פרק ז' במיכה הוא הפרק האחרון, הפרק שחותם את הספר. הוא נפתח בקינה מרה על שפלות הדור: החסידים והישרים ספו תמו מן הארץ, והנביא נותר לבדו, עודנו רד עם אל, עודנו מחובר אל הקדוש ברוך הוא. נקדים ונאמר מה שכבר אמרנו לא פעם: הפסוקים של מיכה מורכבים מאוד, וצריך "נגר ובר נגר" כדי לפרק ולהבין אותם. מי שינסה לקרוא בהם פשוטו של מקרא בלבד יתקשה מאוד, ולכן נלך בעיקר בדרכו של המלבי"ם.
אַלְלַי לִי כִּי הָיִיתִי כְּאׇסְפֵּי־קַיִץ כְּעֹלְלֹת בָּצִיר אֵין־אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי׃
"אללי לי" - לשון קינה. הנביא מתאר את הדור שלפניו ככרם של גפנים ומטע של תאנים שכבר עבר זמנם. ביחס לתאנים הוא דומה "כאוספי קיץ": את התאנים המשובחות כבר לקחו, והוא נשאר כתאנה בודדת בסוף הקיץ, משהו שאיש כבר אינו טורח לאסוף. וביחס לענבים הוא דומה "כעוללות בציר" - אותן עוללות הנשארות אחרי הבציר, שכבר אף אחד אינו לוקח ואינו שם אליהן לב.
כנגד "עוללות בציר" הוא אומר "אין אשכול לאכול", וכנגד "אוספי קיץ" הוא אומר "ביכורה איוותה נפשי" - אני מבקש לאכול אשכול או ביכורה ואינני מוצא. ומהי ביכורה? מפרש רש"י: תאנה טובה המתבשלת בעיתה. וכן תרגם יונתן "לטביא חמדת נפשי" - הכוונה לטובה ולמשובחת.
אָבַד חָסִיד מִן־הָאָרֶץ וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן כֻּלָּם לְדָמִים יֶאֱרֹבוּ אִישׁ אֶת־אָחִיהוּ יָצוּדוּ חֵרֶם׃
כנגד "אין אשכול לאכול" הוא אומר "אבד חסיד מן הארץ". מדוע דווקא החסיד הוא האשכול? כיוון שכל מעשיו מעשי צדקות, חיוביים, בין אדם למקום ובין אדם לחברו - כאשכול המלא ענבים, כך הוא מלא פרי צדקה ומשפט. וכשחז"ל רוצים לומר על אדם שהכל בו, הם אומרים "איש אשכולות" - איש שהכל בו, וכלשונם: בטלו אנשי אשכולות.
פעם היה אדם גדול שהיה גדול בכל התחומים, והיום זה כבר נדיר מאוד. היו אנשים שבכל עניין שהיית שואל אותם היו יודעים: שאלת אותו פרטי פרטים בהלכות טהרה - ענה לך; בהלכות סת"ם - ענה לך; בהלכות שבת - ענה לך; בדיני ממונות ובחושן משפט היה בקי עד הסעיף הקטן האחרון. זהו איש אשכולות. וכאן מדבר הנביא גם מצד המעשים: אנשים שכל מעשיהם נקיים ומזוככים - ואלו אבדו מן הארץ.
פעם אמר החזון איש שבדור הזה כבר אין זקנים. שאלוהו: והרי יש את פלוני ואת אלמוני? זקנים לא במובן של בני תשעים, אלא במובן של "זה קנה חכמה". השיב: לא, אלו עוד מן הדור הקודם. זקנים שהדור הזה עצמו ייצר - על אלה אנחנו מדברים.
וכנגד "ביכורה איוותה נפשי" הוא אומר "וישר באדם אין" - אין איש הנוהג ביושר בעניינים שבין אדם לחברו, ולכן נאמר "באדם", בהנהגה שבין אדם לחברו, במצוות הנוהגות מאדם לאדם, אין. ולא עוד, אלא שלא תאמר: אמנם אין צדיקים וישרים, אבל גם רשעים ממש אינם. אדרבה, ההפך הוא הנכון: "כולם לדמים יארובו" - אורבים לשפוך דם, "איש את אחיהו יצודו חרם" - כל אחד פורס לאחיו רשת ופח יקוש כדי ללכדו. חרם פירושו רשת ומצודה שפורסים לרגליו, וכלשון "איש חרמי" - האיש שעשיתי לו מצודה כדי ללכדו.
עַל־הָרַע כַּפַּיִם לְהֵיטִיב הַשַּׂר שֹׁאֵל וְהַשֹּׁפֵט בַּשִּׁלּוּם וְהַגָּדוֹל דֹּבֵר הַוַּת נַפְשׁוֹ הוּא וַיְעַבְּתוּהָ׃
הפסוק תמוה מאוד, והמלבי"ם מביא בו ביאור נפלא. סדר הכתוב כאילו הוא: "על הרע כפיים השר שואל והשופט - להיטיב בשילום". כלומר, גם אם תראה את השר והשופט חוקרים ושואלים על "רע כפיים" - אדם שעשה מעשה שלילי, גנב, נתפס בעוולה, והביאוהו לפני רשויות החוק - אל תחשוב שהשאלות נועדו לעשות משפט, להיפרע מעושה הרע ולהעמידו לדין. לא כך. כל מטרת השאלות היא "להיטיב" את הרע "בשילום" - על ידי שיקבלו ממנו תשלום, ייטיבו עמו.
כיצד הדבר עובד? מגדילים את חומרת העוון: "אתה יודע איזו עבירה חמורה עברת?" זה בדיוק מה שקורה במדינות עולם שלישי. שוטר מסיים משמרת בשבע בערב והולך לעשות "השלמת הכנסה": מעמיד את הניידת בכביש מהיר, עוצר נהג, בודק ניירות ומתחיל: "וואי וואי, גם הרכב שלך בעל ליקויי תקינות חמורים, וגם הרישיון שלך פג, וגם רישיון הרכב - אלפי רובלים אתה עומד כאן, יש לי עליך חצי שעה רק לרשום". הנהג נלחץ, מוציא סכום מהכיס, השוטר עושה פרצוף, מכפיל ומשלש, ולבסוף אומר: טוב, סע, ואם יתפסו אותך שוב - שזה יהיה רק אני. במילים פשוטות: הגדלת העוולה נועדה למטרה אחת - שתשלם יותר. וזהו שאומר הנביא: אל תחשוב שמי שבודק את הרע מתכוון למגר את הרע; אדרבה, הוא שואל כדי להיטיב עם הרע תמורת תשלום.
ומבאר המלבי"ם מי הן הדמויות הפועלות: השר הוא הממונה לייסר ולהעניש את עושה העוולה; השופט הוא זה שאמור לעיין בדין ולקבוע אם הייתה כאן עוולה. שניהם קיבלו את חלקם, שניהם קיבלו תשלום, ושניהם מתכוונים להיטיב עם מי שעשה רע. אך מעליהם יש דמות שלישית - "הגדול", המופלא שבסנהדרין, השופט הבכיר. אדם שעמד לדין בערכאה נמוכה ולא זכה למשפט צדק, עובר לערכאה עליונה יותר וניגש אל הגדול.
וכאן נאמר: "והגדול דובר הוות נפשו הוא". "הוות" פירושו שבר - שצריך לשבור את נפשו על מעשה כזה. הגדול מבין שיש כאן חלוקת שלל, והוא זקוק לפרוסה שלו; העוגה צריכה להתחלק גם עמו, והוא אינו רוצה להישאר מאחור. לכן הוא זועק: "אוי ואבוי, הרע הזה הוא הוות נפש, זה חמור ביותר, מזה עידן לא ראינו עבירות חמורות כאלה". וכשהוא רואה שהנאשם אינו מתרגש, הוא מוסיף: על עוון כזה לא מספיק מאסר, מיתה! וכל זה למה? כדי שהנאשם יתחיל לפרפר במצודה ויבין שאם לא ישתיק גם את הגדול, צפויות לו שנות מאסר או מלקות - ולכן ישלם גם לו.
ודקדק המלבי"ם בלשון "דובר". מדוע נאמר "דובר" ולא "שופט"? משום שכל הדברים הללו נאמרים בצורה חיצונית בלבד, כדיבור בעלמא, כדי שייבהל ויוציא את הארנק. "השר שואל", "והגדול דובר" - והכל "להיטיב בשילום", כדי שייתן תשלום גבוה יותר, וכדי לתת שכר לשר, לשופט ולגדול.
ומכאן "ויעבתוה" - לשון עבות, כחבל עבות הארוג משלושה חוטים לכל הפחות. הרשעות כאן כבר נעשתה חבל עבות: השר, השופט והגדול - שלושתם עשו יד אחת להרשיע את האדם ולהגדיל עוונו, כדי שישלם לשלושתם כדי להשתחרר. "ויעבתוה" - עשו מזה חבל עבות, והחוט המשולש לא במהרה יינתק. על עוונות כאלה, על רשעות שפשתה בכל הדרגים, אין ספק שמגיע להיות שמם, וכפי שראינו בסוף הפרק הקודם - מגיעים עונשים כראוי.
טוֹבָם כְּחֵדֶק יָשָׁר מִמְּסוּכָה יוֹם מְצַפֶּיךָ פְּקֻדָּתְךָ בָאָה עַתָּה תִהְיֶה מְבוּכָתָם׃
מבאר המלבי"ם: חדק ומסוכה שניהם ביטוי לקוצים ולסכך ולגדר, ומכאן הביטוי "כמסוכת חדק". החדק מצד עצמו מלא עקמומיות, ענפים מעוקמים, וכשעושים ממנו מסוכה מעקמים ומסבכים ומפתלים אותו עוד יותר. נמצא שהחדק עדיין נחשב "ישר" ביחס למסוכה. וזו כוונת הנביא: "טובם" - הטובים שבהם - גם הם נפתלים ועיקשים, אלא שהם כחדק לעומת מסוכה. איזה "ישר" מדובר כאן? זה גנב וזה שודד בנקים, ונמצא שהגנב הוא "גנב ישר" - הוא רק מפלח, הוא לא שודד בנקים. הצדיקים שבהם הם כחדק שביחס למסוכה נחשב ישר.
"יום מצפיך פקודתך באה" - ביום הפורענות המחכה ל"מצפיך", דהיינו האומות המצפות לראות ברעתם של ישראל, ביום המוכן לפורענותם - בו ביום באה גם פקודתך, גם אתה תקבל עונש. היום המיועד להיפרע מן האומות ייפרעו בו גם מישראל. ולכן "עתה תהיה מבוכתם": אתה מצפה שהשם ייפרע מן האומות שהרשיעו והצרו - והכל טוב ויפה, אבל האם אתה טוב מהם? הרי אותו יום עצמו שאתה מייחל לו, ייפרע בו השם גם ממך, שהרי מעשיך מעשי רשע כפי שקראנו בפסוקים הקודמים. וממילא היום שלא ציפית לו יהיה יום מבוכה.
אַל־תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ אַל־תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי־פִיךָ׃
"אל תאמינו ברע" - הדור הזה היושרה רחוקה ממנו כל כך, עד שאין אדם יכול להאמין אפילו לרעהו. "אל תבטחו באלוף" - מפרש הרד"ק שאלוף הוא הגדול, אחיו הגדול. האח הגדול במשפחה היה כמו חצי אבא, כך היה מקובל בזמנם, ועליו אדם סומך בדרך כלל - ואף עליו אין מבטח. "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך" - אפילו אשתך, שהיא הנאמנה לך ועליה אתה סומך, גם ממנה שמור את פיך, שאם תדבר רע על אדם בפניה - תגלה לו.
עד כמה הדור הוא דור של חוסר נאמנות. וזה עוד במקרה הטוב. היום זה דור של הקלטות ודור של תיעוד - אין על מי לסמוך, כי כל אחד בא עם מכשיר הקלטה וביום פקודה ישלוף. השוטרים היום אינם צריכים להתאמץ הרבה: כל מי שעשה משהו והיו לו שותפים - כל אחד תיעד את חברו. גם ראש ממשלה שנפגש עם מנהל עיתון פגישה אסורה, כל אחד תיעד את דברי השני. וכמה סומכים זה על זה? כל אחד מתעד. ודעו שהיום המצלמות הנסתרות ומכשירי ההקלטה הנמכרים ביותר הם בין בני זוג, רחמנא ליצלן - כדי שהיא תוכל לטעון שבעלה נוהג באלימות, והוא יוכל לטעון שהיא אומרת ועושה כך וכך. לאיזה דור הגענו.
המלבי"ם מסביר שהפסוק הוא המשך ל"עתה תהיה מבוכתם": המבוכה ביניהם תהיה כה גדולה עד שייחלק לבם איש מאחיו. לא יאמינו ברע שעד עתה האמנת בו וסמכת עליו, ולא יבטחו באלוף. ו"אלוף" לדעת המלבי"ם, בשונה מהרד"ק, אינו האח הגדול אלא השר המלמדו ומורה לו את הדרך, מלשון "אלופי ומיודעי", "ואאלפך חכמה" - לשון לימוד, כיאלפינן, ילפי, מלפי. ואף "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך", שבזה יחדל גם שלום הבית.
כִּי־בֵן מְנַבֵּל אָב בַּת קָמָה בְאִמָּהּ כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ׃
אומר הרד"ק: כל מה שיהיה בדור הזה הוא היפך הרצוי והמקובל. הבן באופן טבעי צריך לרומם את אביו, לנשא ולכבד אותו - והנה הבן מנבל את אביו, משפילו ומבזהו. הבת באופן טבעי מכבדת את אמה - וכאן "בת קמה באמה", והכלה קמה כנגד חמותה. הכל היפך הנכונה והמנהג, היפך ממה שראוי ונכון וממה שנהוג בדרך כבוד.
והמלבי"ם מוסיף: ראה עד כמה תגדל המבוכה, עד שיקומו צאצאי הבטן כנגד הוריהם. זה חמור יותר מרע, מאלוף ומשוכבת חיקך - ששוכבת חיקך עדיין אינה בתך, ואילו כאן מדובר בבנים, בשר מבשרו. זה מראה על תכלית ההשחתה, על ההידרדרות הגדולה ביותר שאליה הגיעו, עד שלא יהיה כל קשר של אהבה, של אחווה ושל חיבור, ולא יימצא שלום בין איש לרעהו.
ודקדק המלבי"ם בלשון "בת קמה באמה": מי שקם על חברו נאמר בו "על", כמו "קם עליו להורגו". וכשנאמר בבי"ת, הכוונה שהוא קם להעיד כנגדו עדות שקר, כמו "קמו בי עדי שקר", "ויקם בי כחשי", "כי יקום עד חמס באיש". עד כדי כך יהיו בנים מסוגלים לקום כנגד הוריהם ולהעיד כנגדם עדות שקר. ולצערנו זו מציאות קיימת גם היום: בנים קמים כנגד הוריהם, ואם יש ביניהם סכסוך על ירושה או ויכוח כלשהו, מסוגלים הם אף להעיד עדות שקר כנגד אביהם.
וַאֲנִי בַּיהֹוָה אֲצַפֶּה אוֹחִילָה לֵאלֹהֵי יִשְׁעִי יִשְׁמָעֵנִי אֱלֹהָי׃
עם כל שפלות הדור ומושחתותו, אומר הנביא: "ואני בה' אצפה". מבאר המלבי"ם שלשון "מצפה" מכוונת לתקופה רחוקה, כצופה הצופה למרחוק, "צופה נתתיך לבית ישראל". כלומר: אני מצפה לזמן עתידי רחוק, שהקדוש ברוך הוא ישוב ויגאל אותנו.
ומהו "אוחילה"? מסביר המלבי"ם שבגאולה העתידה יש שני עניינים. האחד - לייחל ולהמתין עד שיגיע המועד, עד קץ הימין, שאז בהכרח תבוא הגאולה. לשון "ייחול" נאמרת על דבר שאני בטוח שיבוא: אין מצב שהגאולה לא תגיע; אנו מקווים ל"אחישנה", אך "בעיתה" היא ודאי תבוא. כשם שאדם מייחל לבוקר - שוודאי יגיע. על זה נאמר "אוחילה לאלוהי ישעי".
והשני - שהגאולה תקדים ותבוא לפני זמנה, כאשר ישובו בתשובה ויהיו ראויים לה, והוא יהיה זמן של עת רצון, כמו שכתוב "בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך". על זה הוא אומר "ישמעני אלוהי" - שישמע השם את תפילתי בעת רצון ויביא את הגאולה מוקדם יותר. נמצא שהנביא הולך כאן על שתי האפשרויות: אם תבוא הגאולה בזמנה - על כך אני מייחל, ואם תבוא בטרם זמנה - על כך אני מבקש שישמעני אלוהי.
אַל־תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי־אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ יְהֹוָה אוֹר לִי׃
אומר הנביא לאומות: אל תשמחי לי על שאני נתון בגלות. רש"י מפרט ומדבר על בבל ועל "עיר החייבת", ויש ספרים שכתוב בהם "בבל ופרס החייבת", והכוונה לאומות שהרעו לישראל.
"כי נפלתי קמתי" - שימו לב לדיוק: אין זו נפילה שעליה אומרים "אל תדאג, עוד אקום", אלא נפילה שעל ידה אני קם. הנפילה עצמה היא הדבר שעל ידו קמתי ונתעודדתי, ועל ידה תבוא לי הישועה. וגם כשאני יושב בחושך של הצרות ושל כל העובר עליי כעת - "ה' אור לי". אם אין לי את האור הגשמי, שהוא ההצלחה החומרית וההתקדמות הכלכלית, עדיין יש לי את אור האמת, אור האמונה, אור התקווה, אור ישועת ה', המאיר לי את הדרך. פיזית אני מיוסר ונרדף, אבל תקוותי היא הקדוש ברוך הוא, והיא מאירה את דרכי גם במצב הגרוע ביותר.
זַעַף יְהֹוָה אֶשָּׂא כִּי חָטָאתִי לוֹ עַד אֲשֶׁר יָרִיב רִיבִי וְעָשָׂה מִשְׁפָּטִי יוֹצִיאֵנִי לָאוֹר אֶרְאֶה בְּצִדְקָתוֹ׃
על ידי הנפילה אזכה למירוק ולכפרה על חטאיי. "זעף ה' אשא כי חטאתי לו" - חטאתי, ולכן עליי לשאת את זעפו. "עד אשר יריב ריבי" - עד שבזמן הגאולה יריב השם את ריבי ויעשה משפט מאלה המעיקים ולוחצים אותי, ואז "יוציאני לאור אראה בצדקתו". עד אותו זמן האור שיש לי הוא "ה' אור לי" בלבד: אני יושב בחושך, עיניי עצומות מלראות את צדקות השם, והתקווה העתידית לאור שיאיר השם היא זו שמחזיקה אותי. אבל לאחר שאצא מן החושך - "אראה בצדקתו".
ומהו "אראה בצדקתו"? שאבין למפרע שכל החושך שהייתי שרוי בו, שנראה לי כצרה, כאסון וכדבר נורא, יתברר לעתיד לבוא שהכל היה לטובה. וכפי שהסברנו פעם על מה שכתוב שהיום מברכים על הצרות "ברוך דיין האמת" ולעתיד לבוא נברך עליהן "הטוב והמטיב". ושואלים: וכי לעתיד לבוא תהיינה צרות? הרי "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי", "ושעשע יונק על חור פתן", "ונמר עם גדי ירבץ" - על אילו צרות מדובר? התשובה היא שלעתיד לבוא נברך "הטוב והמטיב" על הצרות שיש היום, כי אז נבין למפרע שכל מה שנראה לנו היום כצרה היה רק לטובה, רק כדי להשפיע עלינו חסדים. וזהו "יוציאני לאור אראה בצדקתו": כשיוציאני לאור אבין שמה שלא ראיתי בעודי יושב בחושך, בעצם היה כולו לאורה, כולו לטובה, כולו כדי להשפיע עליי מחסדי השם.
וְתֵרֶא אֹיַבְתִּי וּתְכַסֶּהָ בוּשָׁה הָאֹמְרָה אֵלַי אַיּוֹ יְהֹוָה אֱלֹהָיִךְ עֵינַי תִּרְאֶינָּה בָּהּ עַתָּה תִּהְיֶה לְמִרְמָס כְּטִיט חוּצוֹת׃
מבאר המלבי"ם: לא רק אני אהיה באור, אלא גם אויבתי תראה זאת, ואז תכסה אותם בושה. ומדוע? כי עד עתה הם אמרו לי כל הזמן: "איו ה' אלוהיך?" איפה השם הזה שאתה מדבר עליו תמיד, למה הסיר את השגחתו מכם? זו הייתה טענת הנוצרים שרדפו את עם ישראל לכל אורך שנות הגלות. פעם זה היה עם חנית וקלשון ומעדר, והיום עם האו"ם ועם שאר המרעין בישין, ארגוני השמאל והקרן החדשה לישמעאל וכיוצא בהם. הם ממשיכים לרדוף אותנו, רק שהיום זה "פוליטיקלי קורקט", בידיים נקיות, עם דוחות גולדסטון למיניהם.
והסיבה כפולה: ראשית, הם אוחזים שהרגנו את משיח ההבל שלהם. ושנית, כפי שדיברנו לא פעם, כל מטרתם להוכיח שעם ישראל עזבו את השם ולכן השם נטש אותם, ומכיוון שנטשם - מוכרח שיהיה רע להם, שאם לא כן במה יוכח שהוא לקח אותם תחתינו. ככל שיהיה לעם ישראל רע יותר, כך לדעתם יש בזה הוכחה גדולה יותר שהשם נטשם ולקח אותם.
ולכן "ותרא אויבתי ותכסה בושה": לכשיראו שכל מה שאמרנו כל הזמן אמת הוא - שהשם עמנו, שהקדוש ברוך הוא מגן עלינו ושומר עלינו, ושגם כשהוא מעלים ומסתיר פניו ודאי שהשגחתו חופפת עלינו - אז תכסה אותה בושה. יתברר שהקדוש ברוך הוא היה עמנו בכל ימי הגלות, ואף בתקופות הקשות שבהן נראה היה שהסתיר פניו ממנו, יתברר שהכל היה לטובה, וזהו "אראה בצדקתו" - צדקתו על העבר, שכל העבר היה בעצם לטובתנו.
"עיני תראינה בה" - מדייק המלבי"ם שכל מקום שנאמרה בו ראייה ואחריה אות בי"ת, היא ראייה של ביזיון, כמו "המה יביטו יראו בי". אומר הנביא: כעת עיניי רואות את השפלות והביזיון, ואני רואה שאף שיש לה כעת הצלחה והיא עושה חיל - זה בגשמיות בלבד, אך בסופו של דבר "עתה תהיה למרמס כטיט חוצות", כטיט המפוזר בחוצות שהכל דורכים ורומסים עליו, ואבדנה קרוב. ראו כיצד הנביא מחזיק לאורך כל הדרך שני מבטים: המבט של היום והמבט של העתיד. במבט העתידי הכל יתברר לטובה, ובמבט של היום - "עיני תראינה בה".
הפרק נפתח בקינה מרה: אבדו החסידים והישרים, והנביא נותר כתאנה אחרונה שאיש אינו טורח לאסוף. לא רק שאין טובים, אלא שהרשעות מאורגנת: השר, השופט והגדול עשו יד אחת "חבל עבות", ומגדילים את העוון רק כדי לגבות שוחד, וגם הטובים שבדור הם כחדק שנחשב ישר רק ביחס למסוכה. מכאן קריסת כל מעגלי האמון - ברע, באלוף, באישה ואפילו בבנים ובבנות - עד תכלית ההשחתה. ומנגד עומד הנביא לבדו ואומר "ואני בה' אצפה": מייחל לגאולה שבעיתה, ומתפלל שתבוא בעת רצון עוד קודם לכן. "כי נפלתי קמתי" - מתוך הנפילה עצמה תצמח הקימה, ו"כי אשב בחושך ה' אור לי". ולעתיד לבוא, כשיוציאנו לאור, נראה בצדקתו ונבין למפרע שכל מה שנראה כצרה היה כולו טובה, והאומות שלעגו "איו ה' אלוהיך" יתכסו בושה.