פתיחה: נבואת אחרית הימים שגם ישעיהו התנבא בה
פרק ד' במיכה פותח בנבואה המוכרת לנו גם מספר ישעיהו פרק ב', בשינויי לשון. הכלל הידוע הוא ש"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד", ולכן נמצא כאן הבדלי ניסוח, שעל חלקם עומד המלבי"ם ומבאר, ומתוך כך נבין מדוע זה התבטא כך וזה התבטא באופן אחר. (את הביאור המפורט על פי המלבי"ם בישעיהו פרק ב' כבר למדנו במקומו.)
המלבי"ם מסביר שהפרק הזה הוא המשך ישיר של הפרק הקודם. הפרק הקודם נחתם ב"לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער" - תיאור של ההווה, כתוצאה מעוונות עם ישראל. כעת הנביא אומר: זהו ההווה, אבל יש יעד באחרית הימים. ירושלים תשוב ותיבנה ותיכונן, על ידי שאנחנו נלך בשם ה' אלוקינו ונשליך מעלינו את רוע המעשים, כפי שנראה בהמשך הפרק.
"נכון בראש ההרים" - גובה או כבוד?
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית־יְהֹוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים׃
המקום שעליו יעמוד בית המקדש יהיה נכון בראש ההרים, ונישא מכוח הגבעות שמתחתיו - הר על גבי גבעות, ולכן גבוה עוד יותר. והנה לכאורה להגיע למקום גבוה קשה יותר, ובכל זאת אומר הנביא "ונהרו עליו עמים". באופן טבעי נהר יורד ונמשך למקום נמוך, וכאן הגם שההר גבוה ונישא, העמים ינהרו אליו - לא כנהר המושך למקום נמוך, אלא נמשכים אל מקום גבוה.
הרד"ק מסביר שאין הכוונה שההר יגבה פיזית, אלא זו מטפורה: הגויים ינשאו ויכבדו את בית ה' ויבואו לעבוד בו. ההרים והגבעות הנישאות היו המקומות שבהם העמידו הגויים את עבודתם הזרה, וכעת הם יזנחו את כל אותם הרים, ובעיניהם יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות - חשוב ומעולה יותר מכל אותן גבעות. המשמעות היא בבחינת הכבוד שיתנו להר בית ה' ולבית המקדש, ולא גובה פיזי.
"ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו"
וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל־הַר־יְהֹוָה וְאֶל־בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר־יְהֹוָה מִירוּשָׁלָ͏ִם׃
הגויים יאמרו זה לזה: בואו ונעלה אל הר ה', ומשם לבית המקדש. המלבי"ם מבאר בכמה מקומות את ההבדל בין "דרך" לבין "אורח": דרך היא הכביש הראשי, ואורח הוא הנתיב המתפצל ממנו ("ילכו אורחות עקלקלות"). לכן: "ויורנו מדרכיו" - יורו לנו את הדרך המרכזית, את שורשי הדת ויסודותיה; "ונלכה באורחותיו" - את הפרטים, את הענפים והסעיפים, כבר אנחנו מעצמנו נלמד ונקיים.
וכל זה מדוע? "כי מציון תצא תורה" - שם יושבים הסנהדרין, ומשם תצא תורה לכל העולם. "ודבר ה' מירושלים" - זו הנבואה, והיות שהנביאים לא היו דווקא בבית המקדש אלא פזורים בכל העיר, לכן דבר ה' יוצא מכלל ירושלים.
"עמים" ו"גויים" - מדוע מיכה הפך את הסדר
המלבי"ם עומד על כך שבישעיהו כתוב "ונהרו אליו כל הגויים והלכו עמים רבים", ואילו אצלנו כתוב הפוך: "ונהרו עליו עמים" ו"והלכו גויים רבים". ואין זה בכדי. המלבי"ם נאמן לפירושו בכמה מקומות שיש הבדל בין גויים לעמים: "עמים" הם אומות מסודרות, עם חוק ומשפט ומערכת ממשל מסודרת; "גויים" הם אומות פחותות, מעין ערב רב. בלשון ימינו: אירופה לעומת מדינות עולם שלישי, שגם בהן יש סוג של שלטון, אבל בפועל כאילו אין שלטון.
"נהירה" היא המשכות טבעית, כמים הנמשכים מאליהם, בלי הכנה. "הליכה" היא דבר מתוכנן, שבו מתוועדים זה עם זה ואומרים "לכו ונעלה", ומכיוון שיש להם מלך, הליכתם היא בדרך הנהגה מסודרת עם מלכם. לכן בישעיהו: הגויים הפחותים ינהרו מאליהם, והעמים החשובים ילכו בהליכה מתוכננת. אומר מיכה: זה נכון בהתחלה, אבל לאחר מכן גם העמים החשובים ינהרו וימשכו בטבע, ולכן כאן "ונהרו עליו עמים"; וגם הגויים הפחותים יתוועדו וילכו כדי ללמוד את דרכי ההנהגה. ויותר מזה: מיכה אומר "ונהרו עליו" - על ההר עצמו, שזה יותר מהימשכות אליו, וזו כבר דרגה נוספת בהתקרבות הגויים אל עבודת ה'.
ביטול סיבות המלחמה
וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד־רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא־יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב וְלֹא־יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה׃
מיהו השופט? לא הוזכר שמו, והכוונה למלך המשיח. רש"י מסביר שהמשפט כאן הוא במובן של תוכחה - הוא יוכיח את העמים על הנהגותיהם. המלבי"ם מבאר שעל ידי מלך המשיח יתבטלו הסיבות שבגללן היו מלחמות בין האומות, וממילא יתבטלו המלחמות עצמן. וכעת מפרט המלבי"ם כיצד.
הסיבה הקלאסית למלחמות היא חילוק הדת והאמונה. היינו בטוחים שמלחמות דת שייכות לתקופות פגאניות של עובדי אלילים, ושבמאה ה-21 אופי המלחמות יהיה אחר. אך המציאות מוכיחה אחרת: המלחמה העיקרית המשתוללת היום בעולם, על כל גרורותיה, היא מלחמת דת - מלחמת המוסלמים בכופרים ובנוצרים, בין אם איראן מול המעצמות ובין אם פלגים בתוך סוריה. ולא בכדי אירופה כה נגד ישראל: יש שם שנאת דת עמוקה מאוד ליהודים, ואנו זוכרים זאת מתקופות הפוגרומים והרציחות, שבהם יד הכמרים הייתה תמיד במעל - מסיתים ושותפים מרכזיים, מתוך שראו צורך לנקום את מיתתו של אותו האיש. התפיסה הנוצרית היא תפיסה דתית הרבה יותר משאר האומות, ולכן גם המלחמה שם נושאת אופי דתי. סיבה זו תתבטל: "כי מציון תצא תורה" - תהיה תורה אחת לכלל העולם, לא לזה תורה כזו ולזה תורה אחרת, וממילא בטלה הסיבה העיקרית למלחמה.
סיבה שנייה: לעיתים המלחמה פורצת בגלל דין ודברים בין אומה לאומה, וההכרעה נעשית בכוח החרב - החרב מכריעה מי צודק או מי גובר. על זה נאמר "ושפט בין עמים רבים": בכל נושא שיש בו דין ודברים - על טריטוריה או על אלף ואחד עניינים - לא החרב תכריע, אלא מלך המשיח ישפוט ויכריע מיהו הצודק.
סיבה שלישית: מרד בתוך המדינה עצמה (סוריה כמשל). על זה נאמר "והוכיח לגויים עצומים" - המשיח יוכיח אותם ויישר את דרכיהם על ידי תוכחתו. ומתוך כך "וכתתו חרבותיהם לאיתים" - החרב שנועדה לרצוח תשמש למלאכה, כאת וכמעדר. "ולא ילמדון עוד מלחמה" - יבטלו את כל המוסדות והאקדמיות שבהם לומדים תכסיסי מלחמה וכלליה, כי לא תהיה כלל מלחמה.
כבר אמר מי שאמר בשעתו: חלק מההסכם בין ארצות הברית לסוריה היה פירוק נשק, והייתה שם כמות עצומה של מתכות יקרות ומתוחכמות שמהן יוצרו טילים - טיטניום ועוד. ומה עשו בהן? יצרו מהן עטים, עטי פרקר וכדומה. ואמר מי שאמר שזו התגשמות הנבואה "וכתתו חרבותם לאיתים" - מהחרבות עשו עטים.
"איש תחת גפנו" - ביטול המלחמה הכלכלית
וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי־פִי יְהֹוָה צְבָאוֹת דִּבֵּר׃
כאן מתבטלת סיבה נוספת: ריב ומדון מחמת חסרון לחם. יש שאומה כובשת אומה אחרת מסיבות כלכליות - כעיראק שנכנסה להרפתקה מול כווית בגלל שדות הנפט. וארצות הברית שמיהרה להגן על הכוויתים, לא מאהבתם ממש, אלא מחשש שמחירי הנפט יאמירו. האמריקאי מוכן שתפגע לו בכל, רק לא בכיס; יש שם אלוה ששמו אלוהי כסף ואלוהי זהב, וזהו האלוה האמריקאי. בשבילו הייתה אמריקה מוכנה להקיז את דם חייליה ולהתבוסס, ועדיין היא מתבוססת בכל מקום שבו היא חוששת לפגיעה כלכלית.
אומר הנביא: גם זו לא תהיה עוד סיבה שיפשטו ידיהם בגדוד - כמו שמצאנו אצל דוד, שכשאמרו לו "עמך ישראל צריכים פרנסה", השיב להם "פשטו ידיכם בגדוד". ולמה לא? "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד" - כשלכל אחד יש שפע ופרנסה, ממילא אין מחריד, יש מספיק לכולם ואין על מה לריב.
ונשים לב לדיוק הלשון: "ושפט בין עמים רבים והוכיח לגויים עצומים". העמים הם בעלי מלך, שלטון חוק ומוסדות משפט, ולכאורה אינם זקוקים למשפטו של מלך המשיח ולא ישמעו לו - ובכל זאת "ושפט בין עמים רבים", הגם שהם ממלכה מסודרת, הוא ישפוט ביניהם. והגויים הפחותים אינם שומעים מוסר ואינם מקבלים תוכחת - ובכל זאת "והוכיח לגויים עצומים", גם הפחותים יקבלו תוכחה. הרי זה היפך הטבע.
"ואנחנו נלך בשם ה' אלוקינו" - זכותנו לעתיד לבוא
כִּי כׇּל־הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם־יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד׃
רש"י מסביר "ילכו איש בשם אלוהיו" - ילכו לאבדון על שעבדו עבודת כוכבים, וכן תרגום יונתן: ילכו לגיהנום על שהלכו בשם אלוהיהם. אבל אנחנו נלך בשם ה' אלוקינו - לנו יש נצח, לעולם ועד.
המלבי"ם מבאר באופן אחר: הפסוק בא להסביר מאיזו זכות נזכה לכל השפע הזה לעתיד לבוא. התשובה: מפני שבכל אורך הגלות, בשעה שכל העמים הולכים איש בשם אלוהיו, כל אומה עם עבודתה הזרה ועם האידיאות שלה - אנחנו הולכים בשם ה' אלוקינו לעולם ועד, באופן נצחי, ואת מצוותיך לא שכחנו. משום כך נהיה ראויים לכל הכבוד הגדול הזה. וכלשון הרד"ק: אף על פי שהחריב את הבית והגלנו מארצו, לא נמיר אלוהינו באל אחר אלא נלך בשמו כל הימים, כמו שנאמר "אם שכחנו שם אלוהינו ונפרוש כפינו לאל זר" - לא שכחנו את שם אלוקינו, שעליו הורגנו כל היום. ולכן באחרית הימים תצא התורה ודבר ה' מירושלים לכל העולם.
"אוספה הצולעה והנדחה אקבצה" - עשרת השבטים מול יהודה
בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם־יְהֹוָה אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי׃
המלבי"ם הסביר כבר בישעיהו פרק י"א, "ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ", שיש הבדל בין יהודה לישראל. יהודה הם שני השבטים, יהודה ובנימין שהיו בירושלים (וגם שבט לוי), וכולנו היום מיוחסים אליהם. לעומתם עשרת השבטים גלו בגלות הראשונה, גלות שומרון, לחלח וחבור ונהר גוזן, למקומות שמעבר להרי החושך, ואין לנו היום שום ידיעה על מקומם. מה שברור: הם לא נפוצו על פני כל העולם, הם מרוכזים. לעומת זאת גלות יהודה, גלות ירושלים שהייתה שנים לאחר מכן, נפוצה על פני כל העולם, ועד היום אפשר למצוא יהודים בקצה הגלובוס - וזה מהגלות השנייה. יש דעה שעשרת השבטים לא יחזרו, והדעה המקובלת לנו שהם עתידים לחזור.
מכאן ההבדל בלשון: "אסיפה" נאמרת על מי שאינו מפוזר בפיזור גדול, אלא רק נדחה ממקומו וצריך להכניסו פנימה - כמו "ויאסוף רגליו אל המיטה" אצל יעקב. "קיבוץ" נאמר על דבר המפוזר לרסיסים רבים ולחלקים רבים. לכן "אוספה הצולעה" - אלו עשרת השבטים, שאינם זקוקים לקיבוץ אלא רק לאסיפה.
ולמה נקראים "צולעה"? כצאן הצולעת על ירכה. הצולע אין לו עמידה יציבה, הוא מתנדנד כל הזמן, ואין רגליו עומדות במישור הדת והאמונה. עשרת השבטים לא נשארו דבוקים בתורת ה' - הם עבדו עבודה זרה, עשו את העגלים ואת כל התועבות, ובגלל זה גלו, ולכן הם "צולעה". לעומתם יהודה ובנימין, שהם אנחנו, נשארנו דבוקים בתורת ה' ובמצוות.
הסבר נוסף לשם "צולעה": מפני שהם נמצאים בצלע כדור הארץ, ולא נודע מקומם איה. "צלע" היא זווית, כצלעות המשכן, והם באיזו זווית שאיננו יודעים היכן היא - וכשיבוא המשיח יגלה לנו. ואל תשאל: הרי היום אנתרופולוגים וחוקרים יודעים הכול - זו אשליה. כשיבוא המשיח ויגלה, פתאום תגלה כמה הם לא ידעו. הרי חקר החי, שרבים בטוחים שהגיע לתכליתו, ולפני מספר שנים מצאו דג חדש לגמרי לחוקרים, פעם ראשונה שהם רואים כזה דג - יש הפתעות גם לחוקרים. והדוגמה הקלאסית היא גן עדן: אדם הראשון היה בארץ, גן עדן התחתון איננו בשמיים, ואף לאחר שגורש נצרך להט החרב המתהפכת כדי להבטיח שלא ישוב לשם. והיכן הוא? נעלם מעינינו. לא כל דבר שקיים כאן בהכרח שתראה אותו. כך גם עשרת השבטים - קיימים, ואיננו יודעים היכן. יבוא המשיח ויאסוף את הצולעה, אלה הצולעים מבחינה רוחנית ואלה הנמצאים בצלע העולם. וכן נאמר בצפניה "והושעתי את הצולעה", ושם מדובר בישועת הנפש - שהם רחוקים מבחינה רוחנית והוא יושיעם ויקבצם.
לעומת זאת יהודה ובנימין נפוצו לארבע רוחות השמיים, ועליהם נאמר "והנדחה אקבצה" - אותם צריך לקבץ, כי קיבוץ נאמר תמיד על דבר מפוזר ומפורד לרסיסים. "ואשר הרעותי" - שבט יהודה עבר רעות וצרות רבות בארצות פיזוריו: רדיפות, רציחות, פוגרומים, אוטו דה פה, גירושים. הרעות שבבית שני על ידי היוונים (שהרי עשרת השבטים לא עלו לבית שני), ואחר כך על ידי הרומאים בחורבן, ואחר כך לכל אורך הגלות. אומר הקדוש ברוך הוא: את כל הנדחה הזאת מיהודה, שנדחו בקצוות העולם, אקבץ אחד מעיר ושניים ממשפחה עד שישובו לארצם.
"ושמתי את הצולעה לשארית"
וְשַׂמְתִּי אֶת־הַצֹּלֵעָה לִשְׁאֵרִית וְהַנַּהֲלָאָה לְגוֹי עָצוּם וּמָלַךְ יְהֹוָה עֲלֵיהֶם בְּהַר צִיּוֹן מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם׃
הרד"ק מבאר "לשארית" - שלא יכלו בגלות, יישאר מהם שארית ויחזרו לארצם. ו"הנהלאה" היא הנדחה שהזכרנו, מלשון שגורשו הלאה, וכתרגום: הנהלאה כמו הנדחה, מבדרא - המפוזרים שנדחו.
הרד"ק מביא פירוש בשם אביו, ש"הנהלאה" היא החזקה והשמנה שבעדר. הרועה היה מעמיד בראש העדר עז חזקה ובריאה שתמשוך אחריה את כל העדר. (ובזמנו, כשהרב עובדיה יוסף זצ"ל רצה לרדת על ראש הממשלה, אמר שכשיש לרועה משהו נגד העדר, הוא שם להם בראשם עז עיוורת - והכינוי דבק.) לפי זה: הצולעה שאינה יכולה ללכת - אחזק אותה; והנהלאה שכבר חזקה והולכת בראש - אוסיף על כוחה ואשים אותה לגוי עצום.
המלבי"ם מפרש לפי הקו שהסברנו: עשרת השבטים הם הצולעה, שנאבדו לנו לחלוטין ונראים כאילו אינם במציאות ונעשו ככל הגויים - אותם אשים לשארית, שיתגלו ותישאר מהם שארית. והנהלאה זה שבט יהודה, שכבר הוא שארית ישראל וקיים, אלא שהוא דחוי הלאה, נדחה מגוי אל גוי וממקום למקום, חלוש ומוכה בגירושים, בשמדות וברציחות - ואותו אשים לגוי עצום. "ומלך ה' עליהם": ראשית, הם יהיו תחת מלכות ה' והשגחתו; שנית, המלוכה תהיה בהר ציון; שלישית, זו תהיה מלוכה נצחית - מעת הגאולה ועד לנצח, לא יגלו עוד.
"מגדל עדר" - שלבי הגאולה
וְאַתָּה מִגְדַּל־עֵדֶר עֹפֶל בַּת־צִיּוֹן עָדֶיךָ תֵּאתֶה וּבָאָה הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשֹׁנָה מַמְלֶכֶת לְבַת יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
על מי מדבר הנביא? יש כאן כמה ביאורים. תרגום יונתן מתרגם: "ואת משיחא דישראל דטמיר מן קדם חובכן דכנשתא דציון" - אתה, משיח ישראל, שנחבא ונסתר מפני עוונותיה של כנסת ציון. "עופל" כמו אופל, וכדברי הרד"ק מלשון נחבא, טמיר ונעלם.
רש"י מביא פירוש נוסף: "מגדל עדר" הוא בית המקדש, ו"עופל" הוא מגדל עוז ("עופל ובוחן") - בית המקדש שהוא מגדל עוז לנו, שבו אנו עובדים את הקדוש ברוך הוא ונסתרים בכנפי ה' יתברך. "ובאה הממשלה הראשונה" - תבוא הממשלה שלמה כולה לירושלים כאשר הייתה בתחילה, "ממלכת לבת ירושלים" - כשלטון בית דוד, שיחזור ויתקיים שוב.
הרד"ק מסביר ש"מגדל עדר" הוא מגדל דוד, ונקרא כך מפני שישראל נמשלו לעדר צאן, כפי שמצאנו בכמה מקומות שעם ישראל הם עדר צאן שה' יקבצם; וציון וירושלים הן המקום שכלל ישראל התאספו בו שלוש פעמים בשנה, והיו שם כעדר בתוך הדיר.
המלבי"ם מבאר ש"מגדל עדר" הוא הר ציון: אתה, הר ציון, תהיה בתחילה כמגדל של העדר - אותו עדר של הצולעה והנדחה שאותו מרכזים. מגדל צאן אינו מבצר אדיר, אבל כך זה יתחיל; ואחר כך תהיה "עופל", מבצר חזק. ובזה רמוזים שלבי התנוצצות אור הגאולה בשלוש דרגות: תחילה "בת ציון עדיך תאתה" - הגלויות יתחילו להתקבץ, גלות יהודה ובנימין שהם בת ציון, אלה שגלו מבית שני. אחר כך "ובאה הממשלה הראשונה" - ממשלה קטנה, קצת הנהגה, כמו שהיה לישראל לפני מלוך מלך, בתקופת השופטים שהשופטים מנהיגים אותם. ובפשטות הוא מדבר על התקופה שלנו; ושימו לב שהמלבי"ם כתב זאת לפני קרוב ל-150 עד 200 שנה, וכבר אז דיבר על התחלה איטית, ממשלה קטנה של שופטים ומנהיגים. ובשלב השלישי "ממלכת לבת ירושלים" - כבר לא ממשלה אלא ממלכה, מלוכה גמורה, מלכות בית דוד, וימלוך מלך המשיח במלוכה שלמה, כמובא ביחזקאל פרק ל"ד. מלכות בית דוד תתגלה בהדרגה, הגאולה באה קמעא קמעא, כאיילת השחר ההולכת ומתנוצצת: בתחילה במדרגת שופט בלבד, עד שתהיה להם המלוכה.
ומוסיף המלבי"ם דיוק בלשון: יש כאן שני ביטויי ביאה - "תאתה" ו"ובאה" ("אתא", "אתת", כלשון הארמית "אזל ואתא", וכן "יאתיו חשמנים מני מצרים"). "תאתה" מבטא ביאה מוחלטת, ו"באה" ביאה שאינה גמורה. לכן "בת ציון עדיך תאתה" - ביאה מוחלטת; ואילו הממשלה תבוא בהדרגה, בכל פעם יותר ויותר, עד שתהיה בגדר מלכות. וזהו ההבדל בין "באה" ל"וּבָאָה": "באה" בעבר, "ובאה" - הולכת ובאה. ולכן טעם המילה "ובאה" מלרע, לומר לך שהממשלה תבוא בביאה איטית, לא בבת אחת ולא במעשה אחד.
חזרה אל ההווה: "למה תריעי רע"
עַתָּה לָמָּה תָרִיעִי רֵעַ הֲמֶלֶךְ אֵין־בָּךְ אִם־יוֹעֲצֵךְ אָבָד כִּי־הֶחֱזִיקֵךְ חִיל כַּיּוֹלֵדָה׃
לאחר שהודיע מה יהיה באחרית הימים, אומר המלבי"ם, חוזר הנביא לדבר במה שסיים בו את הפרק הקודם: "בגללכם ציון שדה תחרש". וכך אנו רואים הרבה בדברי הנביאים - דברי תוכחה ודברי נחמה לסירוגין, סתירות וליטופים. וזאת כדי למצוא אוזן קשבת אצל העם, שלא יישברו. זו גם דרך חינוכית נכונה: שמאל דוחה לבדה אינה דרך, צריך שתהיה גם ימין מקרבת - לומר לו אם תלך בדרך זו יהיה לך כך וכך הפסד, ומצד שני, ראה אילו ייעודים והבטחות מצפים לך וכמה כדאי לך.
כעת הנביא רואה בנבואתו את שיתרחש בימי יהויקים וצדקיהו, שעדיין לא היו, כיצד הם גולים לבבל. "עתה למה תריעי רע" - מלשון להתרועע, תרועת שבר. וכי אין בך מלך? וכי אבד יועצך? עדיין יש לך מלך ועדיין יש לך יועצים - ואף על פי כן "החזיקך חיל כיולדה". היולדה, בשעה שהוולד צריך לצאת ממעיה, אוחזים אותה חיל וחבלים: "חיל" מלשון התחלחלות ופחד, ו"חבלים" הם כאבי הלידה, ואין אלה "חבלים נפלו לי בנעימים". והנמשל: היא מוכנה כביכול ללידה, ומהי הלידה? שיפתחו שערי העיר ויצאו בגולה. וכשם שכאשר התינוק יוצא יוצאים עמו דמים רבים, כך יהיה חלילה שפך דם רב בעיר בצאתם לגולה. אומר להם הנביא: יש לך מלך, יש לך יועצים - אדרבה, חזרו בתשובה ותקנו דרכיכם, ולא יקרה הרע.
"ובאת עד בבל שם תנצלי"
חוּלִי וָגֹחִי בַּת־צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה כִּי־עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה וּבָאת עַד־בָּבֶל שָׁם תִּנָּצֵלִי שָׁם יִגְאָלֵךְ יְהֹוָה מִכַּף אֹיְבָיִךְ׃
"חולי" מלשון חלחלה. "וגוחי" - רש"י מפרש מלשון כריעה ושחייה, כלשון "כותל הגוחה לרבים". המלבי"ם מבאר לפי המשל של הוצאת הוולד מן הבטן, מלשון גחון. (ולא כל כך ברור מדוע הגדיר זאת כשוכבת על גחונה, שהרי אישה יולדת אינה שוכבת על גחונה; אולי כוונתו לוולד שהוא על גחונו, או כפירוש רש"י שהיא כופפת עצמה.)
"כי עתה תצאי מקריה" - כהוצאת הוולד מן הבטן, כך תגורשו מן העיר. "ושכנת בשדה" - כשהנביא אמר להם למסור עצמם ביד מלך בבל, כלומר לא להיאבק בו, לא הקשיבו לו; חלקם הלכו למצרים ולשאר האומות שמסביב כדי להציל את עצמם, ואלה "שכנו בשדה". "ובאת עד בבל" - זו הקבוצה השנייה, שנשארו כאן ולבסוף גלו לבבל. "שם תנצלי" - דווקא שם, כי אלה ששכנו בשדה נהרגו על ידי הכשדים, ומי שניצל היו אלה ששמעו לדבר הנביא וגלו לבבל, כפי שאמר להם שיהיה להם שם קיום. "שם יגאלך ה' מכף אויביך" - שכן גולי בבל, כאשר נתן כורש רשות לבנות את בית המקדש, חזרו ונגאלו; ואילו גולי מצרים, שחשבו לברוח מגזירת האלוקים, תפסום האויבים בשדה והרגום הכשדים.
ומוסיף המלבי"ם: פעמים רבות אנו מוצאים את ביטוי הלידה לתיאור בקיעת העיר. כשם שבלידה התינוק בוקע ויוצא מן החומות שסביבו, כך בבקיעת העיר העם בוקע ויוצא מן החומות שסביבו; וכשם שבלידה יש יציאת דמים, כך פעמים רבות החומות נבקעות והעם יוצא בגולה מתוך שפך דם רב.
"נאספו עלייך גויים רבים"
וְעַתָּה נֶאֶסְפוּ עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים הָאֹמְרִים תֶּחֱנָף וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ׃
האבן עזרא מביא שיש אומרים שזה לעתיד לבוא בזמן המשיח, ומביא בשם רבי משה הכהן שהדברים אמורים על בית שני, והמושל המדובר הוא זרובבל. גם המלבי"ם מסביר שמדובר בבית שני: לאחר גאולתם בימי כורש ושובם לבנות את הבית, נאספו עליהם גויים רבים - כיוונים, בערך באמצע ימי בית שני שהתקיים כ-420 שנה, ואחר כך רומי שהחריבה לבסוף את בית המקדש. ואחר כך, לכל אורך הגלות, נאספו עלינו גויים רבים, עד האסיפה האחרונה שתחתום את הכול - מלחמת גוג, ראש משך ותובל ותירס. כל זה כלול ב"ועתה נאספו עלייך גויים רבים": כמה וכמה פעמים יתאספו כנגדנו.
ומה הם אומרים? המלבי"ם מבאר שהאסיפות הללו היו בשתי צורות. פעמים רצו לקחת אותנו לעבדים ולשעבד אותנו להם, שנהיה נכנעים להם כעבד המחניף לאדוניו - וזהו "האומרים תחנף", שנתחנף אליהם ונהיה עבדיהם, כבימי היוונים וכבימי רומי שרצו שעם ישראל יהיה להם למס עובד. ופעמים הם באים בטענת "ותחז בציון עינינו": הם בטוחים שמה שראו הנביאים במחזותיהם נאמר עליהם. הישמעאלים בטוחים שהגאולה וכל הכרוך בה נאמרה עליהם, ואצלם בכתובים עקידת יצחק מופיעה כעקידת ישמעאל, ובמקום הר בית ה' ודאי צריך לעמוד מסגד, שהרי מוחמד קיבל לדעתם עדכונים ושדרוגים לתורת משה והם הממשיכים האמיתיים. וכך בדיוק חשבו וחושבים גם הנוצרים: ה' מחה את עם ישראל וזרק אותם מארצם, והממשיכים האמיתיים זה אנחנו. ומשום כך יבואו לכבוש את ירושלים, כי הם בטוחים שהיא מגיעה להם, וכך יבוא גם חיל גוג ומגוג - בטוחים שהמחזות שראו הנביאים נאמרו עליהם.
"לא ידעו מחשבות ה' ולא הבינו עצתו"
וְהֵמָּה לֹא יָדְעוּ מַחְשְׁבוֹת יְהֹוָה וְלֹא הֵבִינוּ עֲצָתוֹ כִּי קִבְּצָם כֶּעָמִיר גֹּרְנָה׃
הכוונה הכללית: הם אינם מבינים שכל בואם למלחמה אינו כדי לכבוש ולהצליח, אלא כמו שאומר הכתוב "ושמתי חחים בלחייך" - הקדוש ברוך הוא משך אותם לכאן כדי להפילם כאן. הם אינם יודעים שכל התוכנית נועדה להזיק להם; הם בטוחים שהם באים לקיים בעצמם את דברי הנביאים או לשעבד אותנו, ואינם מבינים שכלל וכלל לא זה העניין.
וכאן מדקדק המלבי"ם דקדוק נפלא בלשון הקודש, שהוא מבארו בכמה מקומות. יש הבדל בין "מחשבה" ל"עצה", ויש הבדל בין "ידיעה" ל"הבנה". "עצת ה'" היא התכלית - לאן רוצים להגיע, מה תהיה השורה התחתונה. "מחשבות ה'" הם האמצעים שבהם הקדוש ברוך הוא פועל כדי להביא את התכלית. הגויים המתאספים על ציון אינם מבינים שהתקבצותם היא ממחשבות ה', שזהו האמצעי להגיע אל התכלית, "ולא הבינו עצתו" - אינם מבינים שכל זה כדי שתתקיים עצתו של הקדוש ברוך הוא באחרית הימים.
ומהי עצתו? שה' ישפוט אותם על מעשיהם וידון אותם על כל מה שרדפו את עם ישראל; ושם בארץ ישראל יכירו את דת האמת וישובו אל הדרך הנכונה והישרה. על ידי האותות והמופתים, אלה שיישארו מגוג ומן האומות הבאות להילחם, ישובו אל האמונה האמיתית; והרשעים, כלשון המלבי"ם, יכלו כמוץ יסוער מגורן.
ומהו ההבדל בין ידיעה להבנה? ידיעה היא דבר שהושג בחוש - ראיתי בעיניים, ולכן יש לי ידיעה ברורה. הבנה היא בשכל. לכן: מי שיודע את האמצעים יוכל להבין את התכלית, ומי שאינו יודע את האמצעים אינו יכול להבין את התכלית. דוגמה: כשאתה רואה מלך שאוסף את צבאו לכיוון מסוים של הגבול - את התוכניות עצמן אינך יודע, אבל את המחשבות, את האמצעים, אתה יודע בחושיך, שהרי ראית את הצבא מתקבץ. ואז אתה יכול להבין בשכלך מה התכלית: לכבוש את המדינה השכנה. הוא לא אמר דבר, אולי זה רק תמרון - אבל אתה מבין לבדך מהי התכלית. וכאן: "המה לא ידעו מחשבות ה'", ולכן ממילא "לא הבינו עצתו" - לא הבינו בשכלם לאן כל זה מוביל.
"כי קיבצם כעמיר גורנה" - לא הבינו שאסף אותם כעמיר אל הגורן. כשם שמקבצים את העמיר בגורן כדי להסיר ממנו את המוץ ואת הקליפות ולהשאיר את התבואה, את הבר, את החלק המשובח - כך אסף אותם ה' אל הגורן כדי לדוש אותם שם, ועל ידי כך יוסר מהם המוץ, "והרשעים כמוץ" הקל, ותתברר התבואה: מהם יצאו גרי צדק ואלה שיכירו בדת האמת ויאמרו "לכו ונעלה אל הר ה'", כפי שראינו בתחילת הפרק.
"קומי ודושי בת ציון" - מלחמת גוג ומגוג
קוּמִי וָדוֹשִׁי בַת־צִיּוֹן כִּי־קַרְנֵךְ אָשִׂים בַּרְזֶל וּפַרְסֹתַיִךְ אָשִׂים נְחוּשָׁה וַהֲדִקּוֹת עַמִּים רַבִּים וְהַחֲרַמְתִּי לַיהֹוָה בִּצְעָם וְחֵילָם לַאֲדוֹן כׇּל־הָאָרֶץ׃
כעת מדבר הנביא על מלחמת גוג ומגוג. לאחר שאסף את הגויים כעמיר גורנה, כתבואה אל הגורן להסיר המוץ מן הבר, הוא מצווה את בת ציון, את עם ישראל, לדוש - כעגלה דשה. דישת התבואה נעשתה במורג שהיה קשור לבהמה, שגלגל את החיטה על הארץ, משפשף ומסיר את קליפתה; ולאחר החיכוך וההפרדה היו מגביהים וזורים לרוח, והמוץ הקל מתפזר, "כמוץ יסוער מגורן", והתבואה יורדת לארץ.
"כי קרנך אשים ברזל" - תוכלי לנצח בקרן ולנגח את המון גוג. "ופרסותייך אשים נחושה" - לצורך הדישה, לברר את הדגן מן המוץ, יהיו לך פרסות נחושה חזקות. "והדיקות עמים רבים" - כדי להסיר מהם את הקליפה צריך להדק, מלשון הידוק ודקדוק, כדריכה על עמים רבים עד שיישאר קמח נקי.
"והחרמתי לה' בצעם" - כל הבצע שבצעו עד היום, כל מה שלקחו וגזלו מעם ישראל לכל אורך הדורות, יהיה חרם והקדש לה', כממון הקדש, בבחינת "קודש ישראל לה'". "וחילם לאדון כל הארץ" - וגם הרכוש שלא בצעו מעם ישראל, אמנם לא יהיה בגדר חרם, אבל יהיה לה' מצד שהוא אדון כל הארץ והכול שייך לריבונו של עולם. ומבאר המלבי"ם את ההבדל: "בצע" הוא מה שאדם הרוויח שלא במשפט, כלשון "כן אורחות כל בוצע בצע", שלקח שלא בדין ובצדק; ו"חיל" הוא מה שקיבץ בדין ובצדק.
"בת גדוד" - גמול על הביזיונות
עַתָּה תִּתְגֹּדְדִי בַת־גְּדוּד מָצוֹר שָׂם עָלֵינוּ בַּשֵּׁבֶט יַכּוּ עַל־הַלְּחִי אֵת שֹׁפֵט יִשְׂרָאֵל׃
בפסוק החותם את הפרק מתאר הנביא מי הן האומות שיתאספו על ירושלים ואותן ידושו ישראל. הגדוד שיבוא על ירושלים באחרית הימים הם בניהן של האומות שצרו על ירושלים והחריבוה בימי קדם - בניהם של אשור, של בבל, של רומי. "עתה תתגודדי בת גדוד" - הבת של אותו גדוד, צאצאיהם, יתגודדו עתה לבוא ולהילחם בנו. הם אלה ש"מצור שם עלינו" בימי קדם, וכעת יתגודדו בחיל גוג ומגוג.
ומיהו אותו גדוד ומה עשה אז? "בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל" - אבותיהם הכו את שופטי ישראל בשבט על הלחי. אומר המלבי"ם: הכאה על הלחי היא ביזיון, ומכת השבט אף היא ביזיון - להכות אדם במקל זה ביזיון. וכשיש שבט על הלחי, זהו ביזיון כפול: גם מקל וגם על הלחי. ואת זה עשו לשופטי ישראל, וכל שכן להמון העם.
ובמילים פשוטות: כעת הגיע הזמן להיפרע מן המכות והביזיונות שספגנו מן האומות. הנה "בת הגדוד" - הבת שלהם, ובפשוטו זה גלגול שלהם, אותן אומות ואותם אנשים עצמם, שכעת במלחמת גוג ישלמו את המחיר ואת הגמול המגיע להם על כל מעשיהם הרעים.
לסיכום:
הפרק פותח בחזון אחרית הימים: הר בית ה' נישא ומכובד בעיני כל העמים, גויים ועמים נוהרים והולכים אליו ללמוד את יסודות התורה מציון, ומלך המשיח מבטל את כל סיבות המלחמה - חילוקי דת, דין ודברים בין אומות, מרידות פנימיות ומצוקה כלכלית - עד ש"וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד". וזכותנו לכל זה: שבכל הגלות, בעוד כל העמים הולכים איש בשם אלוהיו, אנחנו הלכנו בשם ה' אלוקינו לעולם ועד. אחר כך מבטיח הנביא אסיפה לצולעה (עשרת השבטים) וקיבוץ לנדחה (גלות יהודה), ומתאר את הגאולה הבאה בשלבים: מגדל עדר, עופל, ממשלה קטנה, ולבסוף ממלכה גמורה של בית דוד. מכאן חוזר הנביא אל ההווה - חבלי הגלות לבבל וההצלה דווקא שם - ואל האסיפות של האומות עלינו לאורך הדורות, עד האסיפה האחרונה של גוג ומגוג, שאותם קיבץ ה' כעמיר גורנה: לדוש, לברר, להשאיר גרי צדק ולכלות את הרשעים כמוץ, ולהיפרע מבני אותם גדודים שביזו והכו את שופטי ישראל. כן יסייענו ה' במהרה תחזינה עינינו, אמן ואמן.