין בו בחירה. לעומת זאת אמירה היא 'אמרתי לך' - אדם אומר לחברו, ואין כאן כפייה.
בתורה הקדושה יש שני סוגי דברים. יש מצוות, שאדם מצֻווה וחייב לקיימן, ועליהן נאמר 'ומצוותי תצפון אתך' - הצפינה היא שישמור אותן תמיד ולא ישכחן, שיהיו צפונות בלבו, כמו שנאמר 'למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי'. ומאידך יש בה 'אמרים' - אלו דברי המוסר שבתורה, האמונות והדעות, ואותם צריך האדם לקבל בלבו.
לכן פתח הכתוב 'אם תקח אמרי' - לשון לקיחה נופלת דווקא על המוסר, שהאדם לוקח אותו מרצונו; ואילו על המצוות אין נופלת לשון לקיחה, אלא 'ומצוותי תצפון אתך', שהן בגדר חיוב וציווי ולא ברצונך. אמנם יש פסוק אחד 'חכם לב יקח מצוות', אך זהו פסוק חריג, וכשנגיע לשם יטפל בו המלבי"ם.
לְהַקְשִׁיב לַחׇכְמָה אׇזְנֶךָ תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה׃
הסברנו כבר שחכמה היא העניינים שנופל עליהם שם טוב ורע: אכזריות מול רחמנות, קמצנות מול נדיבות, שלווה מול לחץ וחוסר שלווה, וכן על זה הדרך. הבינה, לעומת זאת, עוסקת בענייני אמונות ודעות, שבהם נופל אמת ושקר. האם הקדוש ברוך הוא אחד? אם תאמר אחד - זו אמת, אם תאמר שניים - זה שקר. אי אפשר לומר 'שניים זה רע'. אבל אם אדם אכזר - כאן אני יכול לומר 'זה רע', ואם הוא רחמן - 'זה טוב'.
וכבר הארכנו בכך שאת חוקי החכמה אין אדם יכול להוציא מדעתו, שהרי לא ייתכן שבן אדם יקבע לעצמו היכן צריך להתאכזר והיכן להיות רחמן. אתה סבור שצריך לרחם עליו, וחברך סבור שדווקא במקרה הזה צריך להתאכזר אליו - מי יכריע? הדרך היחידה לדעת את החכמה היא התורה הקדושה. בתורה יש כיוון מדויק איך להתנהג בעניינים שנופל בהם טוב ורע, ומדוע היא הקובעת? כי זו החכמה האלוקית. אם ה' אומר לך שדבר זה טוב - זו הדרך שתבחר; ואם אומר שהוא רע - זו הדרך שממנה תתרחק. לכן את החכמה אין לדעת אלא על ידי הנביאים ועל ידי החכמים מתוך התורה.
וזהו 'להקשיב לחכמה אזנך'. אתה רוצה חכמה? אתה חייב לקבל אותה ממישהו אחר. וראינו מה קורה כשאדם מחליט לבדו: הגרמנים החליטו בעצמם שהאכזריות שלהם היא דווקא רחמים על כלל העולם, וטבחו ורצחו מיליונים. כדי לדעת חכמה אתה חייב להקשיב - להקשיב למי שהוא חכם, וחכמתו באה מן התורה, מן הנביאים, ממשה רבנו שמוסר מפי ה'.
מאידך, תבונה אינה בגדר חכמה, אלא מה שאדם מבין מעצמו, מדמה מילתא למילתא ומסיק מתוך חכמת לבו. לכן נאמר עליה 'תטה לבך לתבונה' - היא אינה מצריכה שמיעת האוזן, שהרי אינה באה מבחוץ, אלא הטיית הלב, שכן שם מקומה של התבונה.
כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ׃
הכול מכירים את הביטוי 'אם לבינה תקרא', אך יש לדייק שאין כאן 'אִם' של תנאי בלבד - 'כי אם לבינה תקרא'. הבינה היא שאדם מתבונן ולומד דבר מתוך דבר ומעמיק בו. משל למי שראה מכשיר ורוצה להבין כיצד הוא פועל: הוא מתבונן ורואה גלגל שיניים היוצר תמסורת לגלגל אחר, וזה מעביר כוח לשם, וכך עד שהוא מגיע להבנה. זהו 'לבינה תקרא' - אתה קורא לה ומזמין אותה אליך, כלומר מעיין בדבר ומתבונן בו כדי להבין טעמו.
לעומת זאת התבונה, אומר המלבי"ם, היא התבונה הכללית הכוללת את כל הדברים. להבין את התבונה הכללית שעומדת בבסיס יצירת העולם - אין לאדם אפשרות, ורחוק ממנו להשיגה. בהתבוננות אתה יכול להבין פרטים, כלומר חלקים, אבל להבין את הדבר בכללותו זו השגה גבוהה מדי. משל לאדם החוקר חללית: הוא יכול להבין מה עושה חלק זה - מספק חמצן, ומה עושה חלק אחר; אבל את ההרמוניה, את הבנת המכלול, זה כבר בגדר תבונה, וזה רחוק מהשגתו. בינה היא מקומית: איך צמח זה גדל. אבל להבין את כלל הנהגת העולם - קשה מאוד שאדם ישיג.
לכן 'לבינה תקרא', שלבינה אני יכול לקרוא בקול רגיל כי יש לי בה השגה; אבל 'לתבונה תיתן קולך' - נתינת קול היא למי שנמצא רחוק, שקוראים אליו למרחוק. התבונה רחוקה מדעת האדם, וקשה מאוד להעמיק בה כראוי, ולכן אין הוא אלא נותן קולו למרחוק.
אִם־תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה׃
כסף אדם מבקש - כלומר מבקש להשיגו על ידי מסחר, סוחר או עושה מעשה בידיו ומייצר דבר מה ובכך משיג כסף. מטמונים, לעומת זאת, אינם באים בעבודה אלא בחיפוש: הם טמונים בעמקי האדמה, במצולות הים, באונייה שטבעה לפני מאות שנים ועליה אוצרות עתיקים. את המטמונים צריך לחפש במקומות עלומים.
מהי אם כן בקשת החכמה ככסף? אדם שנותן כביכול את כל ממונו עבור השגת החכמה, וכוסף אליה כמו שאדם כוסף כל ימיו לכסף. במקום לרדוף אחר הממון - לזנוח את כל ענייני הגשמיות ולרדוף אחר התורה הקדושה.
ו'כמטמונים תחפשנה' - זו היגיעה. אוצרות אינם מתגלגלים מתחת לרגליים. יש חברות שלמות שכל עיסוקן חיפוש מטמונים: הם יודעים מהיסטוריה שאונייה עמוסת כסף טבעה בערך באזור פלוני, שולחים צוללנים ואוניות, מעלים במנופים, מפרקים - וזה לא פשוט ולוקח זמן עד שמגיעים למיליארדים. כך הוא אדם היגע בדברי חכמה: החכמה קיימת, אבל הוא מתייגע להבין, הדבר אינו ברור לו, והוא חוזר שוב על התוספות ועוד פעם על הגמרא, מעיין פה ומעיין שם, כי טמון כאן משהו והוא צריך לחפשו כמחפש מטמון.
המלבי"ם מדגיש שהחיפוש גדול מן הבקשה. 'ביקשתי את הדבר בבית' - הסתכלתי באופן כללי; 'חיפשתי אותו' - הפכתי אבן על אבן. הבקשה היא ככסף, אבל להעמיק בתורה ולהשיג את עומק סודותיה - לשם כך צריך 'תחפשנה'.
האר"י הקדוש נשאל על ידי רבי חיים ויטאל כיצד הגיע להשגות גבוהות כאלה, לעוצמה אדירה בתורה שאין לשער ולתאר. אמר לו שני דברים: האחד, שתמיד למד מתוך שמחה. והשני, שעל מאמר אחד בזוהר היה יכול לשבת שבוע ושבועיים, לעיין ולהעמיק בו עד שהשיגו. 'הייתי משחיר שיניי על כל מאמר ומאמר בזוהר הקדוש' - ממש מסירות נפש. זהו 'כמטמונים תחפשנה': חיפוש אחר חיפוש כדי להוציא את הדברים הטמונים בתוך התורה.
אָז תָּבִין יִרְאַת יְהֹוָה וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא׃
כבר ראינו 'ראשית חכמה יראת ה''. הסברנו שחוקי החכמה אין עליהם הוכחה - אי אפשר להוכיח היכן צריך להתאכזר והיכן להיות רחמן. ולא זו בלבד, אלא שהם גם מתנגדים ליצר הלב: בא לי דבר אחד, וחוקי המצפון והחכמה אומרים שאינו ראוי ואינו הגון. בא לי להתעלם ממנו, וחוקי החכמה אומרים שצריך לרחם ולעשות עמו חסד. בא לי להמשיך כאילו לא ראיתי, וחוקי החכמה אומרים 'לא תוכל להתעלם', 'עזוב תעזוב עמו', 'פתוח תפתח'. באופן טבעי חוקי החכמה מתנגדים אל הלב, כי הלב עיר פרא הרוצה לעשות ככל העולה על רוחו, וחוקי החכמה עוצרים בעדו.
אם כן, בלב מי יתיישבו חוקי החכמה, כשהוכחות אין? על ידי יראת אלוקים. כשיש בי יראת אלוקים, אני יודע שכל הכתוב בתורה הוא מפי הגבורה, מפי ה' יתברך, וזה מה שמונע ממני להתעלם מן העני האביון ומה שגורם לי לפנות אליו ולעזור לו. היראה היא שמביאה אותי להתנהג על פי חוקי החכמה. אבל אם נשאיר את הדבר לשכל בלבד, יאמר אדם: אין הוכחה שכאן צריך לרחם וכאן להתאכזר. ראית פעם קמצן שחושב שהוא קמצן? הוא יאמר לך שכולם פזרנים ואינם יודעים לחיות, ורק הוא יודע להתקדם ולחיות נכון. איך תוכיח לו מה נכון ומה לא? מי הקובע? מהו הגדר? התורה הקדושה. אם יש יראת שמיים - יש מי שמנהיג אותך בחכמה; אם אין יראת שמיים - אין מי שמנהיג אותך בחכמה.
לכן 'אז תבין יראת ה'' - על ידי היראה תדע חכמה, וחוקי החכמה שאין להם הוכחה יהיו לך כטבע. מתוך שיש בי יראת ה' אני מסכים ומקבל את כל הכתוב בתורה, ושוב איני מחפש הוכחות - הדבר ברור לי כשמש. שאל כל שומר מצוות בענייני אכזריות ורחמנות, גאווה וענווה והנהגות - ויאמר לך שהדברים ברורים כמושכל ראשון: כאן מרחמים וכאן אסור, והמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים. מאין זה נובע? שהחכמה הפכה למושכל ראשון אצל מי שיש לו יראת שמיים, משום שהוא מקבל את התורה כדבר מוחלט, ואם התורה מוחלטת - הכתוב בה הוא האמת לאמיתה, עד ששכלו מתיישר לפיה.
וזהו הסדר: אם תבקש ותחפש כמו שאמרנו, ויש בך אמונה, תזכה להבין יראת ה'. אדם רחוק יאמר לך: מי אמר? מה רע בגאווה? אני מספר לכולם מי אני, שיכירו אותי. תאמר לו שזו גאווה והגאווה מאוסה - והוא ישאל מה רע בזה. אבל מי שלמד ויש בו יראת שמיים, פשוט לו לחלוטין שגאווה היא דבר מאוס, בזוי ושפל. מאין זה? מכוח 'אז תבין יראת ה'' - החכמה שאין לה הוכחות הפכה אצלו לברורה ומובנת כמושכל ראשון, מכוח היראה.
'ודעת אלוקים תמצא' - אלו הידיעות הנשגבות בענייני האלוקות: מעשה בראשית, מעשה מרכבה, כל הדברים הפנימיים שאין מוסרים אותם אלא למי שחכם ומבין מדעתו. גם אותם תוכל למצוא ולהשיג. כלומר, כשתגיע ליראת ה' ותלמד תורה מתוך שאתה מבקשה ככסף ומחפשה כמטמונים, לא רק את התורה הגלויה תבין כמושכל ראשון, אלא הקדוש ברוך הוא יגלה לך גם את הדברים הטמונים והצפונים אצלו - סודות התורה, מה למעלה ומה למטה, וכל הדברים החבויים והנסתרים.
כִּי־יְהֹוָה יִתֵּן חׇכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה׃
אחרי שהסברנו שאין אדם משיג מעצמו את חוקי החכמה אלא חייב לקבלם מאחר - מן התורה ומן הנביאים ומלימוד החכמים - וככל שיבקש יותר ככסף וכמטמונים כן יזכה להשיג יותר, בא הכתוב ומוסיף שיש כאן גם השגה שאינה טבעית: 'ודעת אלוקים תמצא', שהקדוש ברוך הוא מגלה לו סודות התורה.
כך ראינו אצל אברהם אבינו, שהיו שתי כליותיו כשתי מעיינות נובעות, וקיים את התורה עוד לפני שניתנה. החכמה הייתה אצלו בבחינת מתנה, עד שהשיגה מעצמו. הרי חכמה צריך לקבל, ותורה עדיין לא הייתה - אלא שהקדוש ברוך הוא נטע בתוכו את דעתו כביכול, ועל ידה היה מתבונן ומשיג את התורה. 'כי ה' יתן חכמה' - ממי החכמה? מה' יתברך. ולכן גם אם עדיין אין לך תורה, אם התחברת אל המקור, אל ה' יתברך, ויש בך יראת ה' - תגיע גם לחכמה.
'מפיו דעת ותבונה'. הרי אמרנו שדעת ותבונה אדם יכול להשיג מעצמו. דעת הם הדברים שאדם יודע בידיעה ברורה, החוקים והיסודות הקבועים: שבמאה מעלות המים מגיעים לרתיחה, שחוק הכבידה גורם לכל חפץ ליפול כלפי מטה, וכן על זה הדרך - דברים קבועים וחקוקים ומובנים בשכל. ותבונה היא מה שאדם מתבונן מכוח לבו, שאחרי שהוא יודע את היסודות הוא מתבונן ומסיק מסקנות. אלו שני הדברים שאדם כן יכול להשיג מעצמו בעיון, להבדיל מן החכמה, שאם תטעה אותו באי בודד לא יוכל להשיגה מעצמו.
אלא שבא הכתוב ואומר: דע לך שהדעת והתבונה שאתה משיג לבד חסרות ופגומות, אינן שלמות. מדוע? משל לאדם הבא לחקור ממה עשויה כוס זו. יש לו שתי אפשרויות. האחת - להתקשר למפעל ולבקש פירוט, והמפעל ישלח לו תיאור מדויק מאיזה חומרים הורכבה. השנייה - לקחת את הכוס למעבדה, לשים אותה בחומרים ממיסים, לראות שחומר זה מתפרק בזה וחומר אחר מתפרק באחר, עד שיגיע למסקנה ממה היא מורכבת. האם המסקנה השנייה תהיה זהה במאה אחוזים לראשונה? לא בהכרח. בראשונה יש לך רשימה מפי מי שהרכיב; בשנייה בדקת וחקרת, אך ייתכן שיש חומרים שמינונם נמוך ולא הצלחת לעלות עליהם.
זה ההבדל בין השגת הדבר מן המוקדם אל המאוחר לבין השגתו מן המאוחר אל המוקדם, וכבר דיברנו על כך בלימוד ספר איוב. החכמה האמיתית היא להשיג את הדבר מן המוקדם אל המאוחר - לדעת אותו בשורשו, לדעת מה הרכיבו כאן. והחכמה הפחותה והפחות שלמה היא מן המאוחר אל המוקדם: אחרי שאני רואה תוצאה, אני מנסה להבין ממה נבעה ומה גרם לה. זה קשה יותר, וגם שלם פחות, ותוצאותיו אינן ודאיות כמי שבדק את הדברים בשורשם.
לכן אומר הכתוב 'מפיו דעת ותבונה': אם יש לך עזר אלוקי, אם 'דעת אלוקים תמצא' ואם 'תבין יראת ה'' - ראשית, ה' ייתן לך את החכמה שאינך יכול להשיג לבד; ולא זו בלבד, אלא שאף את הדעת והתבונה תקבל מפיו. שהדעת והתבונה שאתה משיג לבד אינן שלמות, כי אתה משיגן מן המאוחר אל המוקדם; אבל אם תתחבר לאלוקות, תזכה להשיגן מן המוקדם אל המאוחר - תבין את הדברים בשורשם, ומתוך כך תדע את התוצאות.
מסופר על ר' זושא שבאו לשאול אותו שאלה: אדם יהודי ירא שמיים נקבר לפני כמה ימים, והוא בא בחלום כמה פעמים ומצווה אותם לעבוד עבודה זרה, ואין יודעים פשר הדבר. אמר להם: פתחו את קברו, מן הסתם כשקברו אותו נפלה פנימה מטבע של אחד הקברנים, ועל המטבעות שלהם מצויר שתי וערב. העבודה זרה הזאת נמצאת שם בקבר ומפריעה לו, ולכן הוא בא אליכם בחלום. וכך היה: פתחו את הקבר, מצאו את המטבע, הוציאו אותה, חזרו וכיסו - והחלומות נפסקו.
סיפרו את הדבר לגאון מווילנא. אמר: מה הרבותא בזה? הרי זה ירושלמי מפורש, וכך כתוב שם. אלא שהוסיף שמה שמפליא אותו הוא שרב חסידי יודע ירושלמי. שהחסידים נתפסו יותר כעוסקים בספרי חסידות ומוסר ויראה ופחות כגאונים בידיעת התורה - וזה אינו מדויק לגמרי, שהיו בהם לא רק צדיקים אלא גם גאונים ובקיאים עצומים בכל התורה כולה.
באו וסיפרו לר' זושא שכך אמר הגאון מווילנא. אמר: מודה אני על האמת, את הירושלמי לא למדתי ולא ראיתי זאת שם. אבל ראיתי את זה במקום שהירושלמי ראה אותו. אתה ראית משום שלמדת בירושלמי, ואני השגתי את הדברים בשורשם - מאותו מקום שהירושלמי השיג. כאן רואים את שני המושגים: יש השגת הדברים בשורשם, ויש השגה לאחר שירדו ונתפרטו בעולם הזה, ואז אני מנסה להבין מתוך מה שאני רואה. וזה מה שאומר הכתוב: אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, תזכה ל'מפיו דעת ותבונה' - את הדעת והתבונה שאתה משיג בשכלך תקבל ישירות מן המקור, ואז הידיעה ברורה לאין ערוך.
הפרק מלמד סדר שלם. בתורה יש 'אמרים' - מוסר ואמונות שצריך לקחת ולקבל בלב, ויש 'מצוות' שהן חיוב וצריך לצפנן ולא לשכחן. את החכמה, שבה נופל טוב ורע, אין אדם מוציא מדעתו ולכן 'להקשיב לחכמה אזנך' - מפי התורה, הנביאים והחכמים; ואת התבונה, הבאה מן הפנים, 'תטה לבך'. לבינה המקומית אפשר לקרוא בקול רגיל, ולתבונה הכללית אין אלא לתת קול מרחוק. וכל זה בתנאי אחד: 'אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה' - לכסוף לתורה כמו שאדם כוסף לכסף, ולהתייגע בה כמחפש מטמון, כדרכו של האר"י הקדוש שלמד מתוך שמחה והעמיק שבועות במאמר אחד. ומי שעושה כן זוכה ל'אז תבין יראת ה'', שחוקי החכמה שאין להם הוכחה נעשים אצלו מושכל ראשון מכוח היראה, ואף ל'דעת אלוקים תמצא' - שהקדוש ברוך הוא מגלה לו את הצפון והנסתר, ונותן לו דעת ותבונה מפיו, מן המוקדם אל המאוחר, בשורש הדברים.