פתיחה: כאשר הדיינים מסרבים לשמוע
פרק ו' במיכה פותח בריב שהקדוש ברוך הוא מנהל עם עמו. המלבי"ם מסביר שהפסוקים כאן הם המשך ישיר למה שראינו בפרק ג': "שמעו נא ראשי בית יעקב" - שם פנה הקדוש ברוך הוא אל ראשי העם ואמר להם כביכול: אתם תשמשו כשופטים, אני רוצה לתבוע את ישראל בפניכם, ואתם תכריעו עם מי הצדק. "הלוא לכם לדעת את המשפט" - אתם היודעים את הדין, אז שבו ופסקו. אלא שהם לא רצו לשמוע. ומשסירבו הדיינים לשבת בדין, בחר לו הקדוש ברוך הוא שופטים אחרים: ההרים והגבעות.
פסוק א: קום ריב את ההרים
שִׁמְעוּ נָא אֵת אֲשֶׁר יְהֹוָה אֹמֵר, קוּם רִיב אֶת הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ׃
המלבי"ם מדייק: "ריב את ההרים" פירושו "ריב אל ההרים", כמו "וירא את הכהן" שהכוונה אל הכהן. אין הקדוש ברוך הוא רב עם ההרים, אלא אומר את דברי ריבו ווכוחו בפניהם. השם פונה אל הנביא: קום ושטח את טענותיי בפני ההרים, "ותשמענה הגבעות קולך" - אף שראשי בית יעקב אינם רוצים לשמוע, הגבעות על כל פנים ישמעו את קול הנביא.
מה ההבדל בין הרים לגבעות? ההרים הם הגבוהים, והגבעות הן הקטנות שמסביבם. לכן עיקר הריב נאמר בפני ההרים הגבוהים, ואילו הגבעות הקטנות אינן צד בוויכוח אלא שומעות בלבד: "ותשמענה הגבעות קולך".
רש"י מביא לעומת זאת את דברי חז"ל: "קום ריב את ההרים" - אלו האבות, "ותשמענה הגבעות קולך" - אלו האמהות. נמצא שהריב הזה מתנהל בפני האבות והאמהות של עם ישראל.
פסוק ב: ריב וּויכוח
שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְהֹוָה וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ, כִּי רִיב לַיהֹוָה עִם עַמּוֹ וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח׃
המלבי"ם מבאר: "ההרים" הם ההרים, "והאיתנים" הם ההרים התקיפים - לא סתם הרים, אלא הרים עוצמתיים וגבוהים. "מוסדי ארץ" - אלו הרים שלא נתהוו ברבות הימים, אלא עומדים מששת ימי בראשית, מן העת שהארץ נולדה מן התהום, והם היסודות של הארץ. בפניהם אומר השם: יש לי ריב עם עמי על מה שחטאו כנגדי, ואני בא להראות שאני צדיק בריבי.
ומה ההבדל בין "ריב" ל"ויכוח"? אומר המלבי"ם: הוויכוח הוא בנחת, על ידי ראיות והוכחות. "לכו נא ונוכחה" - מלשון הוכחה, טיעונים שכליים ורציונליים. לכן: "ועם ישראל יתווכח" - השם ישראל מציין את הגדולים והרוחניים שבאומה, ועמם הוויכוח מתנהל בראיות ובהוכחות. לעומת זאת "עם" הוא תמיד ביטוי לרובד הנמוך יותר - כמו שאנחנו אומרים היום על אדם שהוא "עממי". עם אלו נאמר "כי ריב לה' עם עמו" - לא בדרך של הוכחה וויכוח, אלא בדרך של מריבה וטענות המוטחות כנגדם.
פסוק ג: עמי מה עשיתי לך
עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ, עֲנֵה בִי׃
רש"י מפרש: "מה עשיתי לך" - תן ליבך להכיר כמה טובות עשיתי לך. "ומה הלאתיך" - האם דרשתי ממך עבודה קשה. "ענה בי" - תעיד בי, כלשון "לא תענה ברעך עד שקר".
הרד"ק מפרש להיפך: "מה עשיתי לך" - אילו רעות עשיתי לך, שבגללן אתה מתרחק ממני? "ומה הלאתיך" - איזו מצווה ציוויתי אותך שאתה לאה ועייף מלקיימה? העד בי.
המלבי"ם כולל למעשה את שני הפירושים: כאן מתואר הוויכוח, והקדוש ברוך הוא טוען - מה רע עשיתי לך? אדרבה, זכור את הטובות שעשיתי עמך. ועל "ומה הלאתיך" הוא מוסיף: כנגד הטובות שעשיתי לך אתה מחויב בעבודתי ובהכרת הטוב. "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" - על מנת כן הוצאתי אתכם, שתהיו עבדיי ולא עבדים לעבדים. ואם כן, היה מקום לתבוע ממך אפילו עבודה קשה, שהרי מבית עבדים פדיתיך ואין קשה מן העבודה שהייתה שם. ואף על פי כן לא כך עשיתי - "מה הלאתיך", לא תבעתי ממך עבודה קשה אלא דברים קלים יחסית.
"ענה בי" - ותקבל שכר
במדרש (ויקרא רבה פרשת אמור, פרשה כ"ז) מצינו ביאור נרחב. אמר רב אחא: "ענה בי" - וקבל שכר, ואל "תענה ברעך" ותקבל עליו דין וחשבון לעתיד לבוא. כלומר, להעיד בהקדוש ברוך הוא - יש בזה שכר; להעיד עדות שקר ברעך - יש בזה עונש.
שלושה מקומות שבהם בא הקדוש ברוך הוא להתווכח
אמר רב שמואל בר נחמן: בשלושה מקומות בא הקדוש ברוך הוא להתווכח עם ישראל, ושמחו אומות העולם ואמרו: כלום אלו יכולים להתווכח עם בוראן? עכשיו הוא מכלן מן העולם. שלוש פעמים בא הקדוש ברוך הוא בטענה ובתביעה, האומות שמחו לאידנו - ובואו ונראה כיצד הסתיים הדבר.
המקום הראשון: בשעה שאמר להם "לכו נא ונוכחה יאמר ה'". כיוון שראה הקדוש ברוך הוא שאומות העולם שמחין, הפכה להן לטובה, ואמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". המשל בזה: אב שבא לגעור בבנו ולצעוק עליו, ולפתע הוא קולט שהמורה - אותו מורה שתמיד מתווכח עמו וטוען שהילד בעייתי - עומד ורואה מקרוב. מיד הוא מתחיל ללטף את הילד ולומר לו כמה הוא חמוד. הילד שואל: היה לך משהו לומר? עונה האב: המורה כאן, לא אדבר לידו, שלא יאמר "אתה רואה את התכשיט שלך". כך בדיוק כאן: הקדוש ברוך הוא בא להוכיח, ראה שהאומות שמחות - ושינה: אם יהיו חטאיכם אדומים כשנים, כשלג ילבינו, הכל יטוהר. באותה שעה תמהו אומות העולם ואמרו: זו תשובה וזו תוכחה? לא אתא אלא למתפוגנא עם בנוי - לא בא אלא להשתעשע עם בניו.
המקום השני: בשעה שאמר להם "שמעו הרים את ריב ה'", שמחו אומות העולם ואמרו: היאך אלו יכולים להתווכח עם בוראן, עכשיו הוא מכלה אותם מן העולם. כיוון שראה שהאומות שמחין, הפכה להם לטובה. מה נאמר מיד אחר כך? "עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי", ובהמשך "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב" - הקדוש ברוך הוא מזכיר להם דווקא איך הצילם מבלק ומבלעם. תמהו אומות העולם ואמרו: זו תשובה וזו תוכחה זו אחר זו? לא אתא אלא למתפוגנא עם בנוי.
המקום השלישי: בשעה שאמר להם "וריב לה' עם יהודה ולפקוד על יעקב כדרכיו", שמחו אומות העולם ואמרו: עכשיו הוא מכלה אותם מן העולם. כיוון שראה שהאומות שמחין, מיד הפכה להן לטובה, שנאמר "בבטן עקב את אחיו" - זה כל העוון שנזכר, מה שעשה יעקב בבטן אמו.
ועל כך מביא המדרש משל נפלא. אמר רבי יודן בר רבי שמעון: משל לאישה אלמנה שהייתה קובלת על בנה לפני הדיין, שהבן עושה לה צרות. כיוון שראתה את הדיין יושב ודן בנור ובזפת ובמגלבין - את זה דן בזפת רותחת, את זה בשוטים, את זה לשריפה - אמרה: אם אודיע לדיין הזה את סורחנו של בני, מיד יהרגנו! אלו לא היו התוכניות שלי; באתי שיישר את הילד, לא שישליכנו לזפת רותחת. המתינה עד שסיים. כיוון שסיים אמר לה: הבן שלך, מה סרח עליך? אמרה: אדוני, כשהיה במעיי היה מבעט בי. אמר לה: וכעת עשה לך כלום? אמרה לו: לא. אמר לה: לכי לך, אין לו בדבר זה סורחן כלום. כך בדיוק: ראה הקדוש ברוך הוא שאומות העולם שמחים, מיד הפך את הדברים לטובה - איזה עוון יש להם? "בבטן עקב את אחיו". מיד תמהו אומות העולם ואמרו: זו תשובה וזו תוכחה זו אחר זו? לא אתא אלא למתפוגנא עם בנוי. שלוש דוגמאות לכך שכביכול בא הקדוש ברוך הוא לומר דבר קשה, ומשראה שהאומות עושות מזה מטעמים - ריכך את דבריו.
"ומה הלאתיך" - שלושת השלוחים
אמר רבי ברכיה: משל למלך ששלח שלושה שלוחים למדינה, ועמדו בני המדינה לפניהם ושימשו אותם באימה, ביראה, ברתת ובזיע. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: שלושה שלוחים שלחתי לכם - משה, אהרן ומרים. שמא אכלו מכם? שמא שתו מכם? שמא הטריחו עליכם כלום? שלחתי לכם מנהיגים - האם לקחו משלכם דבר, האם תבעו מכם מתנות? ולא עוד, אלא שבזכותם התפרנסתם: המן בזכות משה, הבאר בזכות מרים, וענני הכבוד בזכות אהרן. מנהיגים שלא רק שלא לקחו מכם דבר, אלא העניקו לכם חיים.
אמר רבי יצחק: משל למלך ששלח פרוזדגמא (כתב מלכות) שלו למדינה. מה עשו בני המדינה? עמדו על רגליהם ופרעו את ראשיהם וקראו אותה באימה, ביראה, ברתת ובזיע. תרועת חצוצרות, כולם נעמדים ומאזינים לשליח מקריא את הודעת המלך. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: התורה הזאת שהיא הפרוזדגמא שלי - לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי לכם שתקראו אותה כשאתם עומדים על רגליכם ופורעים את ראשיכם, אלא "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". אפילו דרך כבוד מינימלית שמתבקשת בקריאת מכתב המלך לא דרשתי ממך - אפילו כשאתה שוכב, קרא את מכתבי, את קריאת שמע. ומה הלאתיך?
אמר רבי יהודה בר רבי סימון: אמר הקדוש ברוך הוא, עשר בהמות מסרתי לך, שלוש ברשותך ושבע אינן ברשותך. שלוש ברשותך - שור, שה כשבים ושה עזים, שהיו מצויים לכל אדם בחצרו. ושבע אינן ברשותך - איל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו וזמר, שצריך לרוץ אחריהן ביערות ולצוד אותן. אמר הקדוש ברוך הוא: לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי לכם לעלות בהרים ולהתייגע בשדות ולהביא לפניי קורבן מאלו שאינם ברשותכם. וכי ביקשתי ממך קורבן צבי, שתצא לציד על כל שגגה ושגגה? אלא ממה שברשותך, מן הגדל על אבוסך - שור או כשב או עז. ואם כן, במה הלאתיך? וכי מצוותיי כבדות ומעייפות?
מסגרת השער: למי אתה מרים את היהלומים
הפרק הזה נקרא כהפטרה, ובהפטרות מצויים פירושים רבים יותר - כשם שהפרשנים נוטים לפרש בהרחבה את המקרא הנקרא מדי שבת. מסגרת השער מבאר על "עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך": כל דבר שאדם נדרש לעשות, אם הוא מבין את ההיגיון שבו - קל לו הרבה יותר לעשותו; וכשאינו מבין - קשה לו. לכן אין התורה מתירה לאדם להטיל על פועלו ואפילו על עבדו העברי עבודת פרך, כגון שיאמר לו: בנה כאן את הקיר, ואחר כך פרק אותו - ואל תשאל שאלות. בעל הבית טוען: אני משלם על השעה, מוטב שיבנה ויהרוס מאשר שישב בטל. אומרת הגמרא: אסור. מדוע? כי מלאכה בלא תכלית היא פרך, היא עונש. אבל כשאדם פועל פעולה ומבין את תכליתה, קל לו לעשותה והוא עושה אותה בשמחה.
משל לאדם שאמר לעבדו שיספור כסף כל הלילה, או שיתכופף כל הלילה וירים יהלומים. אם הוא סבור שהפעולה נעשית לצורך האדון - הכל כבד עליו, הגב כואב, ומדוע הטריח כל כך, ומדוע דווקא עכשיו ולא מחר. אבל אם יאמר לעצמו: האדון שלי איש רב חסד, לא סתם יטריח אותי כך; ייתכן מאוד שכל מה שאני סופר ומרים עכשיו - הוא רוצה לתת לי! איך ייראה אז? אין כאבי גב ואין בעיות: יש עוד שקים? יש עוד מקום שצריך להרים? באתי היום עם מרץ. הכל תלוי למי מרימים - השק שלך כבד לי מאוד, והשק שלי בשמחה.
וזו הטענה: "עמי מה עשיתי לך" - כמה טובות עשיתי עמך, "ומה הלאתיך" - ומדוע אתה מקיים את המצוות ברפיון? לפחות חשוב: אולי זה לטובתי. אולי כל מה שאני מתאמץ - קם מוקדם, מניח תפילין ומתפלל, יושב ומתייגע בתורה, מתנזר מהנאה ותאווה - אולי יוצא לי מזה משהו. די היה בספק כדי לעורר את החשק. ואילו אנחנו יודעים בוודאות שזה לטובתנו! ואם אנו יודעים - מדוע אנו מתעייפים? מדוע איננו מבינים שאין כאן מי ששובר לנו את הגב באיסוף יהלומים, אלא אנו אוספים יהלומים לעצמנו? צריך לעשות זאת בשמחה ובששון.
פסוק ד: כי העליתיך מארץ מצרים
כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ, וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם׃
אומר הקדוש ברוך הוא: אף שעשיתי עמך טובה גדולה כל כך והוצאתיך ממצרים, לא הטרחתי אותך בדברים קשים, בעבודה גדולה ובקורבנות גדולים. ועוד הבאתי לך את משה, אהרן ומרים. וכלשון תרגום יונתן: משה "לאלפא מסורת דינין" - ללמדך את התורה, אהרן "לכפרא על עמא" - לכפר על עוונותיך, ומרים "להוראה לנשיא" - ללמד את הנשים.
הרד"ק מבאר: הטובות שעשיתי לך - שהעליתי אותך ממצרים, שם התייסרת בעבודה קשה, והוצאתיך מבית עבדים. לפי הפשט הפשוט "בית עבדים" היא ארץ מצרים, שם היית עבד. אך הוא מביא פירוש נוסף ונפלא: מצרים הוא מבני חם (מצרים, פוט וכנען), ועל בני חם נאמרה הקללה "עבד עבדים יהיה לאחיו" - שנאמרה בכנען, לפי שאת חם עצמו לא ניתן היה לקלל שכבר בורך מפי השם, ולכן קילל את בניו. נמצא שהמצרים עצמם עבדים הם, ואתה היית בביתם - עבד של עבדים. וזו השפלות הגדולה מכל. עבד של אדון עוד ניחא, שכן לאדון יש סגנון מסוים ורמה מסוימת, והוא שומר על כבודו גם בהתנהגותו עמך. אבל כשאתה ביד עבד - כפי שאנו אומרים בתחנון "עבדים משלו בנו, פורק אין מידם" - לעבד אין סגנון, אין דרך ארץ ואין גבולות; הוא שפל, ולכן יתייחס אליך בשפלות גדולה עוד יותר ויעשה את הדברים הנחותים ביותר. "עבד כי ימלוך" - כשמלך מולך יש רמה מסוימת שהוא שומר עליה, אך כשעבד מולך אין לו גבול. מזה, מעבדות לעבדים, הוצאתי אותך. "ואשלח לפניך" - עוד לפני שיצאת ממצרים שלחתי לך את המבשרים שבישרו את הגאולה, שכבר בבשורה עצמה הייתה לכם רגיעה מן העבודה.
המלבי"ם מבאר: זו הטובה הראשונה - "כי העליתיך מארץ מצרים". ואף שהיה זה לפני הזמן הקבוע בחוק, שהרי נגזר "ועבדום ועינו אותם" ארבע מאות שנה, והוצאתי אותך לאחר רד"ו שנים - עדיין היית בבית עבדים, ולכן קורא לזה "בית עבדים", שכן על פי הגזירה היית אמור עדיין להיות עבד. ואף על פי כן פדיתיך בטרם הזמן. "ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים" - שעל ידם היית ניזון ומתפרנס, והם הורו לך את הדרך הטובה, כדברי תרגום יונתן.
כנגד מי חטאת
ספר "צבא רב שלל" מבאר את "עמי מה עשיתי לך" בדרך נוספת: מה עשיתי לך כנגד מה שחטאת? כלומר גם כאשר קלקלת, במה נפרעתי ממך? שהרי כדי לאמוד את חומרת העבירה בוחנים מי הממרה ואת פי מי המרה. אם גדול ממרה פי קטן - אין זו עבירה גדולה; קטן שממרה פי גדול - חמור יותר; ואם אותו גדול הוא אביו - חמור עוד יותר; ואם הוא גם רבו - חמור יותר; ואם הוא רבן של כל ישראל - חמור יותר; ואם הוא נשיא ישראל, ואם הוא המלך - חמור מכל, שהרי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ואתה - כנגד מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא חטאת! היית צריך כפרה שאין כמותה בעולם, ואף על פי כן לא נפרעתי ממך כראוי.
"ומה הלאתיך" - יאמר אדם: הרי כפית עלינו הר כגיגית, הרי תבעת וכפית! אומר הקדוש ברוך הוא: וכי לרעתך היה הדבר? הרי לטובתך הוא. העליתי אותך ממצרים כדי שתקבלו את התורה, ורק כאשר סירבת נצרכתי לכפות. ומה הסירוב, והלא כבר אמרו "נעשה ונשמע"? אלא שאת גזירות דרבנן לא קיבלו ישראל מרצון, לפי ש"תורה - יודע אני מה כתיב בה": התורה מוגבלת, תרי"ג מצוות, אין תוספות ואין שינויים; אבל גזירות דרבנן אין להן גבול, ואי אפשר לדעת מראש כמה וכיצד.
ואכן, מי שיתבונן במה היא שבת מן התורה ומה היא שבת על פי גזירות חכמים, יראה שרוב הדברים שאדם נכשל בהם בשבת הם מדרבנן. בלא איסורי דרבנן לא היה מוקצה כלל - היה מותר לגעת בכסף, במצלמה ובאלף ואחד דברים שאסורים רק מדין מוקצה. והרבה מן המלאכות אינן אלא שבות או איסור דרבנן. דוגמה: אדם שיצא מן החדר וכיבה את האור - עבר על איסור דרבנן. והרי "מכבה" מנוי בל"ט מלאכות! אלא שמלאכת מכבה שבתורה היא מכבה על מנת להבעיר, וכאן אין זה על מנת להבעיר. וכן קורע שלא על מנת לתפור, ומוחק שלא על מנת לכתוב, וסותר שלא על מנת לבנות, וכל המקלקלים פטורים מן התורה, ומלאכה שאינה צריכה לגופה - כל אלו אינם אסורים אלא מדרבנן. נמצא שהדרבנן הוא המון. ועל כך טענו ישראל: וכי יודעים אנו כמה מצוות דרבנן עתידים לגזור? ולכן הוצרכו לכפיית הר כגיגית.
אומר להם הקדוש ברוך הוא: הבן אפוא - העליתיך מארץ מצרים על מנת שתשמור את המצוות, וכשלא היית מוכן לקבלן בקבלה מוחלטת הוצרכתי לכפות. אבל בדרך הרגילה - במה הלאתיך? כל מה שאני עושה ונותן לך אינו אלא לטוב לך. והעבירות שעשית - חשוב כנגד מי המרית, כנגד מלך מלכי המלכים, והייתי צריך לתבוע ממך תיקונים עצומים שאין ביכולתך אפילו לחשוב עליהם. ולא ביקשתי זאת ממך, אלא אמרתי לך: הבא לי שה מן העדר, הגדל על אבוסך, ודי בכך.
לסיכום:
הפרק פותח בריב שהקדוש ברוך הוא מנהל עם עמו בפני ההרים והגבעות, לאחר שראשי העם סירבו לשמש דיינים. "ריב" עם העם ו"ויכוח" בראיות עם ישראל שבדרגה הגבוהה. ותוכן הטענה: "עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך" - מה רעה עשיתי לך, ואדרבה כמה טובות; ובמה הכבדתי עליך? לא ביקשתי קורבנות מן החיות שביער אלא מן הגדל על אבוסך, לא תבעתי קריאת התורה בעמידה ובגילוי ראש אלא בשבתך בביתך ובשכבך, ושלוחיי - משה, אהרן ומרים - לא לקחו ממך דבר אלא נתנו לך מן, באר וענני כבוד. ועוד לימדנו המדרש, שאפילו כשבא הקדוש ברוך הוא בתוכחה, כיוון שראה את אומות העולם שמחות לאידנו - הפך את התוכחה לשבח ולנחמה, שלא בא אלא להשתעשע עם בניו. ומכאן המוסר למעשה: כל עמל המצוות אינו משא שאנו נושאים עבור אחרים, אלא איסוף יהלומים לעצמנו - ועל כן ראוי לעשותו בשמחה ובששון.