פרק א' במיכה פותח בנבואת פורענות על שומרון ועל ירושלים, ובחלק שלפנינו הנביא עובר מן התוכחה אל הקינה. עד כאן דיבר על שומרון, ועל שומרון אין לו על מה להתאבל - הם עצמם אשמים במצבם, הם הרשיעו מאוד. מכאן ואילך מתחיל מיכה לספוד ולילל, שכן הנגע פשט ועבר גם אל יהודה. ונקודה אחת נלווה אותנו לאורך כל הפסוקים, וכפי שמדגיש המלבי"ם: הנביא נוקט כאן לשון מליצית של "לשון נופל על לשון" - עפרה ועפר, צאנן ויצאה, רכש ולכיש, אכזיב ואכזב, יורש ומורשה, עד להם ועדולם.
אלכה שולל וערום - קינת הנביא
עַל־זֹאת אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה אֵילְכָה שׁוֹלָל וְעָרוֹם אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה׃
על שומרון אמרנו שאין לי אבלות וצער, אבל על זאת - כן. "אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה", עד שאלך "שׁוֹלָל וְעָרוֹם". "שולל" אין פירושו שלל, אלא אדם המשולל מדעתו, אדם שדעתו נטרפה עליו ושוכח הכל, כלשון "מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל", "אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב". כלומר: אני מגיע למצב של אדם שיצא מדעתו, וכזה לפעמים אף מהלך ערום.
"אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים" - מבאר הרד"ק, שהתנים ובנות היענה קולם דומה לקול נהי ומספד. הביטוי הזה מוכר לכולנו גם מן הקינות של תשעה באב, שאחד הפזמונים בהן נפתח: "אעשה מספד כתנים ואבל כבנות יענה".
כי אנושה מכותיה - שני פירושים
כִּי אֲנוּשָׁה מַכּוֹתֶיהָ כִּי־בָאָה עַד־יְהוּדָה נָגַע עַד־שַׁעַר עַמִּי עַד־יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
בפירוש הראשון: המכה היא חולי אנוש, והחולי הזה עבר משומרון והדביק את יהודה, כדרך מחלה מידבקת העוברת ממקום למקום. ואף שבימי יותם ועוזיהו לא עבדו ביהודה עבודה זרה והכל נעשה בקדושה, בוא וראה שהקלקול הרע של שומרון דבק גם בהם.
אך המלבי"ם מעדיף פירוש אחר: "אנושה מכותיה" - המכות שהכתה שומרון את יהודה היו מכות אנושות. כידוע הייתה לא פעם מתיחות בין שומרון ליהודה; אלה ישראל ואלה ישראל, אך שומרון הייתה ממלכה נפרדת ויהודה ממלכה נפרדת. והמכות היו עצומות: בזמן אחז הרג פקח בן רמליהו ביהודה מאה ועשרים אלף איש ביום אחד.
אין לנו השגה במספר כזה. זה למחוק עיר שלמה. כדי לסבר את האוזן: בכל מלחמות ישראל מיום קום המדינה ועד היום, כולל נפגעי פעולות איבה, נהרגו בסביבות עשרים ושלושה עד עשרים וחמישה אלף. וכאן מדובר על מאה ועשרים אלף מאנשי יהודה ביום אחד. ובאותה תקופה גם פשטו פלשתים בערי השפלה והנגב של יהודה, לכדו שם ערים וישבו בהן, כמבואר בדברי הימים ב' כ"ח.
ובימי עוזיהו ויותם היה שלום ביהודה, ולכן קשה לפרש את הפסוק על סנחריב, שהרי הוא בא בימי חזקיהו, בתקופה מאוחרת יותר. מסתבר יותר לפרש על תקופת פקח בן רמליהו. "כי באה עד יהודה" - מה שנפלו אז אפרים וארם ואדום ופלשתים ביהודה, והדבר "נגע עד ירושלים", כמעט כבשו גם אותה, אלא שבסופו של דבר את ירושלים לא יכלו לכבוש, כמבואר בישעיהו פרק ז'.
בגת אל תגידו - בכייה בשקט
בְּגַת אַל־תַּגִּידוּ בָּכוֹ אַל־תִּבְכּוּ בְּבֵית לְעַפְרָה עָפָר הִתְפַּלָּשִׁי׃
אחרי שציווה לעשות מספד כתנים, הוא חוזר ואומר: שתקו, אל תצעקו. הביטוי מוכר לנו מקינת דוד בספר שמואל: "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון", מחשש "פן תשמחנה בנות הערלים". גת הייתה עיר פלשתים, ועוזיהו לקח אותה מידם והיא הייתה תחת יהודה, ופלשתים ציפו כל הזמן לחזור ולקחתה. לכן "בכו אל תבכו" - אל תבכו בקול, שלא יוודע הדבר לפלשתים. שאם יראו אתכם בוכים, תתעורר בהם תקווה שהמקומות שכבשנו מהם ישובו לידיהם, ויקבלו עוז ותעצומות לבוא ולהילחם, וישמחו על מפלתנו.
"בְּבֵית לְעַפְרָה עָפָר הִתְפַּלָּשִׁי" - בית לעפרה הייתה מנחלת בנימין, כמופיע ביהושע פרק י"ח פסוק כ"ג, והיא רחוקה מפלשתים. שם תוכלו להתפלש בעפר בלי שהפלשתים ידעו וישמעו. במילים פשוטות: בכו בבית, אל תבכו בחוץ. וכאן כבר מתחיל אותו לשון נופל על לשון שהזכרנו: במקום הנקרא בית לעפרה - שם תתפלשי בעפר.
שפיר וצאנן - שתי ערים, שני עונשים
עִבְרִי לָכֶם יוֹשֶׁבֶת שָׁפִיר עֶרְיָה־בֹשֶׁת לֹא יָצְאָה יוֹשֶׁבֶת צַאֲנָן מִסְפַּד בֵּית הָאֵצֶל יִקַּח מִכֶּם עֶמְדָּתוֹ׃
פסוק קשה מאוד מבחינה תחבירית, ונבארו על פי המלבי"ם. מדובר בשתי ערים. העיר הראשונה, שפיר: כשהגיע אליה האויב לא נלחמו כנגדו, והוא הפשיט את כולם ערומים והשאירם בחיים, משום שלא נלחמו בו. נמצא שהיה להם ביזיון גדול בבוא האויב. לעומתה העיר צאנן: היו לה חומות מסביב, וכשהגיע האויב לא התמסרו לו כאנשי שפיר אלא יצאו להילחם. ואף שהאויב הרג את כל היושבים בבתים שמחוץ לחומה, לא פתחו את השערים ונשארו מבוצרים. ולכן כשהצליח האויב לבסוף לכבוש את צאנן, לא הסתפק בביזיון ובשלל אלא הרג את כולם.
לפי זה אומר הנביא בלשון מליצה: "עברי, עריה בושת, לכם יושבת שפיר". "עריה בושת" הוא גילוי הערווה, שהוא עצמו הבושת, והנביא מתאר אותו כדמות, כישות מופשטת שאפשר לפנות אליה ולצוות עליה. כשם שאדם יכול לפנות אל הצרה ולומר לה: אנא הצרה, עברי מגת לעזה, ומעזה לפלשתים, ומפלשתים למצרים. אף שהצרה אינה ישות, לפעמים הנביא מתבטא כלפיה כאל דמות ומצווה עליה לעבור ממקום למקום ולפעול שם.
וכך הוא אומר: את הבושת, עברי בשפיר - שם יסתפקו בעונש של ביזיון ויילכו ערומים. אבל אל תלכי לצאנן, שכן שם לא יסתפקו בעונש הבושת אלא כולם ייהרגו. "לא יצאה יושבת צאנן" - היא לא יצאה כלל מן החומה; ולאן לא יצאה? "מספד בית האצל" - אף שכל הבתים שהיו אצלה, סביב לעיר, עשו מספד גדול על הרוגיהם, שהרי האויב הרג תחילה את היושבים בחוץ, בכל זאת בני צאנן לא יצאו אל המספד ונעלו עצמם בין חומותיהם מפחד האויב.
"יִקַּח מִכֶּם עֶמְדָּתוֹ" - לכן המספד ייקח את מקום עמידתו מכם. אותו מספד שהיה בחוץ יקבע את מקום מושבו בתוך העיר, ברחוב צאנן; שם יעמוד המספיד ויספיד על ההרוגים שבעיר, כי האויב ייכנס פנימה ויהרוג את כולם.
עוד מביא המלבי"ם את ביאורו של רש"י, כהשלמה: "שפיר" הוא אף הוא לשון ערווה, כמו "שפיר ושליא", ונמצא שהנביא מתאר אותם כמי שהיה אצלם הביזיון והבושה - "שפיר עריה בושת", כולם לשונות של גילוי ערווה וביזיון: תושפלו ערומים בגילוי ערווה. ושוב מדגיש המלבי"ם שלכל אורך המשל תופס הנביא לשון נופל על לשון: עפרה - עפר; "לא יצאה יושבת צאנן" (והיא העיר צנן שביהושע ט"ו ל"ז) - צאנן ויציאה; רכש ולכיש; אכזיב לאכזב; יורש ומורשה; עד להם ועדולם.
יושבת מרות - התקווה שנכזבה
כִּי־חָלָה לְטוֹב יוֹשֶׁבֶת מָרוֹת כִּי־יָרַד רָע מֵאֵת יְהֹוָה לְשַׁעַר יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
הרד"ק מפרש "חלה" מלשון כאב, כמו "תָּחִיל כַּיּוֹלֵדָה", חיל ורעדה. והוא מקונן: מה שהיה צריך להיות בבחינת טוב, נהפך לכאב ולפחד ליושבת מרות, ו"ירד רע מאת ה'" עד שערי ירושלים.
המלבי"ם מבאר את הפסוק כהמשך ישיר לקודם, ומיישב בו את השאלה: מדוע לא יצאה יושבת צאנן? מדוע נשארה סגורה בעירה תחת חומה ובריח ולא יצאה להילחם? על מי בטחה שתוכל להישגב בין החומות? התשובה: "חלה לטוב יושבת מרות" - "חלה" כאן מלשון להוחיל ולייחל, תקווה. אותה יושבת, היושבת בעיר הממרה את פי ה', ייחלה לטוב - שיבוא חיל מירושלים ויסייע בידם להינצל מן האויב. והיא לא רצתה להימסר ביד האויב מתוך תקווה זו.
ומהי הסיבה שבסופו של דבר לא נושעו, והמספד נכנס פנימה אל תוך העיר? "כי ירד רע מאת ה' לשער ירושלים" - בהשגחה מאת ה' ירד להם רע בירושלים, ולא יכלו לשלוח חיל לעזרת בני צאנן.
רתום המרכבה לרכש - ראשית החטא בלכיש
רְתֹם הַמֶּרְכָּבָה לָרֶכֶשׁ יוֹשֶׁבֶת לָכִישׁ רֵאשִׁית חַטָּאת הִיא לְבַת־צִיּוֹן כִּי־בָךְ נִמְצְאוּ פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל׃
ראשית, מהו "רכש"? אומר המלבי"ם שאין זה סוס ממש אלא בהמה קלת הליכה. ולכן מצינו תמיד "הרצים רוכבי הרכש והאחשתרנים" - הרצים היו רצים על רכש, בהמה קלה שאינה סוס, שבה רצים במהרה.
ולמה דווקא לכיש? אומר המלבי"ם: בלכיש התחילו בתחילה לעבוד עבודה זרה, זה היה המקום הראשון. שהרי אמציה מלך יהודה, שהתחיל לעבוד את אלוהי שעיר, מרדו בו עבדיו, ולאן ברח? לכישה. משם אתה למד היכן חשב שימצא לו משגב - בלכיש. ושם מלך שתים עשרה שנה, בעוד עוזיהו מולך בירושלים. מכאן שבירושלים היו יותר קנאים, כוהנים שקינאו קנאת ה' על שעבד עבודה זרה, ולכן לא הייתה לו ברירה אלא לברוח ללכיש. ובלכיש התקבל בזרועות פתוחות - לא הפריעה להם עבודתו הזרה, כי מצא מין את מינו וניעור; גם הם היו עובדי עבודה זרה והיו מוכנים לקבלו כמלך שתים עשרה שנה, עד שיושבי ירושלים התגברו בסוף והרגוהו.
ושם כתוב "וישאו אותו על הסוסים ויקבר בירושלים". ולכאורה מה אכפת לי על מה נשאו אותו? אומר המלבי"ם דבר נפלא: יש כאן מסר. ראש העבודה הזרה שלהם אז היה השמש, שהחשיבוה כמלכת השמיים המולכת בשמיים והיא העיקר, והיו מייחדים לה עבודה על ידי סוסים ומרכבה. בכמה מקומות בכתובים רואים שכשהייתה השמש זורחת היו יוצאים להקביל את פניה במרכבה ובסוסים לצד מזרח, וכשם שהשמש סובבת בעיגול כמבואר בקורות ימי קדם, כך היו יוצאים במרכבה לקראתה. וכמו שכתוב במלכים ב': "וישבת את הסוסים אשר נתנו מלכי יהודה לשמש ואת מרכבות השמש שרף באש" - הרי שהיו סוסים ומרכבות מיוחדים לעבודה זו.
ועבודת השמש הייתה על ידי אש, שהשמש עצמה סוג של אש. ולכן היו לאמציה בלכיש סוסים מיוחדים לעבודת השמש, וכשגברו עבדי ה' והרגוהו, נשאו את גווייתו על סוסי השמש לחרפה ולבוז: הנה זה מה שבחרת לך, אלה הסוסים שבהם עבדת את השמש, והנה עתה פגרך מונח עליהם, והם ועבודתם לא הצליחו להושיעך.
עוד אומר המלבי"ם שדרכם הייתה לעשות את המרכבות מעצי רתמים, שייחודם שהם שומרים את חום האש זמן רב. הגמרא אומרת שהמפסיק בדיבור בעת לימודו, חלילה, מאכילין אותו גחלי רתמים; ולמה גחלי רתמים? שכן מובא על אחד החכמים שעבר במקום וראה גחלים לוחשות, וכעבור שנה עבר שם ואותן גחלים עדיין לוחשות. גחלים מיוחדות שכוח השריפה שלהן מחזיק זמן רב. ולכן עשו את המרכבה מעץ זה, המבטא את כוחה העצום של השמש הדולק זמן רב, ובכך כביכול רמז למשיכת הכוח מן השמש שאִשה אש תמידית.
אחרי הקדמה זו נבין את הפסוק: "רתום המרכבה" אינו מלשון קשירה אלא מלשון ציפוי ברותם. כשם שאם ארצה לומר לך לצפות בזפת אומַר "זפת את הגג", כך לצפות ברותם - "רתום את המרכבה", כלומר: חפי את המרכבה הידועה, מרכבת השמש, בעצי רותם. אבל "לרכש" - אל תאסרי אותה אל הסוסים המיוחדים לשמש, אלא דווקא אל הרכש. ולמה? לרמוז להם שהרכש קל ברגליו, והאסון העומד לבוא יהיה כזה שיצטרכו לברוח מהר מפני האויב, וסוסים לא יספיקו להם.
"רֵאשִׁית חַטָּאת הִיא לְבַת־צִיּוֹן" - לכיש היא המקום הראשון במלכות יהודה שבו התחילו בחטא עבודת השמש, כמו שהסברנו שלשם ברח אמציה ומלך שתים עשרה שנה. "כִּי־בָךְ נִמְצְאוּ פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל" - ישראל הם עשרת השבטים, ופשעם היה עבודת השמש. וכמו שראינו ביחזקאל, שה' לוקחו מבבל ומביאו לירושלים ומראה לו בבית המקדש איך השרים והחשובים יוצאים לקראת השמש, אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה מזרחה להשתחוות לשמש, רחמנא ליצלן. הרי שהייתה עבודת השמש גם בירושלים. ומאין באה? "כי בך נמצאו פשעי ישראל" - מעשרת השבטים אימצת את המנהגים הללו ולמדת מהם לעבוד את השמש.
שילוחים על מורשת גת
לָכֵן תִּתְּנִי שִׁלּוּחִים עַל מוֹרֶשֶׁת גַּת בָּתֵּי אַכְזִיב לְאַכְזָב לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃
מבאר המלבי"ם: גת הייתה שייכת לישראל עוד מימי דוד המלך, שלקח את מתג האמה מיד פלשתים - היא העיר גת, אחת מערי פלשתים: אשקלון, גת, אשדוד, עזה. אחר כך בנה אותה רחבעם לעיר מבצר, כמובא בדברי הימים ב'. לאחר מכן חזרו הפלשתים ולקחוה מיד ישראל, ועוזיהו מלך יהודה חזר וכבשה מהם ופרץ את חומותיה.
ובימי רחבעם נבנתה העיר מורשה ליד גת, כדי שתהיה עיר מבצר המגנה על גת - שאם ירצו לתקוף את גת, תשמש מורשה מגן. וכשנפרצה חומת גת, הגנה מורשה על גת שלא יבואו פלשתים וייקחוה בחזרה. ומחמת כן נקראה על שמה "מורשת גת", כלומר העיר הסמוכה לגת, השייכת לה, שכן היא המגינה עליה.
כאשר פשטו הפלשתים על הרי השפלה בימי אחז, רצו לכבוש את מורשת גת, שהרי מטרתם הסופית הייתה גת, והבינו שתחילה עליהם להתמודד עם מורשה. ובאותה שעה גם פקח בן רמליהו מלך ישראל נלחם כנגד יהודה - לא רק מלחמה מבחוץ, אלא גם מלחמה מבפנים. ובני לכיש, כדי לשמר את הערים הללו, היו מוכנים להתפשר עמו ולתת לו את אכזיב, שהייתה סמוכה למורשה כמופיע ביהושע ט"ו מ"ד, במקום מורשה וגת - ובלבד שתישאר בידם מורשה המגינה על גת שלא תיפול ליד פלשתים.
לפי זה: "לכן תתני שילוחים על מורשת גת" - בעבור מורשת גת תתני שילוחים, ומה נתת? "בתי אכזיב", כתמורה לכך שתישאר בידך מורשת גת. "לאכזב למלכי ישראל" - לאיש כזב; נתת את בתי אכזיב במתנה למלכי ישראל הכוזבים בדבריהם. שהרי מלכי ישראל כולם היו רשעים, להבדיל ממלכי יהודה שחלקם היו צדיקים; מלכי ישראל כולם אנשי כזב היו. ושוב לשון נופל על לשון: בתי אכזיב למלך אכזב.
עוד היורש אביא לך
עֹד הַיֹּרֵשׁ אָבִי לָךְ יוֹשֶׁבֶת מָרֵשָׁה עַד־עֲדֻלָּם יָבוֹא כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל׃
אומר הנביא: לא הרווחת בזה מאומה. שכן מלכי ישראל היו כאכזב ולא שמרו את הבטחתם. הבאת להם את אכזיב כדי להרגיעם, שיניחו לך את מרשה ואת מורשת גת, והנה בסופו של דבר: "עוד היורש אביא לך יושבת מרשה" - בתחילה רק פלשתים לבדם רצו את מרשה, ועכשיו אביא לך עוד יורש השואף אף הוא לקחת את מרשה, שגם מלכי ישראל באו לרשת אותה.
וזהו כלל ידוע: כשאתה משחרר שטחים אינך מרגיע, אלא רק מגדיל את התיאבון. חשבתם שנתתם לו את אכזיב ובזה יהיה לכם שקט, ולפתע מתברר שלא רק הפלשתים רוצים את מרשה, אלא גם מלך ישראל רוצה אותה ואינו מסתפק באכזיב שנתתם לו. וגם בזה לא יסתפק: "עד עדולם יבוא כבוד ישראל" - יבוא פקח מלך ישראל ויגיע עד עדולם, שהייתה שכנה לערים הללו, ומובא שפקח לקח מידם את מורשה ואת עדולם. ומיהו היורש? "כבוד ישראל" - מחנה ישראל וכבודו, הם שיעלו לרשת את עדולם אחרי שירשו את מרשה.
הרד"ק לעומת זאת מפרש שהיורש הוא מלך אשור, שסנחריב עלה על כל ערי יהודה, ועל זה אומר הנביא שמלך אשור יעלה ויכבוש את כל אשר לכם.
ורש"י מביא מדרש אגדה משמו של רבי מנחם: ראויים היו בני עילם לרשת את ארץ ישראל, שעילם היה בכור לבני שם, והארץ ניתנה ירושה לבני שם. מה עשה הקדוש ברוך הוא? מתוך שאהב את אברהם נתן את הארץ ירושה לבניו, לבני ארפכשד, ונישל את עילם. ועל זה נאמר "עוד היורש אביא לך" - אביא את היורש הידוע, הכשדים ובני עילם, שיש להם טענת "היורש". והדבר מובן: הארץ ניתנה לנו כשאנו הולכים בדרך ה' וממשיכים דרכם של אבות, אבל אם אין ממשיכים את דרך האבות - כבר הבטיחה התורה שהארץ תקיא אותם, ואז מי בא? היורש המקורי. הרי פיניתי אותו ולא נתתי לו את המגיע לו בגלל חיבת האבות, ואם מאסתם בדרך האבות - אביא את אותו יורש שיחזור וייקח את שלו.
קרחי וגוזי - קינת הארץ
קׇרְחִי וָגֹזִּי עַל־בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ הַרְחִבִי קׇרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר כִּי גָלוּ מִמֵּךְ׃
מבאר המלבי"ם: קרחי את ראשך וגוזי את שערך. ואומר הרד"ק שזה דרך משל, שהנביא מדבר אל הארץ ולא אל יושביה, ומשום כך מדויק "כי גלו ממך" - אם היה מדבר על יושבי הארץ, מהו "גלו ממך"? אלא שהוא אומר לארץ: יושבייך גלו ממך.
"קרחי" היא תלישת השיער, "וגוזי" היא גזיזה במספריים, ושניהם ביטויי אבלות, שכן האבל היה תולש את שערו וגוזזו, כמו שכתוב "ויגז את ראשו". וכך אומר לה: גוזי את נזרך והשליכיהו על בני תענוגייך, הם יושבי הארץ שגלו, והתאבלי על גלותם.
ומהו "הרחיבי קרחתך כנשר"? הרד"ק מבאר: הנשר עף למעלה מכל העופות, ואחת לעשר שנים הוא עף מאוד למעלה, עד האוויר העליון הסמוך לגלגל האש, ומרוב חומו נמרטות כנפיו ונושרת נוצתו. והמלבי"ם מוסיף שהעופות החומסים יש להם חולי של מריטת נוצות, ובייחוד הנשר, עד שבסוף נמרטות כל נוצותיו והוא מת מחמת זה.
ועוד מבאר המלבי"ם דקדוק בפסוק: בתחילה "קרחי וגוזי על בני תענוגייך" - בעוד התענוגות אצלך; שעל ידי התענוגים את חוטאת לה', ולכן תקרחי ותגוזי לאות צער ואבלות בעודך אוחזת בכל התענוגות והעבירות שדבקת בהן. ואחר כך "הרחיבי קרחתך כי גלו ממך" - אז יגדל הצער עוד יותר, שכן גם התענוגות עצמם יגלו ויפסקו, ומה שיישאר בידך הוא רק העונש, ואז הכאב גדול שבעתיים.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק עובר מיכה מן התוכחה על שומרון אל הקינה על יהודה: החולי והמכות שפשטו עד שער ירושלים, ההוראה לבכות בשקט שלא ישמחו הפלשתים, גורלן של שפיר וצאנן - זו בביזיון וזו בהריגה, תקוותה הנכזבת של יושבת מרות לעזרה מירושלים, לכיש שהיא ראשית החטאת שממנה נכנסה עבודת השמש לבת ציון, הפשרות הכושלות על מורשת גת ואכזיב שרק הגבירו את תיאבון האויב, ולבסוף קריאת האבל לארץ עצמה על גלות בניה. והנביא עוטף את הכל בלשון מליצית של לשון נופל על לשון, שממנה עולה מסר אחד: הפורענות אינה מקרה אלא תוצאה ישירה של הפשע, ואין תחבולה ואין פשרה מדינית שתעמוד במקום תשובה.