פסוקי הפתיחה של ספר משלי אינם רק כותרת, אלא הצהרת מטרה: שלמה המלך מפרט לשם מה נכתב הספר, אילו כוחות נפש הוא בא לתקן, ולמי בדיוק הוא מיועד. נלך אחר ביאורו של המלבי"ם, המדקדק בכל מילה ומילה: חכמה, מוסר, בינה, דעת, ערמה, מזימה ותחבולות - כל אחת מהן מונח מוגדר, ומתוך ההגדרות מתבררת כל תכנית הספר.
לָדַעַת חׇכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה׃
האדם זקוק למוסר. מהו מוסר? אומר המלבי"ם: מוסר בלשון הקודש הוא מלשון מאסר, ומלשון לייסר - ושני המובנים עולים בקנה אחד. האדם צריך לאסור את כוחות נפשו, שלא יתרחקו מענפי החכמה ומן החכמה האמיתית, ושלא יבחר בדרך הסכלות. שהרי הסכלות, כפי שהסברנו, אינה חוסר ידיעה בלבד אלא הליכה אחר תאוות הלב ורוע הלבב; והחכם הוא זה שבוחר בדרך הנכונה.
וכיצד נוצר המוסר? בהמשך הפרק נאמר "יראת ה'" סמוך ל"חכמה ומוסר", וזה עומק הענין: הקב"ה טבע באדם כוח של יראה. כל אחד לפי מעלתו ודרגתו - יש המפחד מדברים קטנים, ויש שרק צרה גדולה תפחיד אותו - אבל המורא הוא אחד הטבעים שנטועים בנו. אפילו יהושע נצרך לפני הכיבוש לשמוע "אל תירא ואל תחת", כי המורא נטוע בלב האדם. אדם יכול לירוא ממחלות, מאויבים, מנזק כלכלי; ואחת מהסתעפויות המורא היא יראת שמים - להיות ירא מה'.
יראת ה' היא היא הנקראת מוסר, משום שהיא מכניסה את האדם לתוך מאסר. טבעי אולי מושך אותי להתאכזר, אבל יראת השמים אומרת לי שה' אסר זאת. טבעי אולי מושך לחמוד ממון של אחר ולקחתו לעצמי, אבל יראת ה' אוסרת אותי. זה עצמו הביטוי "לאסור עליך" - כשאני אוסר עליך דבר, אני שם אותך במאסר. לכן אדם המאמין בה' ויודע שחוקי התורה וחוקי החכמה ניתנו מאתו יתברך, עצם ידיעת החכמה כבאה מאת ה' נעשית אצלו מוסר: הוא מרגיש שהחכמה מחייבת אותו ועל פיה ינהג. זה מה שאינו נותן לו ללכת אחר תאוות לבו ולעשות דברים המנוגדים לחכמה האלוקית האמיתית. ומוסיף המלבי"ם, שמוסר בא גם מן הפועל "ייסר" - "מוסר ה' בני אל תמאס", שהקב"ה נותן לאדם מוסר על ידי שמייסר אותו. מוסר, ייסורים ומאסר - כולם משורש אחד.
הדעת היא דבר המובן בידיעה ברורה. אם אני נוגע בכוס וממשש אותה, אני יודע שהיא קיימת - איני זקוק לחכמה כדי לדעת זאת, יש לי ידיעה. ידיעה תמיד נופלת על דברים שניתן להוכיח אותם, ידיעה היא דבר מוחלט. לכן אומרת התורה "וידעת היום והשבות אל לבבך", שכן את מציאות האלוקים אפשר להוכיח. לעומת זאת החכמה אינה ניתנת להוכחה במופתי השכל, אלא צריך לקבלה מן החכמים ומן התורה הקדושה, ולכל היותר לקרבה אל הדעת על ידי משלים.
אך יש דרך שהחכמה עצמה תהפוך לידיעה: כשאדם מקבל אותה מאיש נאמן. אם אדם נאמן אומר לי "כך קיבלתי מה'" ואני מקבל ממנו את הדברים, החכמה נעשית אצלי ידיעה. אמנם לחכמה אין הוכחות, אבל האיש הנאמן אמר לי את הדברים בידיעה ברורה ואני סומך עליו - וזה בשבילי כאילו ראיתי. אם יבוא משה רבנו ויעיד בפנינו על דבר מה, וישאלו אותי: וכי ראית? אשיב: לא ראיתי, אבל כשמשה אומר - זה כמו שראיתי. לכן כששלמה מלמד אותנו חכמה, היא מגיעה עד למדרגת ידיעה, וזהו "לדעת חכמה" - לא סתם חכמה אלא לדעת אותה. וממילא מתוך כך מתקבל המוסר, שהוא אוסר את האדם ומונע ממנו לעבור עבירות.
מה ההבדל בין בינה לחכמה? בינה היא מה שאדם מבין דבר מתוך דבר; להבנת דברים עמוקים צריך בינה. אומר המלבי"ם: החכמה היא דבר הבא מן החוץ - כדי לדעת חכמה אתה צריך שמישהו ילמדך, לקבלה בנבואה, מאדם חכם, מתורה שבכתב או מתורה שבעל פה מאת האלוקים; חכמה אי אפשר להשיג לבד. הבינה לעומתה באה מבפנים: לאחר שקיבלתי את החכמה, אני חוקר, מעיין ומתבונן ומשיג מעצמי. החכמה נלמדת, והבינה היא ההעמקה והפיתוח שלה. וזהו שמוסיף שלמה: לא רק אלמדך "לדעת חכמה", אלא גם "להבין אמרי בינה" - שגם האמרות הסתומות, הצריכות התעמקות והבנת דבר מתוך דבר, תוכל להבינן על ידי המשלים שאתן לך.
לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים׃
מבאר המלבי"ם ש"מוסר השכל" הוא מאסר כוחות הנפש תחת חוקי החכמה. הרי באופן טבעי איננו מעוניינים בחוקי החכמה - תאוותינו ויצרנו הרע מתנגדים לחכמה מטבענו. לכן בא שלמה ואומר: אתן לך מוסר השכל, שעל ידי שתשכיל בגדלות הבורא ובגדלות החכמה שנתן - והחכמה, כפי שהסברנו, היא דרך ההנהגה, כיצד לנהוג, לבחור בטוב ולמאוס ברע - ההשכלה הזו עצמה תהיה לך למוסר. היא תייסר אותך, כלומר תאסור אותך ותכניס אותך לתבנית של קיום מצוות ה' ורצונו יתברך. השכל וההשכלה בגדלות הבורא הם שיפילו עליו את יראתו יתברך, וממילא יפעל בדרך הנכונה.
מה ההבדל בין צדק למשפט? משפט הוא דין קבוע: מה דינו של גונב - כך וכך, וזהו. משפט הוא החוק הקבוע, "הסכום הקבוע בחוק". צדק לעומת זאת הוא לדון את הדבר לפי הנידונים עצמם, בהתחשב בנסיבות, באדם השוגג והטועה, באדם שנכשל. לומר: לא הייתה כאן כוונה רעה, זהו אדם שבא ממשפחה שלא היו לו בה הרבה ברירות - זה נקרא לדון בצדק.
ומהו ישר? אומר המלבי"ם: ישר הוא אדם ההולך ישר בדעתו ובבינתו ומוצא תמיד את האמת באמונות ודעות, והיושר נטוע בלבו בכל הנוגע למידות ומעשים. הנהגתו נכונה וישרה, ובמידותיו ובהתנהגותו עם הבריות הוא נוהג ביושר ולא ברמאות. וכשהיושר בא נרדף עם "צדק ומשפט", הכוונה שיוכיח ויברר את היושר מצד טבעו הנוטה לכך. כלומר: כשאדם בא להוכיח שדבר מסוים ישר, ואם טבעו עצמו נוטה לכך - קל לו הרבה יותר להוכיחו. אם אני סולד מטבעי מגניבה, קל לי הרבה יותר להוכיח שמעשה גניבה אסור. וזוהי מדרגה גבוהה מן הצדק: צדק הוא מה שראוי לעשות, ומישרים פירושו שהאדם כבר ישר ומיושר במידותיו. על ידי מה שאלמדך תיקח מוסר השכל, תגיע לצדק ומשפט ואף למישרים - שיהיה זה טבעך להיות ישר, לאהוב צדק ומשפט ולהתנגד לכל עוולה.
לָתֵת לִפְתָאיִם עׇרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה׃
כאן אומר לנו שלמה למי נועד הספר: לנערים? למבוגרים? לזקנים? לחכמים? התשובה - לכולם. ראשית, "לתת לפתאים ערמה". מהי ערמה? היא ההפך מן הפתיות. הפתי הוא כלשון הכתוב "כיונה פותה אין לב", וכן "פתי יאמין לכל דבר" - אחד שמקבל מכל אחד, כפי שאנו אומרים גם בשפה המדוברת. הערום לעומתו הוא מי שאי אפשר לעבוד עליו: מי אמר? ולמה? ומדוע? ואיפה אתה מנסה לטמון לי כאן פח? הפתי הוא כתמים, וכל מה שמוכרים לו הוא קונה.
קחו דוגמה: אדם שהצליחו לעקוץ אותו כלכלית. אומרים לו: תשמע, אני צריך רק חמשת אלפים דולר עבור הוצאות עורך דין, ואז תקבל את המיליון שזכית בו. הוא מתפתה - הרי מדובר במיליון דולר! אבל אדם ערום אומר: מה אתה מדבר שטויות? תביא אתה את המיליון וקח חמישים אלף ממנו. הערום רואה היכן הרמאות והקומבינה, והפתי אינו רואה. אומר שלמה: אני נותן לפתאים ערמה, ועל ידה לא יתפתה - לא על מיליון ולא על חמישה מיליון - ליפול במכמורת היצר. המשלים שבספר יעניקו לפתי ערמומיות בלבו, שהיצר לא ירמה אותו ולא יטעה אותו.
וחציו השני של הפסוק: "לנער דעת ומזמה". הנער אינו פתי - הנערים יש בהם ערמה. אבל כיוון שהוא עדיין צעיר, חסרים לו דעת ומזימה. דעת, כפי שהסברנו, היא ידיעה ברורה הנבחנת בחושים ובניסיון, ואילו הנער עדיין לא התנסה הרבה ולכן אין לו דעת. וכן מזימה: מזימה עניינה המחשבות העמוקות, העומק שבדבר. הנער עדיין אינו יודע להבחין בדברים כי לא למד ולא התנסה די, ואין לו מזימה להעמיק בהם. ככל שאדם מתבגר הוא רוכש את כושר ההעמקה, לבחון דברים לעומקם ולאשורם. לכן לנער אספק שניים: דעת ומזימה.
יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה׃
וכי הספר מיועד רק לפתאים ולנערים? אומר שלמה: לא. "ישמע חכם ויוסף לקח" - ספרי מיועד גם לחכמים וגם לנבונים. החכם, כפי שאמרנו, הוא מי שקיבל את החכמה ממי שלימדו, שהרי לחכמה אי אפשר להגיע לבד; הוא קיבלה מרבותיו או מתוך עסק התורה. גם הוא יוסיף לקח, שכן החכמה רחבה עד אין קץ, ויקבל פרטים נוספים בדברים שאינם תמיד מבוארים בתורה.
והנבון הוא מי שמבין דבר מתוך דבר, על ידי היקשים לוגיים. מהו היקש לוגי? אם א' דומה לג' וב' דומה לג', הרי שא' דומה לב' - זהו היגיון. לימודו של הנבון הוא מבפנים: להבדיל מן החכמה הנלמדת מבחוץ, התבונה היא עיון והתבוננות, פירוק הדבר במחשבה והרכבתו מחדש. ומה יקנה הנבון? תחבולות. מגדיר המלבי"ם: תחבולה היא הוצאת מסקנות על ידי היקשים לוגיים ודבר מתוך דבר. דוגמה לכך היא משחק השחמט, שמנצחים בו בתחבולות: אם אעשה מהלך כזה, אתה תגיב כך, ואז אני אגיב כך, ואתה תהיה מוכרח להגיב כך - ומט. תחבולות פירושן לחשב מהלכים כדי להגיע בסופו של דבר אל המסקנה הנכונה.
פעם אחת הגיע יהודי אל הרב מבריסק וסיפר שעליו להעביר סחורה ממקום למקום, והוא חושש מאוד מבדיקות הגבולות. שאל אותו הרב בדיוק היכן הגבולות, היכן עוברים ואיך, ופרש לפניו מפה שלמה: כאן עשה כך, כאן אינך צריך להתחבא, כאן היזהר מאוד. האיש עבר בשלום בדיוק כפי שאמר הרב. מניין ידע? זהו "ונבון תחבולות יקנה": מתוך שהוא נבון ומבין דבר מתוך דבר, הוא יודע לחשב מהלכים קדימה - אם כאן נעשית בדיקה, הרי ששם כבר סומכים עליה וממילא הבדיקה שם קלה יותר - וכך להגיע למסקנות הגיוניות.
והרב מבריסק עצמו אמר פעם, כשהלך עם מישהו ביער: אנשים אומרים שהרב מבריסק חששן מדי. רוצים לעשות שינוי כלשהו, ומיד הוא אומר מה יקרה, ומחר יהיה כך ומחרתיים כך. אמר להם: יש אנשים שרואים את קבוצת העצים שלפניהם; יש הרואים טוב יותר, ורואים גם את העצים שבפנים. אבל מה אעשה שהקב"ה חנן אותי בבינה, ואני מסוגל לראות גם את העצים שבסוף היער. לכן כשאומרים לי שרוצים לעשות כך וכך, אני אומר: אתה יודע מה יצא מזה? אני כבר רואה את העצים שבסוף היער. ויש כאלה שאפילו את העצים שבתחילת היער אינם רואים.
וכמה פעמים הוכיחו החיים את הדברים. הרפורמים - ממה התחילו? מהכנסת עוגב לבית הכנסת על ידי גוי המנגן ביום טוב. היו פוסקים בזמנם שכתבו שעל פי גדרי ההלכה אין מקום לאסור זאת: שבות דשבות במקום מצווה ובצורכי רבים, יש מקום להתיר. אבל מי שראה את קצה היער ידע שמזה נכדו כבר יתחתן עם גויה - וכך אכן היה. מה נשאר היום מן הרפורמים? עם הולך ונעלם, קטעים וחלקים נרחבים מעמנו הנקרעים מאיתנו לנצח. ומאין התחיל הכל? הרפורמים הלכו בתחילה עם שטריימל, לבושים כיראים ושלמים, ולא היית מבחין ביניהם לבין שומרי מצוות - אך הסטייה כבר החלה. הנבון, המקיש ומשיג דבר מדבר, יודע לאן זה יגיע בסופו של דבר.
זהו אפוא מה ששלמה אומר: הספר מיועד לחכם, שיוסיף לקח, כי יש חכמות רבות שאינן כתובות בתורה ואדם יכול לקבלן בלימוד מאחר; ולנבון, המבין דבר מתוך דבר, שיקנה תחבולות - אותה העמקה והבנה בדברים הצריכים התבוננות מרובה, שגם אליה יוכל להגיע על ידי מה שילמדנו.
פסוקי הפתיחה של משלי מציבים את תכנית הספר כולו: "לדעת חכמה ומוסר" - להביא את החכמה למדרגת ידיעה ברורה, ומתוך יראת ה' שהיא המוסר, לאסור את כוחות הנפש שלא ילכו אחר התאווה; "להבין אמרי בינה" - להוסיף על החכמה הבאה מבחוץ את הבינה הפנימית; "לקחת מוסר השכל, צדק ומשפט ומישרים" - עד שהיושר יהפוך לטבע האדם; "לתת לפתאים ערמה" - שלא ייפלו במכמורת היצר; "לנער דעת ומזמה" - להשלים לו את הניסיון ואת ההעמקה; ו"ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבלות יקנה" - שגם החכם והנבון ימצאו כאן תוספת. אין אדם שספר משלי אינו מיועד לו, וכל אחד ואחד ימצא בו את החסר לו.