פרק ו במיכה הוא פרק של ריב והתוכחה: הקדוש ברוך הוא כביכול מזמין את ההרים והגבעות להיות עדים, ופותח בטענה "עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך". בחלק שלפנינו אנו עומדים על הזיכרון של בלק ובלעם ושל "מן השיטים עד הגלגל", ועל השאלה הגדולה של האדם החוטא - במה אכפר? - ועל התשובה הגדולה שהנביא נותן בפסוק הידוע "הגיד לך אדם מה טוב". נלך על סדר הפסוקים, בעיקר לאור המלבי"ם, ולצידו רש"י, הרד"ק והמדרשים.
עַמִּי זְכׇר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהֹוָה׃
מה הייתה עצתו של בלק? להשמיד את עם ישראל. ומה ענה אותו בלעם? "מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה'" - לא כעסתי בכל אותם הימים. עד כאן פשוט. הקושי הוא בהמשך: "מן השיטים עד הגלגל" - מה הקשר בין השיטים לגלגל? השיטים עוד קרוב לפרשת בלק, אבל הגלגל כבר בארץ ישראל.
רש"י מסביר: מן השיטים, שחטאתם לי שם, משם תלמדו על צדקותיי - שאף על פי שחטאתם, לא מנעתי מכם את הסיוע, עד שהבאתי אתכם אל הגלגל, שזו כבר הכניסה לארץ. הייתי צריך לייבש אתכם על חטאכם, ובמקום זה המשכתי לתת לכם את המן ואת הבאר ואת ענני הכבוד, וזנתי ופרנסתי ודאגתי לכם בכל הדרך.
הרד"ק מוסיף שהזכרת הגלגל באה להזכיר את הנס. כלומר: בשיטים חטאתם והייתם חייבים קללה, וכיפרתי לכם על ידי שחלקם מתו במגפה; ובגלגל עשיתי לכם נס בכניסה לארץ, שנבקע הירדן. "למען דעת צדקות ה'" - מכל זה תלמדו ותדעו כמה צדקות עשה עמנו הקדוש ברוך הוא. ומכאן: אם תלך בדרך הישר, ילוו אותך אותן צדקות גם עכשיו; ואם לא - תקבל עונש בהתאם.
בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהֹוָה אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה׃
הרד"ק מבאר: אם יאמר אחד מכם, באיזו מנחה אקדם את פני ה'? במה אכוף את עצמי לפניו? "האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה" - האם אביא לפניו עגלים בני שנה, שהם הנחשבים המובחרים והצעירים?
המלבי"ם מסביר שהפסוקים האלה הם כעין מאמר מוסגר, והם דיבורם של ישראל עצמם: אחרי שנכשלו בשיטים ובבעל פעור, הם מתחרטים ושואלים - במה אקדם את פני ה' שחטאתי לפניו עכשיו? "אכף" הוא מלשון כפוף: במה אכפוף את קומתי מפני שהוא אלוקי מרום. "אלוקים" הוא מידת הדין, ומי שחוטא לפני מי שמהווה את כל המציאות ראוי לעונש גדול. אין זה כמכעיס אבא, או רב, או מלך; זה יחס אחר לגמרי, ועונש שונה לחלוטין.
הֲיִרְצֶה יְהֹוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי׃
כנגד "במה אקדם ה'" הוא אומר: אולי אפילו אלפי אילים, שהם גדולים וטובים מעגלים בני שנה, ורבבות נחלי שמן לנסך על העולות - וכל זה אין בו די. וכנגד "אכף לאלוהי מרום" הוא שואל: "האתן בכורי פשעי" - כנגד פשע, שהוא עבירה במזיד ובמרד, הייתי צריך לתת את בני הבכור, הדבר היקר לי ביותר. וכנגד "חטאת נפשי", שהיא שגגה וחמורה פחות, די ב"פרי בטני", דהיינו שאר הילדים שאינם הבכור. וכי בזה אכפר?
הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהֹוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ׃
לכאורה קשה: וכי צריך לשמוע מאדם מה טוב? רש"י מבאר ביאור נפלא, על פי הטעם המפסיק שבמילה "לך": "הגיד לך" - מי הגיד? הקדוש ברוך הוא. "אדם, מה טוב" - הקדוש ברוך הוא אומר לך, אדם, אני מודיע לך מה טוב לך לעשות. ומה טוב לך? "והצנע לכת עם אלוקיך", וכתרגום יונתן: "הוי צנוע למהך בדחלתא דאלהך" - תהיה צנוע ללכת ביראת ה'.
ועוד פירוש בהצנע לכת: לא כמידת בשר ודם מידת הקדוש ברוך הוא. מידת בשר ודם - אדם שביזה את חברו ובא לפייסו, אומר לו הנעלב: איני מתרצה לך עד שיבואו פלוני ופלוני שביזיתני לפניהם. ביישת אותי לפני כולם? חכה שיתאספו, ואז תבקש מחילה לעיניהם. אבל הקדוש ברוך הוא אינו חפץ אלא "והצנע לכת": תחזור בתשובה בינך לבינו, ודי בזה. אינו מבקש שתעשה את התיקון בפומבי כשם שעשית את הקלקול; אתה מתוודה בלחש ומבקש מחילה בסתר - אומר הקדוש ברוך הוא, זה מספיק.
הרד"ק מסביר שהפסוק הוא התשובה לשאלת האדם "האתן בכורי פשעי": ריבונו של עולם, במה אתנקה מחטאיי? אומר הקדוש ברוך הוא - איני חפץ בעולות. "ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד", כמו שאמר שמואל לשאול: "הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים". "עשות משפט", מבאר הרד"ק, כולל את כל המצוות שבין אדם לחברו, כגון נזקי ממון וכיוצא בהם - "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שהם דיני ממונות; וכולל גם דיני עריות - "את משפטי תעשו", ומיד אחר כך "ערוות אביך וערוות אמך לא תגלה". נמצא ש"עשות משפט" הוא זהירות בענייני ממונות ובענייני קדושה. "ואהבת חסד" היא דרגה למעלה מזה: משפט הוא מה שאני חייב - חייב לשלם, אשלם; חסד הוא לתת גם כשאיני חייב, לעשות יותר מן הראוי.
"והצנע לכת עם ה' אלוקיך" הוא לאהוב את ה' בכל לבבך ובכל נפשך. ולמה נקרא "הצנע"? כיוון שאלו דברים שבסתר, דברים המסורים ללב. אף אחד אינו יודע כמה חברו דבוק בהשם יתברך.
סיפרנו על הרב שטיינמן, שהיו רואים אותו במצבים שונים, בבדיקות ובבתי חולים, מעביר את אצבעותיו, פותח וסוגר את היד. שאלו אותו מקורביו מה הוא עושה, ואמר: כשאני נוגע בבוהן בזרת - הזרת היא האצבע הקטנה, וכנגדה האות הקטנה, יו"ד; אחר כך אני פותח את היד - חמש אצבעות, ה"א; אחר כך מוציא את האצבע הארוכה, הדומה לו"ו; ושוב פותח את היד - ה"א. כשלא יכול היה ללמוד או לרכז את עצמו בדבר אחר, היה בבחינת "שיוויתי ה' לנגדי תמיד".
ואצל הבית יוסף כבר התגלה לנו יותר. מסופר שלילה אחד לא נגלה אליו המלאך המגיד. שאל אותו למחרת מה קרה, ואמר לו המלאך: אתמול הלכת בשוק והרמת את רגלך לפסוע, ובאותו רגע לא חשבת בייחוד השם - ולכן לא היית ראוי באותו יום שיתגלה אליך מגיד. מתוך הסיפור הזה אנו למדים עד כמה היה דבוק בריבונו של עולם: לא היה מרים יד או רגל בלי לחשוב על הקדוש ברוך הוא. ומכאן נבין שלא בכדי זוכים למעלה כזו, להיות רבן של כל ישראל והפוסק שכולם פוסקים כמותו; היו גדולים אחרים בדורו, והקדוש ברוך הוא בחר דווקא בו - כי מדובר במעלות רמות ונישאות, והן בצנעה, ואי אפשר להכיר אותן כפי שהן באמת.
פעם שאלו את הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך: פעם היו צדיקים נסתרים - חייקל העגלון, שמצאו אצלו אחר כך שקים מלאים כתבי קבלה בעניינים רמים ונישאים; נגר או שואב מים שהתברר שהוא שולט בכל הש"ס, וכשהיה מישהו נכנס היה סוגר את הספר שלא יחשבו שהוא לומד, ויצרו לעצמם תדמית של פשוטי עם. איפה יש היום צדיקים כאלה? השיב להם: אין. שאלוהו: והרי בכל דור ודור יש ל"ו צדיקים נסתרים! אמר להם: דע לך, שבדורנו הצדיקים הגלויים הם גם הנסתרים. שאלו: כיצד? הרי הם גלויים! אמר: לעולם אינך יודע עד כמה הוא באמת צדיק. מתי רואים? אחרי הפטירה, כששומעים סיפורים ומתגלים דברים שלא העריכו ולא ידעו שהם ברמה כזו - מתברר שגילה טפח וכיסה אלפיים. נמצא שהצדיק הגלוי הוא גם הנסתר. וזהו "והצנע לכת עם אלוקיך": עד כמה האדם באמת "עם אלוקיך" - זה דבר צנוע, מסור ללב, ואינו ניכר בחיצוניות.
חז"ל דורשים: "עשות משפט" - אלו הדינים; "ואהבת חסד" - זו גמילות חסדים; "והצנע לכת עם אלוקיך" - זו הוצאת המת והכנסת כלה. ולכאורה תמוה: הלוויה בהצנע? הרי מודעות בכל העיר. הכנסת כלה? שולחים הזמנות, ומפרסמים בעיתון למי שלא קיבל הזמנה. היכן כאן הצנע לכת?
אם מדברים על הלווייתו של הרב שטיינמן - שם באמת זה מה שביקש: עשרה אנשים בלבד, בלי רמקולים ובלי פרסום. אגב הרמקולים, אחד בא לשאול כמה עולה להעביר הכרזה בעיר על פטירת קרובו. שאלו אותו: עם שוקו או בלי שוקו? אמר: מה זה שוקו, קייטנה? אמר לו: אם זה "שוקו השמש בצהריים, הלווייתו של הרב הצדיק" - זה מחיר אחר; בלי שוקו - מחיר שונה.
אלא שאומר המדרש: הרי דברים קל וחומר. ומה דברים שאין דרכן להיעשות בצנעה, אמרה תורה "והצנע לכת" - דברים שדרכם להיעשות בצנעה, על אחת כמה וכמה. כלומר, אפילו בדברים של פרסום הצניעות חביבה לפני ה', וכל שכן בדברים שמטבעם נעשים בצנעה.
ובהכנסת כלה זו דוגמה נפלאה. אנחנו מכירים את המציאות: יש מי שבנו או בתו מתחתנים, והוא אינו עורך חתונה אלא מפיק אירוע - מביא מפיק אירועים, עם כל הפירוטכניקה המתקדמת, כדי לעשות את "האירוע של השנה". אחד סיפר לי שמבר המצווה של בנו הבכור נשאר עם חובות לארבע שנים, ועם הילדים האחרים כבר היה רגוע יותר. על מי אתה הולך לעשות רושם? למי אתה מנקר עיניים? תעשה אירוע סביר, יפה ונחמד. איני אומר שאסור; יש מי שיכול להביא אנשים גם "כיד אליעזר" - הרי רבקה קיבלה תכשיטים מיד אליעזר, ולא היה זה דבר פשוט. ויש שצריך באמת מקום מכובד לאנשים מכובדים. אבל לעשות זאת בצורה שמנקרת עיניים - מה זה נותן? "והצנע לכת עם ה' אלוקיך" נאמר גם על זה.
המלבי"ם מבאר שהפסוק הזה מבאר את מה שנאמר למעלה: "ומה הלאתיך" - האם עייפתי אותך במצוות? על כך אומר הכתוב: זכור נא מה יעץ בלק, ומה ענה אותו בלעם. בלעם ענה שטוב יותר בעיני ה' דווקא לברך אותם, שכן ההשגחה דבוקה בישראל והקדוש ברוך הוא אינו מניח אותם. ומכוח זה יעץ בלעם להחטיאם, שאלוקיהם של אלו שונא זימה, והכשילם בבנות מואב - כדי שתסור מהם ההשגחה. שכל עוד ההשגחה עמם אי אפשר להם, אבל "כי יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך", ואם תסור ההשגחה - אפשר יהיה לגבור עליהם. ואומר הקדוש ברוך הוא: מזה עצמו תראה שלא הלאיתיך, אלא אדרבה, חסתי וריחמתי עליך גם אז.
וכאן מביא המלבי"ם את הראיה: "מן השיטים עד הגלגל". לכאורה השיטים והגלגל שני מקומות שונים, ומעשה בלק ובלעם לא נמשך מן השיטים עד הגלגל. אלא, אומר המלבי"ם, יש לגרוס את הכתוב כך: "מן השיטים עד הגלגל... הגיד לך אדם מה טוב", ואילו הפסוקים "במה אקדם ה'" ו"הירצה ה' באלפי אילים" הם מאמר מוסגר באמצע.
והעניין כך: אחרי שחטאו ישראל בשיטים התחרטו, ורצו לדעת במה יכפר להם ה' ובמה יתרצה לכפר פשע ולהתם חטאת. חשבו שכדי לפייס צריך קורבנות גדולים, ואולי אף "האתן בכורי", "פרי בטני" - אקריב את הבכור לפני ה' לכפרה. ועל כך באה התשובה: "מן השיטים עד הגלגל - הגיד לך אדם מה טוב". באותו זמן, מן השיטים ועד הגלגל, לימד אותנו משה רבנו מה ה' דורש מאיתנו, ושאין הקדוש ברוך הוא מבקש קורבנות כדי לכפר, אלא עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת.
ומיהו שלימד? כאן יש למלבי"ם ביאור חדשני: הזמן שבו עסק משה בביאור התורה היה מן השיטים ועד הגלגל - אלו הימים שבהם לימד אותם את ספר דברים, משנה תורה, שמשה אמרם מעצמו, ודאי הכל על פי ה', וכתב להם את משנה התורה הזאת. והמעיין שם יראה שמשה רבנו מלמד אותנו מה טוב. הרב שך היה אומר תמיד שספר המוסר הטוב ביותר בשבילו הוא קריאת חומש דברים. זהו ספר של תוכחות, שבו מראה להם שאין הקדוש ברוך הוא דורש מהם עבודות קשות, קורבנות וזבחים - הרי במשנה תורה כמעט אין מוזכרים קורבנות - אלא שתעשה משפט ותעשה חסד.
"עד הגלגל" - עד שהגיעו לגלגל, ששם נפרד משה מהם ויהושע הוא שמכניסם לארץ. ושם בגלגל נעשו להם ניסים: הירדן נבקע ועלה עד לרקיע, וישראל עוברים ביבשה, ורואים שהקדוש ברוך הוא חוזר ללוות אותם; ושם מדבר ה' אל יהושע ומצווה על שמירת התורה והמצוות. ודקדק הכתוב "עד הגלגל": עד הגלגל לא הלאיתי אתכם בעבודה קשה, אבל בגלגל כבר הייתה עבודה קשה - שם נצטוו למול, "ומל את בני ישראל שנית גבעת הערלות" (מי שירצה ישמע את שיעורינו על ספר יהושע), ושם נצטוו לעשות את הפסח. שהרי כל זמן שהיו במדבר לא עשו פסח, לפי שלא נשבה להם רוח צפונית, שבכוחה להסיר את הענן ולרפא את הנימולים, ולכן היו ערלים, ו"כל ערל לא יאכל בו". שני הדברים האלה - מילה ופסח - עבודה קשה הם. אבל "מן השיטים עד הגלגל" לא ביקשתי ממך שום דבר של טרחה, אלא "עשות משפט ואהבת חסד". "למען דעת צדקות ה'" - בזה תדע את צדקות ה', שאינו מטריח על האדם ואינו דורש ממנו עבודות קשות ואינו מלאה אותו.
ומוסיף המלבי"ם: ראה מה הגיד לך. האחד - "מה טוב", מה טוב לך מצד שאתה אדם, דהיינו מצד המצוות שבין אדם לחברו, מה שטוב לאדם כדי שיחיה חיים נכונים. ובאמת המתבונן רואה שכל מי שהתנהגותו טובה בבין אדם לחברו - חייו טובים, ומי שהוא שלילי בבין אדם לחברו - חייו רעים. אין כאן חוכמות: האדם הוא יצור חברתי, "מדיני" בלשון הקדמונים, מחובר לסביבתו. אדם חיובי מקבל משוב חיובי מסביבתו - מאשתו ומילדיו בסביבה הקרובה, מן העבודה, מן השכנים ומכל מי שבא עמו במגע; ואדם שלילי מקבל משוב שלילי, וסובל ממעשיו שלו. כל פעם שהוא מזיק, מצער או פועל שלא בהגינות - בסופו של דבר הלוקה בזה הוא עצמו. והשני - "ומה ה' דורש ממך", אלו המצוות שבין אדם למקום, לעשות את רצון ה'.
כנגד "מה טוב" שבבין אדם לחברו: "עשות משפט". המשפט שומר על תקינות החיים החברתיים, ולכן אף בני נח מצווים להעמיד להם דיינים - אחת משבע מצוות בני נח - שאלמלא כן איש את רעהו חיים בלעו. כשיש דיינים ושופטים, אין כל דאלים גבר. ואפילו במקומות שבהם הדין אינו בדיוק צדק, עדיף מכאוס. הסתכלו מה היה בעיראק לפני מפלת סדאם: ודאי שלא היה טוב, שליט עריץ, מגלומן ומטורף. אבל "בוא נפרק הכל" - והיום גרוע שבעתיים; לפחות היה מלך עוצר בעם, היה מי ששומר סדר ושקט והחיים יכלו להתנהל, והיום חיים שם בפחד יומיומי, איזה שוק יתפוצץ ואיזה רכב יתפוצץ ליד מסגד, סונים נגד שיעים ושיעים נגד סונים ומחבלים, ואינך יודע מי נגד מי. אז מוטב שליט מגלומן ובלבד שיהיה סדר. נמצא שגם גוי נדרש למשפט. המשפט דואג שלא יהיה עושק ולא גזל ולא דברים מעוותים, ואדם יודע שאם יעשה מעשה ייענש וייתן את הדין. לכן הדבר האחרון שמבטלים הוא המשפט, והדבר הראשון הנצרך לחיים תקינים הוא "עשות משפט".
והדבר הנוסף: "ואהבת חסד". אין מעמידים חברה על משפט בלבד; חברה תקינה היא חברה שיש בה חסד, לפנים משורת הדין, לעזור ולתמוך במי שאין לו יכולת. וכך מצאנו בדוד המלך שהיה עושה "משפט וצדקה". מהו? היו באים לפניו עני ועשיר, והעני מעורר חמלה - "מגיע לי, אני מסכן, לעשיר לא יקרה כלום אם יוציא עוד מאתיים שקלים מכיסו". אבל זהו עיוות הדין, והתורה מזהירה "לא תכירו פנים במשפט". דוד היה פוסק כדין, ואם העני יצא חייב - חייב לשלם. ומאין ישלם? היה דוד הולך ונותן לו כסף כדי שישלם. זהו משפט וצדקה: תחילה משפט - זה שאתה עני אינו סיבה שהעשיר יפסיד, וזה שיש לו הרבה אינו סיבה ליטול ממנו שלא כדין; ואחר כך צדקה. אלא שדוד חשש שיש כאן פתח לרמאויות: שניים יתחזו לעני ולעשיר, יבואו לדין, דוד יחייב את ה"עני" כדין ויתן לו מכיסו את הסכום כדי שישלם - וכל המשפט שקר וכזב, ורק הוציאו ממנו ממון. על כן ביקש: "בל תניחני לעושקיי" - ריבונו של עולם, אני אוהב צדקה ומשפט, אך הצילני מעושי קומבינות שיבואו לנצל את צדקותיי ולהוציא ממון שלא כדין.
ולמדנו: משפט אינו מספיק, צריך חסד. ולא רק חסד אלא "אהבת חסד", שהרי מי שעושה חסד באופן חד פעמי - מיד אין לו עוד כוח; אבל מי שיש בו אהבת חסד, עושה וחוזר ועושה, ובזה מובטח שהחסד יישאר ויהיה תמידי.
וכנגד "ומה ה' דורש ממך" אומר: "והצנע לכת עם ה' אלוקיך". מה שעליך ללכת עם אלוקיך, כמו "את האלוקים התהלך נח" - זה מה שה' דורש ממך. תהיה בצמידות עם הקדוש ברוך הוא, זהו שורש כל המצוות שבין אדם למקום: שילך האדם עם האלוקים, בדרכי האלוקים, ושהקדוש ברוך הוא ילווה אותו בכל צעד ושעל. כשעושים רצונו של מקום - אתה עם ה' אלוקיך, "והייתם קדושים כי קדוש אני". וזה בהצנע, שאלו דברים שבינך לבין בוראך, ובהם צריך צניעות.
ומדוע צריך דווקא צניעות? מבאר המלבי"ם: כדי שלא ירים ליבו בענייני החקירה באלוקות ולא יבוא להתחכם על מצוותיו, אלא ילך בהצנע לכת עם אלוקיו. בזמנם הייתה הדרך להשיג ידיעת ה' על ידי חקירה - היו חוקרים ומעיינים ומבררים בראיות והוכחות פילוסופיות על מציאות ה' - ובזה יש סכנה גדולה, שהמתחיל בפילוסופיה עלול להיגרר למסקנות מוטעות. וכבר כתב היעב"ץ, שבתקופת האינקוויזיציה אלה שמסרו נפשם בפשטות על קידוש השם היו המון העם; ואילו המחוכמים והמתפלספים, אותם שכביכול הגיעו להשגות בהבנת מציאות האלוקים, מהם דווקא היו האנוסים, השם ירחם. מי שאמונתו תמימה ופשוטה אינו עושה חשבונות ואינו עושה חוכמות, וזו הדרגה הגבוהה; אבל כשמתחילים בחשבונות - לך תדע היכן תסיים.
ועוד: כשאדם הוא היפך ה"הצנע", כשהוא מרגיש שהוא "משהו", הוא מתחיל לשקול בעצמו האם ראוי לקיים את המצווה עכשיו, שוקל כל דבר במאזני שכלו ומחליט - ואין לו התבטלות. וכשיש לאדם התבטלות כלפי קודשא בריך הוא, הוא זוכה לדבקות גמורה; וכשאין לו התבטלות, מגיעים לכל מיני חקירות ושאלות והרהורים. לכן מה ה' שואל מעמך: "והצנע לכת" - שתתהלך עמו בתמימות ובצניעות.
פעם שאלו את רבי רפאל מברשיד, זקן מופלג, במה הארכת ימים? אמר: כל ימיי לא שאלתי ולא הקשיתי שום קושיה על הנהגתו של בורא עולם. כל מה שה' עושה, תמיד הייתי אומר: תודה ריבונו של עולם, כל מה שאבא עושה לטוב. והוסיף: גם אני ממליץ לכם לא להקשות ולא לשאול שאלות על הקדוש ברוך הוא, שכן מי ששואל שאלות - הקדוש ברוך הוא קורא לו ורוצה לתת לו תשובות. אני לא שאלתי - והשאירו אותי כאן.
וצריך אדם לדעת: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". אינך מבין? אילו היית מבין את כל מה שה' עושה, היית אתה הריבונו של עולם. עצם זה שאיני מבין מלמד שעדיין יש מרחק בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. וכדברי רב סעדיה גאון, תכלית הידיעה שלא נדע: כשאדם מגיע אל קצה הידיעה וסבור הנה אני כבר יודע, פתאום מתחיל להבין כמה אינו יודע. מי שסבור שהוא מבין - הוא זה שבאמת אינו מבין. תראה אדם ברחוב שאומר "למדתי, כבוד הרב", ו"שניים אוחזין בטלית" זה כל מה שהוא יודע, ושם הוא נתקע - והוא בטוח שהוא למד. ולעומתו קח אדם גדול, שאל אותו: למדת? יאמר לך: מה למדתי? הרי יש כאן ספרייה שלמה, ומה אני יודע מתוכה? אדם גדול יודע כמה אינו יודע.
וכך הוא גם בענייני נסתרות: מי שמדבר אינו יודע, ומי שיודע אינו מדבר. כל אלו המדברים בענייני סוד אינם יודעים באמת, ואלו היודעים - שותקים. מי שמע פעם את הרב מוצפי מדבר בענייני קבלה וסוד? ישיבה יש לו, ובישיבה שם כן, אבל מי שבאמת יודע אינו מדבר. ולעומת זאת כל אחד פותח שיעור לקבלה ולחוכמת הנסתר, ויש אף מלמדים לנשים, ו"נערות זוהר" וכיוצא בזה, השם ירחם. מי שאינו יודע - מרבה ללהג; ומי שיודע - סותם ואינו מדבר.
ויש ביאור של בעל "מסגרת השער": הרבה פעמים אדם נמצא בדילמה ואינו יודע מה טוב לעשות, מהי ההנהגה הראויה ומהי הדרך הנכונה. ולפעמים אפילו בין מצווה למצווה: איזו מצווה להעדיף עכשיו, לאיזו שמחה ללכת, לבית האבל או לבית השמחה, לסגור עכשיו את הגמרא וללכת או לא.
קראתי פעם שמישהו שאל את הגרש"ז אויערבך על חתונת קרובים - כמה זמן להיות שם, והרי זה בא על חשבון סדר שלישי והוא מפסיד כולל ערב. אמר לו הרב: בגיל שלך לא הלכתי לשמחות, ומשום כך היום, בגילי, די לי להגיע לשמחה לעשרים שניות וכבר עשיתי להם את השמחה ואני יכול ללכת הביתה. זו הייתה עצתו: בגיל צעיר תתמיד, וכשתתבגר תוכל לבוא לחצי דקה ולצאת. הרי הגרש"ז מגיע לחתונה, רוקד עם החתן, שרים לו, יצא אחרי חצי דקה - ודי. אין מבקשים ממנו שישב שעתיים ויאכל רבע עוף.
היכן הבעיה בהכרעה? שמי שצריך להכריע הוא אני, ולי יש נגיעה בעניין. לפעמים יש לי צד ללכת לשמחה כי אני מעדיף זאת על משהו אחר, ולפעמים יש לי צד שלא ללכת. פעם ראיתי שכן מוציא מעטפה מתיבת הדואר ואומר לי: תראה, קיבלתי דו"ח. הסתכלתי - הזמנה לחתונה. יש אנשים שבשבילם הזמנה היא דו"ח של ארבע מאות שקלים, כל אחד לפי עניינו.
אז מה העצה? "הגיד לך אדם מה טוב" - אל תכריע לבד, כי אתה נוגע בדבר. ולכן אמרו "עשה לך רב" - כדי שתסתלק מן הספק. ואם אין לי רב זמין? וכי אלך עם רב צמוד כל היום? סיפרתי לכם על הרב מבריסק, שהיה מירא הוראה, וכל שאלה היה שולח לרבי זליג, דיין בריסק. פעם אמר לו אחד בציניות ובקצת חוצפה: הרב צריך את רבי זליג בכיס, שיענה על השאלות - כאילו לומר שהרב אינו בעניינים. מיד התחיל הרב לפרוט לו את כל הסוגיה, והביא לו את כל הנאמר בעניין עד שהגיע עמו למסקנת ההלכה - כלומר, אני חושש להורות ולכן שולח אותך, אך לא תחשוב חלילה שהרב עם הארץ.
והיוצא מזה: לא תמיד צריך רב. לפעמים די באדם בר דעת, בן תורה, שישמע את השאלה ויכריע לך, והוא טוב ממך לעניין זה. ואם תאמר, הרי אני מבין ממנו יותר - נכון, מעלתך אין לו, אבל יש לו יתרון אחד: הוא אינו נוגע בדבר. אתה, כשאתה בדילמה, יש לך נגיעה לכאן או לכאן; והוא נקי. "הגיד לך אדם מה טוב" - רוצה לדעת מה טוב? שאל אדם.
ואם אין כעת אף אדם לשאול? כבר דיברנו בזה בשיעורינו על מגילת רות, על "ותרא כי מתאמצת היא ללכת". אומר הגר"א: ראה לאן אתה נמשך יותר מבין שני הצדדים - ועשה להפך. ומדוע? מפני שבאופן טבעי אנו נמשכים ליצר הרע ולא ליצר הטוב. יצר הטוב מגיע רק בגיל שלוש עשרה, ואילו יצר הרע כבר "מובנה" בנו מצאתו מרחם אמו, חבר ותיק. "יצר לב האדם רע מנעוריו", ו"עייר פרא אדם ייוולד" - אדם נולד עייר פרא, ומזה עליו להוליד אדם. לכן כשאינך יודע מה לעשות, מן הסתם נטייתך הטבעית לרע - ועשה להפך.
וכיצד בוחנים אדם? את אהרון הכהן אי אפשר לבחון בכוסו, שהרי כהנים מוזהרים שלא לשתות יין; ואי אפשר לבחון אותו בכיסו, שאין לו נכסים פרטיים אלא הכל ממה שנותנים לו. נשאר לבחון אותו בכעסו: תלינו עליו והרגיזו אותו - ותראו שאינו כועס. בזה תדעו מי הוא אהרון ומה מעלתו. וכך גם בעניינו: המבחן האמיתי של "והצנע לכת עם אלוקיך" הוא בהוצאת המת ובהכנסת כלה, ששם בודקים אם אדם נוהג בצניעות - לא רק בהלוויה, אלא גם בשמחות, שלא יעשה שמחות מעבר ליכולתו, אלא גם את זה יעשה בצנעה.
בדרך רמז: אמרו בגמרא, כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולים לדור בעולם. ולמה? כי המתגאה תופס מקום, ובזה הוא דוחק רגלי השכינה, שהרי מלא כל הארץ כבודו, והוא בגאוותו ממלא את החללים. וזהו "והצנע לכת עם אלוקיך": מי שנוהג בענווה ובצניעות זוכה להיות יחד עם הקדוש ברוך הוא, שיש מקום גם לקדוש ברוך הוא; ומי שנוהג בגאווה אינו "עם אלוקיך", אלא מתרחק מן הקדוש ברוך הוא.
ועוד הסבר: "עם אלוקיך" - אלוקים מידת הדין. מי שמתנהג בצניעות ובענווה זוכה שהקדוש ברוך הוא יהיה עמו גם כשהוא יושב על כיסא דין, ולא יעזוב אותו. ולמה? כשם שאתה נוהג בחסד ולפנים משורת הדין, כמו שראינו ב"אהבת חסד", כך אומר הקדוש ברוך הוא: אף אני אנהג עמך לפנים משורת הדין. "והצנע לכת" - אתה מתנהג בצניעות ובענווה, ואז אפילו כשאני "אלוקיך", עדיין אני עמך.
הקדוש ברוך הוא טוען כלפי ישראל: זכרו את עצת בלק ותשובת בלעם, וזכרו מה עשיתי לכם מן השיטים ועד הגלגל - שאף אחרי שחטאתם לא מנעתי מכם חסד, וכלכלתי אתכם עד שהבאתיכם לארץ. ישראל, בחרטתם, שואלים במה יכפרו: בעולות? באלפי אילים? שמא בבכור ובפרי בטן? ועל כך באה תשובת הנביא: "הגיד לך אדם מה טוב" - הקדוש ברוך הוא כבר הודיע לך, ומשה רבנו לימד אותך במשנה תורה מן השיטים ועד הגלגל, שאין ה' דורש ממך עבודות קשות וקורבנות, אלא שלושה: עשות משפט - יסוד החיים החברתיים התקינים; ואהבת חסד - קביעות בעשיית טוב לפנים משורת הדין; והצנע לכת עם אלוקיך - דבקות פנימית וצנועה, בתמימות ובלי גאווה ובלי התחכמות. ומי שכך הולך, זוכה שהקדוש ברוך הוא מתהלך עמו גם בשעת הדין.