פתיחה: ספר מיכה
בעזרת השם אנחנו פותחים היום את ספר מיכה שבתרי עשר. מיכה הוא נביא מימי מלכי יהודה יותם, אחז וחזקיהו, ונבואתו נסובה על שני המרכזים: שומרון וירושלים. כבר בפסוקים הראשונים אנחנו פוגשים תיאור קשה של יציאת השם ממקומו לדין, המסת ההרים והתבקעות העמקים, ומיד לאחר מכן את הסיבה לכל זאת: פשע יעקב וחטאות בית ישראל. נלך על סדר הפסוקים, עם ביאורי הרד"ק, המצודות ובעיקר המלבי"ם.
פסוק א: מי הוא מיכה ומתי ניבא
דְּבַר־יְהֹוָה אֲשֶׁר הָיָה אֶל־מִיכָה הַמֹּרַשְׁתִּי בִּימֵי יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר־חָזָה עַל־שֹׁמְרוֹן וִירוּשָׁלָ͏ִם׃
אומר הרד"ק: אין זה המקום הראשון שבו אנו פוגשים את הנביא הזה, אלא מצאנוהו גם בספר ירמיהו. מיכה המורשתי היה נביא בימי חזקיהו מלך יהודה, ונקרא "מורשתי" על שם עירו מרשה, כתרגום יונתן: "דמן מרשה" - עיר שהייתה בהרי יהודה. תקופתו: ימי יותם, אחז ויחזקיהו מלכי יהודה.
יש כאן דבר שראוי לשים אליו לב: הנביא אינו מזכיר בימי אילו מלכי ישראל הוא ניבא. הרי המלכות התפלגה כבר בימי רחבעם וירבעם, ומאז רצו שתי המלכויות במקביל, ובדרך כלל כשמונים לנו נביא מונים גם את מלכי יהודה וגם את מלכי ישראל, כפי שמצינו בהושע ובעמוס. כאן נזכרו מלכי יהודה בלבד.
מתרץ הרד"ק: אף שלא זכרם, הרי אמר "אשר חזה על שומרון וירושלים", והרי הוא כאילו זכרם. כלומר, ברגע שהזכיר את שומרון שעליה חזה, כאילו הזכיר גם את מלכי שומרון, ולא ראה צורך לפרטם.
המצודת דוד נותן טעם אחר: לא תלה את הנבואה בימי מלכי ישראל כמו בהושע ובעמוס, לפי שמיכה היה מארץ יהודה ולא התנבא בארצות מלכי ישראל, כלומר לא התנבא בשומרון אלא ביהודה. הושע ועמוס, לעומת זאת, התנבאו גם בשומרון, ולכן נמנו דבריהם גם למלכי שומרון.
ואגב כך נזכיר מי היו הנביאים באותה תקופה: ישעיה, הושע, עמוס ועודד. כולם התנבאו פחות או יותר בתקופת יותם בן עוזיהו ואחז בן יותם.
פסוק ב: שמעו עמים - שמיעה מול הקשבה
שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם הַקְשִׁיבִי אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וִיהִי אֲדֹנָי יֱהֹוִה בָּכֶם לְעֵד אֲדֹנָי מֵהֵיכַל קׇדְשׁוֹ׃
"שמעו עמים כולם" - שלא תבינו שהנביא מתנבא כאן לגויים. הכוונה לשבטים. כך מבאר המלבי"ם: לשבטי ישראל הוא קורא "עמים", וכפי שמצינו אצל מיכיהו בן ימלה שאמר "שמעו עמים כולם" על השבטים. "הקשיבי ארץ ומלואה" - כלל הארץ, לפי שמשם תתפשט הרעה לכל הארץ.
המלבי"ם מוסיף יסוד שכבר ביארו בהושע: בכל מקום שהכתוב מדבר אל שני דברים שונים, הוא נוקט ביחס לאחד לשון שמיעה וביחס לשני לשון הקשבה. לדבר החשוב אומרים "שמע", ולפחות חשוב "הקשב"; והקשבה היא מרחוק ושמיעה מקרוב. לכן "שמעו עמים כולם" - אלו הקרובים, עשרת השבטים, ו"הקשיבי ארץ ומלואה" - אלו הרחוקים יותר.
"ויהי השם בכם לעד" - מבאר המלבי"ם ש"עד" כאן מלשון התראה: אני מעיד בך, אני מתרה בך. וזה ההבדל שבין "עד" ל"עונה": "לא תענה ברעך עד שקר" - עונה הוא תמיד מי שמוסר עדות, אבל "עד" משמש גם בלשון התראה, כמו "העידותי בכם היום", שאין הכוונה מסירת עדות אלא אזהרה מפני צרה עתידה.
"השם מהיכל קודשו" - השם מתרה בכם בעודו בהיכל קודשו, עוד לפני שהוא יוצא לשפוט את הארץ. שאם כבר יצא לשפוט את הארץ, יהיה זה מאוחר מדי. עכשיו הוא מתרה: שמעו עמים כולם.
פסוק ג: השם יוצא ממקומו - עונש בהשגחה
כִּי־הִנֵּה יְהֹוָה יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ וְיָרַד וְדָרַךְ עַל־בָּמֳתֵי אָרֶץ׃
אומר הרד"ק: "הנה השם יוצא ממקומו" הוא משל לגזירה שיוצאת מלפניו יתברך, כאילו השם יוצא ממקומו מן השמיים ויורד ודורך על במתי ארץ, וכמו שמצינו בשירת דוד "ויט שמיים וירד". וזהו משל לחורבן העתיד, שיתואר בהמשך במילים קשות של הרים נמסים ועמקים מתבקעים.
המלבי"ם מדייק בביטוי "השם יוצא ממקומו": ביטוי זה מלמד שהעונש כאן הוא בהשגחה. פעמים שיש עונש שאינו בהשגחה - ואין הכוונה שנעשה שלא ברצון השם, חלילה, שהרי אי אפשר שיהיה דבר שלא ברצונו - אלא שהשם הניח את האדם למקרה הטבע ובעקבות זה ניזוק. אבל כאן אין זה כך: הקדוש ברוך הוא בעצמו בהשגחה מביא עליהם את העונש, ואינו מכה על ידי שליח, כמו שנאמר "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים".
"וירד ודרך על במתי ארץ" - בתחילה ידרוך כביכול על המקומות הגבוהים, שהם בחינת ההרים, ש"במה" היא מקום גבוה.
פסוק ד: ונמסו ההרים - דלתות הכתוב מקבילות
וְנָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְתָּיו וְהָעֲמָקִים יִתְבַּקָּעוּ כַּדּוֹנַג מִפְּנֵי הָאֵשׁ כְּמַיִם מֻגָּרִים בְּמוֹרָד׃
המצודת דוד מבאר במשל: "ההרים" הם האנשים החשובים, השרים, והם יושפלו. "והעמקים יתבקעו" - זה המון העם, שהם כעמק, נמוכים יותר בדרגתם. כדונג הנמס מפני האש כך יימסו, וכמים מוגרים - מים הניגרים וזוחלים במדרון ומתפזרים אנה ואנה - כך יהיו ישראל, מפוזרים בארצות פזוריהם.
המלבי"ם מבאר שכאן דלתות הכתוב מקבילות. כלל זה כבר הסברנו כמה פעמים: יש במקרא ארבעה חלקים, אך יש לקרוא אותם בזוגות - המשכו של המשפט הראשון הוא השלישי, והמשכו של השני הוא הרביעי. כאן יש לקרוא: "ונמסו הרים תחתיו כדונג מפני האש", ו"העמקים יתבקעו כמים מוגרים במורד". ההרים יימסו כדונג שנמס בקלות מול מקור חום, והעמקים יתבקעו כמים היורדים במורד ובוקעים את העמק.
וכוונת הדברים: הדבר המוצק והחזק הופך לנוזל, וזה מראה על חורבן הארץ. הארץ מבטאת חוזק ותעצומות - "נהיה גיבורים כנגד האויב" - והכול יימס. כשיצא השם תהיו חלשים ביותר, והכול יחזור להיות כמים, רמז למה שהיה בבריאת העולם: "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים", הכול תוהו ובוהו. וזו מליצה, כמו שנאמר "הרים נזלו מפני השם" ו"ותגעש ותרעש הארץ", לבטא את גודל החורבן בצאת השם להיפרע מן הרשעים.
פסוק ה: פשע יעקב וחטאות בית ישראל
בְּפֶשַׁע יַעֲקֹב כׇּל־זֹאת וּבְחַטֹּאות בֵּית יִשְׂרָאֵל מִי־פֶשַׁע יַעֲקֹב הֲלוֹא שֹׁמְרוֹן וּמִי בָּמוֹת יְהוּדָה הֲלוֹא יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
המלבי"ם מעמיד כאן שני יסודות. האחד: יש הבדל בין פשע לחטאת. פשע הוא עוון שנעשה במרד ובפשיעה, וחטאת היא דבר הנעשה בשגגה. השני: יש הבדל בין "ישראל" ל"יעקב". השם ישראל מבטא שררה וגדולה, והשם יעקב מבטא עקבה, אחיזה בעקב. כשהנביא נוקט באחד מן השמות הוא מדבר אל הכלל, ומורה על מעלתם או על שפלותם. אבל כשהוא מזכיר את שני השמות יחד, יעקב וישראל, סימן שהוא מדבר אל שתי קבוצות בתוך עם ישראל.
ומי הן שתי הקבוצות? עשרת השבטים, דהיינו שומרון, מול יהודה ובנימין. יהודה ובנימין היו צדיקים יחסית לעשרת השבטים. אצל עשרת השבטים לא היה מעולם מלך צדיק - כל מלכיהם היו רשעים, החל מירבעם שאף שבתחילתו היה צדיק בסופו הרשיע, וכלה באחרון מלכיהם. ביהודה, לעומת זאת, היו גם מלכים צדיקים, והם הרשיעו פחות. לכן עשרת השבטים לא חזרו עד היום, ואילו כל הגלויות וכל הנמצאים כאן הם יהודה ובנימין, שני השבטים שהרשיעו פחות.
לאור זאת מתבאר הפסוק: "בפשע יעקב כל זאת" - יעקב הם עשרת השבטים, שומרון, ומעשיהם מוגדרים פשע, מרד: עבודה זרה, עובדי עצבים ועובדי חמנים. "ובחטאות בית ישראל" - אלו יהודה ובנימין, ואצלם זה נקרא חטאים ולא מרד, שכן לא עשו זאת במרידה אלא מצד תאווה או שגגה, כגון שהקריבו בבמות. אף שיש בזה חטא, אין זו מרידה, שהרי עיקר ההקרבה בבמות הייתה לשמיים.
"מי פשע יעקב הלוא שומרון" - מי גרם לפשע? המלכות שבשומרון. שומרון לא הייתה כל ארץ ישראל אלא מקום המלוכה, שם ישב אחאב, והמלכים הם שהסיתו את העם לפשוע נגד השם. "ומי במות יהודה הלוא ירושלים" - מי גרם שביהודה יהיו במות? מלכות יהודה שבירושלים, שלא ביטלה את הבמות עד ימי חזקיהו. נמצא שהחטא תלוי בצווארה של ירושלים, והפשע - עוונותיהם של ישראל - על צוואר שומרון.
פסוק ו: ושמתי שומרון לעי השדה
וְשַׂמְתִּי שֹׁמְרוֹן לְעִי הַשָּׂדֶה לְמַטָּעֵי כָרֶם וְהִגַּרְתִּי לַגַּי אֲבָנֶיהָ וִיסֹדֶיהָ אֲגַלֶּה׃
כאן מתואר חורבנה של שומרון, ויש להקשות: בספר מלכים מבואר שמלך אשור לכד את הארץ והושיב בה עם שהביא מכותה ומעווים וספרווים, ואת יושביה הגלה. ואם שומרון נעשית "עי השדה" ו"מטעי כרם", מקום שאינו ראוי ליישוב אלא לנטיעת כרמים, כיצד יישבו בה עם?
מיישב הרד"ק: שים לב שלא נאמר "ויושב אותם בשומרון" אלא "בערי שומרון". יש שומרון שהיא מקום המלוכה, ויש ערי שומרון. ערי שומרון לא נחרבו, אבל על מקום המלוכה, הנקרא שומרון, נאמר "ושמתי שומרון לעי השדה". הגויים ישבו במקומות המיושבים שהם ערי שומרון, ואילו הכתוב כאן מדבר בשומרון עצמה, שלא ניתן היה ליישבה, שהרי מלך אשור החריבה, הפיל את חומותיה והרס כל בניין שבה, כנבואת מיכה.
"והגרתי לגי אבניה" - אף שנאמר בלשון "אני", הכוונה על ידי שליחיי, על ידי מלך אשור, שיעשה זאת ברצוני, שאני אעורר את רוחו לבוא ולעשות כן, כמו שכתוב "ויער השם אלוקי ישראל את רוח פול מלך אשור". הרי שהשם מעורר את רוחו, ולכן "ושמתי" ו"והגרתי" אינם בעצמו אלא על ידי שלוחיו.
"לעי השדה" - לגלים, שבניין שנחרב נעשה גלים, כמו "והייתה בבל לגלים". "למטעי כרם" - שומרון היא הר, וכרמים נוטעים בדרך כלל בהרים משום האוויר והשמש הטובה. כלומר: המקום כבר לא יהיה ראוי למגורים, אלא רק לנטיעת כרמים ותו לא. "והגרתי לגי אבניה" - שומרון יושבת בהר, וכאשר יהרסו את אבניה יתגלגלו האבנים במורד עד הגיא, עד הבקעה. ורש"י מפרש "והגרתי" מלשון סחיבה, כמו "מוגרים במורד", כמים הניגרים ויורדים מלמעלה למטה.
והמלבי"ם מבאר ש"ושמתי" מוסב על מה שנאמר למעלה "ויהי השם בכם לעד": השם מתרה בהם ואומר, דעו לכם שכך עתידה שומרון להיחרב - כדאי אפוא שתשובו בתשובה כבר עכשיו.
פסוק ז: פסילים, עצבים ואתנן זונה
וְכׇל־פְּסִילֶיהָ יֻכַּתּוּ וְכׇל־אֶתְנַנֶּיהָ יִשָּׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכׇל־עֲצַבֶּיהָ אָשִׂים שְׁמָמָה כִּי מֵאֶתְנַן זוֹנָה קִבָּצָה וְעַד־אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ׃
מסביר המלבי"ם: הפסילים היו עשויים מעץ או מאבן, והיו מביאים להם אתנן. הביטוי "אתנן" מוכר לנו מאתנן זונה, אבל גם העבודה זרה מופיעה פעמים אין ספור בכתובים בלשון זנות. הבאים לפקוד את העבודה זרה היו נותנים לה אתנן, כלומר מתנה, תקרובת ומאכל, כדי להפיק ממנה רצון. את זה היו אוכלים כוהני העבודה זרה, וזו הייתה פרנסתם; הכוהן היה המדיום, המקשר בין הנותן לבין העבודה זרה, וכביכול דואג שהעבודה זרה תמלא את רצונו.
ומהם "העצבים"? מבאר המלבי"ם שתחת פסילי העץ והאבן היו כאלה השומעים לרצונם ומקבלים את דבריהם, כמלך ושרים. הפסל הוא המלך והעצבים הם השרים, דרגה שנייה לפסלים. לכן: "וכל פסיליה יוכתו" - הפסילים ייכתתו וייהרסו לחלוטין, ואז ממילא "וכל עצביה אשים שממה", שאם אין מלך, למה לנו שרים? המלבי"ם מוסיף שהעצבים הם סוג עבודה זרה שהתחיל בזמן מאוחר יותר, ולא תמצא שם "עצבים" בכל התורה, כי מעשיהם הותחלו בארץ כנען ובפלשתים מאוחר. הפסל הוא כביכול המצווה והגוזר, והעצבים הם פקידיו לעשות ציוויו ולקיים דברו.
"וכל אתנניה יישרפו באש" - כל מה שהיו מביאים לפסל כאתנן, ושימו לב: את האתנן היו נותנים לפסל ולא לעצבים, שהרי את האתנן נותנים למלך. כל אותן מתנות ודברים משובחים ויקרי ערך יישרפו באש.
"כי מאתנן זונה קיבצה ועד אתנן זונה ישובו" - שומרון קיבצה את כל עושרה מאתנן זונה. כלומר הם סברו: מהיכן ההצלחה שלנו, מהיכן השגשוג? מן הכסף שאנו נותנים לעבודה זרה, כמו שכתוב בהושע "אשר אמרה אתנה המה לי אשר נתנו לי מאהביי". "ועד אתנן זונה ישובו" - ייקח זאת מלך אשור, וכביכול העבודה זרה שלו נותנת לו את השלל באתנן: הנה, קח לך את שללה של שומרון. אתה, היושב בשומרון, בטוח שכל עושרך משם - תבוא עבודה זרה אחרת ותיתן את העושר הזה למלך שלה, לאשור.
ומכאן ואילך בא הנביא ואומר: על חורבנה של שומרון אין ליבי כואב, שהרי אנשי שומרון היו רשעים גמורים, ראה אילו פסילים ואילו עצבים עשו. אבל בפסוק הבא יאמר "על זאת אספדה ואילילה" - על מי באמת יש לבכות? על חורבנה של ירושלים. אלא שלפני שנמשיך, נראה גמרא במסכת עבודה זרה הנוגעת לפסוק שלנו.
הגמרא: רבי אליעזר שנתפס למינות
תנו רבנן: כשנתפס רבי אליעזר למינות. ופירושו לפי רש"י והראב"ד: הרומאים, המינים, תפסו אותו ורצו להכריחו לעבוד עבודת כוכבים ולא הסכים, והעלוהו לגרדום לידון למיתה. וספר דקדוקי סופרים מסביר אחרת: היה זה בתחילת התפשטות כזב הנצרות בארץ ישראל, והרומאים פחדו מכך, שראו בזה כוח השולל מהם את ההגמוניה ואת העוצמה ונותן אותה לאחר. הרי בסופו של דבר הרגו את אותו האיש משום שראו בו מורד במלכות ועושה הפיכות. ומשום כך רדפו הרומאים את הנוצרים, וחשדו ברבי אליעזר שהוא שייך להם - שהרי באותם ימים תלמידיו של אותו האיש, וגם הוא עצמו, נראו כמו רבנים; אנשים שבאו מבית המדרש והיו מדברים בדברי תורה, ובכך משכו והטעו אחרים. ולפי זה "נתפס למינות" פירושו שנחשד כאילו הוא קשור למינים. ובגמרא, "מינים" הוא תמיד ביטוי לאנשי ישו הנוצרי.
אמר לו אותו הגמון, השופט שדן אותו: זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו? לפי רש"י והראב"ד הוא תובעו על דברי תורה, ולפי דקדוקי סופרים הוא תובעו על שהתחבר אל הנוצרים. אמר לו רבי אליעזר: נאמן עליי הדיין - דין שמיים מקובל עליי, מה שהשם שופט אני מקבל. כסבור אותו הגמון שעליו הוא אומר, והתחיל להרגיש טוב: הנה, הוא אומר שאני נאמן עליו ומקובל עליו. והוא לא אמר אלא כנגד אביו שבשמיים, שהצדיק עליו את דין שמיים. אמר לו ההגמון: הואיל והאמנתני, דימוס - פטור אתה. ופירש רש"י שנשבע בשם האליל שהיה שם ופטרו מן הדין, וכך ניצל רבי אליעזר ממיתה.
וכשבא לביתו היה בצער גדול ובאבלות גדולה. נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו ולא קיבל עליו תנחומים. שהתחיל לפשפש במעשיו: מה קרה, מה עשיתי שנגזרה עליי גזירה כזאת, שנידונתי למיתה וברגע האחרון ניצלתי? איזה עוון יש בי? אנחנו היינו חושבים: איזו זכות יש לי, הרי ניצלתי בסוף. ואצלו בדיוק להפך: אילו עוונות יש לי שמלכתחילה נתפסתי.
אמר לו רבי עקיבא: רבי, תרשני לומר דבר אחד ממה שלימדתני? אמר לו: אמור. אמר לו: רבי, שמא דבר מינות בא לידך? אולי פעם היה לך מגע עם דברי מינות, ובגלל זה - לרש"י - תפסוך המינים, או לדקדוקי סופרים - בגלל זה חשדוך במינות, שהיה בך משהו. ולפי דקדוקי סופרים הדבר מובן להפליא: כשאדם נחשד, אין עשן בלי אש; נחשד משום שיש בו משהו דק מן הדק, כדברי הגמרא שאולי אפילו הרהר לעשות עבירה - אלא אם כן מדובר באדם שיש לו שונאים.
אמר לו רבי אליעזר: פעם אחת הייתי מהלך בשוק העליון של ציפורי, ומצאתי אחד ויעקב איש כפר סכניא שמו, מתלמידיו של אותו האיש. אמר לי אותו הרשע: כתוב בתורתכם "לא תביא אתנן זונה בית השם", מהו לעשות הימנו בית הכיסא לכוהן גדול? שימו לב: תלמיד של ישו, ויש לו חקירה הלכתית. אסור להביא אתנן זונה לבית השם - ומה אם רוצים לעשות ממנו בית כיסא לכוהן גדול? שהרי שבעה ימים לפני יום הכיפורים היו מפרישים את הכוהן הגדול ללשכת פרהדרין שבבית המקדש, ושם תיקנו לו את כל צרכיו ועניינו, כולל בית הכיסא, שהרי הוא שוהה שם שבעה ימים ואינו יוצא כלל, ואינו יכול להתאפק. ולא אמרתי לו כלום.
אמר לי אותו הרשע: כך לימדני - מי לימדו? אותו האיש - "כי מאתנן זונה קיבצה ועד אתנן זונה ישובו", זהו הפסוק שלנו, ולכן הבאנו את הסיפור כאן. ממקום הטינופת באו, למקום הטינופת ילכו. מהיכן בא? מאתנן זונה. לאן ילך? למקום הטינופת, לבית הכיסא. אמר רבי אליעזר: והנאני הדבר, ועל ידי זה נתפסתי למינות, שעברתי על מה שכתוב "הרחק מעליה דרכך" - זו מינות, "ואל תקרב אל פתח ביתה" - זו הרשות. "בתורה" אין הכוונה בתורה ממש אלא בכתובים. כלומר: הייתי צריך לברוח ממנו. כשמגיע אליי יעקב הנוצרי, הייתי צריך להימלט ולא לשמוע ממנו וורטים ועוד ליהנות מהם. אמר לי דבר ומצא חן בעיניי - ועל זה נענשתי. ויש הדורשים להפך: "הרחק מעליה דרכך" זו מינות והרשות, "אל תקרב אל פתח ביתה" זו זונה. אמר רב חסדא: ארבע אמות.
ושואלת הגמרא: "מאתנן זונה" מאי דרשה בה? כלומר, מה דורשים חכמים בפסוק, ולא כדרשת יעקב הנוצרי. כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: כל זונה שנשכרת, לבסוף היא שוכרת, שנאמר "ובתיתך אתנן ואתנן לא ניתן לך ותהי להפך". כלומר, זונה שמשלמים לה כדי לשכור שירותיה, בסופו של דבר תגיע למצב שתהיה בזויה לכול וככלי אין חפץ בו, ואיש לא ירצה לשוכרה; וכיוון שהורגלה בזנות ואינה מוצאת מי שישכרנה, תלך היא ותשכור אחרים ותשלם להם כסף. וזהו "מאתנן זונה קיבצה" - את ההון שקיבצה באתנן זונה, "ועד אתנן זונה ישובו" - עתה היא תצטרך לשלם לאותם אנשים. וכמו שאומר הנביא ביחזקאל ט"ז: "ובתיתך אתנן" - לאחר שהתרגלת שנותנים לך, "ואתנן לא ניתן לך" - ואחר כך נעשית בזויה בעיניהם ואינם נותנים לך, "ותהי להפך" - שאת נותנת להם. נמצא שההון הזה שב בסופו של דבר לאותם שנתנו אותו.
לסיכום:
מיכה המורשתי, נביא מהרי יהודה בימי יותם אחז וחזקיהו, פותח בהתראה חגיגית: השם מעיד ומתרה בעמו עוד מהיכל קודשו, לפני שהוא יוצא לדין. תיאור יציאתו ממקומו מלמד שהעונש בא בהשגחה ולא במקרה הטבע, וההרים הנמסים כדונג והעמקים המתבקעים כמים במורד מציירים חורבן שבו כל חוזק נהפך לנוזל. הסיבה כפולה: פשע יעקב - מרד עשרת השבטים בעבודה זרה, שאשמתו על מלכות שומרון; וחטאות בית ישראל - במות יהודה, חטא שבשגגה ובתאווה, שאשמתו על ירושלים שלא ביטלה את הבמות עד חזקיהו. שומרון תיעשה עי השדה ומטעי כרם, פסיליה יוכתו, אתנניה יישרפו ועצביה יהיו שממה, כי מאתנן זונה קיבצה ועד אתנן זונה ישובו - כל העושר שנאסף מן העבודה זרה יחזור אל טומאתו. ומן הגמרא בעבודה זרה למדנו מוסר גדול: רבי אליעזר נתפס למינות משום שנהנה מדרשה אחת של מין, ולימדונו חכמים שמן המינות יש להתרחק לחלוטין, ולפשפש במעשים גם כשניצלים ברגע האחרון.