פרק ה' במיכה הוא אחד הפרקים המרכזיים בנבואות הגאולה. הנביא פותח בבית לחם אפרתה, מקום צמיחתה של מלכות בית דוד, ומוליך אותנו אל ימות המשיח: תחילה הגאולה הפיזית שבראשה משיח בן יוסף, ואחריה הגאולה הרוחנית של משיח בן דוד. המלבי"ם מוליך קו אחד לאורך כל הפרק, ולפיו נלך מפסוק לפסוק.
וְאַתָּה בֵּית־לֶחֶם אֶפְרָתָה צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם׃
רש"י מבאר שהנביא מדבר על אותו אחד שיצא מבית לחם אפרתה, הוא דוד, "עבדך ישי בית הלחמי". בית לחם נקראת אפרת, כמו שכתוב "בדרך אפרת היא בית לחם". "צעיר להיות באלפי יהודה" - ראוי היית להיות הצעיר שבמשפחות יהודה, בעל הדרגה הנמוכה, מפני שיש בך את הפסולת של רות המואביה. ואכן היסטורית התנהל דיון נרחב לא רק אם דוד הגון למלוכה, אלא אם הוא כשר לבוא בקהל כלל, שהרי "עמוני ומואבי לא יבוא בקהל ה'". ואף על פי כן אומר הקדוש ברוך הוא: "ממך לי יצא להיות מושל בישראל" - ממך יצא משיח בן דוד. "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה": מי שהיה אמור להיות מאוס ושפל, הפך להיות הראש.
"ומוצאותיו מקדם מימי עולם" - "לפני שמש ינון שמו". עוד לפני שהזריח הקדוש ברוך הוא שמש בעולם, כבר היה משיח; הוא אחד מן הדברים שנבראו קודם לעולם.
וכאן מתאים מה שאומר הכלי יקר, שכל מי שעוקב אחר ההיסטוריה רואה שהקדוש ברוך הוא בוחר במי שיש בו צד קטנות, ואפילו קטנות פיזית, כמו הר סיני לעומת שאר ההרים. לאדם הראשון היו שלושה בנים: קין, הבל ושת - ולא קין ולא הבל, אלא שת, שממנו הושתת העולם. לאברהם שני בנים: ישמעאל הגדול ויצחק הקטן, והקטן ממשיך. ליצחק: עשו הגדול ויעקב הקטן, והקטן ממשיך. ליעקב שנים עשר שבטים, וראובן הבכור מאבד את הבכורה, את הכהונה ואת המלכות, ודווקא הקטנים ממנו ממשיכים. ליוסף שזכה בבכורה שני בנים, מנשה ואפרים: "גם הוא יגדל וגם הוא יהיה לעם, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו" - ומי שזוכה בברכת היד הימנית הוא אפרים ולא מנשה. אהרן הגדול ומשה הוא הנבחר להנהגה, ודוד הקטן שבאחיו הוא הנבחר למלוך. זה בדיוק מה שהפסוק מבטא: אתה הראוי להיות צעיר באלפי יהודה - וממך לי יצא להיות מושל בישראל, ומוצאותיו מימי קדם, עוד בטרם נברא העולם.
המלבי"ם מבאר שכאן אנו עוסקים בתקופת הגאולה, והוא כבר הסביר את היסוד הזה ביחזקאל פרק ל"ז: בתקופת הגאולה השבטים הראשונים שיפתחו במלחמות וייטלו את הממשלה יהיו עשרת השבטים, ולא יהודה ובנימין. אנחנו היום כאן הם יהודה ובנימין; עשרת השבטים עדיין נעלמים מאיתנו. אך לעתיד לבוא יהיה הפוך: עשרת השבטים יפתחו במלחמות, ומשיח בן יוסף בראשם. משיח בן יוסף עניינו הגאולה הפיזית והגשמית, והוא זה שילחם בתחילה. רק לאחר מכן מי שיקבל את העוצמה ואת המלוכה יהיה שבט יהודה, הוא משיח בן דוד, שיגאל את הגאולה הרוחנית. על כך אנחנו מתפללים שמשיח בן יוסף לא ימות על ידי ארמילוס הרשע, ושני המשיחים ימשיכו בתפקידם; אך המשיח העיקרי שאליו אנו מצפים הוא ללא ספק משיח בן דוד, שהוא המכה בפטיש, הסיום של הגאולה.
לפי זה מפרש המלבי"ם את הפסוק: שבט יהודה מפוזרים בין העמים, חלשים ומועטים, ובשלב הראשון הם רק יהיו נלווים אל שבט יוסף, אל עשרת השבטים תחת מלכות משיח בן יוסף. "צעיר להיות באלפי יהודה" - עדיין אתה צעיר מכדי שיהיו אלפי יהודה נלווים אליך במדרגה הזאת; אתם עדיין אינכם בכוח הממשלה. רק לאחר שמשיח בן יוסף ועשרת השבטים יביאו את הגאולה הפיזית, תהיה ראוי למשול. ואז "ממך לי יצא להיות מושל בישראל" - מלך המשיח שיצא ממך יגבר חיל להיות מושל בישראל, "ומוצאותיו מקדם", כלומר מלכותו תהיה חזקה כמו בעת מוצאה מקדם: כשיצאה מלכות בית דוד לפועל הייתה מלכות שלמה, שמלך בכיפה מתפסח ועד עזה. כך גם המלכות לעתיד תהיה גדולה, רבה ועצומה.
לָכֵן יִתְּנֵם עַד־עֵת יוֹלֵדָה יָלָדָה וְיֶתֶר אֶחָיו יְשׁוּבוּן עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
רש"י מבאר: יתן אותם ביד האויבים עד שיבוא הזמן שחלה וילדה ציון את בניה. הגאולה מבוטאת פעמים רבות בלשון לידה, ולא בכדי: כשהאישה יולדת אוחזים אותה חבלים, וככל שהכאבים תוכפים כך אנו יודעים שהלידה קרובה. כשהכאבים עדיין מינוריים, האחות אומרת לכו עשו סיבוב וחזרו בעוד רבע שעה; אבל כשהכאבים גדולים, אין מה לעשות - ישר לחדר הלידה. כך הקושי של הגלות: כשהוא הולך ותוכף, סימן שהגאולה כבר בפתח. לכן נמשלת הגאולה לחבלי לידה, ולכן אנו מכנים זאת "חבלי משיח".
חז"ל למדו מכאן: אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות הרשעה תשעה חודשים על כל העולם כולו, וזה "כי ירחי יולדה". משיח יבוא רק כאשר מלכות הרשעה תשלוט בעולם תשעה חודשים, ורק לאחר מכן תבוא הגאולה.
"ויתר אחיו ישובון על בני ישראל" - יתר אחיו של מלך יהודה, שאר שבט יהודה, יתחברו עם שאר השבטים ויהיו לממלכה אחת ולא ייחצו עוד. הגאולה העתידית מבטאת אחדות. לא יהיה עוד מצב כמו היום, שיהודה מרוחק ומנותק מעשרת השבטים. הפילוג הזה החל מיד עם פטירת שלמה, רחבעם מול ירבעם: עשרת השבטים מול יהודה ובנימין, ונמשך עד היום, שהרי עשרת השבטים עדיין לא חזרו - שומרון גלתה תחילה. כשיבוא משיח כולם ישובו להיות עם אחד.
והמלבי"ם, לפי הקו שלו, מבאר: כל משך הזמן לפני שיסתיים קיבוץ הגלויות (שזו עצמה הלידה, "חלה וילדה ציון את בניה"), ועד שיתר יהודה ייאסף לארצו, ייתן ה' את אלפי יהודה "על בני ישראל". כאן יש הבדל יסודי שכבר עמדנו עליו: יהודה מפוזרים בכל העולם - הפזורה היהודית היא שבט יהודה - ואילו עשרת השבטים מרוכזים במקום אחד, בחלח וחבור ונהר גוזן, ואיננו יודעים היכן. לכן דווקא יהודה זקוקים לקיבוץ. ומה פירוש "על בני ישראל"? מבאר המלבי"ם: מלשון טפל, כמו "נטפל עליו". בית ישראל, עשרת השבטים, יהיו הראש, ויהודה יהיו טפלים להם. כל זמן שלא יסתיים האיסוף הכללי של בני שבט יהודה מכל העולם, עשרת השבטים ומשיח בן יוסף בראשם יהיו העיקר, הם המושלים והלוחמים, ובית יהודה טפלים להם. וכך גם ביחזקאל: "הנה אני לוקח את עץ יוסף... ונתתי אותם עליו את עץ יהודה" - "עליו" היינו טפלים לו. בית יוסף הם העיקר בתחילה.
וְעָמַד וְרָעָה בְּעֹז יְהֹוָה בִּגְאוֹן שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהָיו וְיָשָׁבוּ כִּי־עַתָּה יִגְדַּל עַד־אַפְסֵי־אָרֶץ׃
אומר המלבי"ם: לאחר מכן יעמוד המשיח שמבית לחם אפרתה, הוא משיח בן דוד, ויתגבר על האומות וירעה את ישראל. "בעוז ה'" - יעמוד כנגד האומות בכוח ה'; "בגאון שם ה' אלהיו" - בקדושת שם ה' ירעה את ישראל. כלומר לא מלכות על פי טבע, אלא מלכות רוחנית, כמו שכתוב "והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט". המשיח יוכל להריח מי דובר צדק ומי דובר שקר. היום אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אבל המשיח "והריחו ביראת ה'".
"וישבו כי עתה יגדל עד אפסי ארץ" - מאז שימלוך מלך המשיח לא יהיו עוד מלחמות, אלא יישבו שאננים במקומם; את המלחמות כבר סיים משיח בן יוסף שהוא המשיח הראשון. וזהו "והיתה מנוחתו כבוד".
וְהָיָה זֶה שָׁלוֹם אַשּׁוּר כִּי־יָבוֹא בְאַרְצֵנוּ וְכִי יִדְרֹךְ בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹעִים וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם׃
וְרָעוּ אֶת־אֶרֶץ אַשּׁוּר בַּחֶרֶב וְאֶת־אֶרֶץ נִמְרֹד בִּפְתָחֶיהָ וְהִצִּיל מֵאַשּׁוּר כִּי־יָבוֹא בְאַרְצֵנוּ וְכִי יִדְרֹךְ בִּגְבוּלֵנוּ׃
מבאר המלבי"ם: אותה גדולה "עד אפסי ארץ" תהיה על ידי שלום. גדולתו של משיח בן דוד שונה מגדולתו של משיח בן יוסף: בן יוסף ילחם את מלחמות ישראל ויגיע לשלטון בכוח החרב, ואילו משיח בן דוד יתפשט עד אפסי ארץ בכוח השלום. "והיה זה שלום" - בכוח זה, בכוח השלום. וזו עצמה גדולתו: להכניע בכוח הקרב אינה גבורה גדולה, אבל להכניע בכוח שלום פירושו שכולם רואים במלך המשיח את המלך האמיתי, את האוטוריטה העליונה שבפניה כופפים ראש. כל העמים יקבלו את תורתו ואת דתו ואת מלכותו.
"והציל מאשור כי יבוא בארצנו" - השלום הזה עצמו יהווה את החומה והחיץ. לא נצטרך להילחם כנגד אשור; השלום יגרום שכולם יהיו כפופים לו, ואיש לא יבוא להילחם. אשור ייכנע תחתנו ויבוא להתחנן שנעשה גם עמו שלום.
ומה שכתוב "אשור כי יבוא בארצנו... ואת ארץ נמרוד בפתחיה" - אומר המלבי"ם שזה כמאמר מוסגר. הנביא מתאר את המצב שלפני בוא משיח בן דוד, בימי משיח בן יוסף, הגאולה הפיזית, כשעדיין נזקקים למלחמות, שהרי מלחמת גוג ומגוג תוכרע בכוח החרב. אז אם אשור בא בארצנו להילחם, צריך להציב מולו צבא: "והקימונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם". "ורעו את ארץ אשור בחרב" - "רעו" מלשון לרועע, להכניע בכוח החרב. "ואת ארץ נמרוד" - היא בבל, שנמרוד היה מלכה הראשון - "בפתחיה", שיגשו אל פתח ארצם ושם ישברו אותם במלחמה ובמצור. כל זה שייך לשלב של משיח בן יוסף. אבל משיח בן דוד לא כך יהיה, אלא "והציל מאשור כי יבוא בארצנו" - על ידי השלום שיעשה עם כל האומות, אפילו אם יבוא אשור בארצנו יציל ממנו, מפני שיעשה איתם שלום והם ייכנעו אליו.
בזה יש פירושים רבים במפרשים. המלבי"ם מבאר תחילה שזה רמז על העבר: כשהתחיל האויב להילחם בנו, בזמן יהואחז בן יהוא (במלכים ב' פרק י"ג), עד שהגיע מלך אשור והגלה אותם בימי הושע בן אלה. המלכים של עשרת השבטים נקראים "נסיכים", והמלבי"ם מונה שמונה: יהואחז, יואש בנו, ירבעם בנו, זכריה בנו, מנחם, פקחיה, פקח והושע. את שלום, אביו של זכריה, אינו מונה, מפני שמלך תקופה קצרה מאוד. וכנגדם ביהודה ובנימין, שממשיכים את מלכות שלמה, היו שבעה רועים: חזקיה, מנשה, אמון, יאשיהו, יהואחז, יהויקים, יכניה וצדקיה. הרי שבעבר היו כאלה שנצרכו להילחם כנגד אשור וכנגד בבל, אך לעתיד מדובר במציאות שבה על ידי השלום יהיו כולם כפופים למלך המשיח.
הסבר נוסף של המלבי"ם: הכתוב הולך על העתיד, על מלחמות גוג ומגוג. לפי הנבואה על המלחמה, אשור יבוא על ארץ ישראל כדי לעשות מלחמה עם אדום, ואז יבואו שבעה רועים - ולפי פירוש זה הרועים אינם שלנו אלא רועי האומות: מצרים, עילם, משך, תובל, אדום, נסיכי צפון וצידוני. הרי שבעה רועים שיבואו להילחם בנו בימי גוג ומגוג. ובמלחמה שעליה מתנבא יחזקאל בפרק ל"ח יש שמונה נסיכים: גוג נשיא ארץ המגוג, משך, תובל, פרס, כוש, פוט, גומר ובית תוגרמה. ושם אומר המלבי"ם שבפעם הראשונה שיבואו לארץ לא ייכנסו לירושלים, ולכן נאמר "וכי ידרוך בארמנותינו" - ידרוך בארץ בלבד ולא ייכנס פנימה.
ויש עוד ביאורים. הרד"ק מביא בשם חז"ל: מאן נינהו שבעה רועים? דוד באמצע, שת וחנוך ומתושלח בימינו, אברהם יעקב ומשה משמאלו. ושמונה נסיכי אדם: ישי, שאול, שמואל, עמוס, צפניה, חזקיה, אליהו ומשיח. וכבר אמר רש"י: ואיני יודע מהיכן למדו. כלומר, כך אומרת הגמרא, אך אין ידוע על מה הדבר נסמך.
וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת יְהֹוָה כִּרְבִיבִים עֲלֵי־עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא־יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם׃
"והיה שארית יעקב" - גם השארית שתישאר אז בקרב העמים, אלה שלא יעלו לארץ ישראל, יהיו כטל מאת ה'. היום, מי שמקבל שפע בארצות העמים מקבלו באמצעות העמים ובאמצעות שרי מעלה. מי שגר בארץ ישראל מקבל את השפע ישירות מאת ה', שהרי "ארץ אשר עיני ה' אלהיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה", ואילו השפע בכל ארצות האומות מגיע דרך שרי מעלה, דרך שרי האומות. וכאן אומר הנביא: גם שארית יעקב שיישארו שם, השפע שלהם יהיה כטל הבא מאת ה' - לא משרי האומות, אלא ישירות ממנו יתברך.
"כרביבים עלי עשב" - מבאר המלבי"ם: הרביבים, שהם הגשם הדק, מצמיחים את העשב ומשביעים אותו, ואינם מקבלים ממנו מאומה. כך שארית יעקב שבין העמים: הם ישפיעו טוב וחסד לעמים שהם בתוכם, ולא יקבלו מהם דבר. האומות לא ישפיעו עלינו מאומה, לא פיזית וודאי לא רוחנית. כל השפע יגיע לנו ישירות מאת ה', ואנו נשפיע עליהם כרביבים המכים על העשב ומצמיחים אותו בלי לקבל ממנו כלום.
כאן עומד המלבי"ם על הדיוק הלשוני, שכידוע אין אצלו כפל עניין במילים שונות: כל מילה שונה באה לבטא עניין אחר. מה ההבדל בין "מקווה" ל"מייחל"? מייחל הוא הממתין לדבר שבוודאות יגיע, והוא רק מצפה שכבר יבוא, כמו המייחל לאור יום - האור תמיד יגיע, אך אני מייחל שכבר יאיר; או מי שהובטח לו דבר, והוא מייחל מתי יתקיים. לעומת זאת "מקווה" נאמר על דבר שאינו ודאי: יבוא פלוני? מה אומר לך, אני מקווה. ייתכן כן וייתכן לא. וכך אומר איוב: "כי טוב קיוויתי ואיחלה לאור" - לטוב איש לא הבטיח, לכן "קיוויתי"; אבל האור ודאי יבוא, לכן "ואיחלה לאור".
ומה ההבדל בין "איש" ל"אדם"? גם זה שיטתי אצל המלבי"ם לכל אורך התנ"ך. "איש" כולל כל נברא שהוא בבחינת יש, ולכן נאמר שנח הביא אל התיבה "איש ואשתו" אף על פי שמדובר בחיות - כי הן בבחינת יש ונמצא. ואילו "אדם" הוא תואר ייחודי לאדם בלבד, ולעולם לא יכונו בעלי חיים בשם אדם. לפי זה: הייחול שנייחל אז יהיה כמי שמייחל שתזרח השמש בבוקר, כמי שמייחל שירדו גשמים - דבר ודאי, אך לא לבני אדם. לא נצטרך בזה עזרת אדם. ואילו התקווה, שעניינה דבר שאינו מובטח - "לא יקווה לאיש": שום יש שבעולם לא נקווה לו, אלא "לך ה' קיווינו". הקרבה של הקדוש ברוך הוא אלינו תהיה כה גדולה, שלא נקווה לשום יש ולא נייחל לשום אדם, אלא רק לבורא יתברך.
וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי־צֹאן אֲשֶׁר אִם־עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל׃
כאן מדבר הנביא על הגבורה שתהיה לנו כנגד האויבים, כנגד כל אלה שהצרו לנו במשך ימי קיום העולם עד ביאת המשיח. היום אנו כשה נידחת בין אריות - "שה פזורה ישראל, אריות הדיחו" - נרדפים תמיד; ואז נהפוך להיות אריה.
מדייק המלבי"ם: מה ההבדל בין "גויים" ל"עמים"? כפי שראינו בפרקים הקודמים, הגויים פחותים מן העמים. הגויים אין להם מלך; אולי יש מישהו הלובש כלפי חוץ גלימה, אך באמת הוא בובה. אלו כמו מדינות העולם השלישי. העמים לעומתם חשובים: יש להם מלך, הנהגה וחוק מסודר, כמו עמי אירופה. מבחינה כמותית הגויים רבים מאוד אך בלי הנהגה מסודרת, והעמים מועטים יותר אך בעלי הנהגה מסודרת.
ומה ההבדל בין "אריה" ל"כפיר"? האריה הוא הזקן, בעל עוצמה, ואינו חושש לצאת אל היער לטרוף. הכפיר צעיר וקטן יותר, והוא "יושב בסוכו למו ארב": אורב סמוך למאורתו, וכשעובר שם בעל חיים חלש הוא קופץ עליו וטורפו, אך אין בכוחו לצאת למקום אחר ולהילחם שם, והוא טורף רק בהמות קטנות וחלשות.
לפי זה: כנגד הגויים, שהם הרבים במספר והפחותים במעלה, נהיה כאריה בבהמות יער - האריה יוצא אל היער אל בהמות רבות ונלחם בהן; כך נצא אל מדינות הגויים להילחם בהם. וכנגד העמים, שהם מועטים יותר אך חשובים יותר, נהיה ככפיר בעדרי צאן: הכפיר אינו יוצא החוצה אלא אורב במקומו. איננו צריכים לצאת אליהם, מפני שהמלכות המסודרת שלהם תביא אותם אלינו - הם יבואו להתקרב ולקבל את אמונת דתנו.
ואפשר לראות זאת בבירור גם היום: בעמים הפחות מסודרים האמונה בה' פחות קיימת, ואילו עמי אירופה, המסודרים יותר, האמונה בה' נפוצה שם יותר. הם קיבלו על עצמם את דת הנצרות, ואף שאינה דת האמת, אומר הרמב"ם שהנצרות היא שלב לקראת ביאת המשיח, והאסלאם שלב נוסף. שהרי אם תחשוב מה היה קודם, תבין שהנצרות היא כבר התקדמות גדולה: לפניה היו פגאנים עובדי אלילים, שלוקחים צלם עץ ומפסלים בו ואומרים לו "אלי אתה", "חציו ישים בתנור לאפות פת ומחציו יעשה לו אלוה" - רדידות נמוכה מאוד של תפיסה רוחנית. הנצרות כבר מאמינה בכוח עליון אחד המנהיג את העולם, אמנם בשילוש הטמא, אך אין שם כוחות רבים ואין אמונה באלילים. לאחר מכן באה התקדמות נוספת באסלאם, שזנח את התפיסה המשובשת של השילוש, ומאמין בכוח רוחני עליון אחד בלבד, ושמוחמד הוא נביאו (אף שמעולם לא אמר שום נבואה, אך יש להם תיאוריה, אל תבלבלו אותם עם עובדות).
ובכל זאת יש להבחין: יהודי הנכנס לכנסייה נכנס לבית עבודה זרה, ויהודי המאמין בדת הנצרות הוא עובד עבודה זרה. זו עבודה זרה בשיתוף, שהותרה לגוי ולא הותרה ליהודי; לגוי מותר לעבוד את ה' עם עוד משהו, אבל יהודי צריך לעבוד רק את בוראו. לעומת זאת יהודי הנכנס למסגד אין בזה איסור - אין זו מצווה גדולה, ולא בטוח איך ייצא משם אם בכלל, אך אין איסור, שכן מסגד אינו בית עבודה זרה והם מאמינים באל אחד. רואים אפוא התקדמות.
אם כן, העמים שהם מדינות מסודרות והדת שלהם מסודרת יותר, יקבלו עליהם עול מלכות שמיים; ורק אלה שיבואו לעשות עמנו מלחמה, העמים שיצבאו על הר ציון, חיל גוג ומגוג, אותם נטרוף ככפיר הטורף במעונתו, והם יהיו חלשים כעדרי צאן מול הכפיר. וזהו "אשר אם עבר ורמס" - האריה עובר ביער חוץ ממעונתו ורומס את כל הנקרה בדרכו; "וטרף ואין מציל" - והכפיר טורף במעונתו ואין מציל מידם. הרי שהנביא מדבר הן על הניצחון כנגד הגויים, הרבים והלא מתורבתים, והן כנגד העמים, המועטים והמתורבתים יותר.
תָּרֹם יָדְךָ עַל־צָרֶיךָ וְכׇל־אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ׃
אומר המלבי"ם: לא יצטרכו להילחם באויבים בשתי ידיים, אלא ביד אחת יכניעו אותם. ומה ההבדל בין "צר" ל"אויב"? כפי שביאר המלבי"ם גם בפסוק "איש צר ואויב" במגילת אסתר: הצר מצר בפועל, מציק ופוגע; האויב יכול להיות אויב בלב, דורש רעתנו אך אינו מצר בפועל. אפשר לומר למשל שהחמאס הוא צר - פיגועים וכדומה, הצרה בפועל; ואילו איראן היא אויב - בפועל אינם מצרים לנו, אך הם מקווים לרעתנו ועתידים לבוא להצר לנו. על זה אומר הכתוב: "תרום ידך על צריך" - אלה הצוררים הבאים להילחם בך, ידך תהיה חזקה מהם, ודי ביד אחת; "וכל אויביך יכרתו" - אלה שאינם באים להצר אלא אויבים בלבם, ייכרתו מאליהם.
וְהָיָה בַיּוֹם־הַהוּא נְאֻם־יְהֹוָה וְהִכְרַתִּי סוּסֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהַאֲבַדְתִּי מַרְכְּבֹתֶיךָ׃
רש"י מפרש שזו עזרת מצרים: מצרים הייתה מקווה הסוסים, המקום שבו נקוו כל הסוסים המשובחים, ואתם נשענים עליהם. המלבי"ם לעומתו מבאר שמדובר בתקופה שלקראת ביאת המשיח: בתחילה תהיה מלחמת גוג ומגוג, ואז "תרום ידך על צריך" ונצטרך להרים יד ולהילחם. אבל "והיה ביום ההוא", לאחר מלחמת גוג, לא נצטרך כלל למלחמה. כדי להילחם זקוקים לסוסים ולמרכבות, והנביא מדבר במושגים של דורו; היום נתרגם זאת לטנקים ולכלי נשק בעלי כוח סוס. אילו היה אומר לבני דורו "טנקים", לא היו מבינים במה מדובר, וכל דור מדברים אליו לפי הבנתו. אומר ה': לא תצטרכו עוד למלחמות - "והכרתי סוסיך מקרבך", "והאבדתי מרכבותיך".
וְהִכְרַתִּי עָרֵי אַרְצֶךָ וְהָרַסְתִּי כׇּל־מִבְצָרֶיךָ׃
מבאר המלבי"ם שיש הבדל בין ערים השייכות לעם לבין ערים השייכות לארץ: ערי העם הן הערים שבהן העם גר, ואילו "ערי ארצך" הן הערים שבהן שמרו את כלי הנשק והמרכבות, מה שנקרא היום שייך לממשלה. אותן ערים לא תצטרך עוד. "והרסתי כל מבצריך" - לא תצטרך ביצורים, לא חומת מגן ולא את כל ההגנות שנועדו למנוע חדירת אויב.
וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים מִיָּדֶךָ וּמְעוֹנְנִים לֹא יִהְיוּ־לָךְ׃
וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְלֹא־תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ׃
אומר המלבי"ם: דבר נוסף שהיו רגילים בו לקראת היציאה למלחמה היה לברר על פי דרכי הרוחניות אם המלחמה תצלח ומה הסיכויים, והאומות "אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו". אומר ה': לזה לא תצטרך. "והכרתי כשפים מידך" - לא תזדקק לכשפים כדי לדעת אם לעלות כנגד האויב ואם תצליח במלחמה. ואם תרצו, בלשון ימינו: לא תצטרך הערכות ביטחוניות של אמ"ן ושל גורמים שונים על הסיכויים מול האויב ועל הסד"כ. גם עבודת הפסילים והמצבות והאשרים תיפסק.
ומה הם "מעוננים"? שלושה פירושים. הרד"ק מביא בשם חז"ל שהוא מלשון האוחז את העיניים: עושה קסמים באחיזת עיניים, אינו משנה את המציאות אלא רק אוחז את עיניך לחשוב שהשתנתה. רבי עקיבא אומר שאין זה מלשון עיניים אלא מלשון עונות - אומר "עונה זו יפה, עונה זו אינה יפה": אל תלך היום, יש סכנה בדרך; לך מחר בין תשע לעשר, זו עונה מוצלחת. והאבן עזרא מפרש שהמעוננים הם המסתכלים בעננים לדעת את העתידות - היו מתבוננים אילו עננים מגיעים, מאיזה כיוון ומה צורתם, ולפי זה אומרים מה עתיד להיות.
וְנָתַשְׁתִּי אֲשֵׁירֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ וְהִשְׁמַדְתִּי עָרֶיךָ׃
"והשמדתי עריך" מתבאר בשני מובנים. האחד: הערים שלך - אותן ערים שהוזכרו למעלה, "ערי ארצך", ערי הנשק, שלא נזדקק להן עוד מפני שלא נצטרך עוד נשק. גם הערים שבהן עבדו עבודה זרה יהיו כערים הנידחות, והמקומות שבהם הייתה כפירה בה' לא יתקיימו. הסבר נוסף: "עריך" הוא ביטוי לאויב, כמו שנאמר לשאול שה' עזב אותך "ויהי עריך", ותרגם "בעל דבבך" - כביכול ה' נעשה לך שונא, רחמנא ליצלן. ולפי זה: השונאים והמעיקים לך - אותם אשמיד.
וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ׃
"אשר לא שמעו" - אלה שלא קיבלו את לימוד התורה, כלשון התרגום יונתן, בהם אעשה נקמה. אומר המלבי"ם: כיוון שלא ישמעו לחזור לדת האמת ולא יקבלו עליהם עול מלכות שמיים, כמבואר בסוף זכריה, אומר ה' שמהם ייפרע.
ומה בין "אף" ל"חמה"? כפי שביאר המלבי"ם כמה פעמים, האף הוא הכעס הגלוי - האף מתלהט והכעס נראה כלפי חוץ; ואילו החמה היא פנימית, "וחמתו בערה בו", ואינה גלויה. אומר ה': תחילה אעשה באף, אף שאין בו חמה, והאף לבדו אינו מסוכן; ואחר כך אעשה בחמה, ובזה כבר יש סכנה, שכן זה כעס פנימי. ועל ידי זה אעשה נקם בגויים שלא יהיו מוכנים לשמוע ולקבל עליהם את עבודת ה'.
הפרק פותח בבית לחם אפרתה, מקום צמיחת מלכות דוד, ומלמד שדווקא הצעיר והנמאס נבחר למלוכה, ושמוצאותיו של המשיח מקדם מימי עולם. לפי המלבי"ם מתאר הפרק שני שלבים בגאולה: תחילה משיח בן יוסף ועשרת השבטים, שיילחמו את המלחמות ויביאו את הגאולה הפיזית, ובית יהודה יהיו טפלים להם עד שיסתיים קיבוץ הגלויות; ואחר כך יעמוד משיח בן דוד וירעה "בעוז ה' בגאון שם ה' אלהיו" - מלכות רוחנית שתתפשט עד אפסי ארץ לא בחרב אלא בכוח השלום, וזו גדולתה. באותם ימים תהיה שארית יעקב כטל מאת ה', מקבלת שפע ישיר בלא שרי מעלה ומשפיעה על העמים כרביבים על העשב בלי לקבל מהם דבר, ולא תקווה לאיש ולא תייחל לאדם אלא לבורא בלבד. כנגד הגויים הרבים תהיה כאריה, וכנגד העמים המסודרים ככפיר האורב במעונתו, עד שיכרתו הצרים והאויבים. ואז יכרית ה' סוסים ומרכבות, ערי נשק ומבצרים, כשפים ומעוננים, פסילים ואשרים - עולם שאין בו צורך במלחמה ואין בו אחיזה לעבודה זרה; ובגויים שלא ישמעו ולא יקבלו עול מלכות שמיים יעשה ה' נקם באף ובחמה.