בחלק זה של הפרק ממשיך שלמה המלך את דברי האב אל בנו. לאחר שתיאר בפנינו את דרכי עבודתם של אותם 'צדיקים' במרכאות - הרוצחים והשודדים המזמינים את הנער להצטרף אליהם - בא עתה האב ומזהיר: אל תלך בדרך איתם. מכאן ואילך מבאר הכתוב מדוע דרכם של בוצעי בצע היא רשת פרוסה לרגליהם שלהם עצמם, ולבסוף פותח שלמה בתיאור דרך התגלותה של החכמה בעולם.
בְּנִי אַל־תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם׃
לכאורה יש כאן כפילות: אם כבר נאמר 'אל תלך בדרך איתם', מה מוסיף 'מנע רגלך מנתיבתם'? המלבי"ם מבאר בכמה מקומות שיש הבדל בין דרך, אורח ונתיב. דרך היא דרכם של הרבים - כביש ראשי, האוטוסטרדה, כביש מספר אחת, נתיבי איילון. אורח הוא כבר התפצלות מדרך הרבים, כביש המוביל אל עיר מסוימת. ונתיב הוא שביל של יחידים, כמו כביש גישה לביתו של אדם.
לפי זה אומר האב לבנו: אל תלך בדרך המשותפת שלהם, בדרך הקבועה לכולם; ולא זו בלבד, אלא גם 'מנע רגלך מנתיבתם' - אפילו הנתיב שהולך בו אחד מהם, גם ממנו התרחק. שוב אנו רואים את דרכו של שלמה להוסיף והולך: לא רק שלא תלך עמהם יחד, אלא אפילו אם אתה רואה אחד מהם ההולך בשבילו הפרטי, אל תתחבר אליו. שכן ממנו תגיע בסופו של דבר אל כל החבורה. אל יאמר אדם: אני אינני קשור לעולם הפשע, רק חברי שייך לשם - שהרי בסוף גם אותך הם ירצחו, וכפי שמפורש בפסוקים הבאים.
יש להוסיף בביאור 'מנע רגלך מנתיבתם' כעניין שאמר דוד המלך עליו השלום: 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה'. לכאורה יש לתמוה: הסדר שם הולך ומוסיף, ואם הוא אפילו לא עמד עמהם, וכי יעלה על הדעת שישב עמהם? אלא מסבירים, 'ובמושב לצים לא ישב' - אפילו מושב שישבו בו הלצים בעבר. רוח של ליצנות שורה על אותו מקום, וכשאדם בא לשבת שם הוא מרגיש שנכנסות בו רוחות רעות, והדבר נובע מן המקום עצמו.
סיפרנו פעם שהחזון איש עבר באחת מפינות הרחוב ואמר למי שהתלווה אליו: אני מרגיש שכאן עמדו שני אברכים ודיברו בדברי תורה, אני חש כאן קדושה. הלך אותו אדם וסיפר זאת בכולל - ובאותם ימים היה בבני ברק רק כולל אחד, הכולל של החזון איש. התברר שאכן זוג חברותא יצאו מן הכולל וסיכמו את הסוגיה בדרך, וכשהגיעו לנקודה שבה היו צריכים להיפרד עמדו שם עוד כחמש דקות לסכם את דבריהם בלימוד, ואז הלכו. בדיוק באותו מקום עמד החזון איש ואמר: אני מרגיש כאן קדושה, אני מרגיש שכאן דיברו בלימוד. מי שהסייסמוגרף שלו רגיש - חש בכך. אנו איננו חשים, וזה רק מלמד עד כמה ירדנו עשרת מונים; אבל מי שהוא גדול באמת מסוגל לחוש בזה.
וכן סיפרנו על רבי אלחנן וסרמן, שישב במונית סגורה ומוגפת בווילונות, ראשו בתוך הגמרא ועוסק בסוגיה, ולפתע דפק לנהג ואמר לו: לאן הכנסת אותנו? זה מקום טמא, הוצא אותנו מכאן. הוא אינו רואה דבר, הכול סגור - ואף על פי כן אמר: מקום טמא הוא זה. והתברר שהנהג ביקש לקצר את הדרך ועבר דרך רובע טמא שם בארצות הברית, והוא הרגיש זאת מבפנים. אדם קדוש - מרגיש.
כיוצא בזה היה עם הגאון מווילנה, שהקפיד כל ימיו שלא להיכנס לגרמניה, ואמר שגרמניה היא מקומו של עמלק. ומדובר לפני מאתיים וחמישים שנה, לא אחרי השואה כשכולנו יודעים מהי גרמניה, אלא בזמן שגרמניה נחשבה למקום של תרבות. פעם אחת ישב מכונס בתוך העגלה, נר דולק והוא לומד, ולפתע שמע העגלון דפיקות מאחור: לאן הכנסת אותנו? צא מכאן! גם הוא ביקש לקצר, ובמקום להקיף חתך דרך גרמניה - והגאון הרגיש זאת מבפנים. הרי שאדם גדול באמת מסוגל להרגיש טומאה או קדושה השורות במקום; חושיו מחודדים והוא חש בהן.
סיפרתי לכם פעם על אדם שישב באוטובוס, ונכנסה חיילת והתיישבה לידו, והוא קם ועבר למושב אחר. איני אומר שתמיד צריך לקום, ותלוי גם באיזו צורה היא לבושה, אבל הוא קם ועבר. ישב מאחור אדם מן הקיבוץ שהדבר הפריע לו מאוד, ואמר לו: מה קרה? למה קמת? מה אכפת לך? לי זה לא מפריע כלל. אתם כל הזמן חושבים על זה, ולכן זה מפריע לכם. אותו יהודי לא התווכח עמו, רק אמר לו: גם השמש אינה מסנוורת את העיוור. בזה סיים, והלה שתק עד סוף הנסיעה, כי הבין את הנאמר לו: אם זה לא מפריע לך, סימן שאתה כבר עיוור. סימן שטימאת את עצמך ודרדרת את עצמך עד שכבר שום דבר אינו מפריע לך.
אדם רוחני, אדם הגבוה ברוחניות, הוא כמי שלא ראה אור שמש זמן רב: תראה לו אור קטן והוא ימצמץ בעיניו, משום שחושיו מחודדים. אבל מי שחושיו אינם מחודדים - סימן שהוא משוקץ, שהוא נמצא כל כך עמוק בתוך הבוץ עד ששום דבר אינו משפיע עליו ואינו מזיז לו.
הרב יעקב אוחיון, יהודי יקר המקרב יהודים לאביהם שבשמים, היה בעברו ספר נשים, ספר צמרת באחד המלונות המפוארים. הוא מספר סיפור שלם ומעניין כמה זמן לקח לו לעזוב את המקום ואיזה קושי של פרנסה היה כרוך בכך - הוא הרוויח עשרות אלפי שקלים בחודש, לא ספר שבקושי מחזיק את הבוטקה שלו, אלא ספר נשים שכל תספורת אצלו היא הון. והוא מספר שהיו מגיעות לשם נשים מן הבריכה, ואז שום דבר לא השפיע עליו. היום, הוא אומר, די לו לראות משהו לא צנוע ומיד הדבר מפריע לו; אבל אז כלל לא הבין על מה מדברים. וכי צדיק גדול היה אז, שלא הושפע? אדרבה: כשדבר אינו משפיע עליך, סימן שאתה נמצא נמוך מאוד.
פעם בא תלמיד לרבי אליהו לופיאן ואמר לו: רבי, אני רוצה ללכת לחתונה. שאלו: חתונה נפרדת היא? אמר לו: לא, אינה נפרדת, אבל אומר לרב את האמת - עליי זה לא משפיע. רבי אליהו לופיאן שמע ונחרד. אמר לו: עליך זה לא משפיע?! אני זקן בן שמונים, בעין אחת איני רואה כלל ובעין השנייה רואה עשרים אחוז, וכל פעם שאני צריך לצאת לרחוב אני רועד מפחד - ועליך זה לא משפיע? גירש אותו מלפניו ולא רצה לדבר עמו. כלומר: דע לאן הגעת אם עליך זה לא משפיע. וכי יש דבר כזה 'עליי זה לא משפיע'? אתה צריך להיות נמוך מאוד כדי שלא ישפיע עליך.
אדם צריך לדעת שהמציאות היא שככל שהוא מזוכך יותר וככל ששומר על סטריליות גדולה יותר, כך כל גרגיר אבק מזיק לו. יש מפעלים שאדם נכנס אליהם וצריך להתעטף ולכסות את עצמו - מפעלי שבבים, מפעלי תרופות, מפעלים של רכיבים אלקטרוניים - שבהם כל גרגיר אבק קטן הורס. פעם ראיתי תמונה מוגדלת של גרגיר אבק המונח על שבב אלקטרוני, והוא נראה כסלע ענק. אתה אומר: מה זה גרגיר אבק? אבל עבור השבב זה כאילו זרקו עליו סלע, והוא כבר אינו יכול לעבוד. הכול לפי מידת הרגישות: ככל שהרגישות גבוהה יותר, סימן שאתה ברמה גבוהה יותר. לכן החזון איש, מגודל רגישותו, מרגיש 'כאן דיברו בדברי תורה', ומרגיש גם כשיש בסביבה אווירת טומאה.
אנו חיים במציאות שבה אנשים ברחוב 'נמשל כבהמות נדמו'. אמרתי פעם שהניסיונות שלנו היום קשים משל יוסף הצדיק, ויש לי ראיה מן המדרש שרש"י מזכירו: אשת פוטיפר פיתתה את יוסף, ואמרו חז"ל שבגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית. מכאן ראיה שהייתה לבושה - ניסיונו היה עם אישה לבושה. ומה נאמר אנחנו? אדם יוצא היום לרחוב ורואה אנשים הולכים כמעט ערומים כבהמה, כפשוטו וכמשמעו. נמצא שהניסיונות שאדם עומד בהם היום קשים משל יוסף. זהו דור לא פשוט כלל.
אבל דווקא משום כך צריך לדעת שאדם יכול להשיג השגה גדולה מאוד על ידי מאמץ קטן. האריז"ל אמר לרבי חיים ויטאל: הניסיון קשה, ודע לך שבמאמץ קטן אתה יכול לתקן מה שדורות לא תיקנו. בדורות ההם היו לבושים, ובדור שלנו הולכים כבהמות; לכן בדורנו סגירת עין אחת יכולה לתקן מה שאדם אחר היה צריך לתקן בשנה שלמה. הניסיון שלך קשה בהרבה, ולכן כל עמידה בניסיון היא תיקון עצום, תיקון לדורות. זה לעומת זה עשה האלוקים.
כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפׇּךְ־דָּם׃
האב מודיע לבנו הקטן: דע לך, כל ריצתם היא לרע. הגזל הוא דבר שלילי, דבר רע. והאב מסביר לו את הדברים ברמה שהילד יכול להבין ולקלוט - גזל, רצח.
כִּי־חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כׇל־בַּעַל כָּנָף׃
העוף, בעל הכנף, רואה את הרשת, ומה הוא רואה עליה? חיטה מזורה, גרגירים מפוזרים. מיד הוא אומר: איזה יופי, יש כאן סעודת חינם, אולי נזמין גם את החברים. נדמה לו שמחלקים אוכל בחינם; אך אינו יודע בתוך מה הוא אוכל את האוכל הזה - בתוך הרשת. עוד מעט היא נסגרת והוא בפנים. אבל בהתחלה נדמה לו שיש סעודות חינם.
וְהֵם לְדָמָם יֶאֱרֹבוּ יִצְפְּנוּ לְנַפְשֹׁתָם׃
הציידים אורבים לדמו: או שהם טומנים את הרשת כדי להרוג ולהמית אותו, או 'יצפנו לנפשותם' - כדי לתפוס אותו חי, כשהוא חפץ ביונה זו כבעל חיים חי, שתישאר ותוליד.
כֵּן אׇרְחוֹת כׇּל־בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת־נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח׃
כך הוא אומר לו: דע לך, באורח הזה הולך כל בוצע בצע. אלו הגזלנים - 'בצע' מלשון גזל וגניבה - הפורסים רשת כדי ללכוד את מי שמתפתה כיונה פותה, יונה הנפתית אל הגרגירים שעל הרשת. כך לוכד הגזלן ברשתו את מי שנדמה לו בתחילה: יש כאן כסף קל, אפשר להרוויח, הנה הוא נותן לי ומעניק לי. אדוני, אינך מבין שהוא פורס לך רשת? זו רשת בלבד, שאתה עתיד להיכנס לתוכה.
ומהו 'את נפש בעליו ייקח'? הרי הוא נתן לך את הבצע, ואמר לך: בעבודה של שעתיים תרוויח כמו חודש או שנה, תביא את המכה. אבל מי הוא עתה הבעלים של אותו בצע, של אותה גזילה שגזלת? אתה. גזלת מבעליו הקודמים ונעשית אתה הבעלים - ולכן 'את נפש בעליו ייקח': בסופו של דבר ייקח את נפשך שלך. עשית את העבודה, פרצת לאן שהיה צריך לפרוץ, גנבת מה שהיה צריך לגנוב, ועכשיו כשמשהו לא יתאים לו הוא לוקח את נפשך והורג אותך, ואין לו שום מניעה לעשות זאת.
מכאן שיש סכנה עצומה בהתחברות לאנשים כאלה, ולכן אומר האב: בני, שמע מוסר אביך, 'אם יפתוך חטאים אל תובא' - אמור להם: איני אובה, איני מעוניין ללכת בדרך איתם. אמנם בתחילה זה נראה מפתה, דברים שמקבלים בחינם ורווחים קלים, אבל דע לך שבסוף ייקחו את נפשך. מי שמתעסק עם חבורות כאלה, סיכוייו גדולים למצוא את עצמו בלי רגליים, או עם כמה כדורים בראש באיזו קרן זווית, ובכל מיני מצבים קשים מאוד. וברוך השם, בשנים האחרונות רבים מראשי חבורות הפשע עושים את העבודה בעצמם ומחסלים זה את זה, ובכך גורמים מעט שקט. לא שאנו מעוניינים בכך - אנו רוצים שיחזרו בתשובה; ומלבד זאת, כמה הם מחסלים בדרך? כמה התנקשויות היו שבהן ניסו לפגוע באדם אחד והרגו חפים מפשע, שזה דבר נורא. אבל השורה התחתונה: קח בחשבון שמי שמתעסק בזה, בסוף גם את נפשו יאבד.
חׇכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ׃
לאחר שהזכיר כיצד האב מלמד את חוקי החכמה לבנו הקטן ומזהירו 'אם יפתוך חטאים אל תובא' - אל תסכים ללכת בדרך איתם אלא התרחק מהם - בא הכתוב ומלמדנו שדרכה של החכמה להתגלות לאט לאט, מדרגה אחר מדרגה.
בתחילה 'חכמות בחוץ תרונה'. ה'חוץ' הוא המקום שמאחורי הבתים, ושם מצויים הקטנים, בני החצר, הילדים המסתובבים שם. זהו השלב הראשון. אחר כך 'ברחובות תיתן קולה' - הרחוב הוא המקום הרחב שלפני הבתים, ושם כבר מסתובבים הגדולים. ויש לשים לב להבדל שבין 'תרונה' ל'תיתן קולה': אומר המלבי"ם שנתינת קול היא יותר מרינה. המרנן הוא אדם המרנן בינו לבין עצמו, ואילו הנותן קול מרים את קולו מפני שרצונו שישמעוהו אחרים. זהו המשל, והנמשל: החכמה בתחילת התגלותה מתגלה לפני הנערים כביכול ביחידות, מאחורי הבתים, ואחר כך היא מתגלה יותר, עד שהדרשן עומד ונותן בקולו ברחובות.
בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר׃
בשלב השלישי היא מתגלה כבר מעבר לרחוב, במקום השוק - 'בראש הומיות' - שהוא מקום ריכוזם של בני אדם רבים, ושם כבר 'תקרא'. אם בתחילה רק ריננה, ואחר כך נתנה קול, עתה היא קוראת. ואומר המלבי"ם שקריאה היא יותר מנתינת קול: נתינת קול פירושה שאני מגביה את קולי ואנשים שומעים, אבל קריאה היא פנייה ספציפית - אני קורא לאנשים שאליהם אני מתכוון. זהו השלב שבו הנביא או הדורש עומד ודורש את חכמתו לפני המונים רבים.
ובשלב האחרון: 'בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר'. מי היה יושב בשער? הזקנים, כמו שנאמר 'זקנים משער שבתו' - הזקנים והשופטים היו יושבים בשער. הרי שבסוף היא אומרת את אמריה במקום שבו יושבים זקני החכמים. ומהי אותה אמירה שהיא אומרת - את זה אנו רואים כבר בפסוק הבא.
בפסוקים אלו מזהיר האב את בנו לא רק מדרכם המשותפת של הגזלנים אלא אף מנתיבו של אחד מהם, שכן ההתחברות מושכת בסוף אל כל החבורה ואל אבדן הנפש. הרשת הפרוסה נראית כסעודת חינם, אבל 'כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו ייקח' - הרווח הקל קונה בסוף את נפשו של הלוקח. מכאן למדנו גם עד כמה השפעת המקום והסביבה עמוקה, וכמה גדולה מעלתו של מי שחושיו מחודדים לחוש קדושה או טומאה, בעוד שמי שאומר 'עליי זה לא משפיע' מעיד על נמיכות מדרגתו. ודווקא בדור שניסיונותיו קשים משל יוסף, במאמץ קטן אפשר לתקן תיקון לדורות. ולבסוף מלמדנו שלמה שדרכה של חכמה להתגלות בהדרגה: מרינה בחוץ, לנתינת קול ברחובות, לקריאה בראש הומיות, עד שהיא אומרת את אמריה בפתחי השערים לפני זקני החכמים.