פתיחה: קריאת החכמה ברחובות
בסיום פרק א' מתאר שלמה המלך את החכמה כמי שיוצאת אל הרחובות וקוראת בקול: "בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר". החכמה אינה מסתתרת בהיכלות, היא עומדת בראש הומיות ופונה אל בני האדם. ומה היא אומרת? היא פונה אל שלושה סוגי אנשים, ומברכת - או מתרה - בכל אחד מהם לפי דרכו.
שלוש דרגות: פתי, לץ וכסיל
עַד־מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ־פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ־דָעַת׃
שלושה טיפוסים בפסוק אחד: הפתאים אוהבים פתי, הלצים חומדים להם לצון, והכסילים שונאים דעת. ומה ההבדל ביניהם? הפתי הוא אדם חסר דעה שמתפתה בנקל. כל דבר נראה לו יפה ונחמד, והוא נמשך אחריו. אין הוא חוטא מתוך כפירה ואף לא מתוך תאווה, אלא פשוט מחוסר דעת. על כן אומרת החכמה: עד מתי תאהבו להיות נפתים בלי דעת? הרי החכמה היא זו שנותנת לפתאים ערמה - אותה זהירות מחושבת ושקולה, שלא לרוץ מיד אחרי כל מה שיצר הרע מציע.
הלץ הוא מדרגה אחרת: הוא מתלוצץ על החכמה. מדוע? מפני שלחכמה אין מופתי הדעת, אין לה הוכחות. שהרי כיצד תוכיח מהי הדרך הנכונה - הנדבנות או הקמצנות? האכזריות או הרחמנות? פעמים רבות דרך זו נכונה, ופעמים רבות הדרך ההפוכה נכונה, ובדיוק לשם כך נצרכת החכמה. אי אפשר להוכיח בהוכחה מוחלטת מתי לרחם ומתי להתאכזר. את החכמה אנו מקבלים בקבלה: מפי התורה הקדושה, מפי הנביאים, מפי החכמים, מפי בורא עולם. אמת שיש לנו אפשרות להוכיח שהתורה אמת - זה עניין אחר - אך להכריח בהוכחה לוגית שכאן צריך לאהוב וכאן לשנוא, כאן לרחם וכאן להתאכזר, זה לא ניתן. ומשום כך הלצים חומדים להם לצון: הם טוענים שאין לך הוכחות לאמונה שעליה אתה מדבר.
הכסיל הוא סוג שלישי לגמרי. הכסיל יכול להיות חכם עצום, אינטליגנט מבהיל, פרופסור ומדען - ובכל זאת שלמה המלך קורא לו כסיל. מהו כסיל? אדם המואס בחכמה מפני תאוות ליבו. אומרים לו: דבר כזה אינו מוסרי. והוא משיב: אני יודע, אבל בא לי. ה"בא לי" שלו זהה ל"בא לי" של אדם פשוט, רק שהוא עוטף אותו באריזה מכובדת יותר. וה"בא לי" הזה הופך את החכם הגדול ביותר לכסיל.
נמצא שהכסיל גרוע מן הלץ. הלץ אינו שונא דעת, הוא רק דורש הוכחות. אבל הכסיל שונא דעת, מפני שהדעת מפריעה לו לממש את תאוותיו. החכמה היא מחסום, היא שמה רסן לתאוות ליבו, והוא אינו רוצה רסן - ולכן הוא שונא אותה. אך אין הוא מתלוצץ עליה, שהרי בליבו הוא יודע שזו אמת; הוא רק שונא אותה.
שלוש הצעות של החכמה
תָּשׁוּבוּ לְתוֹכַחְתִּי הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם רוּחִי אוֹדִיעָה דְבָרַי אֶתְכֶם׃
שלושה שלבים יש כאן. "תשובו לתוכחתי" - תוכחה היא לשון ויכוח והוכחה; החכמה באה להוכיח את הצדק והיושר שבדבריה. "הנה אביעה לכם רוחי" - אביע בכם כמעיין נובע, ללמד אתכם את חוקי התורה ואת אמיתיותיה. "אודיעה דברי אתכם" - אודיע לכם את העונש המיועד לעוזב את החכמה, שכן "דברי" הוא לשון דיבור קשה וגם לשון הנהגה: כמה נורא ומר עונשו של מי שעוזב את החכמה.
מיאון בפה מול אי־רצון בלב
יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב׃ וַתִּפְרְעוּ כׇל־עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם׃
המלבי"ם מבחין בין "מיאון" ל"בלתי אבה", ועיקרון זה הוא חוזר עליו בכמה מקומות: הממאן - בפה, האומר "לא, איני רוצה". ה"בלתי אבה" - בלב, שליבו אינו חפץ בדבר. ואין הכרח ששניהם יבואו יחד: יש הממאן בפה ובליבו הוא דווקא חפץ בדבר, ויש מי שאינו אבה בליבו כלל ואינו ממאן בפה, מפני שאין לו נעים או מכל סיבה אחרת.
ולפי זה מתבאר הפסוק. "יען קראתי ותמאנו" - הקריאה היא עצת החכמה, האומרת לאדם: בוא ושמע מה שיש לי לומר לך. את עצם הקריאה הזאת הלב אבה, הלב מסכים שיש בעצת החכמה אמת - שכאשר החכמה אומרת כאן להתאכזר וכאן לרחם, כאן להיות קמצן וכאן נדיב, כאן אדיש וכאן עסקן נמרץ, יש בכך אמת. לכן כתוב רק "ותמאנו" - מיאון בפה בלבד. ומדוע ממאן? כי קשה לו לוותר על תאוות ליבו. על מי מדובר כאן? על הכסיל, שהרי הכסיל יודע את האמת. לא הלץ הטוען "היכן ההוכחה", אלא הכסיל היודע ואומר "לא בא לי". ה"לא בא לי" הזה הוא ה"ותמאנו" - בפה; אבל בלב הוא יודע שזו האמת.
אך התוכחה, שהיא יראת העונש - מלשון שהשם מוכיח ומייסר אותו - את זה הוא אינו אבה אפילו בליבו. שכן אם באמת יש עונש, כיצד אפשר להמשיך בתאוות הלב? לכן מראש אין הוא מוכן לקבל, וזהו "ותוכחתי לא אביתם": את עצם עקרונות החכמה אתה אובה בלב וממאן רק בפה, אבל את התוכחה והייסורים לעוזבי דרך החכמה אינך מקבל גם בלב. ואילו היה מקבל זאת בליבו, לא היה ממאן בפה, שהרי היה ירא מעונשי השם.
דלתות הכתוב מקבילות
המלבי"ם מעמיד כאן את הכלל של דלתות הכתוב המקבילות: כשיש ארבעה משפטים, המשפט הראשון נמשך בשלישי, והשני נמשך ברביעי - כמו שני משפטים הכתובים זה מעל זה, וההמשך של כל אחד נמצא מתחתיו. כך כאן: "יען קראתי ותמאנו" - זו עצת החכמה, המייעצת לו ללכת בדרך הטובה, ועליה נאמר בהמשך "ותפרעו כל עצתי": יש לי עצות טובות עבורך, ומדוע אתה עושה ההפך? ולעומת זאת "נטיתי ידי ואין מקשיב" - נטיית יד כמרים יד להכות, היינו איום ותוכחה של יראת העונש: היזהר, הסוטה מדרכי החכמה ייענש בסופו של דבר - ועליה נאמר "ותוכחתי לא אביתם", שאינכם מוכנים לקבל את תוכחתי, וזהו "ואין מקשיב".
שחוק ולעג, איד ופחד
גַּם־אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם׃
מה בין "איד" ל"פחד"? האיד הוא הצרה עצמה - "שמח לאידו" היינו שמח לצרתו, לשברו, למפלתו. הפחד, אומר המלבי"ם, הוא מה שקודם לצרה: פחד בא מדבר בלתי ידוע, וכשיש דבר שאינו ידוע האדם מפחד. והלעג גדול מן השחוק - ללעוג הוא תמיד יותר מלצחוק. לכן אומרת החכמה: על האיד, על הצרה עצמה - "אשחק", הלא הזהרתי אתכם. ואילו על הפחד, שהוא מפחיד עוד יותר ובא לפני הצרה - עוד בטרם באה הצרה, כשאראה אתכם חוששים ומפחדים ממנה, כבר אז "אלעג".
בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה׃
כאן הכתוב מפרש. "בבוא כשואה פחדכם" - הפחד יבוא כשואה, כחושך; שהרי בחושך הפחד גדל, משום שחוסר הוודאות וחוסר הביטחון גדולים יותר - אין אני רואה לאן אני הולך ואיני רואה את הכיוון. "ואידכם כסופה יאתה" - מיד אחר הפחד, שבא מחמת החושך והאופל והמציאות הלא ברורה, תבוא הצרה עצמה במהירות גדולה כסופה.
ושים לב לשינוי הלשון: בתחילה "בבוא", ולבסוף "יאתה". לכאורה אותה משמעות - "אימתי קאתי מר", "אתא בוקר", "יאתיו חשמנים מני מצרים", וכן הטעמים "אזלא ואתי" שפירושם הולך ובא. אלא שיש הבדל, אומר המלבי"ם: "אתא" מורה על ביאה בצורה מוחלטת, ואילו "בא" עדיין אינו מוחלט. לכן בתחילה "בבוא כשואה פחדכם" - זה עדיין אינו ברור, זהו פחד ממשהו בלתי מוגדר; ואחר כך "ואידכם כסופה יאתה" - כאן כבר ברור, הצרה כבר נמצאת וביאתה ניכרת.
"בבוא עליכם צרה וצוקה": המלבי"ם מבאר תמיד שצרה היא חיצונית וצוקה היא מצוקה פנימית. גם היום מדברים על "נוער במצוקה", ואין הכוונה שמישהו מציק לו מבחוץ אלא שמבפנים הוא שבור. כאשר יש צרה חיצונית ובפנים האדם איתן וחזק - מה טוב, יש לו כוח להתגבר עליה. אך כשיש צרה חיצונית ועימה גם מצוקה פנימית, והאדם נשבר מבחינה נפשית, הוא מאבד כל תקווה להתרפא ולשוב למצבו הקודם. וזהו שאומרת החכמה: מי שאינו הולך בדרכי החכמה אלא נלוז אחרי תאוות ליבו - בסופו של דבר צרה וצוקה יאתיו עליו.
מן הכסיל אל האוויל והפתי
אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי׃
בתחילה החכמה עדיין קרובה אליהם והם קוראים לה: בואי, עני לנו, הצילי אותנו - "ולא אענה". ואחר כך גם היא מתרחקת מהם: "ישחרונני ולא ימצאונני", שלשחר פירושו לחפש ביתר שאת, ואף על פי כן לא יוכלו למצוא. המלבי"ם מסביר שהחלק הראשון עוסק בכסילים - היודעים את החכמה ונמשכים אחר תאוות ליבם; אך משם הוא מידרדר אל מדרגת האוויל, שכבר אינו בטוח בחוקי החכמה, או אל מדרגת הפתאים, שאינם יודעים כלל בין ימינם לשמאלם. הפתי נפתה אחרי תאוות ליבו ואינו יודע כלל שיש חכמה המורה לו מה לעשות ומזהירה "בני אם יפתוך חטאים אל תובא"; חכמה זו אינה מוכרת לו כלל. והאוויל הוא המסתפק - לשון "אולי": אולי כן ואולי לא; אלו הספקנים המטילים ספק בכל דבר.
שנאת הדעת ובחירת יראת ה'
תַּחַת כִּי־שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְהֹוָה לֹא בָחָרוּ׃
מי הוא שונא הדעת? הלץ אינו שונא דעת, הוא רק טוען שאין הוכחות. הפתי אינו יודע כלום, ומדוע שישנא? השונא הוא הכסיל: הוא יודע הכל, אך אינו מעוניין, מפני שהוא רוצה ללכת אחר תאוות ליבו. הדעת מגבילה אותו, אומרת לו "אל תעשה" - והוא יודע שהיא צודקת, יודע שהחכמה אמת - ולכן הוא שונא אותה.
וכאן נשוב לשאלה: אם על החכמה אין מופתי הדעת ואי אפשר להוכיחה, כיצד בכל זאת אפשר להגיע בה לידיעה ברורה? הדרך היא על ידי המוסר, כלומר על ידי יראת השם. כאשר אדם יודע שהתורה ניתנה מאיתו יתברך, וכל מה שמשה רבנו אומר הוא מפי הגבורה - הרי החכמה שלמד ממנו הופכת אצלו למושכל ראשון, לדבר ברור ומובן מאליו, וזו עבורו ההוכחה הגדולה ביותר. הדבר דומה לאדם נאמן שמספר לך דבר מה והוא נאמן עליך במאה אחוז: אתה אומנם רק שמעת ממנו, אבל מה שסיפר לך הוא אצלך ידיעה גמורה, כאילו ראית בעיניך. כך על ידי יראת השם מגיעים לידיעה ברורה בדרכי החכמה, שכך ראוי לעשות - הדבר מתיישב על ליבו וגם הופך לידיעה ברורה.
וזהו שאומר הכתוב: אילו הייתה להם יראת אלוקים, היו מגיעים לדרגת דעת בחכמה, אף שהחכמה מצד עצמה אינה ניתנת להוכחה לוגית. אבל "יראת ה' לא בחרו" - אותה יראה שתביא אותם לכלל דעת ולכלל השגת החכמה, אין הם חפצים בה. ואם כן, כיצד יגיעו אל החכמה? בליבו הוא יודע שהחכמה אמת, אך מעדיף להתנגד לה וללכת אחר תאוות ליבו, ולכן הוא שונא דעת. אומרים לו: בוא, יש הוכחות, יש ראיות - והוא אינו רוצה, דווקא משום שבתוך ליבו הוא יודע שיש בזה אמת.
ודבר זה רואים עד היום. אתה מנסה לגרור אדם לשיעור או להרצאה, לשמוע רב - והוא משיב: תעזוב אותי, אני מכיר; אין לי זמן; אני בתקופה לא פשוטה; אני עסוק ועובד קשה. כמה סיפורים יספר לך, ובלבד שלא יבוא. ומדוע? כי הוא יודע שהאמת נמצאת שם, ויודע שמישהו יאמר לו דבר מחייב מאוד, ויודע שאחר כך יהיה לו קשה מאוד להמשיך בתאוות ליבו. אז מה הוא מעדיף? לשנוא דעת: עזוב, איני רוצה לשמוע, איני סובל את זה - כי זה מגביל אותי, כובל אותי ומחייב אותי.
ומכאן גם תובנה חשובה: הצעקנים הגדולים ביותר הם בדרך כלל אלה שחוזרים בתשובה אחר כך מהר ביותר. מדוע אתה צועק כל כך? מדוע אתה שונא דעת? משום שבתוך תוכך אתה יודע שזו אמת ושזה מחייב אותך, ולכן אתה נלחם. שהרי אם יאמרו לאדם שיש הבל זה או אחר בעולם - מה אכפת לו? וכי ילך להילחם בו? חסרים הבלים בעולם, כל אחד עם ההבלים שלו. אבל דבר שאני מרגיש שהוא נוגע אליי, שהוא תובע ומחייב אותי ושיש בו אמת - כנגדו אני נלחם, כי אחרת אני מרגיש רע עם עצמי. אלה הנלחמים ביותר הם בדרך כלל אלה שהדבר נוגע בליבם; הם יודעים שהאמת כאן, שהחכמה היא האמת - וזהו הכסיל. והוא אינו עושה רק משום ש"יראת ה' לא בחרו": אילו היה בוחר ביראת השם, היה מקבל את החכמה כדבר אמיתי שאינו צריך הוכחות, בבחינת דעת ברורה. אלא שיש לו את כל ה"בא לי", וה"בא לי" מונע ממנו לעשות; ואילו היו מסירים ממנו את ה"בא לי", הכל היה פשוט הרבה יותר.
למות על קידוש השם ולחיות על קידוש השם
אומר האור החיים הקדוש: העידו בפניי אנשים רשעים ואמרו לי - אנחנו מוכנים למסור נפשנו על קדושת השם ולמות ברגע אחד, לשוב בתשובה ולמות מיד; אבל לשוב בתשובה ולחיות מכאן ואילך כיהודי שומר מצוות וירא שמיים - זה מעל כוחותינו. והבינו מה זה אומר: אני יודע שזו אמת, ואפילו מוכן למות על קדושת השם - אחזור בתשובה וייקחו אותי. אבל לקום מחר בבוקר ולהתחיל להתמודד, להניח תפילין, כאן להתגבר על הכעס, כאן על הגאווה, כאן על תאוות הממון, כאן על ראייה אסורה - לא, זה לא בשבילי. כבר אמרו בעלי המוסר שהרבה יותר קל למות על קידוש השם מאשר לחיות על קידוש השם: למות - קפצת מן הגג ונגמר; לחיות על קידוש השם פירושו בכל רגע ורגע לוותר על תאווה, לוותר על כל מה שאני חפץ ורוצה וחושק בו. זה דורש התמודדות אמיתית, השקעה ומאמץ.
ניאוץ העצה והתוכחה
לֹא־אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כׇּל־תּוֹכַחְתִּי׃
"עצתי" היא העצות שהחכמה נותנת: התנהג לפי מה שאני מייסדת לך, לפי התורה הקדושה. יש שהיא נותנת עצה מצד השכל - כדאי לך, זה משתלם לך, אני משכנעת אותך שכלית; ויש שהיא מוכיחה - אם לא תעשה, יש גם עונש. וכאן הגיעו למצב שאף בעצה כבר אינם אובים מבחינה פנימית, ואת התוכחה הם מנאצים לגמרי: אומרים להם שיש עונש, והם משיבים - שטויות, אין דבר כזה.
וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ׃
ומה יהיה בסופם? מה שזרעת - תקצור. "ויאכלו מפרי דרכם" - יקבלו את עונשם על פרי דרכם, על הפירות שצמחו מדרכם המקולקלת והמושחתת. "וממועצותיהם ישבעו" - הם מאסו בעצת החכמה ובחרו בעצתם שלהם, ולכן ישבעו מן העצות הללו, כלומר ישבעו מרורות מהן. ושימו לב לדיוק: האכילה מועטת ביחס לשביעה. "יאכלו מפרי דרכם" - זה העונש על המעשה עצמו; אבל "ממועצותיהם ישבעו" - כשאדם כבר אינו רק עושה רע אלא בונה לכך עצה, אידיאולוגיה שלמה המסבירה בשכל מדוע ראוי לייעץ עצות כנגד התורה, יגדל עונשו פי כמה וכמה, ושביעה גדולה מאכילה.
משובת פתאים ושלוות כסילים
כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם׃
הפתאים אינם יודעים כלל את חוקי החכמה ואינם מכירים בה - לא למד, לא יודע, לא מבין. "משובת פתאים" - שובב הוא ההולך בשרירות ליבו, פראי ההולך אחר רצונותיו. ומה שאינך יודע לא ימנע ממך את העונש ואת הנזק: אמנם אתה קל יותר מן הכסיל, שהוא יודע והולך אחר תאוות ליבו, אך סוף סוף זה יהרוג אותך. ואילו הכסילים יודעים את חוקי החכמה ומכירים אותה, ואין הם שובבים ההולכים בשרירות ליבם, אלא סרים מדרכי החכמה מחמת התאוות - הוא רוצה שלווה, תאוות העולם הזה והנאותיו. שלוות כסילים גרועה ממשובת פתאים.
ולכן מדייק המלבי"ם בשינוי הלשון: "תהרגם" קל מ"תאבדם". להרוג הוא ליטול את נשמתו, לאבד הוא שלא להשאיר שום זכר - "להשמיד להרוג ולאבד". "ושלוות כסילים תאבדם" - לא יישאר מהם זכר, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ואילו הפתאים - "תהרגם" בעולם הזה, אך אין אנו אומרים שאין להם חלק לעולם הבא; יש להם חלק, משום שהפתאים חוטאים בשגגה, לא ידעו ולא למדו. אבל הכסיל יודע והולך אחר תאוות ליבו, ולכן אצלו "תאבדם", מכה חמורה יותר.
ושומע לי ישכון בטח
וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכׇּן־בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה׃
לעומת כל אלה אומרת החכמה: מי ששומע לי ובוטח בליבו על החכמה שלימדה אותו - מובטח לו שישכון בטח ויהיה שאנן מפחד רעה. החכמה תשמור עליו מכל פחד ולא יבוא אליו רע, כי יש לו חכמת התורה המכוונת אותו. ומה בין "בוטח" ל"שאנן"? בוטח הוא הבוטח בגבורתו - זה עניין פנימי: יש לי גבורה ואני סומך עליה. שאנן הוא מי ששום דבר אינו מטרידו מבחוץ, שאין לו חששות שמא יבוא מישהו ויזיק לו. השומע לחכמה בוטח בליבו על חכמתו, שהיא מנהיגה אותו תמיד בדרך הנכונה.
הסברנו פעם מדוע נקרא האדם המאושר "מאושר": כשרוצים לציין שמכשיר עבר בדיקה, חותמים עליו "מאושר" - קיבל אישור. והמאושר האמיתי הוא אדם שעושה כל דבר בחייו בביטחון מלא, ויש לו אישור על מעשיו. כשאדם עושה על פי דעתו בלבד, ייתכן מאוד שהוא טועה. אבל כשאני עושה מה שהתורה אמרה - התורה אמרה קום בבוקר והנח תפילין, עשיתי כדברה - האם יש לי ספק בזה? ואני בטוח שיהיה לי על כך שכר טוב. אדם כזה בוטח וגם מאושר, כי לכל מעשה שלו יש גושפנקה. לעומתו, אדם החי על פי עצמו בלא תורה נתון תמיד בספקות ובלבטים: האם אני עושה נכון או לא? ואפשר שאחרי שישים שנה יאמר "אופס, טעיתי" - והשנים כבר הלכו. אבל מי שעשה כל שלב לפי מה שהתורה הקדושה אמרה, אין אצלו "אופס". ומה כשאינו יודע? ישאל את החכם, שיש לו דעת תורה, והוא יכוון אותו מה לעשות. אדם כזה בלי כל ספק ישכון בטח.
מסופר שבהלווייתה של רעייתו של רבי שלמה זלמן אוירבך אמרו לו שמקובל שהבעל מבקש מחילה מאשתו לפני הקבורה, אם נהג עימה שלא כהוגן או עשה דבר שלא כדין. השיב להם רבי שלמה זלמן: איני צריך לבקש ממנה מחילה, מכיוון שלא נהגתי בה שום דבר שאינו על פי ההלכה. רק אדם גדול כמותו יכול לומר דבר כזה. והאם פירושו שלא היו ביניהם מעולם חילוקי דעות? ייתכן בהחלט שהיו חילוקי דעות, אלא שההתנהגות שלו תמיד הייתה על פי הגדרים ההלכתיים. וכשאדם מתנהג עם זולתו לפי מה שההלכה אומרת, אין לו מה לבקש ממנו סליחה: התורה הורתה כיצד להתנהג, ואני עשיתי את הנדרש.
לעומת זאת, אדם ששואל את עצמו כל העת האם הוא נוהג נכון, האם הוא משקיע נכון, האם הוא חי נכון - נתון תמיד בלבטים ובספקות ואכול מבפנים, אינו יודע. ואילו כשאומרים לו: כך עליך לעשות וכך מורה השם - מה טוב. ומכאן תבינו גם מדוע פורחת "תעשיית הבאבות": כשהולכים לרב, לא תמיד יקבלו תשובה חותכת האם לפתוח את העסק הזה; יש רבנים שיאמרו "נתון לשיקולך", ולא ענו לו תשובה. הולך הוא ל"באבא" - וזה אומר לו בוודאות: תפתח ותצליח, או אל תפתח ואם תפתח תפסיד כסף. הכל הוא יודע: אלה יתחתנו ויהיו להם ילדים, אלה לא יתחתנו, ואם יתחתנו לא יהיו להם ילדים; הוא כביכול בדק למעלה ויודע מה רשום על כל אחד. וכל זה הבלים ושטויות ורמאות. ומדוע בכל זאת הולכים? משום שאנחנו רוצים שמישהו יאמר לנו בוודאות כן או לא, באופן מוחלט - וזה נותן שקט: התחתנתי עם מי שבורא עולם אמר לי להתחתן, ועכשיו אני רגוע. זו האשליה שהם מוכרים. אבל כשבאים אל תלמיד חכם אמיתי, אל צדיק, הוא אומר: תראה, אם בדקת ושאלת ובררת - השם יעזור שזה הזיווג שלך ובאמת תצליח. הוא אינו בא אליך בוודאות ואינו מוכר לך לוקשים על דברים שאינו יודע. חוסר הוודאות והספקנות מעמידים את האדם תמיד בלבטים ומקשים עליו את החיים - ועל כן "ושומע לי ישכון בטח ושאנן מפחד רעה".
לסיכום: החכמה קוראת בחוצות אל שלושה סוגי אדם: הפתי המתפתה מחוסר דעת, הלץ המתלוצץ מפני שאין לחכמה מופתי הדעת, והכסיל היודע את האמת ושונא את הדעת מפני שהיא מגבילה את תאוות ליבו. הכסיל ממאן בפה אף שליבו אבה לעצת החכמה, ואת התוכחה - יראת העונש - אינו מקבל אף בליבו. סופו של הממאן שהחכמה תלעג לו בבוא פחדו ותשחק באידו, יבוא עליו פחד כשואה ואיד כסופה, צרה מבחוץ וצוקה מבפנים, ואז יקרא ולא ייענה, ישחר ולא ימצא. שורש הכל: "יראת ה' לא בחרו" - שכן רק היראה הופכת את החכמה לידיעה ברורה. ולעומתם, מי ששומע לחכמת התורה ומתנהל לאורה - חייו מאושרים במובן העמוק: יש לו אישור על כל מעשיו, ומשום כך "ישכון בטח ושאנן מפחד רעה".