אנו פותחים בעזרת השם את ספר משלי. כבר בפסוק הראשון פותח לנו שלמה המלך חלון אל כל הספר כולו: מי כתבו, מתוך איזו מדרגה נכתב, וְלאיזו תכלית נכתב. דרכנו בלימוד התנ"ך היא ללמוד על פי פירושו הנפלא של המלבי"ם, ולכן נקדים בקצרה מהי מעלתו המיוחדת של פירוש זה.
מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן־דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל׃
בשיר השירים נאמר 'שיר השירים אשר לשלמה', כאן נאמר 'מלך ישראל', ובקהלת נאמר 'מלך בירושלים'. אמרו חז"ל: שלושה ספרים עשה שלמה - שיר השירים בקטנותו, משלי בבחרותו, קהלת בזקנותו. כל ספר משקף תקופה בחייו. שיר השירים נכתב כשהיה עוד נער, ולכן מוזכר בו רק שמו. משלי נכתב באמצע ימיו, בבחרותו, וכאן הוא כבר 'שלמה בן דוד מלך ישראל' - מלכות גדולה. קהלת נכתב לעת זקנותו, ומי שקורא בו רואה ספר שכולו מתואר בידי אדם שראה הכול וטעם הכול ושבע מהכול - 'והיו לי שרים ושרות ושדים ושדות' - ולבסוף הכול הבל. ולעת זקנותו כבר נצטמצמה מלכותו, אחרי שגורש על ידי אשמדאי מלך השדים, ולכן שם הוא נקרא 'מלך בירושלים' בלבד.
האבן עזרא פותח ומכריז: 'זה חלק האזהרה. הודיע בו מעלת החוכמה הקדומה, כי בה נברא יש מבלי מה. והזהיר להידבק בה ולסור מן האישה הזעומה. והוכיח להמית הפתאים ותאוות הנוצר מן האדמה, ולהחיות הנשמה התמימה'. ונבאר: 'חלק האזהרה' - במשלי מזהיר שלמה המלך להתרחק, כפי שנראה בהמשך 'בני אם יפתוך חטאים אל תֹבא', ולהתרחק מאישה זרה, שכוונתו אל החוכמות הזרות שהיו בזמנם מושכות את הלב ומרחיקות את האדם מעבודת השם. 'מעלת החוכמה הקדומה' - זו התורה הקדושה, שבה נברא העולם, יש מאין, 'יש מבלי מה'. ואם התורה היא האישה העיקרית, הרי שאר החוכמות המקולקלות הן 'האישה הזעומה', האישה הזרה המנסה לפתות את האדם ולמשוך אותו אחר אמריה. 'להמית הפתאים ותאוות הנוצר מן האדמה' - שלמה מרבה לדבר על פתאים (ונגדיר זאת בהמשך), ועל התאוות הנובעות מכך שהאדם נברא עפר מן האדמה: העפר גשמי וחומרי, ונמשך אל התאוות, אל המאכלים ואל ההנאות. ותכלית הכול - 'להחיות הנשמה התמימה', החלק הרוחני שבאדם.
המילה 'משלי' פותחת באות מ' רבתי. אומר המדרש: מלמד שהתענה שלמה ארבעים יום כדי שתינתן לו חוכמת התורה כמשה - כנגד 'ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה'. וכאן יש לנו לימוד גדול. רש"י הקדוש התענה תרי"ג תעניות לפני שחיבר את פירושו, ולא בכדי זכה לביאור נפלא כל כך, שכל מי שלומד אותו מוצא בו טעם: ילד יבין מה רש"י אומר, ותלמיד חכם עצום ימצא בו עומק לפי הבנתו. כל אחד לפי השגת שכלו, וכולם לומדים את אותו פירוש. זהו הפירוש שקנה שביתה בכל בית בישראל ובכל חומש, וזהו הפירוש שנתחברו עליו הכי הרבה ביאורים. ללמדנו שעל ידי תעניות, סיגופים והתקדשות זוכה אדם להשיג חלק בתורת ה'. לשלמה די היה בארבעים תעניות; רש"י נצרך לתרי"ג.
שתי מעלות מיוחדות לפירוש המלבי"ם. האחת - דקדוק לשון הקודש: כל מילה הוא מבאר בדיוק, מה ההבדל בין חוכמה לבין דעת לבין בינה. ואם שלמה כתב את שלושתם, אין כוונתו לחזור על אותו דבר במילים שונות, אלא לכל ביטוי משמעות משלו. והשנייה - הוא אינו נותן הסבר מקומי לפסוק, אלא מסביר מהלך שלם, כך שאתה מבין את כל הפרק ומה רצה כותב הספר לומר. כך היה אצלנו בספר איוב, וכך בכל ספר שהמלבי"ם מבאר: פתאום אתה רואה איך הדברים נעשים אחדותיים ומקבלים מסכת אחת של שלמות. נכון שלעיתים ההתמקדות בהגדרות לשון הקודש מכבידה מעט, ולעיתים נתעכב על פסוק אחד יותר מן הרגיל - אבל זו הדרך כדי להבין את הדברים נכון. אפשר ללמוד גם עם פירושים פשוטים, ואיני מזלזל באף פירוש, אבל חבל להפסיד את הייחודיות של המלבי"ם.
המלבי"ם מביא יסוד המוזכר גם בביאור הגר"א למשלי: בכל דבר שבבריאה יש ארבעה: חומר, צורה, פועל ותכלית. חומר - גוף הדבר. אם ניקח כוס: הפלסטיק הגולמי, שמופיע כגרגרי אורז, זהו החומר. צורה - מה שנעשה מן החומר לשם שימוש כלשהו; התיכו את הפלסטיק ועשו ממנו כוס, הרי שקיבל צורה. פועל - מי עשה את הדבר, המפעל שייצר את הכוס. ותכלית - לאיזו מטרה נעשה הדבר: כוס לשתייה, כלי אחר לנטילת ידיים, כלי שלישי לשימוש אחר. כל דבר בעולם אפשר לחלקו לארבעה אלו.
וכאן, כשפותח שלמה את ספרו, הוא מדגיש בפנינו את ארבע הנקודות. חומר הספר - 'משלי', קבוצת משלים. המשל עוזר לנו להבין דברים שאינם מובנים בדרך השכל, ומוריד אותם אל דעת האדם. שהרי כשאני רוצה להסביר דבר עמוק ומופשט, אין דרך אלא לתת משל, והמשל מדבר בדברים שמעולם המושגים שלך, שאתה מסוגל להבינם. לדוגמה, כדי להסביר עניין קבלי נצרכים למשל גשמי: ספירת המלכות רק מקבלת ומשפיעה, והיא בחינת לבנה - הירח 'לית לה מגרמיה כלום', ומאין אורו? מן השמש המכה בו, ואלו תשע הספירות המשפיעות עליה, והיא מאירה כלפי מטה. הנה דבר מופשט שנתבאר בעזרת משל. והפועל - 'שלמה בן דוד', הוא שחיבר את הספר.
ממשיך המלבי"ם: שלושה תארים יש שעל ידיהם נוכל להשיג את האמיתות כפי הגדרתן. הראשון - חוכמה או נבואה. כדי להשיג דבר ולהעמיק בו צריך חוכמה, צריך נבואה. ועל זה נאמר 'משלי שלמה': הפועל כאן הוא שלמה, שהיה חכם וגם בעל רוח הקודש (ויש מן הראשונים הסוברים שהיה נביא; מחלוקת היא, שהרי התגלויות היו לו בפירוש, והשאלה אם בגדר נבואה או רוח הקודש). מי שבא ללמד אותי חוכמה צריך להיות בר סמכא ובעל כלים.
הדרך השנייה - קבלה מאב לבן ומרב לתלמיד. לכך נקראת חוכמת הקבלה 'קבלה': אדם אינו יכול ללמוד אותה לבדו, שמא יעוות את כל המושגים, אלא חייב לקבלה מרבו, ורבו מרבו, עד האר"י ז"ל, שאליהו הנביא לימדו. ובאמת חוכמות רבות צריכות לבוא ממלמד. ועל זה נאמר 'בן דוד': לשלמה הייתה גם קבלה מסודרת מאבותיו. דוד היה חכם גדול, ולדוד הייתה קבלה מאבותיו - ישי אביו היה מגדולי הדור, היה נכנס באוכלוסיו, עשרת אלפים תלמידים באים לשיעורו.
הדרך השלישית - ריבוי חכמים. כשרוצים לערוך מחקר רציני אין מוסרים אותו לאדם אחד, אלא לכמה חוקרים, שמה שזה לא חשב חשב חברו. וכשיש ריבוי חכמים, הסיכוי להגיע למסקנה הנכונה גדל. ולכן בסנהדרין הגדולה ישבו שבעים ואחד, סלתה ושמנה של חכמי ישראל, ואומר הרמב"ם שאת החכם הגדול ביותר היו לוקחים לסנהדרין. הכרעה היוצאת ממקום כזה היא הכרעה של מיטב המוחות. וזהו 'מלך ישראל': היה מלך על העם החכם והנבון, וכל החכמים היו מתאספים אצלו, ונמצא שחוכמתו חוכמה מושלמת. שלושה אלמנטים אלו - 'שלמה' (חכם ונביא), 'בן דוד' (קבלה מאבותיו), 'מלך ישראל' (ריבוי חכמים) - מלמדים שכל החוכמות שנראה מכאן והלאה נעשו בשיא החוכמה והתבונה ובהשגה הגבוהה ביותר.
לָדַעַת חׇכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה׃
לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵשָׁרִים׃
דיברנו על החומר - 'משלי'; על הפועל - 'שלמה בן דוד'; ועתה על התכלית: לדעת חוכמה ומוסר. על ידי הספר תדע חוכמה, וידיעת החוכמה היא כדי לדעת מוסר בסופו של דבר, שיישר האדם את דרכיו. את הצורה לא פירט המלבי"ם, אך הגאון מווילנא - שחלק זה אצל המלבי"ם שאוב ממנו - מבאר ש'לדעת חוכמה' הוא תבניתו וצורתו ועניינו של הספר, כלומר ספר של ידיעת החוכמה, ואילו 'לקחת מוסר' הוא התכלית. ואם תשאל: מה רע להישאר טיפש? התשובה היא שלא תיקח מוסר. שעל ידי החוכמה אתה לוקח מוסר, כלומר מיישר את דרכיך.
בפסוק זה מוזכרים ארבעה: דעת, חוכמה, מוסר ובינה, וכל אחד מהם מבטא מהות אחרת. מהי חוכמה? אומר המלבי"ם: כל דבר שיש בו שני הפכים ועליך להכריע לאחד הצדדים - לזה צריך חוכמה. אכזריות מול רחמים, גאווה מול ענווה, עזות מול בושת פנים, אכילה מול תענית, קדושה מול טומאה. להתנהג בדרך אחת זו חוכמה, ובדרך האחרת זו סכלות. ובהמשך יבאר שסָכָל אינו אדם בעל חיסרון באינטליגנציה, אלא אדם שאינו בוחר נכון בדרכי החוכמה: יש שתי דרכים לפניו, ובמקום לבחור בנכונה הוא בוחר במקולקלת. והחכם - הבוחר בדרך הנכונה.
והרי גם המידות עצמן אינן מוחלטות. אדם המתנהג בענווה - נאמר עליו שהוא נוהג בחוכמה, והגאווה סכלות. אבל האם תמיד ענווה היא חוכמה? 'ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו'. הביאו לפניו בהמה, אמרו: הנה יש כאן קרבן להקריב. אמר: בעל מום אסור, יאמרו בעלי מומים קרבים על גבי המזבח - והתחיל הוויכוח, ולא הקריבו, ועלה הקיסר והחריב. הרי שיש מקום שבו הענווה פסולה, ויש מקום שבו צריך לאזור רוח גאווה: שלא יתבייש מפני המלעיגים עליו בתורה ובמצוות. אדם עומד להתפלל ומביטים בו; אם יעשה חשבון מה יאמרו, מחר כבר לא יתפלל, כי בעבודה לעגו לו אתמול, ובצבא צחקו עליו שעמד להתפלל או שבירך. אבל אם יש בו גאווה על דרך הקדושה - 'ויגבה לבו בדרכי ה'' - יאמר: אני עושה את המעשה הנכון, הוא עדיין אינו מבין, הוא ילמד; אני כבר השגתי מה שהוא לא השיג, יש לי קרבת אלוקים שהוא עדיין אינו מבין. זו גאווה חיובית. וכך בכל מידה ומידה: 'הווי עז כנמר' ומאידך 'עז פנים לגיהינום' - באותו מקום ממש. וכי סתירה היא? אלא 'עז כנמר' במקום שדורשים ממך עזות דקדושה, ואילו השימוש הרגיל במידת העזות, כגון העונה לחברו בעזות, הרי הוא עז פנים לגיהינום. והיכן הגבול? זו החוכמה: היא המורה דרך, היא הקובעת היכן מידה זו משובחת והיכן מגונה.
וכאן מוסיף המלבי"ם יסוד גדול: חוכמה זו אי אפשר שאדם יבין מעצמו, ואי אפשר שתיוודע במופת - כלומר בהוכחות ובמופתי השכל. אין דרך להוכיח מה נכון ומה אינו נכון. ומניין נדע? רק ממה שמקובל מהשם יתברך. השם נתן לנו תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והיא המלמדת את האדם חוכמה; שם חקק וקבע מה הם המעשים הראויים ומה השליליים.
ואחדד את הדברים. היטלר ימח שמו וכל אלו שהחליטו להשמיד את העם היהודי, קבעו זאת מתוך טענות 'מוסריות'. אמרו: בטבע, כפי שלימד דרווין, החזק גובר על החלש. את מי יתפוס האריה מעדר האיילות? את הנכה, את החלשה, את זו שאינה מסוגלת לרוץ. זו הברירה הטבעית - הטבע בורר את החזקים ומשאיר מאחור את הנחשלים, וכך הוא משתבח. וטען גבלס: יש עם אחד חצוף המבקש לפעול נגד הטבע; הוא חלש ונקלה, ומתעקש לשרוד. ואילו אנחנו - כך צריך הטבע לפעול, החזק הוא הממשיך, ובכך ישתבח הטבע האנושי. מאותה סיבה הכניסו גם צוענים לתאי הגזים - 'לשבח את הגזע'. ועתה, מי יוכיח לו שהוא טועה? האם אפשר להוכיח דעות במופתי השכל?
קחו את הימני הקיצוני ביותר במפה הפוליטית: שבו עמו שעתיים והוא יוכיח לכם שדבריו אמת לאמיתה, שאין טעם לעשות שלום ושהשלום רק מזיק - הכול בראיות ובמופתי השכל. אחר כך שבו עם שמאלני, והוא יוכיח לכם באלף ואחת ראיות שאסור שיישפך דם ושאי אפשר לשלוט על עם אחר, ושבסופו של דבר האומות יוקיעו אותנו ונהיה מבודדים, ושחייבים להגיע לפשרות ולהסכם. ומי צודק? אין לנו הכרעה אלא על פי התורה הקדושה, שהרי כל צד משכנע בדרכו. ודעו לכם שכמעט בכל דבר ישנן שתי תפיסות, שתי דעות, שתי אידיאות - ואיך אדע מהי הדרך הראויה? לשם כך אני חייב תורה. האחד אומר: את הערבי הזה צריך להרוג בעודו קטן. והשני אומר: אין לך חמלה בלבך, הרי אף הוא רוצה לחיות, ואפילו על בעלי חיים חסה תורה - והרי כבר יש לו ראיה מן התורה. ומי אמר דברים כאלו? שאול המלך. לא אני ואתה - שאול. ושאול טעה בזה: אמרו לו שיש חוכמה אלוקית, ומה שאתה מבין הוא חוכמה גשמית. אי אפשר להבין חוכמה בשכל בשר ודם, ואין מופתי דעת חותכים להוכיח שאני צודק. אלא מה? יש לנו את החכם מכל, והקדוש ברוך הוא מחוכמתו חלק לבשר ודם ונתן לנו תורה שבכתב ותורה שבעל פה - ועל זה נופל גדר חוכמה: מתי להשתמש בגאווה ומתי בענווה, מתי בקמצנות ומתי בפזרנות, מתי לכעוס - כעס הפנים ולא כעס הלב - ומתי להיות כמי שאינו מרגיש, וכן בכל המידות.
ולכן אומר הכתוב 'לדעת חוכמה' - בידיעה ברורה. וכי איך תדע? על פי החושים? על פי בדיקה? לאיזו מעבדה תכניס את השאלה המוסרית שאתה דן בה? פעם מסרתי הרצאה בבאר שבע, וניגש אלי בחור אינטליגנטי, נראה אקדמאי, ואמר לי: אני מקבל את עשרת הדיברות, יותר מזה איני מקבל. שאלתי אותו: אתה שומר שבת? אמר: לא. אמרתי לו: אם כן אחדש לך, זה כתוב בעשרת הדיברות - והיה לו חידוש. אמרתי לו: נניח ששאר התורה אינך מקבל, אם כן כיצד אתה קובע לעצמך כיצד לנהוג? אמר לי: אני מספיק אינטליגנטי וחכם לדעת מה טוב לי ומה לא. אמרתי לו: מה תעשה אם חברתך תבוא ותאמר לך שהיא בהיריון? אמר: אם ההיריון אינו רצוי... אמרתי לו: כלומר תרצח את הילד, מפני שיש כאן מישהו שאינו מתאים לך. אמר: אבל... אמרתי לו: אם כן תשאיר אותו? אתה יודע כיצד אתה מאמלל אותה ואת הילד? בחורה בת שבע עשרה תלך ללדת בעוד חצי שנה, כל חייה נהרסו, ותדע כל הזמן שיש לה ילד מונח באיזה מוסד? או שמגיל שבע עשרה תתחיל לגדל ילד? הרי פלונטר. יש לך פתרון? כאן צריך חוכמה, חוכמה אלוקית. וזו דוגמה פשוטה; אפשר לתת לך אלף ואחת דוגמאות שאינך יודע כיצד להכריע בהן.
לכך אנו עושים שאלת חכם: לחוכמה צריך ידיעה אלוקית. החכם למד הרבה תורה, ומכוח התורה הוא יודע כיצד להכריע. שאלו פעם את רבי משה פיינשטיין שאלה, והשיב שדעת תורה היא כך. אמרו לו: מחילה מכבוד הרב, מניין הרב יודע שדעתו היא דעת תורה? שאלה מחוצפת במקצת, אבל שמעו את התשובה. אמר להם: אני בטוח שמה שאני אומר הוא דעת תורה, כי מעולם לא קראתי שום דעות אחרות. מעולם לא למדתי ספרים חיצוניים, מעולם לא קראתי עיתונים, מעולם לא קראתי מאמרים פובליציסטיים בשום מקום. כל הידיעות שיש לי הן מן התורה הקדושה בלבד. אם כן, כשאתה שואל אותו - התשובה באה מן התורה. נמצא שהחוכמה באה בקבלה: אני מקבל מרבי, ורבי מרבו, עד משה רבנו, ומשה קיבל תורה מסיני - שם אפשר לדעת חוכמה.
ובא שלמה המלך ואומר: אני אלמד אותך לדעת חוכמה. כיצד? בעזרת משלי שלמה. אקח את אותם דברים שאין עליהם הוכחות ממופתי השכל, ואבאר לך אותם על ידי משל, והמשל יקרב אותם אל הדעת. וכשיתקרבו אל דעתך, תשיג את החוכמה בידיעה ברורה - כלומר תשתכנע בשכלך שראוי לעשות כך ולא כך. זהו 'משלי שלמה', ועל ידי כך 'לדעת חוכמה ומוסר'.
ומדוע לא די בידיעה כללית? אומר המלבי"ם: חוקי החוכמה מתנגדים אל טבע לב האדם, ש'יצר לב האדם רע מנעוריו'. החוכמה דורשת ממני לבחור בדרך הנאותה מבין שתי האפשרויות, ואילו אני באופן טבעי נמשך אל הדרך הקלה והרעה. תראה: קח ילדים, ותוך שבוע אתה יכול להפוך את כולם לרשעים מושחתים; ואילו כדי להפוך אותם לצדיקים - כמה עמל ויגיעה נדרשים. קח אומה כגרמניה: בתקופה לא ארוכה הפכו אנשים סטנדרטיים, אפילו מכובדים, בעלי דרך ארץ ונימוסים, לחיות טרף המסוגלות לקרוע אדם לגזרים; אומה שלמה, ואין מי שזעק חמס ואין מי שאמר הרף. כיצד עושים זאת? מערכת הסברה משומנת, והכול הולך חלק - מפני שטבע האדם רע מנעוריו.
ונוסף על טבע הלב, יש לאדם תאוות, והן המתנגדות הגדולות ביותר לכל ענייני החוכמה. בטבע הלב - קל יותר להתאכזר מאשר לרחם, קל יותר לעצום עין כשמישהו מבקש צדקה מאשר להוציא שקל או מאה שקלים מן הכיס ולתת לו. ובתאוות - האדם צריך לפעול כנגד תאוותיו, ואז יש לו מלחמה: חוכמה מצד אחד ותאווה מן הצד השני. לכן חייב האדם לקבל את החוכמה בצורה ברורה ומוחלטת, בהוכחות - 'לדעת חוכמה' - כדי שיצליח להתגבר על יצר הלב הרע ועל התאוות השתולות בו, ושלא תוכל התאווה לומר לו: נכון שאתה טוען כך, אך אין הוכחות ברורות שכך חייבים לעשות. זו הייתה מעלתו של שלמה: חוכמה אלוקית שאמורה לבוא בקבלה בלבד, הוא הצליח לקרבה אל הדעת ולהסבירה - ועל ידי שתוכל לדעת חוכמה, תוכל להתגבר על יצריך ועל תאוותיך.
פסוקי הפתיחה של משלי מציגים את הספר בשלמותו: חומרו - משלים המקרבים את הנסתר אל הדעת; פועלו - שלמה, שהיה חכם ובעל רוח הקודש, בן דוד שקיבל קבלה מאבותיו, ומלך ישראל שכל חכמי הדור התאספו אצלו; צורתו - ידיעת החוכמה; ותכליתו - לקחת מוסר ולתקן את הדרכים. החוכמה עניינה ההכרעה הנכונה בין שני הפכים, והיא אינה ניתנת להוכחה בשכל אנושי אלא מקובלת מפי הגבורה בתורה שבכתב ושבעל פה. וחידושו של שלמה: לקרב חוכמה זו אל הדעת על ידי משל, עד שתיקבע באדם כידיעה ברורה - ורק ידיעה כזו יש בכוחה לעמוד מול יצר לב האדם ומול תאוותיו.