פתיחה: פסוקים מורכבים הדורשים עיון
אנחנו ממשיכים בפרק ו' במיכה, מפסוק ט' והלאה. כפי שכבר אמרנו, הפסוקים במיכה הם פסוקים מורכבים, ואי אפשר לעבור עליהם בקריאה שטחית. צריך לשבת ולהבין מילה מילה. בחלק הזה של הפרק הנביא מוכיח את העיר על חטאי המידות והמשקל, על השקר והרמייה, ומודיע את העונשים הבאים בעקבותיהם. נלך על סדר הפסוקים ונביא את דברי הרד"ק, רש"י והמלבי"ם.
פסוק ט': קול ה' לעיר יקרא
קוֹל ה' לָעִיר יִקְרָא וְתוּשִׁיָּה יִרְאֶה שְׁמֶךָ שִׁמְעוּ מַטֶּה וּמִי יְעָדָהּ׃
מסביר הרד"ק: "קול ה'" הוא דבר הנביא. הנביא מתנבא ואומר שהקדוש ברוך הוא קורא לעיר, כלומר לבני העיר, ואומר להם לחזור בתשובה. איזו עיר? שומרון או ירושלים, שהרי שתיהן הוזקקו לתשובה. ומביא הרד"ק ביאור נוסף: "לעיר" אינו מלשון עיר אלא כמו "לעורר", מלשון התעוררות. הקדוש ברוך הוא מבקש להעיר את האנשים בתשובה.
מזכיר לי הדבר מעשה שהיה. פעם בא אדם לרב מבריסק ורצה לומר לפניו פירוש בפיוט "אזכרה אלוקים ואהמיה בראותי כל עיר על תילה בנויה ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה". אמר לו: אני רוצה לפרש "עיר" מלשון התעוררות. "כל עיר על תילה בנויה" - כל התעוררות להבלים עומדת על תילה: איזו התעוררות יש לכדורגל, איזו התעוררות יש ללכת לסרט, איזו התעוררות יש לטוס לטיולים בחו"ל. "ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה" - ההתעוררות לעבודת ה' מושפלת.
שאל אותו הרב מבריסק: היית פעם בצרפת? אמר לו: כן. אמר לו: ומה, צרפת חרבה? אמר לו: בהחלט לא, עיר האורות. ולונדון? גם היא בנויה ומפוארת ומושכת תיירים. עבר איתו הרב על ערים נוספות בעולם, וכולן בנויות לתלפיות. אמר לו: אם כן, למה אי אפשר לפרש את הדברים כפשוטם? "בראותי כל עיר על תילה בנויה" - ערי הגויים כולן בנויות על תילן, "ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה". במילים פשוטות: כשיש לך פשט, אין צורך לחפש פרשנויות. נזכרתי בזה מפני שכאן דווקא הרד"ק כן נצרך לפרש "לעיר" מלשון התעוררות.
"ותושיה יראה שמך" - מהי תושיה? הכוונה לאיש תושיה, איש חכמה. כשאני קורא את דבריי בתוך העיר, רק איש התושיה לבדו מתעורר מן הדברים ורואה את שמך, ריבונו של עולם. שימו לב שזה אינו כרש"י, שכן רש"י מפרש שמדובר בנביא, שהוא זה שיראה את שמך. לפי הרד"ק, רק מי שהוא איש חכמה לוקח את הדברים אל ליבו ומבין שצריך להיכנע לפני ריבונו של עולם; שאר האנשים אינם שומעים ואינם מבינים, ואינם ראויים להיקרא אנשי תושיה. ותושיה עצמה פירושה תורה, כלומר רק איש תורה הוא שמתרשם מן הדברים.
אמירת פסוק המתחיל ומסיים באותיות השם
לפני שנגיע ל"שמעו מטה ומי יעדה", נזכיר דבר שמובא ברש"י ישן. אגב, מסתבר מאוד שאין זה רש"י עצמו, שהרי ידוע שבנביאים נכנסו תוספות מאוחרות לתוך הפירושים, וסברו בטעות שהן מפירוש רש"י. על כל פנים מובא שם: מכאן שכל מי שאומר בכל יום מקרא המתחיל ומסיים כמו שמתחיל ומסיים שמו, התורה מצילתו מגיהינום. וכלל ישראל נוהגים בסיום תפילת שמונה עשרה לומר פסוק שבו תחילת שמו וסוף שמו. לדוגמה, מי שקוראים לו בועז אומר "ביום קראתי ותענני תרהיבני בנפשי עוז" - מתחיל בבי"ת ומסיים בזי"ן. וטעם הדבר, שעל ידי זה לא ישכח את שמו ליום הדין.
פעם שאלתי את הרב רצאבי שאלה בעניין. מובא בספרים שאם אדם יכול למצוא פסוק שבו מופיע שמו ממש, ומאידך יכול למצוא פסוק שמתחיל באות ראשונה של שמו ומסיים באות אחרונה, עדיף הפסוק המתחיל ומסיים. ואם יש גם וגם, מה טוב. שאלתי: למה? הרי המתחיל והמסיים הוא רק רמז, ואילו כשהשם מופיע מפורש בפסוק לכאורה עדיף. במקרה שלנו, במקום "ביום קראתי ותענני" היה עדיף לומר "ויאמר בועז לקוצרים ה' עמכם". והיום יש אף דפים ובהם כמעט כל השמות.
שאל אותי הרב: תגיד לי, איך זה עובד? אמרתי לו: מה זאת אומרת? זו סגולה. אמר לי: על סגולה לא שואלים שאלות. אתה לא יודע איך זה עובד, אז מה אתה שואל? כלומר, רק אם היית מבין את מנגנון הדברים היית יכול לטעון שכך עדיף; כשאינך מבין איך זה פועל, אין מקום לקושיה. זה עניין סגולי: תאמר פסוק שמתחיל כך ומסיים כך, וסגולתו שיזכור את שמו ליום הדין.
ושימו לב לדיוק בלשון: "התורה מצילתו מגיהינום", ולא נאמר שם שיזכור את שמו ליום הדין. עניין זכירת השם ליום הדין מופיע בשל"ה הקדוש. והיכן נרמז כל זה בפסוק? רש"י אינו מפרט, וגם בספרים לא מצאתי פירוט, אלא רק שמכאן לומדים. מהיכן? מ"ותושיה יראה שמך".
נראה לי שאפשר להסביר בשתי דרכים. האחת: "תושיה" מלשון שכחה, כמו "תהום הנשייה", "נשיתי טובה", "נשני אלוקים את כל עמלי", "צור ילדך תשי". האדם חושש מן השכחה, ועל ידי שיקרא את הפסוק "יראה שמך", יראה את שמו וייזכר בו. הדרך השנייה, ובעיקר לפי רש"י שאינו מדבר על שכחת השם אלא על שהתורה מצילתו: "תושיה" כפשוטה, תורה. על ידי שיקרא פסוק מן התורה, בכוח התורה יראה את שמו וייזכר בו לעתיד לבוא, ומכוח זה יינצל מן הדין. ואפשר לומר שגם המשך הפסוק רמוז בזה: "שמעו מטה ומי יעדה", כשהמטה הוא הגיהינום, מטה חובלים, המטה המכה.
מדוע שוכחים את השם ליום הדין
הזוהר הקדוש אומר שחייבי גיהינום שוכחים את שמם ליום הדין. בספרים הקדושים מובא טעם: לאדם יש שם מן הקדושה ויש שם מן הקליפה, רחמנא ליצלן. וכאשר האדם אינו כולו בקדושה, כלומר אינו ממלא את ייעודו בקדושה, הוא שוכח את שמו שמן הקדושה, ונשאר זוכר רק את שמו שמצד הקליפה, אותו צד שאותו חיזק בפעולותיו. וכששואלים אותו מה שמו, חובטים ומכים אותו עד שייזכר בשמו.
החפץ חיים מבאר ביאור אחר, ונאים הדברים למי שאמרם, למי שכל עניינו שמירת הלשון. למדנו שכאשר אדם מדבר לשון הרע על חברו, הוא מעביר את עוונותיו שלו לחברו שדיבר עליו, ואת זכויות חברו הוא נוטל לעצמו. עתה תארו לעצמכם: מגיע יעקב למעלה, ומתחילים להראות לו את עבירותיו. רואה עבירה חמורה, ואומר: מעולם לא עשיתי כדבר הזה. עוד עבירה: לא אני, זה עשיו. ועוד עבירה ועוד עבירה. ואז הוא מתחיל לשאול את עצמו: רגע, אולי איני יעקב כלל, אולי אני עשיו? הוא מאבד את זהותו ושוכח מי הוא, משום שהעבירות הללו נותנות לו זהות אחרת.
ולכן אנחנו קוראים פסוק, כדי שהפסוק יזכיר לו. ואף שבעומק זו סגולה שאיננו מבינים, הנקודה היא שהתורה נצחית. שמך וכל ענייני הארציות הם דברים חולפים, ורק דבר אחד נשאר לנצח וקיים גם כאן וגם למעלה: התורה הקדושה. ומכיוון שהתורה נצחית, את התורה זוכרים, ומכוח הזכרת הפסוק יזכור גם את שמו.
ובעניין אדם ששוכח את זהותו, מספרים על אחד שהגיע לבית מלון בחוץ לארץ, בדרום אפריקה, ושם אמרו לו שמקבלים רק שחורים ואין מכניסים לבנים. זה היה המלון היחיד, ובלית ברירה לקח משחת נעליים, צבע את פניו היטב ונכנס. אלא שהיה עליו לקום למחרת מוקדם, ואמר לחדרן: תעיר אותי בשש בבוקר, תיזהר, אותי ולא את הישֵנים האחרים. בא החדרן והעיר אותו בשש, הלה קם, שכח את אשר היה אמש, ניגש לכיור לרחוץ פניו, הסתכל במראה ולא הכיר את עצמו. אמר: איזה טיפש החדרן הזה, העיר מישהו אחר! כך אדם מגיע למעלה ופתאום מתברר לו שאולי הוא מישהו אחר לגמרי. לכן תקרא את הפסוק שלא יהיו לך הפתעות, ומוטב עוד יותר שלא תדבר לשון הרע, וכך תימנע מהפתעות לא נעימות למעלה.
ביאור המלבי"ם בפסוק: שמה של ירושלים "יראה"
המלבי"ם קורא את הפסוק כך: קול ה' ותושיה יקרא לעיר "יראה" שמך. והדברים מבוססים על הכתוב "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה". בתחילה נקראה ירושלים בשם שלם, כמו שכתוב "ומלכי צדק מלך שלם", ואברהם אבינו הוסיף לה את השם "יראה", שיש בו בקשה שה' יראה וישגיח עליה באופן תמידי. עכשיו בא הנביא ומזכיר: זכרו ששמה "יראה", כי עיני ה' אלוקיך בה, ותשמור העיר את עצמה מלהמרות את פי ה', שהרי כאן ההשגחה צמודה. וזהו "קול ה' ותושיה" - גם קול ה' וגם התורה קראו לעיר הזאת בשם "יראה"; קול ה', שכך היה בקול ה', והתורה, שהקדוש ברוך הוא הסכים לשם הזה ונחקק בתורה.
ולכן הוא אומר לעם "שמעו מטה ומי יעדה": אחרי שאתם רואים שהקדוש ברוך הוא משגיח על מעשיכם, הקשיבו למטה, הוא מקל החובלים המעניש על עוונותיכם, ושימו לב "ומי יעדה", מי ייעד את העונש הזה. שלוש טענות אפשריות יש בפי מקשי העורף, וכנגד שלושתן משיב הנביא: אם אתם חושבים שהקדוש ברוך הוא אינו רואה את מעשיכם, על זה נאמר "יראה שמך", זכרו שה' רואה הכול. ואם אתם חושבים שאינו רוצה להעניש, על זה נאמר "שמעו מטה", שמעו את קול המטה. ואם אתם חושבים שאין ביכולתו להעניש, על זה נאמר "ומי יעדה", מי ייעד את העונש הזה, הקדוש ברוך הוא, שיש בידו את היכולת להעניש.
פסוק י': אוצרות רשע ואיפת רזון
עוֹד הַאִשׁ בֵּית רָשָׁע אֹצְרוֹת רֶשַׁע וְאֵיפַת רָזוֹן זְעוּמָה׃
"האש" כמו "היש", כמו "חי נפשך אדוני המלך אם יש". והשאלה היא: האם עוד יש בבית הרשע אוצרות רשע? האם עדיין יש בביתו של הרשע מי שאינו ירא מעונשי ה' וממשיך לעשות מעשים רעים?
"ואיפת רזון זעומה" - מבאר המלבי"ם שהרוזנים היו הממונים לפקח על המידות, והם היו קובעים את האיפה ומכיילים את המשקל שיהיה מדויק. ואומר הנביא שגם האיפה שקבעו הרוזנים זעומה, ה' זועם עליה, לפי שהרוזנים חקקו חוקי אוון, חוקים של שקר. נמצא שגם מי שאמור להכריע במשפט וגם מי שאמור לחוקק את החוקים מחוקק מראש חוקי רשע, וגם על הרוזנים, שהם המנהיגים, הקדוש ברוך הוא מקפיד.
רש"י לעומת זאת מפרש "איפת רזון" מידה קטנה שעשיריכם מרמים בה את העניים ומביאים אותם לידי רזון.
פסוק י"א: מאזני רשע ואבני מרמה
הַאֶזְכֶּה בְּמֹאזְנֵי רֶשַׁע וּבְכִיס אַבְנֵי מִרְמָה׃
אקדים משל. מספרים שפעם אחת תבע האופה את מוכר החמאה לדין. אמר האופה: אדוני השופט, אני קונה מן האיש הזה בכל יום כך וכך קילו חמאה, ויום אחד החלטתי לבדוק, והתברר שאין זה קילו אלא תשע מאות גרם. מסתבר שכבר עשרים שנה הוא מרמה אותי. שאל השופט את יצרן החמאה: מה בפיך להגנתך? אמר: אדוני השופט, איני מקבל ממנו כסף אלא לחם. אני משווק לו חמאה והוא מוכר לי לחם, אחד תמורת אחד. ואומר לך את האמת: אצלי במחלבה אין משקולת, יש לי רק מאזניים בעלי שתי כפות, ואין לי משקולת של קילו. שאל השופט: אם כן, כיצד אתה יודע שזה קילו? אמר: פשוט מאוד, אני לוקח את הלחם של קילו שאני קונה ממנו, מניח אותו בצד השני של המאזניים, ולפי זה אני מוכר לו חמאה.
זהו בדיוק מה שמבאר כאן המלבי"ם. הם קבעו איפה קטנה, שאינה שווה קילו אלא תשע מאות גרם, וממילא גם השקל נעשה מזויף. הקונה יודע שמה שהוא מקבל אינו באמת קילו, ולכן גם הוא משלם בשקל שאינו באמת שקל. ותבינו: אצלנו כסף מזויף אינו שווה כלום, אבל אצלם הכסף היה מכסף, והנחושת נחושת, והזהב זהב, ולכן היה חשוב מאוד לדעת שהמטבע לא נשחקה ולא נפחתה, שהרי מטבע גרוע אינו יוצא בהוצאה. וכיוון שהקונה יודע שהוא מקבל פחות, הוא מביא מראש מטבעות פחותים, לפי מה שקיבל כך נתן. נמצאה רמאות משני הצדדים: המוכרים נותנים מוצרים פחותים באיפה פחותה, והקונים משלמים בשקל גרוע.
על זה אומר הנביא: "האזכה במאזני רשע" - האם אתם חושבים שאזכה אתכם על שיש לכם מאזני רשע, "ובכיס אבני מרמה", ועל שיש בכיס אבני מרמה להקטין את השקל כנגד הקטנת האיפה? והרי הכתוב אומר "אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם". ומהו "גם שניהם"? מבאר המלבי"ם: אפילו שנמצאו שניהם יחד, שכשאתה מוכר באבן ואבן הלה נותן לך כנגד זה איפה ואיפה, והאבן שהוא נותן פחותה כפי שווי האיפה הקטנה - בכל אופן זו תועבה בעיני ה'. אפילו שתאמר "יצאנו פיטים", לפי מה שקיבלתי כך נתתי, אומרת לך התורה: לא. הזיוף אסור, ואינך יכול לומר זייפתי מפני שגם הוא זייף. אל תקנה ממנו, או שלם מראש בכסף כשר וקטן יותר, אבל הזיוף שלו אינו הגון והזיוף שלך אינו הגון.
פסוק י"ב: חמס, שקר ורמייה
אֲשֶׁר עֲשִׁירֶיהָ מָלְאוּ חָמָס וְיֹשְׁבֶיהָ דִּבְּרוּ שָׁקֶר וּלְשׁוֹנָם רְמִיָּה בְּפִיהֶם׃
"אשר עשיריה" הם עשירי העיר, שומרון או ירושלים, "מלאו חמס" - ממלאים את בתיהם חמס ממה שהם גוזלים מאנשי העיר. אומר המלבי"ם שהיו מעוותים בין את מידת האיפה ובין את מידת השקל, כמו שנאמר "להקטין איפה ולהגדיל שקל".
"ויושביה דיברו שקר" - חוץ מן העשירים חטאו גם היושבים, דהיינו שאר העם. ומה ההבדל בין "דיברו שקר" ל"לשונם רמייה", לכאורה כפילות? מבאר המלבי"ם, וכך הוא חוזר ומבאר הרבה בפירושו למשלי: דיבור סתם מתייחס לדבר פשוט, לשקר הגלוי. לעומת זאת כשמדברים בחכמה ובהשכלה, הדבר מיוחס אל הלשון, שהלשון פנימית יותר ומבטאת דברים פנימיים, ואילו הדיבור חיצוני ומבטא דברים פשוטים.
לפי זה "יושביה דיברו שקר" הוא השקר הגלוי, שהיו משקרים בגלוי ללא שום חשש. ואילו "ולשונם רמייה" הוא הדיבור המשכיל והתבוני יותר, שאדם מסובב אותך בכחש ויוצר מצג שווא של אמת, וכל דבריו נשמעים נכונים, ואם אינך מתבונן ומעיין אינך עולה על השקר כלל. לכן נאמר לשון, שהיא פנימית יותר, ובלשון זו בקרבו ישים אורבו, "בפיהם", שזה נסתר בתוך הפה.
פסוק י"ג: החליתי הכותך
וְגַם אֲנִי הֶחֱלֵיתִי הַכּוֹתֶךָ הַשְׁמֵם עַל חַטֹּאתֶךָ׃
אומר הרד"ק: כשם שאתה החלית את העניים והעשוקים במרמות שעשית, מידה כנגד מידה גם אני החליתי הכותך, הכיתי אותך עד שנעשית חולה. ו"השמם על חטאותיך" פירושו אשים אותך לשממה על החטאים שעשית. ומביא הרד"ק הסבר נוסף: אגרום לאחרים להיות שוממים ומשתוממים על העונשים שאתה מקבל. אנשים יראו מה קיבלת וישתוממו: כך עשו לו?
המלבי"ם מסביר: "החליתי הכותך" - התמדתי להכות אותך במטה, אותו מטה שראינו לעיל ב"שמעו מטה ומי יעדה", עד שעל ידי זה החליתי אותך. וכיוון שכל זה לא הועיל, "השמם על חטאותיך", אני צריך להשמים אותך עד שתהיה שממה לגמרי. נמצא שלפי המלבי"ם יש כאן שני שלבים: תחילה מכות, אולי תתעורר, ואם לא הועיל, שממה.
פסוק י"ד: אתה תאכל ולא תשבע
אַתָּה תֹאכַל וְלֹא תִשְׂבָּע וְיֶשְׁחֲךָ בְּקִרְבֶּךָ וְתַסֵּג וְלֹא תַפְלִיט וַאֲשֶׁר תְּפַלֵּט לַחֶרֶב אֶתֵּן׃
כאן מתחיל הנביא לפרט מה תהיה המכה שעליה אמר "החליתי הכותך". אף שתאכל ואוכל יהיה לך, לא תשבע, ועם כל זה "וישחך בקרבך", המאכל ישחה אותך בקרבך. מבאר המלבי"ם שהכוונה לסוג של חולי הבא מחמת ריבוי אכילה ושביעה יתרה. כלומר לא תהיה בעיה של רעב, אבל האכילה עצמה תגרום לחולי.
"ותסג ולא תפליט" - לפי המלבי"ם, תשתדל להחזיר את הרכוש והתבואה שנטלו ממך האויבים, תרדוף אחריהם ותשיג אותם, אבל לא תצליח להפליט ולמשוך את השלל מידם. ו"אשר תפלט", גם מה שכן תצליח להפליט מיד האויב, "לחרב אתן", וייהרגו עליו בחרב. ולעניין המילה "ותסג", אפשר לפרשה מלשון להשיג את האויבים, אף שכאן היא בסמ"ך, שהרי פעמים רבות אנו רואים בנביאים שהסמ"ך והשי"ן מתחלפות. אבל למען האמת, לפי ביאור המלבי"ם היא מלשון הפרשה, כמו "נסוג אחור": תצליח להפריש מן האויבים את מה שלקחו ממך, ועם כל זה לא תצליח להוציא מידם.
הרד"ק מביא הסבר אחר, וכן מפרש רש"י בשם רבנו מנחם: "ותסג" מלשון השגה, שתשיג האישה הריון ותיקלט לעיבור, "ולא תפליט", שלא תזכה להגיע ללידה אלא הוולד ימות במעיה רחמנא ליצלן. ומצאנו ביטוי זה בכתוב "שורו עיבר ולא יגעיל", שהשור עיבר את הבהמה והבהמה לא פלטה את ולדה, שהרי הגעלת כלים היא הפלטת הבלוע שבכלי. כלומר שלא הפילה את ולדה אלא ילדה אותו בזמנו. וכאן, "ואשר תפלט", ומה שכן תצליח ללדת בלידה ראויה ויהיה ולד בר קיימא, אף על פי כן לחרב יינתן.
פסוק ט"ו: אתה תזרע ולא תקצור
אַתָּה תִזְרַע וְלֹא תִקְצוֹר אַתָּה תִדְרֹךְ זַיִת וְלֹא תָסוּךְ שֶׁמֶן וְתִירוֹשׁ וְלֹא תִשְׁתֶּה יָּיִן׃
עוד קללות אומר להם הנביא, קללה בפרי האדמה וקללה בפרי העץ. אתה תזרע תבואה וקטניות ולא תזכה לקצור אותם, ותדרוך זית ולא תזכה לסוך מן השמן, ותדרוך תירוש ולא תשתה יין. ומדוע? כי האויבים יכלו את הכול.
פסוק ט"ז: חוקות עמרי ומעשה בית אחאב
וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי וְכֹל מַעֲשֵׂה בֵית אַחְאָב וַתֵּלְכוּ בְּמֹעֲצוֹתָם לְמַעַן תִּתִּי אֹתְךָ לְשַׁמָּה וְיֹשְׁבֶיהָ לִשְׁרֵקָה וְחֶרְפַּת עַמִּי תִּשָּׂאוּ׃
מסביר הרד"ק: אף על פי כן לא תיוסרו, הייסורים הללו לא ישכנעו אתכם לשוב בתשובה, ועדיין חוקות עמרי משתמרות. ואגב, בלשון הרד"ק כפי שהיא מודפסת לפנינו כתוב: "ועדיין חוק עמרי משתמר בכסות עזבו חוקותי", ואמר "וישתמר" לשון יחיד. שברתי את הראש להבין מהי אותה "כסות", ועיינתי גם בתנ"ך קדום מוונציה מלפני כמה מאות שנים, וגם שם מופיע כך. לאחר מכן אמרו לי לעיין בכתר ארם צובא, ושם הנוסח מדויק יותר, ומתברר שהמ"ם הסופית הפכה לסמ"ך. אין זה "בכסות" אלא "בכם ותעזבו חוקותי". המילה "בכם" והוי"ו והתי"ו של "ותעזבו" התחברו למילה אחת, ומי שקרא לא הבין, וסבר שהמ"ם הסופית היא סמ"ך וכתב "בכסות". וכוונת הרד"ק: עדיין חוק עמרי משתמר בכם ואתם עזבתם את חוקותיי.
המלבי"ם מבאר שכאן הנביא מסביר את מה שאמר "השמם על חטאותיך": אף שהחליתי הכותך, ראה שהדבר לא הועיל לך מאומה, עדיין השתמרו חוקות עמרי, שעמרי הוסיף חוקים רעים מעבר לחוקים שחקק ירבעם. ולא זו בלבד, אלא "וכל מעשה בית אחאב", שאתם הולכים גם בהנהגות בית אחאב שעבדו את הבעל. אינכם מסתפקים בחוקות עמרי אלא ממשיכים ומאמצים גם את מעשי בית אחאב. ולכן "למען תתי אותך לשמה", תהיה שממה לגמרי, כי לא הסתפקתם ברע אלא הולכים ומוסיפים בו.
"וחרפת עמי תשאו" - תסבלו עונש על חרפת עמי, שאתם גרמתם שיהיה עמי לחרפה. וכמו שאמרנו כמה פעמים, האדם נענש גם על עצם זה שהקדוש ברוך הוא נאלץ להעניש אותו. שכן כאשר ה' מעניש את העם יש בכך צער לקדוש ברוך הוא, ולא זו בלבד אלא ששמו מתחלל, שהרי האומות אומרות: ראו את עם ישראל, עמו של ה', מארצו יצאו, ראו אילו עונשים הם מקבלים וכיצד הם נרדפים תמיד. נמצא שנוצר כאן חילול ה'. אם כן, מעבר לעונש המגיע לאדם על מעשיו הרעים, הוא גם חילל את השם בכך שהקדוש ברוך הוא נאלץ להענישו ושמו מתחלל בגויים, וגם על זה יש עונש.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק קורא הנביא לעיר להתעורר, ומזכיר לה שהקדוש ברוך הוא משגיח עליה תמיד, שהרי אברהם קרא למקום "ה' יראה". שלוש טענות מקשי העורף נדחות: ה' רואה, ה' רוצה להעניש, וביכולתו להעניש. ומכאן עובר הנביא לפרט את החטאים: אוצרות רשע, איפה קטנה ואבני מרמה, עשירים מלאי חמס, שקר גלוי ולשון רמייה נסתרת, ולימדנו המלבי"ם ש"תועבת ה' גם שניהם", אף שהרמאות הדדית. לאחר מכן באים העונשים בשני שלבים: תחילה מכות המביאות לידי חולי, ואם לא הועילו, שממה גמורה, אכילה בלא שביעה, זריעה בלא קצירה, ורכוש הנשמט מן היד. וכל זה משום שעדיין חוקות עמרי ומעשי בית אחאב משתמרים בהם. ובתוך כל אלה למדנו את עניין אמירת פסוק המתחיל ומסיים באותיות השם, וטעמו בנצחיות התורה, ואת אזהרת החפץ חיים שלשון הרע עלולה לגרום לאדם לאבד את זהותו ממש ולשכוח מי הוא.