פתיחה: נבואת תוכחה על גזל ועושק
פרק ב' במיכה הוא פרק של תוכחה חריפה כנגד העשירים והעריצים שבעם, אלה שהפכו את הגזל ואת העושק לדרך חיים. הנביא מתאר כיצד הם מתכננים את מעשי האוון בלילה ומוציאים אותם לפועל בבוקר, כיצד הם משתלטים על שדות ובתים, וכיצד הם מסרבים לשמוע דברי תוכחה מפי הנביאים. לשונו של מיכה קשה במיוחד, ומשום כך יש בה פירושים רבים - כל מפרש מנסה לפענח את הכתובים בדרך מעט שונה. אנחנו נלך בעיקר בעקבות המלבי"ם, ונביא גם את דברי רש"י, הרד"ק ותרגום יונתן במקומות שבהם הם הולכים בדרך אחרת.
פסוק א': מחשבת רע שהיא כבר מעשה
הוֹי חֹשְׁבֵי־אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע עַל־מִשְׁכְּבוֹתָם בְּאוֹר הַבֹּקֶר יַעֲשׂוּהָ כִּי יֶשׁ־לְאֵל יָדָם׃
הרד"ק מסביר את הביטוי "על משכבותם": בעת שהאדם שוכב על מיטתו הוא חושב יותר, כיוון שאין לו עסק באחד מחושיו. זו מציאות מוכרת - כשאדם שוכב על מיטתו, כל המחשבות מתחילות להיכנס בליבו, שהרי הוא אינו מעסיק את עצמו בשום דבר אחר, וממילא המחשבות משוטטות. ו"באור הבוקר יעשוה כי יש לאל ידם" - הם יעשו זאת מיד עם אור הבוקר, כי יש בכוחם לעשוק את העניים.
המלבי"ם מוסיף נקודה חדה: כאשר הם שוכבים על משכבותם הם אינם יכולים לעשוק ולגזול. אם כן, האם באותה שעה הם צדיקים? הרי עכשיו הוא במיטה, הוא לא גונב! אומר הנביא: לא. הם כל כך רשעים, שגם על משכבותם הם רשעים - על משכבותם הם חושבים אוון, איך לעשוק ואיך לגזול.
ועוד: מדוע קורא להם הכתוב "פועלי רע", והרי על משכבותם הם רק חושבים ועדיין לא פעלו? מבאר המלבי"ם שהתשובה בהמשך הפסוק: "באור הבוקר יעשוה כי יש לאל ידם" - ברגע שיש לאל ידם, איך שרק יאיר הבוקר, מיד הם הולכים ומוציאים לפועל את כל מה שתכננו בלילה. נמצא שהמחשבה שלהם לעשות אוון נחשבת כאילו הם כבר פועלים אותה, שהרי אין שום דבר המעכב אותם - ברגע שהוא יכול להוציא את הדברים אל הפועל, מיד הוא עושה.
והמלבי"ם כבר ביאר לנו בספר ישעיה את ההבדל בין "לעשות" ל"לפעול": לפעול הוא ההתעסקות בדבר, ולעשות הוא גמר הדבר. לכן בתחילה הם "פועלי רע" - מתעסקים במחשבת הרע ובתכנון כיצד לעשותו, ו"באור הבוקר יעשוה" - שם הם מוציאים זאת אל הפועל וגומרים את מעשיהם.
פסוק ב': משדה לבית ומבית לעבדות
וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ׃
"וחמדו שדות וגזלו" - הרשעים הללו, שעליהם הנביא מדבר ואותם הוא מוכיח, חומדים את שדה חברם וגוזלים אותו בחוזקה. ואחר כך "ובתים ונשאו" - לשון "וחמדו" חוזרת גם על זה: וחמדו שדות וגזלו, וחמדו בתים ונשאו. הוי"ו מחברת, שגם את הבתים הם חמדו.
אלא שהבית נמצא בעיר, ואי אפשר לגזול אותו בפרהסיה. שדה רחוק מן היישוב, אבל את הבית קשה לגזול בגלוי. לכן "ונשאו" - אומר המלבי"ם שהוא לוקח אותו בדרך משא ומתן. וכיצד? האם הוא משלם? חלילה. יש לו שדות - ומאין? מן הגזל שראינו זה עתה. את השדות שגזל הוא נותן בחליפין תמורת הבתים. לא עלה לו כלום: גזל שדות, וכעת מחליף אותן בעד הבתים שהוא לוקח מאותם אנשים.
ואחר כך "ועשקו גבר וביתו". אחרי החליפין מתברר לנגזל שאין לו שדה, שהרי השדה שקיבל גזולה היא ובעליה תובעים אותה בחזרה, והבית כבר איננו בידו. נמצא שהם לוקחים לו את הבית, וזה נקרא עושק. שהרי הבית מגיע לו - מה נתת לי, שדה גזולה? - וכשהוא בא לדרוש את ביתו אתה מעכב אותו מלקחת, הרי אתה עושק אותו. וזה הם עושים גם בעיר.
ההבדל בין גזל לעושק, מלמד המלבי"ם: גזל הוא שאתה הולך ולוקח מה שאינו מגיע לך. עושק הוא שאתה מעכב אצלך את מה שמגיע לו. אינך הולך ולוקח, אבל מה שמגיע לו אתה מעכב. לכן אנו אומרים "לעשוק שכר שכיר" - השכר מגיע לו ואתה משאיר אותו אצלך. כאן: "ועשקו גבר וביתו" - אתה מעכב אצלך את הבית, שהרי השדה גזולה ובאו ולקחו אותה ממנו, וכעת הוא רוצה את ביתו בחזרה ואתה מעכב את המגיע לו ומשאירו אצלך.
"ואיש ונחלתו" - את הנחלה, היא השדה, הוא לוקח בחזרה, ואת הבית אינו נותן לו. ומהו "גבר"? זה האדם עצמו. האדם הזה, שלקחו לו גם את ביתו, מגיע למצב של עניות. ומה הוא עושה? נלקח לעבד. נמצא שעשקו לא רק את ביתו אלא גם את הגבר עצמו - שהרי עליו להתפרנס ממשהו, והוא הולך ונעשה כעבד לאותו אדם שגזל ממנו את הבית.
פסוק ג': כבל ברזל על הצוואר בעת רעה
לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנְנִי חֹשֵׁב עַל־הַמִּשְׁפָּחָה הַזֹּאת רָעָה אֲשֶׁר לֹא־תָמִישׁוּ מִשָּׁם צַוְּארֹתֵיכֶם וְלֹא תֵלְכוּ רוֹמָה כִּי עֵת רָעָה הִיא׃
"המשפחה הזאת" - הם הרשעים שעליהם דיברנו, הגזלנים הללו. והרעה שתבוא עליהם תהיה כמו כבל ברזל הכרוך על צווארם: "אשר לא תמישו משם צוארותיכם" - לא תוכלו להסיר את צווארכם מן הרעה שתלפף אתכם.
"ולא תלכו רומה" - כתרגומו: לא תהלכון בקומה זקופה. לא תוכל להרים את ראשך, שהרי כבל הברזל יושב על צווארך.
"כי עת רעה היא" - כאשר באה על האדם רעה והזמן מצד עצמו זמן טוב, יש לו עדיין סיכוי להינצל. אבל כאשר באה רעה וגם הזמן הוא זמן רע - עת צרה, עת מלחמה, עת של אסון כללי - הסיכוי להינצל קלוש הרבה יותר. לכן אומר הנביא שזו רעה שאין להינצל ממנה, שהרי העת עצמה עת רעה היא, ובמצב כזה אין הצלה.
פסוק ד': קינת הגזלנים ותשובת הנגזלים
בַּיּוֹם הַהוּא יִשָּׂא עֲלֵיכֶם מָשָׁל וְנָהָה נְהִי נִהְיָה אָמַר שָׁדוֹד נְשַׁדֻּנוּ חֵלֶק עַמִּי יָמִיר אֵיךְ יָמִישׁ לִי לְשׁוֹבֵב שָׂדֵינוּ יְחַלֵּק׃
"ונהה נהי נהיה" - כל הביטויים הללו לשון קינה הם. קינה היא לשון לקונן, אדם צועק ונוהה בקולו על צרתו. ומה ההבדל ביניהם? "נהה" היא הפעולה, "נהי" הוא שם העצם - כמו "לשיר" ו"שיר": שיר הוא שם העצם ולשיר הוא הפעולה. אף כאן: הוא נוהה, ואת מה הוא נוהה? את הנהי, את הקינה עצמה. ו"נהיה", אומר המלבי"ם, הוא הגדול, ואילו "נהי" הוא הקטן. נמצא שיש קינה גדולה ויש קינה קטנה.
מבאר המלבי"ם שהנביא מתאר כאן את דברי הנשדדים מן הגויים - את הנהי והקינה שהם אומרים, כשאחד מקונן והשני עונה כנגדו. זהו סוג של "נהי ונהיה". מי שמכיר את השירה הקדומה יודע שהדבר היה מקובל מאוד: אחד אומר קטע והשני עונה. הגמרא מזכירה זאת ב"אמרו נשי וענו גברי" או "אמרו גברי וענו נשי", ואומרת שזה כאש בנעורת. היום צורת שירה זו כמעט אינה מוכרת, אולי רק אצל התימנים נשאר מנהג שאחד אומר קטע והשני עונה לו, ובשאר העדות אינה מקובלת - אך רואים שבזמנם הייתה זו דרך שירה רווחת.
והנה תוכן הקינה: "שדוד נשדונו". הגזלנים מקוננים על כך שבאו האויבים וגזלו מהם את מה שהם גזלו מאחיהם. מי כאן המקונן? הגזלנים, המתלוננים מדוע גוזלים אותם. אתה גזלת את אחיך - יבוא האויב וייקח זאת ממך. והוא נושא קינה: האויבים החריבו את הבתים ואחר כך חילקו בגורל את שדותינו, וזהו "שדינו יחלק".
והעונה כנגדו משיב: "חלק עמי ימיר" - הבית הזה שאתה מקונן עליו, הרי לקחת אותו בחליפין בעד השדה, והאויב ממיר את החלק בחליפין כדי להשיבו לבעליו. אם כן על מה אתה מתלונן? אין זה שלך כלל. ואז חוזר המקונן: "איך ימיש לי" - איך הוא מסיר ממני את השייך לי? כעת הוא מקונן על השדה: הרי הוא לא נתן לי שדה תמורת הבית, הוא לקח לי את השדה ולא נתן כלום. משיבים לו: "לשובב שדינו יחלק" - מה שהאויב מחלק את השדות אינו אלא כדי להשיב לנו את השדות שגזלת.
וכנגד מי הדברים אמורים? מסביר המלבי"ם שמדובר באלה שיישארו בארץ מדלת העם, לכורמים וליוגבים. הם הדלים, אותם שגזלו מהם הרשעים והעריצים. יבוא האויב וייקח מן הגזלנים את השדות והבתים וישיב אותם לדלת העם שנשארו כאן, שהם הנגזלים הראשונים. ועל כן אומרים לו: מה אתה מתלונן שגזלו אותך? הרי אתה גזלת אותנו, וכעת האויב מחזיר לנו את מה שלקחת.
פסוק ה': לא תיטול חלק בחלוקה
לָכֵן לֹא־יִהְיֶה לְךָ מַשְׁלִיךְ חֶבֶל בְּגוֹרָל בִּקְהַל יְהֹוָה׃
"גורל" הוא החלוקה, והיו מחלקים את הקרקע על ידי חבל המדידה, שבו היו מודדים ומחלקים. אומר לו הנביא: לא תיטול חלק בחלוקת השדות, שהרי השדות אינן שלך אלא גזולות בידך, וכעת השם משיב אותן לבעליהן. וזו המציאות שבה האויב לוקח את השדות ומשאיר כאן את דלת העם ונותן להם לעבד את הארץ כדי שלא תישם. נמצא שלרשעים הללו לא יהיה שום חלק וגורל בקהל ה'.
פסוק ו': "אל תטיפו" - סירובם לשמוע תוכחה
אַל־תַּטִּפוּ יַטִּיפוּן לֹא־יַטִּפוּ לָאֵלֶּה לֹא יִסַּג כְּלִמּוֹת׃
פסוק קשה, ונבאר אותו על פי המלבי"ם. מי אומר את הדברים? נביאי השקר והאנשים הרשעים, שלא היו מעוניינים לשמוע את נביאי האמת. נביאי האמת היו באים ומוכיחים, והדברים לא נעמו לאוזנם. כך אנו רואים לאורך כל ספרי הנבואה: פעמים שנלחמו בנביא, פעמים שניסו לעוות את דבריו, ופעמים אף היכו אותו - "גווי נתתי למכים ולחיי למורטים, פני לא הסתרתי מכלימות ורוק". ראינו את ירמיהו שנזרק לחצר המטרה, וכמה פעמים היה כפסע בינו לבין המוות. דברי הנבואה היו קשים ולא נעימים לאוזן: יבוא האויב, תהיה גלות, חזרו בתשובה. הם לא רצו לשמוע, ולכן ניהלו ויכוחים עם הנביא.
"אל תטיפו" - מלשון להטיף, לומר דברי מוסר, כפי שמשתמשים היום בביטוי "מטיף לו מוסר". כלומר: אל תטיפו את נבואות התוכחה והייעודים הרעים שאתם אומרים תמיד - "יטיפון" - את הנבואות הללו הרגילות אצלכם איננו מעוניינים לשמוע.
ועוד הם אומרים: "לא יטיפו לאלה לא יסג כלימות". לפי המלבי"ם: אל תטיפו כלימות אשר לא יסוגו. כלומר אל תוכיחו על עבירות ואל תפרסמו את כלימות העם. כשאתם מוכיחים, אתם אומרים דברים קשים, מגלים את עוונותיהם הנסתרים ומביישים אותם, והכלימות והחרפות הללו לא יסוגו אחור - יישארו לחרפת עולם, כמו "וחרפתו לא תימחה". אל תאמרו דברי כלימה לעם ותכלימו אותם בכלימות נצחיות. ולשון "לא יסוג" פירושה שאותן כלימות לא יופרשו מהם, כלשון "קשת יהונתן לא נשוג אחור" - הכלימות תישארנה דבוקות בהם לעולם.
רש"י מסביר אחרת: הם אומרים לנביאים תיזהרו, אל תוכיחו את העם כדי שלא תשיגו כלימות מהם. אתה תוכיח אותם והם יביישו אותך ויבזו אותך, כפי שעשו לנביאים. ולפי זה "יסג" מלשון להשיג, כמו בשי"ן.
ותרגום יונתן מפרש בדרך המתחברת ביותר אל הפשט: "לא יסג כלימות" - אינם מקבלים כניעה, אינם נכנעים בליבם. לא תשיג את זה שהעם ייכלמו. שהרי למה אתה מוכיח? כדי שייכלמו ויחזרו בתשובה - ואת זה לא תשיג. אם כן מוטב לכם שתשתקו: אל תוכיחו את העם, אתה רואה שזה לא מועיל, ואם אינו מועיל - שתוק.
פסוק ז': "הקצר רוח ה'" - טענת המתחסדים
הֶאָמוּר בֵּית־יַעֲקֹב הֲקָצַר רוּחַ יְהֹוָה אִם־אֵלֶּה מַעֲלָלָיו הֲלוֹא דְבָרַי יֵיטִיבוּ עִם הַיָּשָׁר הוֹלֵךְ׃
אומר המלבי"ם: כל מה שנאמר קודם - כל זה נאמר בבית יעקב. וכבר הסברנו ש"בית יעקב" מכוון לשפלים, ואילו "ישראל" הוא לבעלי המעלה. כשמדברים על אנשים ונשים, "בית יעקב" הם הנשים, שדרגתן נמוכה יותר בעניין זה, שהרי האיש חייב בכל התרי"ג מצוות. וכשמדברים על כללות העם, "ישראל" מבטא את הדרגה הגבוהה, מלשון שררה, ואילו "בית יעקב" הם העם שברמה הנמוכה יותר, המרשיעים והבעייתיים. הם האומרים את כל הדיבור הזה.
והם ממשיכים וטוענים: "הקצר רוח ה' אם אלה מעלליו". קצר רוח הוא אדם שאין לו סבלנות, שכל דבר מפריע לו, מישהו עושה משהו והוא מיד מתפרץ ואינו סובל. וכך הם טוענים כלפי הנביאים: אתם מתארים לנו פורענויות ונבואות קשות - וכי הקב"ה קצר רוח? וכי אינו מסוגל לסבול את מעשי העם ומיד הוא גוזר עליהם גזרות ומעניש? וכי כך דרכו לעשות רע לבריות? אדרבה, השם אינו קצר רוח, הקב"ה בעל חסד ובעל רחמים, ואינו גוזר גזרות רעות ופורענויות.
ותראו כמה "נפלא" הדבר, וזו תמיד הייתה דרכם כסל למו: כאשר רוצים ללכת בדרך רשע, פתאום מתחילות הזמירות הנפלאות, כמה הוא משבח את ריבונו של עולם וכמה יש לו הערכה כלפיו - השם כל כך טוב, כל כך מטיב, למה אתם אומרים דברים לא יפים בשמו? השם רב חסד! וכך היה גם בעניין בית המקדש: כשאמרו להם בגלל עוונותיכם בית המקדש ייחרב, השיבו - מה אתה מדבר? אתה יודע כמה קדוש בית המקדש? אין סיכוי שייחרב לעולם. ואם כה קדוש הוא, מדוע הכנסתם לשם עבודה זרה? כשהיו רוצים, היו נתפסים פתאום לכך שהשם רחום ושבית המקדש קדוש - ובלבד שתעזבו אותנו, ובלבד שלא תאמרו לנו שעומדת לבוא רעה.
ועל כך משיב להם הקב"ה: "הלוא דברי ייטיבו עם הישר הולך". מה אתם מתלוננים שדבריי הם תמיד דברי פורענות ובשורות רעות? מי שהולך ישר, מי שהולך בדרך ה' - דבריי מיטיבים עמו, והגזרות עליו גזרות טובות. ואדרבה, גם כשהגזרה קשה, הישר הולך אינו רואה בה צרה ואסון, אלא רואה בה את השגחת השם ואת דרכו, ורואה בה הוכחה שהקב"ה משלם לאיש כמעשהו. ישמח בזה, שהרי יש עלינו השגחה, נשנה דרכינו לטובה, ועל ידי זה ישפיע עלינו הקב"ה רק טוב. ואם כן, אם אתם טוענים "הקצר רוח ה'" - כנראה שדרככם אינה ישרה, ומשום כך אלה טענותיכם.
פסוק ח': מדוע דברי ה' מקוממים אתכם
וְאֶתְמוּל עַמִּי לְאוֹיֵב יְקוֹמֵם מִמּוּל שַׂלְמָה אֶדֶר תַּפְשִׁטוּן מֵעֹבְרִים בֶּטַח שׁוּבֵי מִלְחָמָה׃
הרד"ק מסביר "אתמול" כפשוטו, כלשון עבר. אנחנו נלך לפי המלבי"ם, שהוא גם בקו של רש"י, ש"אתמול" אינו זמן אלא שתי מילים: "את מול". כלומר, כביכול טוען הקב"ה: מדוע את עמי ומול עמי דבריי "לאויב יקומם"?
הרי ראינו שהעם הישר הולך - דבריי מיטיבים עמו, ואינו רואה בהם פורענות אלא תוכחה מאת השם והוכחה שהקב"ה מלווה אותנו ועוד רוצה בנו. אם כן איך הדברים הטובים הללו נעשים אצלכם כאויב וכצר, כדברי איום קשים ונוראים? אם זה כואב לך, סימן שיש לך בעיה. שהרי אם אתה ישר הולך, דבריי נעימים לך. ואם לך זה כואב - כנראה שאצלך נמצאת היבלת, אצלך הבעיה.
ומהי הסיבה? "ממול שלמה אדר תפשיטון". דבריי מקוממים אתכם מול השלמה והאדר שאתם מפשיטים מאנשים העוברים בטח בדרך. אתם מורידים ומפשיטים את בגדיהם, את שלמותיהם ואת האדרת שהם לובשים, "שובי מלחמה" - עד שהם נראים כשבויי מלחמה שהוסרו מהם בגדיהם. כלומר אתם נופלים על עוברי הדרך, שוללים את שללם, מכים אותם וגוזלים אותם. לכן דבריי אינם נעימים לכם - שהרי דבריי אינם נעימים כלפי עושי מעשה רשע. אבל לישרי הדרך, אדרבה, "דברי ייטיבו".
פסוק ט': גירוש הנשים ונטילת ההדר
נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרְשׁוּן מִבֵּית תַּעֲנֻגֶיהָ מֵעַל עֹלָלֶיהָ תִּקְחוּ הֲדָרִי לְעוֹלָם׃
הנביא ממשיך למנות את עוונותיהם. ויש כמה פירושים כיצד גירשו את נשי עמי מבית תענוגיהן. רש"י מביא פירוש אחד: אתם הורגים את בעליהן, וממילא הנשים יושבות אלמנות, ובזה גירשת את האישה מבית תענוגיה, מבית בעלה. ואפשרות נוספת: אתם נוטלים את ממון בעליהן, ואז הבעלים, במקום לשמח את נשותיהם, יושבים אבלים ובוכים - ובזה גירשת את האישה מבית תענוגיה והרחקת אותה מבעלה. ו"תקחו הדרי לעולם" - את ההוד והעושר שאני נתתי להם, אתם נוטלים מהם.
הרד"ק מסביר שאתם גורמים לעני שיגרש את אשתו. כיצד? אתם נכנסים לביתו של העני בלי רשות, כדי להעליל עליו עלילות ולגזול אותו. וכשבא העני ורואה פתאום מישהו בביתו, מיד מתעורר בו החשד שמישהו היה עם אשתו, והוא חושד בה ומגרשה. נמצא שבמעשיכם - שנכנסתם לביתו לגזול ולהעליל - גרמתם לגירושי אשתו, והפרדתם בין איש לאשתו.
ומהו "הדרי"? מסביר הרד"ק שהדרו של הקב"ה הוא חיבור האיש עם אשתו לפרות ולרבות. יצרתי אותם מצלע האדם, ציוויתי אותם פרו ורבו - ואתם נוטלים את אותו הדר וכבוד. "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו", ומי הם מעשיו? האדם. כאשר הבריות עומדות על סדר תכונתן ויצירתן ופרות ורבות, זהו כבוד האל, וכשאתם מונעים זאת - אתם לוקחים את הדרי ואת כבודי לעולם.
המלבי"ם מסביר באופן אחר: הם היו לוקחים את הנשים מבית בעליהן במשכון. הבעל היה חייב חוב, והמלווה היה לוקח את אשתו במשכון עד שיפרע. וזהו "מעל עולליה תקחו הדרי" - כיוון שלקחו את הנשים, כעבור חצי שנה או שנה כשהאישה יולדת, מתחילים אנשים לומר: רגע, של מי הוולד הזה? של בעלה, או של בעל החוב שלקח את אשתו במשכון, והיא הייתה אצלו שבוע או שבועיים עד שפרע את החוב? נמצא שיש על הילדים ספק ממזרות. וזהו "מעל עולליה תקחו הדרי לעולם" - אתם לוקחים את ההדר מעל העוללים, שאין ידוע למי הם שייכים, וסר מהם הדרו של הקב"ה, שהרי השכינה והדרה שורים רק על המשפחות המיוחסות שבישראל, וכאן שיצא עליהם ספק ממזרות אין השכינה שורה. אתה נוטל את הדרי מעליהם לעולם. וכי כך תעשו לעולם ואתם מצפים שאחריש לכם? אתם מצפים שעל זה לא תבוא תגובה, ושהנביא יאמר לכם דברי ניחומים ודברים טובים בשעה שאתם עושים מעשי רשע כאלה?
"נשי עמי תגרשון" בגמרא בעירובין
הפסוק הזה מוכר לכל מי שלמד גמרא, במסכת עירובין דף ס"ג עמוד ב'. אמר רב ברונא אמר רב: כל הישן בקילעא שאיש ואשתו שרויין בה, עליו הכתוב אומר "נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה". מי שישן בחדר שמצויים בו איש ואשתו, הרי הם מתביישים להתייחד ביניהם כיוון שנמצא עמם אדם נוסף, ועליו נאמר הפסוק הזה - זהו עוון גדול, שאתה גורם בזה לפירוד בין איש לאשתו. ומה עליו לעשות? לסרב ולומר: איני רוצה לישון שם, איני ישן בחדר שישנים בו איש ואשתו.
אמר רב יוסף: לא נצרכה אלא אפילו באשתו נידה. ולכאורה מה אכפת לנו באשתו נידה, הרי ממילא אסורה עליו? וזו טענת רבא, שאמר: אם אשתו נידה היא - תבוא עליו ברכה, שהרי כדי שלא יגיע לייחוד עמה טוב שיישן שם. ומסקנת הגמרא: ולא היא, שאין הדין כרבא, והסיבה - "דעד האידנא מאן נטרה?" אתה אומר שטוב שאתה כאן ושומר עליהם - ועד עכשיו מי שמר עליהם? כלומר אין אדם חשוד על איסור נידה, וכיוון שזה נקרא "פת בסלו", אין צורך בך כאן.
ומדוע בכל זאת אמר רב יוסף שאפילו באשתו נידה יש איסור, והרי אינו מונע מהם ייחוד? מבארים רבנו יונתן והמהרש"א שהם בושים ממנו לדבר דברים שבצנעה בינו לבינה. הם רוצים לדבר ביניהם בדברים אישיים ואינם יכולים, כיוון שאדם אחר ישן עמהם בחדר. רואים מכאן שהדבר אסור. ואגב, גם מזה צריך להיזהר: אין נותנים לאדם זר לישון על מיטתם של איש ואישה. כלומר כשמגיעים אורחים, אפילו ההורים שלך, אין נותנים להם לישון בחדר השינה של איש ואשתו - אלא אם כן מדובר במי שמשכיר את דירתו לאחר ועוזב וכדומה. אבל המארח אורחים אינו נותן להם לישון בחדר השינה שלו, ומביאים טעם הדבר משום הרהור.
פסוק י': "קומו ולכו" - אין מנוחה בדרך זו
קוּמוּ וּלְכוּ כִּי לֹא־זֹאת הַמְּנוּחָה בַּעֲבוּר טָמְאָה תְּחַבֵּל וְחֶבֶל נִמְרָץ׃
אומר להם הנביא: דעו לכם שאתם עתידים לגלות - קומו ולכו מן הארץ לגולה. "כי לא זאת המנוחה" - לא בדרך הזאת תהיה לכם מנוחה בארץ; המעשים שאתם עושים אינם דרך של מנוחה.
וכעת מפרש הנביא כיצד היו מגרשים את נשי עמי מבית תענוגיהן: "בעבור טמאה תחבל". "לחבול" הוא מלשון משכון, כמו "לא יחבול רחיים ורכב". מה היית עושה? היית מחבל וממשכן אשת איש מבית בעלה, כפי שראינו שהמלווה לוקח את אשתו כמשכון - "בעבור טמאה", על מנת לטמא אותה. "וחבל נמרץ" - נמרץ הוא מפורש ומבואר, שהיית מסכם עמו מראש שתמשכן אותה בתנאי מפורש שתהיה עמה כדי לטמאה, רחמנא ליצלן.
וכל זה תשובה למה שאמרו לנביאים: אל תנבאו לנו תוכחות, אל תאמרו לנו דברים רעים, וכי הקב"ה יעשה רע? וכי קצר רוח ה' מלסבול את עווננו? אומר להם הנביא: איך אתם רוצים שהשם יסבול את מעשיכם? איך אתם מצפים שהקב"ה יניח לכם להמשיך בקלקולכם? ראו איזו השחתה קשה ונוראה אתם עושים, עד שאין ברירה אלא שלא להותיר אתכם במנוחה. "קומו ולכו כי לא זאת המנוחה" - השם לא ייתן לכם מנוחה בארץ כל עוד אתם ממשיכים בדרככם המקולקלת.
לרש"י יש ביאור אחר: "חבל" אצלו מלשון אגודה, כמו "חבל נביאים", "חבלי רשעים". והם היו עושים ביניהם אגודות אגודות, בדבר הנמרץ והמפורש והמבואר היטב, לעשות מעשה רשע. אם כן לפי המלבי"ם "חבל" במובן משכון, ולפי רש"י במובן התאגדות, חבורת רשעים.
פסוק י"א: נביא השקר שכולם רצים אליו
לוּ־אִישׁ הֹלֵךְ רוּחַ וָשֶׁקֶר כִּזֵּב אַטִּף לְךָ לַיַּיִן וְלַשֵּׁכָר וְהָיָה מַטִּיף הָעָם הַזֶּה׃
טוען להם הנביא: אילו הייתי שולח אליכם אחד מנביאי השקר שיטיף לכם שקרים - "לו איש הולך רוח ושקר כיזב" - אדם שדמיונותיו רוח, והוא מכזב.
ומהו מכזב? מבאר המלבי"ם שיש הבדל בין שקר לכזב. שקר הוא דבר גלוי. כזב הוא דבר שאינו גלוי כעת אבל עתיד להתגלות, מה שנקרא שיאכזב בעתיד - כמו "נחל אכזב", נחל אשר יכזבו מימיו, שעתידים להיפסק: כעת הוא עדיין זורם, אבל עתיד להיפסק. ולכן אנו אומרים "אכזב", שהייתה ציפייה שיתגשם ובסוף לא בא. והנביאים הללו היו בבחינת כזב: לא היו אומרים דברים שהם שקר נגלה, אלא שקר שעתיד להתגלות כשקר.
"אטיף לך ליין ולשכר" - אתם אומרים לנביאים אל תטיפו לנו ואל תוכיחו אותנו. ואילו כשיבוא נביא שקר ויטיף לכם על פי רוחו התועה ודמיונותיו, ומה יטיף? "ליין ולשכר" - יאמר לך שתה לך היטב, היה מסובאי היין. "והיה מטיף העם הזה" - זהו שיהיה מטיף לעם הזה.
פסוק י"ב: "אסוף אאסוף" - נבואת נביא השקר או נבואת נחמה
אָסֹף אֶאֱסֹף יַעֲקֹב כֻּלָּךְ קַבֵּץ אֲקַבֵּץ שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל יַחַד אֲשִׂימֶנּוּ כְּצֹאן בׇּצְרָה כְּעֵדֶר בְּתוֹךְ הַדׇּבְרוֹ תְּהִימֶנָה מֵאָדָם׃
לפי המלבי"ם, זהו תוכן הנבואה שהיה נביא השקר מטיף: תדע לך שאני אאסוף ואקבץ את הפזורים, אלה שאינם כאן בארץ, אלה שכבר גלו. ואכן חלק מעם ישראל כבר גלו קודם לכן.
ומבאר המלבי"ם על פי הכתוב "ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ": יהודה נפוצו ולכן הם זקוקים לקיבוץ. לעומתם ישראל, הם עשרת השבטים, אינם מפוזרים אלא מרוכזים, אלא שהם נידחים - נידחו למקום רחוק. ומי שנידח אינו צריך קיבוץ אלא אסיפה, רק לאסוף אותו ולהכניסו פנימה. וזהו "אסוף אאסוף יעקב כולך" - אאסוף את הנידחים, שהם עשרת השבטים שגלו לחלח וחבור ונהר גוזן, ואלה שגלו למעבר להרי החושך. ושימו לב כיצד הוא מכנה אותם: יעקב - שהרי הסברנו שבמקום שיעקב וישראל זה מול זה, יעקב הוא הדרגה הנמוכה יותר, ועשרת השבטים נמוכים יותר ביחס ליהודה החשובים.
"קבץ אקבץ שארית ישראל" - אלה יהודה, ו"ישראל" לשון שררה, הם החשובים יותר ועושי רצון ה' יותר באופן יחסי. ומדוע דווקא אצלם נאמר קיבוץ? כי הם נפוצו והתפזרו הרבה, ומי שמפוזר הרבה צריך קיבוץ.
"יחד אשימנו כצאן בצרה" - נביא השקר מרגיע אותך שהשם יאסוף את הנידחים ויקבץ את הנפוצים, ויהיו כצאן בצרה. בצרה היא עיר ראש מלכות אדום, והצאן שבה, העם שבתוכה, חופשיים מכל תורה ומצוות. כלומר: השם יאסוף אתכם לכאן ותהיו כצאן בצרה, בלי שום חיובים, בלי תורה ומצוות, כגויים שאין להם תורה.
"כעדר בתוך הדברו תהימנה מאדם" - אם יבוא נביא ויאמר לך בשורות כאלה, לא יתחבאו כולם בבתיהם כמו היום, שכאשר נביא האמת אומר דברי אמת ותוכחה כולם בורחים הביתה ומתחבאים ואינם רוצים לשמוע, שהרי הוא מחייב אותם לשמור תורה ומצוות. אדרבה, כשהנביא יאמר לך השתכר ויהיה לך טוב ואני אקבץ את הנידחים - כולם יתקבצו כעדר לשמוע את דבריו, וביתו של אותו נביא יהיה הומה מרוב בני אדם הבאים לשמוע את נבואותיו. כמו הדביר, או כתרגום יונתן - הדיר, שלתוכו מקבצים את הצאן ואין צאן אחת חסרה. כך גם ביתו של נביא השקר הומה מאדם, ואילו אצל נביא האמת בורחים ואין רוצים לשמוע דברי תוכחה. אתה מחפש רק מי שיאמר לך כמה אתה טוב וכמה יהיה לך טוב, כי זה נעים לך לשמוע.
אולם לרש"י כאן ביאור שונה מן המלבי"ם, ולדעתו כל הנבואה מכאן ואילך אינה תוכחה אלא תחילת נבואה טובה, וזה בכיוון של תרגום יונתן. לפי רש"י ותרגום יונתן, "אסוף אאסוף" אינו המשך דברי נביא השקר אלא מיכה עצמו מדבר ואומר דברי תנחומים: דעו לכם, עוד ימים באים ואקבץ את כולכם כצאן בצרה, כצאן הרבות הנתונות במבצרי גדרות הצאן, "בתוך הדברו" - בתוך הדיר; השם ירכז אותם למקום אחד, כמו המקום שבו הצאן מתרכזים. "תהימנה מאדם" - הערים תהיינה הומיות מן האדם אשר בקרבן, תהיה שם חיות, שכלל עם ישראל יחזור לארצו.
פסוק י"ג: "עלה הפורץ" - קנה הנע ברוח או בשורת גאולה
עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם פָּרְצוּ וַיַּעֲבֹרוּ שַׁעַר וַיֵּצְאוּ בוֹ וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַיהֹוָה בְּרֹאשָׁם׃
גם כאן המלבי"ם הולך בכיוון שהנבואה שלילית. הוא אומר: בוא וראה עד כמה האנשים הללו אינם שלמים באמונתם, איך הם נעים כקנה הנד ונע ברוח, איך הם פוסחים על שתי הסעיפים. ראה אצל שבט יהודה - כאשר עמד מלך שפרץ את גדרות הדת ועבד עבודה זרה, העם נמשכו אחריו ועשו כמותו. כשהיה מלך צדיק, בדרך כלל היה העם צדיק; כשהיה מלך רשע, בדרך כלל היה העם רשע. כך היה בימי אחז ובימי מנשה, ולאחר מכן כשקם מלך צדיק כחזקיהו, וכיאשיהו שקם אחרי מנשה, התחילו כולם לעבוד את השם. ומה זה מראה? שאין להם אמונה שורשית ואין להם דבקות פנימית. הם כקנה: זה משך אותו לכאן - הלך לכאן; בא מלך צדיק ומשך אותו לשם - הלך לשם.
על זה נאמר "עלה הפורץ לפניהם" - עלה מלך הפורץ גדר, "פרצו ויעבורו" - ובעקבותיו העם פורצים ועוברים על הדת. הוא פורץ את גדרי הדת והורס את חומותיה, ואף הם פורצים ועוברים.
"שער ויצאו בו" - ויש הבדל בין פרצה לשער. פרצה היא התגנבות, דרכה יוצא אדם בהיחבא; שער הוא כבר יציאה בריש גלי. בתחילה "עלה הפורץ לפניהם פרצו ויעבורו" - הייתה פרצה שדרכה יצאו משמירת חוקי הדת, ואחר כך "שער ויצאו בו" - כבר עשו להם שער מסודר שדרכו יצאו בריש גלי ועזבו את עבודת השם.
"ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם" - ולעומת זאת, כאשר היה לפניהם מלך שמושל ביראת השם, מי שראוי באמת למלוך ולשבת על כיסא דוד, אז היה ה' בראשם. לפי המלבי"ם כל זה המשך התוכחה: כשהיה להם מלך צדיק היו צדיקים, וכשהיה להם מלך רשע היו רשעים, וזה מראה שאמונת השם אינה דבוקה בליבם.
תרגום יונתן ממשיך גם כאן בדרכו ומבאר שאף פסוק זה הוא המשך נחמה לעתיד. חז"ל דורשים "הפורץ" - זה אליהו, ו"מלכם" - זה צמח בן דוד, "וה' בראשם". יש כאן נבואה טובה, שיבוא הפורץ ויפרוץ את הגדרות ויחזיר ויתקן עולם במלכות שדי - זה אליהו הנביא ומלך המשיח. לפי זה הנבואה מבטאת אמירה חיובית על העתיד, וזה מתאים לשיטת תרגום יונתן ששני הפסוקים האחרונים הם דברי מיכה עצמו, שבהם הוא אומר לעם דברי תנחומים.
והרד"ק מביא ביאור בשם אביו, שהפסוק מתאר את מה שעבר על צדקיהו. ראינו שכאשר הגיע נבוכדנאצר, ברח צדקיהו דרך המנהרה שהייתה אמורה למלט אותו מן העיר, ושם היה צבי ששוטט, ובעקבותיו רדפו ותפסו לבסוף את צדקיהו והסגירוהו בידי נבוכדנאצר. על זה נאמר "עלה הפורץ לפניהם" - כשפרצו לפניו את החומה, כמובא בנבואת יחזקאל שחתרו דרך הקיר כדי לצאת, שהיה להם מעין קיר סתרים וחתרו דרכו, ושם הייתה המנהרה שדרכה יצאו. "ויעבור מלכם לפניהם" - זה צדקיהו, שיצא דרך אותה פרצה וחשב לברוח. ומהו "וה' בראשם", והלוא נתפס לבסוף? אלא שזהו חלק מן הקינה כביכול: ראה, קודם לכן היה ה' בראשם - ולמה מרדו בו ועשו כדבר הזה? והנה כעת ראה שגלו. אותם אנשים שעזבו את דרך ה' ופרצו להם פרצה כדי לברוח מנבוכדנאצר, סופו של דבר שהשם הסגיר אותו בידו.
לסיכום:
פרק ב' פותח ברשעים שאפילו במיטתם אינם נחים מן הרע - חושבים אוון בלילה ומוציאים אותו לפועל עם אור הבוקר, גוזלים שדות, לוקחים בתים בחליפין של גזל, עושקים אדם עד שהוא נמכר לעבד. כנגד זה נגזרת עליהם רעה ככבל ברזל על הצוואר בעת רעה, וקינתם על מה שנשדד מהם נענית בתשובת הנגזלים: הרי האויב רק משיב לנו את שלנו. הם מסרבים לשמוע תוכחה ואומרים לנביאים "אל תטיפו", ומתהדרים בטענה "הקצר רוח ה'" - והתשובה: "הלוא דברי ייטיבו עם הישר הולך"; אם דברי הנבואה מקוממים אותך, סימן שהבעיה אצלך. מעשי הגזל, הפשטת עוברי הדרך, מישכון נשים ופירוד בין איש לאשתו - הם שגרמו ש"לא זאת המנוחה", ושהעם רץ דווקא אחרי נביא השקר המטיף ליין ולשכר ולחיים כצאן בצרה בלא תורה ומצוות. ובפסוק האחרון, לפי המלבי"ם תוכחה על עם שאמונתו כקנה הנע אחרי מלכיו, ולפי תרגום יונתן וחז"ל - בשורת עתיד: עלה הפורץ, זה אליהו, ומלכם צמח בן דוד, וה' בראשם.