פתיחה: המשך התוכחה - ואתם תשפטו
פרק ג' במיכה ממשיך את התוכחה שהחל בה הנביא בפרק הקודם. הרד"ק מסביר שהנביא חוזר להוכיח את העם על שהיו עושקים, מרעים ומצרים לעניים, ובעיקר הוא פונה אל ראשי העם וקציניו: זהו תפקידכם, להציל גזול ועשוק מיד עושקו, ואם אין צדק ומשפט - התביעה עליכם. המלבי"ם מוסיף זווית נוספת: בפרק הקודם טען העם "הקצר רוח ה' אם אלה מעלליו" - וכי מעשינו כה נוראים עד שאין ה' יכול לסבול אותנו? ועל כך הנביא מפרט להם את מעשיהם, וכאן הוא הופך אותם עצמם לדיינים: אתם תשפטו ותכריעו האם ראוי להם העונש הזה בדין.
וָאֹמַר שִׁמְעוּ־נָא רָאשֵׁי יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לָכֶם לָדַעַת אֶת־הַמִּשְׁפָּט׃
אל מי בדיוק פונה הנביא? כפי שהזכרנו בפרק הקודם, "ישראל" גדול מ"יעקב": ישראל לשון שררה, ויעקב לשון עקב. כשהנביא מזכיר את שניהם, ישראל מכוון ליהודה ויעקב לעשרת השבטים, שומרון, שהיו בדרגה רוחנית נמוכה יותר. המלבי"ם מוסיף הבחנה בין "קצין" ל"מושל": מושל הוא מי שקיבלו אותו עליהם, אפילו יהיה שפל אנשים, והוא מושל בחוזקה - כמו "לה' המלוכה ומושל בגויים": על ישראל ה' מולך מפני שקיבלנו מלכותו, ואילו בגויים הוא מושל בחוזקה. קצין, לעומת זאת, הוא העומד בראש העם מצד מעלתו העצמית. מלכי יהודה ושריהם היתה להם חשיבות מצד עצמם, ואילו מלכי ישראל ושריהם רדו בעם בחוזקה ולא מצד מעלתם. לכן הוא פונה אל שתי הקבוצות כאחת: "ראשי יעקב" - שומרון, "וקציני בית ישראל" - יהודה. לכולכם אני אומר: הלוא לכם לדעת את המשפט, אתם תשפטו האם ה' עושה לעם ישראל כדין או לא.
שונאי טוב ואוהבי רע
שֹׂנְאֵי טוֹב וְאֹהֲבֵי רָע גֹּזְלֵי עוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם וּשְׁאֵרָם מֵעַל עַצְמוֹתָם׃
מעשיהם הם היפוכו הגמור של המשפט. בעמוס נאמר "שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט", וכאן בדיוק להפך: במקום לשנוא רע - שונאי טוב, ובמקום לאהוב טוב - אוהבי רע. והם גוזלים את העני מעורו, ואחר כך גם את השאר, את הבשר שמעל עצמותיו.
וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ וְאֶת־עַצְמֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ וּפָרְשׂוּ כַּאֲשֶׁר בַּסִּיר וּכְבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלָּחַת׃
לאחר שכבר אכלו את בשר העם והפשיטו את עורם, ושללו מהם כל מה שאפשר - עדיין אין די, ואת עצמותיהם פיצחו. המלבי"ם מדייק ש"לפצח" הוא תמיד פתיחה קטנה, כמו "פצה פיו" ו"אנוכי פציתי את פי" - פתח מעט. תחילה פיצחו את העצם כדי לראות אם נשאר בה מוח. וכשראה שאין די, "ופרשו כאשר בסיר" - לשון פריסה, חיתוך ושבירה לשניים, כמו "עוללים שאלו לחם פורש אין להם"; שהרי אי אפשר להכניס עצם רגל שלמה של בהמה לסיר, ולכן שוברים אותה. ואחר כך "וכבשר בתוך קלחת" - קלחת הוא סיר שמרתיחים בו, והעצמות נעשות רותחות עד שכל המוח שבתוכן יוצא החוצה. זו מליצה המתארת עד היכן הגיעו: לוחצים את העניים בממונם ובגופם עד דכדוכה של נפש.
אָז יִזְעֲקוּ אֶל־יְהוָה וְלֹא יַעֲנֶה אוֹתָם וְיַסְתֵּר פָּנָיו מֵהֶם בָּעֵת הַהִיא כַּאֲשֶׁר הֵרֵעוּ מַעַלְלֵיהֶם׃
כיוון שכאלה מעשיהם, כשתבוא עליהם הפורענות יבקשו לצעוק אל ה' שיצילם - ולא ייענו. ולא זו בלבד, אלא ה' יסתיר פניו מהם: יסיר את ההשגחה ויעזבם ביד המקרה. וזו נקודת התביעה: ראשי יעקב וקציני בית ישראל, שפטו אתם - האם יש כאן עוול? לאחר מעשים נוראים כאלה, "כאשר הרעו מעלליהם", כיצד אתם מעזים לשאול "אם אלה מעלליו", וכי מגיע לנו כך? ראו את מעלליכם, ומה שה' עושה לכם הוא המעט שבמעט של מידה כנגד מידה.
נביאי השקר - נבואות לפי התשלום
כֹּה אָמַר יְהוָה עַל־הַנְּבִיאִים הַמַּתְעִים אֶת־עַמִּי הַנֹּשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם וְקָרְאוּ שָׁלוֹם וַאֲשֶׁר לֹא־יִתֵּן עַל־פִּיהֶם וְקִדְּשׁוּ עָלָיו מִלְחָמָה׃
כנגד זה שלא רצו לשמוע לנביאי האמת, ואדרבה הקשיבו לנביאי השקר ונביאי הכזב, בא כאן דבר ה' על אותם נביאים המתעים את העם מדרך הטוב. ומדוע כדאי היה להיות נביא שקר? מעבר לשם ולכבוד - והפתגם אומר שעם כבוד לא קונים במכולת - היה כאן רווח ממשי: "הנושכים בשיניהם וקראו שלום". הנביא ידע היטב מה לומר לעם, ולעם תמיד אומרים שלום: מזרח תיכון חדש, ננגב חומוס בדמשק, חלון הזדמנויות לשלום אזורי וכדומה. ומה הם מרוויחים? נושכים בשיניהם - נותנים להם אוכל ופרנסה: אתה נביא טוב, אתה משלנו, הרי לך מזון. "ואשר לא יתן על פיהם" - מי שלא היה מוכן לזון את הנביא, "וקידשו עליו מלחמה", מיד היה מקבל נבואות רעות. כך מתרגם גם תרגום יונתן: נבואות כבקשתך.
והמלבי"ם מביא דוגמה נפלאה מבר הדיא שבפרק הרואה (והבאתי זאת גם במשנת החלומות): פותר חלומות היה, ואביי ורבא היו באים אליו. לאביי היה פותר לטובה ולרבא לרעה, ולמה? כי אביי שילם ורבא לא שילם. אותו חלום ממש, ושתי פתרונות הפוכים. "זה דרכם כסל למו" - כבר מימי נביאי השקר: מי שזן ומפרנס - נבואות טובות, ומי שלא - דברים רעים וקידשו עליו מלחמה.
לילה לחוזים, חשכה לקוסמים, ושקיעה לנביאים
לָכֵן לַיְלָה לָכֶם מֵחָזוֹן וְחָשְׁכָה לָכֶם מִקְּסֹם וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל־הַנְּבִיאִים וְקָדַר עֲלֵיהֶם הַיּוֹם׃
כאן מתנבא עליהם נבואת פורענות. המלבי"ם מבאר שהיו ביניהם שלושה סוגים: חוזים, קוסמים ונביאים, וכנגד כל אחד מכוון ביטוי אחר. החוזה טוען שראה מחזה בלילה, בחלומו - ולו נאמר "לילה לכם מחזון": מן החזון עצמו יבוא עליכם לילה, חושך ואפלה. הקוסמים עושים את קסמיהם במקום חשוך, כדי שלא יעלו על החוטים השקופים ועל הטכניקות - ולהם נאמר "וחשכה לכם מקסום": לא יועיל לכם עוד החושך שאתם מסתתרים בו, אלא אדרבה, מחמת הקסם עצמו תבוא עליכם חשכה. ונביאי השקר היו פוגשים את העם ביום, בשוק, ומתנבאים - ולהם נאמר "ובאה השמש על הנביאים", תשקע השמש עליהם. "באה השמש" פירושו שקיעה, כמו "וילן שם כי בא השמש" ו"ובא השמש וטהר" (הערב שמש); והמדרש דורש "כי בא השמש" - שהקב"ה כיבה אותה, ואין זה פשט. ולא זו בלבד שתשקע, אלא "וקדר עליהם היום": בעוד היום קיים והשמש ברקיע, יקדר עליהם היום. זה כלשון "באה השמש בצהריים", ביטוי לאסון שבא בטרם עת ובלא ציפייה: הצרה תבוא בטרם זמנה.
וּבֹשׁוּ הַחֹזִים וְחָפְרוּ הַקֹּסְמִים וְעָטוּ עַל־שָׂפָם כֻּלָּם כִּי אֵין מַעֲנֵה אֱלֹהִים׃
המלבי"ם מסביר תמיד שבושה פחותה מחפירה - "חפרו פניו" היא בושה גדולה יותר. ולכן אצל החוזים נאמר "ובושו", ואילו אצל הקוסמים, ששקרם גלוי יותר, נאמר "וחפרו": בושה גמורה. "ועטו על שפם כולם" - לשון "על שפם יעטה" נאמרת באבלות, והביטוי בא לרמז שהאבל אינו מדבר, שפתיו כמו נסתמו, כאילו אין לו שתי שפתיים. כך אומרת הגמרא: "אגרא דבי טמיא שתיקותא" - שכר בית האבל הוא השתיקה. והנה הנביאים הללו, שכל מעלתם בניב שפתיים, יעטו על שפם כאבלים ולא ידברו. והטעם: "כי אין מענה אלוהים" - כל מה שחזו וקסמו וניבאו לא היה מענה אלוהים כלל, אלא הכול משקר לבם.
ואולם אנוכי מלאתי כוח
וְאוּלָם אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹחַ אֶת־רוּחַ יְהוָה וּמִשְׁפָּט וּגְבוּרָה לְהַגִּיד לְיַעֲקֹב פִּשְׁעוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל חַטָּאתוֹ׃
אומר מיכה: אני איני כמותם. בפיהם אין מענה אלוהים, ואילו אני מלא כוח ברוח ה' הדובר בי; הקב"ה הוא המוסר לי את הנבואות, ולא קסם של כזב וחזון של שווא. הם מקדשים מלחמה על מי שאינו מאכיל אותם, ואילו אני מלאתי משפט - לדבר כפי הדין והאמת, את מה שהקב"ה מוסר בידי. ומלאתי גם גבורה, ולכן איני חושש מאף אדם, ואומר את הדברים גם כשהם קשים לשמיעה, כי דבר אלוקים הוא. ולכן איני ירא להגיד להם את פשעיהם ואת חטאיהם בגלוי. וגם כאן אותה חלוקה: "ליעקב פשעו" - שומרון ועשרת השבטים היו בגדר פושעים, ופושע עושה במזיד; "ולישראל חטאתו" - יהודה, שדרגתם גבוהה יותר וחטאיהם באו מצד התאווה, ולכן הם בגדר חטא ולא בגדר פשע.
המתעבים משפט והמעקשים את הישרה
שִׁמְעוּ־נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל־הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ׃
בפסוק הראשון ביקש מהם לשמוע ולהצדיק שדרכי ה' כולן בדין ובמשפט, וכעת הוא אומר: שמעו נא את מה שאני אומר לכם. "משפט", מגדיר המלבי"ם, הוא הדין הנימוסי - החוקים הקבועים, חוקי המדינה או חוקי התורה. "ישרה" אינה דין ואינה חוק, אלא מה שההיגיון והשכל הישר מחייבים. והם עוברים על שניהם: לא די שהם מתעבים את החוקים, הם גם מעקשים את השכל הישר.
ומדייק המלבי"ם: על המשפט נאמר לשון תיעוב, שכן חוק אפשר לתעב. אבל על היושר אי אפשר לומר "מתעב", שהרי דבר ישר ואמיתי שהשכל מורה עליו אין אדם יכול לתעב אותו. מה כן עושים? אם אינו מוצא חן בעיניי, אני מעקש אותו - מעקם אותו. דבר ישר מנסים להטות בדרכים עקומות: אין אני יכול לומר שאני מתעב את היושר, אלא רק לטעון שגם מעשיי מתאימים ליושר. וזהו "לעקש": לעקם את הכתוב או לעקם את המציאות כדי להתאימה למראית של יושר, וזה היפוכו של היושר.
בונה ציון בדמים - שני כיוונים
בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלַ͏ִם בְּעַוְלָה׃
רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל־יְהוָה יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ לֹא־תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה׃
הרד"ק מבאר שהנביא מוכיח כאן את הראשים והקצינים: אתם בונים את בתיכם בדמים, בגזל ובחמס שאתם עושים לעניים שאין בכוחם לעמוד כנגדכם. וגזל העני קרוי דם, שהרי אתה כמו שופך את דמו - אין לו מה לאכול. וכך אמר שלמה: "כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח" - הרי שגזלה נחשבת נטילת נפש. וכן "וקבע את קובעיהם נפש", קובעיהם מלשון גזל, כמו "אותי אתם קובעים הגוי כולו": מי שגוזל את ישראל - ה' נוטל נפשו, כי גזלת עני היא נטילת נפשו, אין לו במה להשיב נפשו.
ותרגום יונתן מתרגם "דבנן בתיהון בציון בדם אשיד ובירושלים בנכלין", ומכאן מדייק הרד"ק שהיו שופכי דמים ממש. כיצד? הם הרי הקצינים והשופטים, וכל תביעה מגיעה אליהם. היה בא אדם ותובע רוצח, הרוצח היה משלם מעט - והשופט היה מוציאו נקי וזכאי. נמצא שהכסף שבנית בו את ביתך הוא כסף של רצח; אנשים נרצחו בעבורו, והרוצח ממשיך לרצוח כי יש לו שופט שיזכה אותו תמורת סכום מסוים והעניין יסודר. נמצא שבנית את ביתך ממש על דמיהם של אותם נרצחים.
המלבי"ם מבאר בכיוון אחר: הנביא ממשיך להשיב לאותם טוענים "וכי מעשינו כה נוראים שיגלה אותנו ה'?". שואל אותם הנביא: האם אתם סבורים שהקב"ה בונה ציון בדמים וירושלים בעוולה? היעלה על הדעת שהקב"ה אוהב דמים? על איזה מצע אתם מבקשים שישאיר את בניין ירושלים ואתכם בתוכה - על המעשים הנוראים הללו? שהרי ראשיה, הממונים לעשות משפט, שופטים בשוחד. וכוהניה, הממונים להורות בענייני הלכה ותורה, מורים במחיר: שלם ותקבל הוראה, מה אתה רוצה - שאתיר? אתיר. שאאסור? אאסור. סיפרתי לכם על אותו אחד שנכנס לחנות בתל אביב ובדק חליפות, ושאל: תגיד, זה שעטנז? ענה לו המוכר: אין לך מה לדאוג, אצלי הכול שעטנז, אני רק שעטנז מוכר, כל הרבנים מבני ברק קונים ממני. שלם - ותקבל בדיוק את התשובה שאתה רוצה, הכול בהזמנה. ונביאיה בכסף יקסומו. ואיך אחרי כל זה הם נשענים על ה' ואומרים "הלוא ה' בקרבנו לא תבוא עלינו רעה"? הם היו אומרים: השכינה שורה בבית המקדש, "היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה", היעלה על הדעת שה' יחריב את ביתו? כך היו מרגיעים את נפשם.
ומהו ההבדל בין ציון לירושלים? המלבי"ם מבאר בכמה מקומות שציון היא עיקר מקום המלוכה, וירושלים היא העיר בכללותה. לכן "בונה ציון בדמים" מוסב על המלכים והמושלים, ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל, שבכוחם לשפוך דמים; ואילו "וירושלים בעוולה" מוסב על המון העם, שאין בכוחם לדמים אך לעוולה כוחם יפה. וכי כך יבנה ה' את עירו?
ציון שדה תחרש
לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַ͏ִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר׃
ההפך יקרה: ה' אינו בונה ציון בדמים, ואדרבה - ציון תיחרש כשדה. וככל שהמקום מקודש יותר, כך חורבנו גדול יותר, כדברי הרמב"ן. ציון תיחרש עד שתהיה כשדה; ירושלים אמנם לא תיחרש, אבל תהיה לעיים - בתיה ייפלו; והר הבית, מקום המקדש והמזבח, שממנו נותר רק הכותל המערבי, יהיה כבמות שביער - מקומות גבוהים בתוך יער שאיש אינו מגיע אליהם, ורק שועלים ופריצי חיות מהלכים בהם, שזה המקום החרב ביותר.
והסברנו בעבר בשם הרב פינקוס: מדוע היה עניין דווקא לחרוש את ציון? מפני שהחרישה מבטיחה שלא תיבנה עוד. כל עוד רואים את החורבן, את האבנים השרופות ואת שרידי בית המקדש - מתעורר הרצון לקום ולקומם ולבנות מחדש את חורבות ירושלים. אבל הם חרשו את ציון, ואחר כך שתלו דשא וצמחים, עשו גנות, בנו בית משפט עליון וכביש מנחם בגין. וברגע שיש תפאורה יפה - זה כבר מספיק לאדם.
מובא על אחד מגדולי ישראל, וכמדומני שהוא החזון איש, שלא היה הולך לכותל. שאלוהו: הרי מקום שלא זזה ממנו שכינה! השיב: אנשים מגיעים לכותל ומסתפקים בו, ואני איני מסתפק בכותל - אני רוצה שייבנה בית המקדש. אדם מגיע לכותל ושמח: מקום יפה, מואר בלילה, אורות החומות מבחוץ, הכול בנוי ונראה יפה - וזה מספיק, לא צריך יותר. אבל כשהכול חרב ושומם, מתעוררת שאיפה ובקשה פנימית שיחזור וייבנה. וכך מצאנו בבתי כנסת שחרבו, שהיו תולשים את העשבים ומניחים אותם שם לעוגמת נפש, שיראו אנשים את מראה המקום ויתעורר בהם רצון לבנות. אבל כשחרשת ועשית גינה, ועשית שם גן סאקר יפה מאוד - תאמר: מה חסר? הכול יפה וטוב ונחמד. לכן היה להם עניין לחרוש את ירושלים, כדי שלא יישאר זכר למה שהיה, ויסתפקו בקיים.
לסיכום:
הפרק פותח בקריאה לראשי העם ולקציניו לשפוט בעצמם האם עונשם צודק, וממשיך בפירוט מעשיהם: שונאי טוב ואוהבי רע, הגוזלים את העני עד עצם ומוח. על כן יזעקו ולא ייענו, וה' יסתיר פניו. אחר כך פונה הנביא אל נביאי השקר, שנבואותיהם נקבעות לפי מי שמאכיל אותם, ומנבא להם לילה, חשכה ושקיעה בעוד היום גדול, ובושה וחפירה ואבלות שותקת, כי אין בפיהם מענה אלוהים. ולעומתם מעיד מיכה על עצמו שהוא מלא כוח ורוח ה', משפט וגבורה, להגיד בגלוי ליעקב פשעו ולישראל חטאתו. בסיום הוא חושף את השחיתות המשולשת: ראשים בשוחד, כוהנים במחיר ונביאים בכסף, ואת ההישענות המזויפת על "ה' בקרבנו" - וכי הקב"ה בונה את ציון בדמים? ולכן דווקא בגללכם ציון שדה תיחרש. והחרישה עצמה לימדה אותנו יסוד: תפאורה יפה מרדימה את הגעגוע, ואילו החורבן הגלוי הוא שמעורר את הלב לבקש את הבניין.