פתיחה
בחלק האחרון של פרק ז', שהוא גם חתימת ספר מיכה, הנביא מסב את פניו אל כנסת ישראל ומנחם אותה. מכאן ואילך הכל נבואת גאולה: יום שבו ייבנו הגדרים, קיבוץ גלויות מכל קצווי תבל, תפילת הנביא על הדורות שבינתיים, נפלאות כימי יציאת מצרים, בושת האומות, ולבסוף י"ג המידות ומידת האמת שבה נחתם הספר.
יום לבנות גדריך - דלתות הכתוב מקבילות
י֖וֹם לִבְנ֣וֹת גְּדֵרָ֑יִךְ י֥וֹם הַה֖וּא יִרְחַק־חֹֽק׃
י֥וֹם הוּא֙ וְעָדֶ֣יךָ יָב֔וֹא לְמִנִּ֥י אַשּׁ֖וּר וְעָרֵ֣י מָצ֑וֹר וּלְמִנִּ֤י מָצוֹר֙ וְעַד־נָהָ֔ר וְיָ֥ם מִיָּ֖ם וְהַ֥ר הָהָֽר׃
המלבי"ם מעמיד כאן את הכלל שכבר פגשנו כמה פעמים: דלתות הכתוב מקבילות. כלומר ישנם ארבעה משפטים, וההמשך של המשפט הראשון הוא המשפט השלישי, וההמשך של המשפט השני הוא המשפט הרביעי. כך כאן: "יום לבנות גדריך, יום ההוא" - המשכו "יום הוא"; ו"ירחק חוק" - המשכו "ועדיך יבוא".
מהי בניית הגדרים? כיום אנו כצאן פזורה, נתונים בגלות. הבקשה "לבנות גדריך" היא שהקדוש ברוך הוא יאסוף את הצאן הנידחה והצולעה ויקבץ את ישראל לארצם - אלו הן הנבואות המבטאות את קיבוץ הגלויות.
"יום הוא" - יום ואין עמו לילה
מהו "יום הוא"? יום קבוע ועומד לפני הקדוש ברוך הוא. והוא יום שאין לילה עמו. הימים שקדמו לו היו ימי לילה, כמו שנאמר "כי אשב בחושך" - חושך הוא לילה. הלילה הוא ביטוי מטאפורי למצב הגלות, ולכן אומרים "חשכת הגלות".
מכאן גם מה שמסבירים בדרך רמז: "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית" - כלומר כבר הגיע זמן הגאולה, שיתנוצץ ויאיר אור הגאולה. עד מתי נהיה מספרים ביציאת מצרים שהיא העבר? הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, שנספר בגאולה העתידה, שהרי נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ולא יזכרו עוד את יציאת מצרים אלא "ה' אשר הוציא את ישראל מארץ פתרוס" וכו'. כבר צריך להתחיל לספר בגאולה העתידה ולצאת מן הגלות.
ועוד מקום שבו משמש הלילה כמטאפורה: אין רואים את הנגעים בלילה. אין מחפשים נגעים בעם ישראל בשעה שהם בגלות. שהרי גם אם יש בנו נגעים, גם אם איננו שלמים ויש בנו פגמים - מחמת הלילה, מחמת הגלות, הצרות והרדיפות, אין מסתכלים על נגעיהם של ישראל. הרי שהביטוי לסבל ולמצב קשה הוא לשון לילה.
ולעומת זאת כאן מדובר ב"יום ההוא", בבחינת יום: תהיה הארה, "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים". שוב אנו רואים שהגאולה באה לידי ביטוי בבחינת אור, היפך מן הגלות שהיא בחינת חושך.
"ירחק חוק - ועדיך יבוא"
ומוסיף הנביא: הגם ש"ירחק חוק", שהחוק והזמן שחקק לו השם ירחק, ועוד רב הדרך מכאן ועד לגאולה - עם כל זה "ועדיך יבוא". זהו הצד השני של הדלתות המקבילות: אף שהדבר מדבר באחרית הימים, סופו לבוא. וכמו שכתוב "אם יתמהמה חכה לו" - אף אם יתמהמה המשיח, אנו מאמינים בו באמונה שלמה, כי בוא יבוא.
קיבוץ הגלויות מארבע רוחות
"למני אשור וערי מצור" - יבוא אל הגלויות שישובו מאשור ומערי מצור, ששם הוגלו בימי סנחריב. "ולמני מצור ועד נהר" - זו הגלות שבארץ מצרים ועד נהר פרת, כמו שנאמר "ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים", וכן "והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר". זמן זה יהיה זמן הגאולה, שישובו מאשור, מערי מצור שהיא מצרים, וממצור ועד הנהר.
"וים מים" - אלו הגלויות שגלו לצד מערב, שהרי "ימה" הוא מערבה, והן הגלויות שנעשו על ידי רומי, ובכללן ארצות אשכנז שמעבר לים. "והר ההר" - אלו שגלו לצפון, שהר ההר הוא בצפון ארץ ישראל. כולם יבואו בעת הגאולה.
והייתה הארץ לשממה
וְהָיְתָ֥ה הָאָ֛רֶץ לִשְׁמָמָ֖ה עַל־יֹשְׁבֶ֑יהָ מִפְּרִ֖י מַעַלְלֵיהֶֽם׃
רש"י מפרש שהכוונה לארץ הבבלים והפרסים, מפרי מעלליהם שלהם, ולפי זה חוזר הכתוב למציאות החושך של הגלות שתוארה קודם. המלבי"ם לעומת זאת מסביר שהפסוק מתאר כבר את זמן הגאולה: הארץ - כדור הארץ כולו - יהיה לשממה על יושביו, מכיוון שאז יפקוד ה' עליהם את עוונם, מפרי מעלליהם, על מה שעשו האומות.
תפילת הנביא על ימי הביניים של הגלות
רְעֵ֧ה עַמְּךָ֣ בְשִׁבְטֶ֗ךָ צֹ֚אן נַחֲלָתֶ֔ךָ שֹׁכְנִ֣י לְבָדָ֔ד יַ֖עַר בְּת֣וֹךְ כַּרְמֶ֑ל יִרְע֥וּ בָשָׁ֛ן וְגִלְעָ֖ד כִּימֵ֥י עוֹלָֽם׃
מסביר המלבי"ם: כאשר הנביא רואה את אריכות ימי הגלות, הוא מבקש מן הקדוש ברוך הוא שגם במשך הזמן הארוך הזה לא יסיר מהם את חסדו וימשיך לרחם עליהם כבר עכשיו. שהרי אף שדיבר על הגאולה העתידה, הלא הוא עצמו אמר "ירחק חוק", היום עודנו רחוק - ואם כן, ריבונו של עולם, בינתיים חוס ורחם עליהם.
"רעה עמך בשבטך" - גם אם תצטרך להכות אותם במשך ימי הגלות, יהא זה בשבט בלבד. השבט הוא תמיד ביטוי להכאה, ובקשת הנביא היא: רעה עמך, השגח עליהם כרועה הרועה את צאנו, אל תכה אותם במקל חובלים אלא רק בשבטך, הוכיחם בשבט אנשים ולא במטה ולא במקל. תוכחה שמיישרת אותם לדרך, ולא תוכחה שהיא מכה ואסון וצרה.
"צאן נחלתך שוכני לבדד יער" - כעת הם שוכנים לבדד, מבודדים, ביער מלא חיות טורפות. זה מצבנו בין האומות: מקום סכנה, נרדפים ומיוסרים. ועל כן הבקשה "בתוך כרמל" - תרעה אותם בכרמל, שהוא לשון "רך ומל", מקום של תבואה. תשגיח עליהם שתהיה להם תבואה.
ותבואה היא תמיד ביטוי לפרנסה. כך ראה יוסף בחלומותיו שיבולים - שיבולים שמנות הן שנים שבעות, ושיבולים רזות הן שנים רזות, והכל בא לבטא עניין של שובע. וכן מה שראה את האלומות, "והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי" - ביטוי לכך שתזדקקו לי לפרנסה. וכך אכן היה: הם באו והשתחוו לאלומתו, וביקשו שמאלומתו ייתן פרנסה לאלומותיהם, שיפרנס אותם, שהרי יוסף הוא המשביר.
אם כן הבקשה היא: תרעה אותם בשדה מלא תבואה, תעניק להם את פרנסתם כראוי, עד שיבוא העת "ירעו בשן וגלעד כימי עולם" - עד שישובו לארץ ישראל, לארץ הבשן ולארץ הגלעד, ויחזרו לרעות כימות עולם. ובינתיים - אל תסיר את השגחתך מהם.
תשובת הקדוש ברוך הוא: כימי צאתך מארץ מצרים
כִּימֵ֥י צֵאתְךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אַרְאֶ֖נּוּ נִפְלָאֽוֹת׃
כאן הקדוש ברוך הוא עונה ומשיב לנביא: כמו הימים שיצאת מארץ מצרים. גם שם היה עוני, הייתם לחוצים ומיוסרים, והוצאתי אתכם בכוח גדול באותות ובמופתים. כך גם כאן - חשכת הגלות היא צרות וייסורים, אבל כימי צאתך מארץ מצרים כן אראנו נפלאות גם לעתיד לבוא.
יראו גויים ויבושו
יִרְא֤וּ גוֹיִם֙ וְיֵבֹ֔שׁוּ מִכֹּ֖ל גְּבוּרָתָ֑ם יָשִׂ֤ימוּ יָד֙ עַל־פֶּ֔ה אׇזְנֵיהֶ֖ם תֶּחֱרַֽשְׁנָה׃
הנפלאות יהיו כה מיוחדות, עד שהגויים יראו אותן בעיניהם ויבושו מכל גבורתם. הם יראו שכל גבורתם הייתה הבל וריק, שכן מי שעשה הכל הוא רק הקדוש ברוך הוא. היה נדמה להם שהם לחמו והם הפציצו, ולא היא - "ה' איש מלחמה", מלחמות אני עשיתי. הכל היה דמיון, סוג של אשליה. ואז יתברר שהקדוש ברוך הוא הוא שעשה הכל, וכל גבורתם הבל וריק.
"ישימו יד על פה" - לא ידברו מאומה, שכן לא יוכלו לבטא בשפתיים את מה שיראו. הדברים יהיו ברמה כה גבוהה, למעלה משכל אנוש, עד שלא יוכלו לבטאם בשפתיהם.
"אזניהם תחרשנה" - שימו לב לדיוק: יד על פה הם שמים, אך אין הם שמים יד על האוזן. אדם שם יד על אוזנו כדי לחדד את השמיעה, או כדי לאטום את האוזן כשאינו רוצה לשמוע דבר מפחיד. ביציאת מצרים נאמר "שמעו עמים ירגזון" - השמיעה היא שגרמה לרוגז, ומחמת הפחד לא רצו לשמוע. כאן אומר הנביא: אזניהם תחרשנה, לא ישמעו את הדברים - משום שהפעם לא תהיה זו שמיעה מרחוק אלא ראייה מקרוב.
ואין דומה "תחזה" ל"תשמע". הזוהר הקדוש תמיד אומר "תא חזי", בוא וראה, והגמרא אומרת "תא שמע". מפני שהגמרא מדברת בחיצוניות, והחיצוניות היא בחינת שמיעה; ואילו הזוהר הקדוש מגלה את פנימיות הדברים, מה מתרחש בפנים, בעולמות העליונים - וזו ראייה בהירה הרבה יותר, ראייה אמיתית, ולכן נקראת חכמת האמת, ולכן לשונו "תא חזי". וזה שאמר כאן: לא כ"שמעו עמים ירגזון" שהיה מכוח שמיעה, אלא "יראו גויים ויבושו" - ממש יראו את מעשי ה' ונפלאותיו, ואז לא יוכלו לדבר מרוב התפעלות מיד ה', מגדולתו ומעוצמתו, וממעלתם של ישראל.
ילחכו עפר כנחש
יְלַחֲכ֤וּ עָפָר֙ כַּנָּחָ֔שׁ כְּזֹחֲלֵ֣י אֶ֔רֶץ יִרְגְּז֖וּ מִמִּסְגְּרֹֽתֵיהֶ֑ם אֶל־יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ יִפְחָ֔דוּ וְיִֽרְא֖וּ מִמֶּֽךָּ׃
מה מוסיף "כזוחלי ארץ" על "כנחש"? מסביר המלבי"ם: הנחש לפעמים מרים את ראשו. יש מיני נחשים המגביהים את ראשם, ובפרט כשהוא בא להכיש הוא מגביה את ראשו. לעומת זאת זוחלי ארץ ראשם נמוך תמיד. ולא זו בלבד, אלא "ירגזו ממסגרותיהם": לא יהיו אפילו כזוחל שיכול לזחול לכל מקום שירצה ועדיין הוא חופשי, אלא יהיו סגורים בעריהם מחמת הפחד הגדול שייפול עליהם, נעולים בתוך מסגרת בלא אפשרות לצאת.
והפחד הזה, אומר המלבי"ם, לא יהיה מחמת מלחמה או איום פיזי כלשהו, אלא "אל ה' אלוהינו יפחדו" - פחדם יהיה מפני גדולתו ורוממותו של הקדוש ברוך הוא. "ויראו ממך" - כשיראו שה' עמנו, יפחדו גם מאיתנו.
ומה ההבדל בין פחד ליראה? מסביר המלבי"ם, והוא חוזר על כך במקומות רבים, שפחד הוא תמיד מדבר בלתי ידוע, ואילו יראה היא מדבר ידוע. לכן "אל ה' אלוהינו יפחדו" - גדולתו ורוממותו הם דבר בלתי ידוע, משהו נשגב מהם, ומזה הם מפחדים. ואילו "ויראו ממך" - אותנו הם מכירים, ולכן כאן נקט דווקא לשון יראה.
מי אל כמוך - י"ג מידות
מִי־אֵ֣ל כָּמ֗וֹךָ נֹשֵׂ֤א עָוֺן֙ וְעֹבֵ֣ר עַל־פֶּ֔שַׁע לִשְׁאֵרִ֖ית נַחֲלָת֑וֹ לֹֽא־הֶחֱזִ֤יק לָעַד֙ אַפּ֔וֹ כִּֽי־חָפֵ֥ץ חֶ֖סֶד הֽוּא׃
בסיום דבריו נותן הנביא הודאה לשם יתברך על שהקדוש ברוך הוא סולח עוונות ונושא את פשעי עמו. "מי אל כמוך" - כלומר: מי כמוך באלים, אתה ריבונו של עולם אל שאין כמוך. ובמה? בזה שאתה נושא עוון. אף שבתחילה ייסרת אותם על עוונם, כעת אתה נושא את העוון.
מהו "נושא עוון"
בפשטות, נושא עוון היינו מוחל את עוונם. אך יש בזה עומק. בי"ג מידות אנו אומרים "נושא עוון ופשע וחטאה". מהו "נושא"? שהשם כביכול נושא וסובל אותו ואינו מעניש עליו - אבל האם הוא נמחק? לא. דבר שנמחק אין צורך לשאתו. וראיה לכך, שאחר כך נאמר "ונקה לא ינקה" - הרי שאין כאן מחיקה וניקוי, העוון שמור אצלו לעת מצוא.
והדברים מבוארים יותר בספר תומר דבורה, ומי שרוצה יכול לשמוע זאת בדיסק שלנו על תומר דבורה. הוא מסביר ביאור שרבים מביאים אותו ככוונה לכוון בי"ג מידות: כאשר אדם עובר עבירה, הוא יוצר משחית. כל עבירה יוצרת משחית, והמשחית הזה שואב את חיותו מן האדם שיצר אותו - על ידי שהוא נפרע ממנו, מייסרו ורודפו, מזה הוא יונק את חיותו. ואילו היה הקדוש ברוך הוא משחרר את המשחיתים הללו שיצרנו שייפרעו מאיתנו, אוי ואבוי, לא הייתה לאדם תקומה, שכן המשחיתים היו רודפים אותו בכל רגע ורגע.
מה עושה הקדוש ברוך הוא? נוטל כביכול את אותם משחיתים שיצרנו, וזן ומפרנס אותם בעצמו. והרי אלו משחיתים שנבראו להכעיס את השם! זהו חסד ה' העצום שאין לשער ולתאר: אתה יצרת משחית להכעיס את הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא נוטל אותו וזן אותו בינתיים, כי אילו היה משחררו שאתה תזון אותו, לא היה נשאר ממך מאומה. והוא זן אותו וממתין שנחזור בתשובה, שכן על ידי התשובה אנו מבטלים אותו ומוחים אותו. אבל בינתיים - ה' נושא. נושא את העוון, כלומר נושא את אותו משחית שהוא תולדת העוון והפשע והחטא, ואחר כך "ונקה". זהו אפוא הגדר של "נושא עוון": זמן הביניים.
מה ישתנה לעתיד לבוא: עוון, פשע וחטא
אומר המלבי"ם: לעתיד לבוא יהיה שינוי. ותחילה נגדיר מהו עוון. עוון הוא דבר הנעשה בעיוות השכל, והוא החמור מכל: כשאדם הולך ועושה מן העבירה שלו אידיאולוגיה. כשאדם נכשל ומבין שנכשל, מתחרט, ולכל הפחות יש לו נקיפות מצפון - יש סיכוי שיתקן. אבל כשאדם אומר "לא, כך צריך להיות" - זה נקרא עוון. השכל עצמו כבר התעוות, ואין זה פגם פיזי בלבד שהשכל עוד ישר ומבין שאין זה נכון, אלא אדרבה, השכל אומר שכך צריך להיות, ועוד מתגאה בשכלו המעוות. זה חמור הרבה יותר, כי אין כאן רק פשע ומרידה, אלא גם כפירה ועיוות השכל.
ואומר המלבי"ם: את העוון לא יעביר השם מן המציאות, והוא יישאר כפי שהיה מקודם - השם היה נושא עוון, וימשיך לשאתו. כלומר העוון עדיין קיים, וזו מידת ארך אפיים: שהוא נושא וסובל ומאריך אף שלא להעניש תכף. אבל שימו לב לשינוי: בי"ג מידות נאמר "נושא עוון ופשע" - גם את הפשע הוא נושא ואינו מעבירו, ומשמע שזה ממתין ליום פקודה. ואילו כאן נאמר "נושא עוון ועובר על פשע" - את העוון החמור, שהוא עיוות השכל, עדיין יישא, אבל את הפשע יעביר לחלוטין. וזהו "ועובר על פשע לשארית נחלתו", לאותו דור שיישאר בקץ הימין.
"לא החזיק לעד אפו" - אף על העוון, שעליו ראינו שהשם מאריך אפו. ולשון ארך אפיים משמעה שיש כעס אלא שהשם מאריך את אפו. אם אין כעס כלל, זה הטוב ביותר, זו חיבה ואהבה; אבל "ארך אפיים" משמעו שיש אף והשם מאריכו. וכמו שאמרו חז"ל "מאריך אפיה וגבי דיליה" - מאריך אפו וגובה את שלו. תמיד ארך אפיים משמעו שלא נמחק, קיבלת ארכה אבל החוב עדיין קיים. ועל כך מוסיף: לא יחזיק לעד אפו - השם לא יחזיק את האף ואת הכעס לעולם.
ומכוח מה? שתי מידות של רחמים וחסד נכנסות כאן לפעולה: "כי חפץ חסד הוא" - מצד היותו חפץ חסד הוא ירחם.
יָשׁ֣וּב יְרַחֲמֵ֔נוּ יִכְבֹּ֖שׁ עֲוֺנֹתֵ֑ינוּ וְתַשְׁלִ֛יךְ בִּמְצֻל֥וֹת יָ֖ם כׇּל־חַטֹּאותָֽם׃
"ישוב ירחמנו" - זו המידה השנייה, מידת רחום. מצד הרחמים ימחל הקדוש ברוך הוא על העוונות, ואז לא יהיה עוד רק "נושא עוון" - שמשמעו שהעוון קיים אלא שהשם נושאו - אלא ימחול לחלוטין ו"יכבוש עוונותינו", שלא יגיע עליו שום עונש. "יכבוש" משמעו ככובש אותו למטה ואינו נותן לו להתרומם. וכבר הביאה הגמרא בזה מחלוקת: אחד אמר כובש ואחד אמר נושא, שנושא משמעו שהעוון עצמו לא נמחק.
"ותשליך במצולות ים כל חטאתם" - ואילו החטא, שהוא הבא בשגגה, או שהוא בדרך כלל ביטוי לתאווה (שגם תאווה נחשבת מעין שגגה, שכן היא באה מצד התגברות יצרו עליו ולא מצד מרד וכפירה) - הוא הקל יחסית, ולכן יושלך במצולות ים ולא יימצא כלל. שהרי פשע הוא מצד מרד, ועוון הוא מצד מינות וכפירה שהיא עיוות השכל וחמורה יותר.
ונסכם: את החטאים ישליך השם במצולות ים - ביטול גמור. את העוונות יכבוש, שכן העוון חמור יותר, שהוא עיוות השכל. ואת הפשע - "עובר על פשע", כביכול אינו משגיח עליו. הרי לנו שלוש דרגות, וכל אחת כפי עניינה כך סוג המחילה שלה.
למה "כל חטאתם" ולא "חטאותינו"?
שימו לב ללשון: "ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו" - ואילו בסוף לא נאמר "כל חטאותינו" אלא "כל חטאתם". והאחרונים דנים מהיכן נובע השינוי.
מביא המלבי"ם ביאור: ידוע שכאשר אדם נכשל במזיד, הדבר גורר אחריו גם חטאים בשגגה. אין אדם נכשל בשגגה בדבר שמעולם לא עבר עליו במזיד. מתי באות לאדם שגגות? כשדבר מסוים מזולזל בעיניו, ואז פתאום הוא נכשל פה ונכשל שם.
וכבר סיפרנו את המעשה בשני אנשים שנשברה ספינתם והגיעו לחוף. נפרדו דרכיהם והתארחו אצל שני אנשים, וכל אחד נתן להם לאכול. לאחר מכן חזרו ונפגשו, והתברר שהאחד אכל אצל אדם שהיה מן האנוסים שבספרד, ונמצא שאכל כשר; ואילו השני נאלץ מחמת רעבונו, משום פיקוח נפש, לאכול נבלות וטרפות. בא בטרוניה אל הרב: למה לא זכיתי כחברי? אמר לו הרב: תגיד, היה לך פעם אחת בחיים מצב שאכלת לא כשר ברצון? אמר לו: כן, פעם היה לי ניסיון כזה. אמר לו: הנה, מעתה תבין, לכן נכשלת גם עכשיו. אבל את חברך שאל - מעולם לא אכל לא כשר ברצון.
כשאדם אינו עובר במזיד, אינו מגיע גם לשגגות. השגגות מאפיינות תמיד קרירות מסוימת שגרמה לנו לעבור במזיד, ומתוכה הגענו לשגגות. וזהו: "ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו", ועל ידי כך "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" - של מי? של אותם עוונות. העוונות שעשינו פעם ברצון הם שגררו אחריהם את החטאים, ולכן נאמר "כל חטאתם": החטאות שנגררו בעקבות העוונות.
תיתן אמת ליעקב - חתימת הספר
תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם׃
נקרא תחילה את תרגום יונתן: "תתיהב קושטיה דיעקב לבנוהי" - מעלת האמת של יעקב תינתן לבניו; "כמא דקיימתא ליה בבית אל" - כמו שקיימת ונשבעת לו בבית אל; "טבוות אברהם לזרעיה בתרוהי" - את הטובות של אברהם תיתן לזרעו אחריו; "כמא דקיימתא ליה בין בתריא" - כמו שנשבעת לו בברית בין הבתרים, את זכויותיו תשמור לבניו אחריו, וזהו "חסד לאברהם"; "תדכר לנא עקידת יצחק דאתעקד על גבי מדבחא קדמך" - תזכור לנו עקידת יצחק שנעקד על גבי המזבח לפניך; "תעביד עמנא טבוון דקיימתא לאבהתנא מיומי קדם" - תעשה עמנו את הטובות שנשבעת לאבותינו מימי קדם, משנים קדמוניות.
רש"י מסביר על פי התרגום: מה שהבטחת ליעקב, שאמרת לו "כי לא אעזבך" - קיים לנו את ה"כי לא אעזבך" לזרעו אחריו. ואצל אברהם ראינו שהקדוש ברוך הוא הבטיח לו את כל הייעודים מפני שציווה את בניו לשמור דרך ה', כמו שנאמר "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט" - תזכור לנו את זה.
ומדייק רש"י: לא נאמר "תיתן אמת ליעקב וחסד לאברהם", אלא "חסד" בלי וי"ו, שהוא מוסב על האמת שנאמרה קודם. כלומר: תאמת לנו את הבטחת יעקב, וזה יהיה תשלום גמול חסדו של אברהם. שהרי מה היה חסדו של אברהם? שלימד את בניו אחריו. ובמה תאמת לו זאת? בכך שלבניו, דהיינו ליעקב וצאצאיו, תקיים את ההבטחה. שכן ההבטחה לאברהם עניינה הבנים שאחריו, ואם אתה נותן ליעקב - בזה אתה מאמת את אותה הבטחה שהבטחת לאברהם. "אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם" - זו השבועה שבעקידת יצחק, "בי נשבעתי נאום ה' יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך" - תזכור לנו את כל זה.
הרד"ק מסביר ש"חסד לאברהם" הוא מה שנתן ה' את הארץ לו ולבניו אחריו, ובניו אחריו הם בני יעקב, וזהו "אמת ליעקב". שהרי אמת פירושה לקיים את הדבר, ואימות הדבר הוא קיומו - והיכן יתקיים אותו חסד שנעשה עם אברהם? בכך שתיתן את הארץ במתנה לבניו. הכל נוגע כאן למתנת הארץ. ומדוע? מפני שה' הוא אמת ואמת מקיים את דבריו. "אשר נשבעת לאבותינו" - כיוון שהשבועה הייתה לשלושתם, קיים לנו את אותה שבועה להנחילנו את הארץ.
המלבי"ם מסביר שהפסוק הוא המשך ישיר של הקודמים. לאחר שתיארנו את המידות - נושא עוון, עובר על פשע לשארית נחלתו, ישוב ירחמנו, חפץ חסד - הרי שהזכרנו את מידת החסד ואת מידת הרחמים, "נוצר חסד לאלפים". וכעת מזכיר את מידת האמת, שהקדוש ברוך הוא מקיים את הבטחתו: תיתן את האמת ואת ההבטחה שהבטחת ליעקב. וזהו מה שאנו אומרים "ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים" - אחר החסד באה האמת.
ומהי אותה הבטחה ליעקב? מסביר המלבי"ם שהיא על הריבוי: "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה". לאחר הגלות, שבה הגיעו למצב רדוד ונמוך וירוד עד ש"ילחכו עפר כנחש כזוחלי ארץ" - ריבונו של עולם, הבא אותם למצב שיפרצו בנחלה, שתהיה להם נחלה בלי מצרים. בזה תתקיים מידת האמת שלך, שיש כאן לא רק חסד ולא רק רחום, אלא גם אמת.
"חסד לאברהם" - מסביר המלבי"ם שלאברהם אבינו לא הייתה הבטחה קודמת, ולכן מה שניתן לו נקרא חסד. יעקב כבר בא עם התחייבות של הקדוש ברוך הוא כלפיו, מכוח מה שהבטיח לאברהם - יעקב, כביכול, בא עם צ'ק, והצ'ק הוא של אבא, של אברהם. אבל אברהם לא בא עם שום צ'ק, שהרי תרח היה חשבון מוגבל. אצל אברהם הייתה הבטחה עצמית בלבד, וזה חסד. ואנו מבקשים: תשמור את מה שנשבעת לאבותינו, ואף שהשבועה היא מימי קדם - "נוצר חסד לאלפים".
לסיכום:
בחתימת ספר מיכה מתהפכת חשכת הגלות לאור: "יום הוא" שאין עמו לילה, ואף ש"ירחק חוק" - "ועדיך יבוא", והגלויות ישובו מאשור וממצור, מן הים ומהר ההר. בינתיים מתפלל הנביא שירעה ה' את עמו בשבטו ולא במקל חובלים, וישגיח עליהם בכרמל של פרנסה עד שישובו לבשן ולגלעד. הקדוש ברוך הוא משיב: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, עד שהגויים יראו בעיניהם ולא רק ישמעו, יבושו מכל גבורתם וישימו יד על פה. ומכאן להודאה על י"ג המידות: לעתיד לבוא יעבור ה' על הפשע לגמרי, יכבוש את העוונות, וישליך את החטאים במצולות ים - וכל זאת מכוח "כי חפץ חסד הוא" ו"ישוב ירחמנו". והספר נחתם במידת האמת: "תיתן אמת ליעקב חסד לאברהם" - שיקיים הקדוש ברוך הוא את שבועתו לאבותינו מימי קדם. תם ונשלם ספר מיכה.