פתיחה
בפרק זה ממשיך מלאכי בתוכחתו לדור שיבת ציון. אחרי שהוכיח אותם על שהם קובעים את הקב"ה במעשר ובתרומה, פונה הנביא ומציע להם הצעה יוצאת דופן: בואו ובחנו אותי. ומשם ממשיכים הדברים אל הטענות הקשות של הדור - "שווא עבוד אלוקים" - ואל תשובת הקב"ה ליראיו, שאמנם אין שכרם כאן, אבל ספר זיכרון נכתב לפניו והם סגולתו ליום אשר הוא עושה. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם.
"ובחנוני נא בזאת" - ההבדל בין ניסיון לבחינה
הָבִיאוּ אֶת־כָּל־הַמַּעֲשֵׂר אֶל־בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אִם־לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד־בְּלִי־דָי׃
המלבי"ם מעמיד כאן יסוד בדקדוק לשון הקודש: יש הבדל בין "ניסיון" ובין "בחינה". המנסה בודק האם בדבר יש מעלה יתרה מעבר למעלתו הרגילה. אדם היודע שהזהב זהב, ובא לבדוק האם יש בו גם כוח למשוך מתכת כמגנט - זה ניסיון, שכן הוא מחפש מעלה נוספת מעבר לסטנדרט. וכן "וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם": מעלתו של אברהם ידועה, והשאלה היא האם יש בו מעלה יתרה ממעלתו, עד כדי לעקוד את בנו. לעומת זאת הבוחן אינו מחפש תוספת כלל, אלא בודק האם הדבר עומד בסטנדרט שלו - כבוחן זהב האם אין בו סיגים והאם הוא ראוי להיקרא זהב.
לפי זה, אומר המלבי"ם, אילו הייתה הברכה מגיעה מכוח הטבע והמערכה, כלומר מגרמי השמים, אכן היה זה בגדר ניסיון אסור. שהרי לטבע יש גבול קבוע של מה שהוא מסוגל להוציא, ואין מצב שירד גשם בלא עננים. לבקש מן הטבע יותר ממה שיש בכוחו - זה ניסיון. אבל הקב"ה מבטיח כאן ברכה שהיא למעלה מן הטבע: "אפתח לכם את ארובות השמים". ברכת הטבע יש לה בהכרח גבול, ובהגיעה לגבולה - די, נפסקה. אבל ברכת נס אינה מוגבלת כלל, כשמן שהלך ויצא לכלים ככל שהוסיפו כלים. ומכיוון שאצל הקב"ה אין גבול, ואין שום דבר שנאמר עליו שהוא למעלה מכוחו, אין כאן ניסיון אלא בחינה: בדיקה האם הוא נותן את מה שהבטיח לתת, ולא בקשה למשהו שמעבר ליכולתו.
וכך מפורש בגמרא: ריש לקיש פגש ינוקא שדרש "עשר תעשר" - עשר בשביל שתתעשר. אמר לו ריש לקיש: ומי שרי לנסויה, וכי מותר לנסות את הקב"ה? השיב לו הינוקא: כהאי גוונא שרי, דכתיב "ובחנוני נא בזאת". כלומר, אין זה ניסיון האסור, אלא בחינה, והבחינה מותרת - שכן היא רק לראות האם הקב"ה נותן את מה שהבטיח.
מהו "עד בלי די"
הפסוק מצד עצמו מוקשה. כוונת הכתוב ברורה - ברכה גדולה ועצומה. אבל הלשון לכאורה הפוכה: היה צריך לומר "ברכה עד די", עד שתאמרו די, עד שיהיה לכם די והותר. שהרי אדם אומר "די" דווקא כשמספיק לו, וכל עוד אינו מספיק הוא אומר תן עוד ועוד. ומהו אפוא "עד בלי די"?
המלבי"ם מבאר: "די" משמעו כמידת הסיפוק והצורך, כמו "די שה" ו"די השיב לו". "בלי די" פירושו בלי שיעור - שפע כה גדול עד שאיש לא יעמוד למדוד אם זה די או אינו די. כשמוזגים לאדם בצמצום, הוא עומד ומשגיח: עוד מעט, עוד קצת, עכשיו די. אבל כששופכים עליו חבית שלמה, אין מי שיעצור לבדוק האם צריך לומר די. מדידת "די" שייכת רק במועט; בשפע עצום אין מודדים כלל.
הרד"ק מביא בשם אביו פירוש אחר: "עד בלי די" - עד שלא יספיקו לכם כלים ואוצרות, כלומר עד שלא יהיה די כלים להכיל את הברכה. וחז"ל דרשו: אמר רמי בר חמא אמר רב, עד שיבלו שפתותיכם מלומר די - "בלי" מלשון בלייה, שיבלו השפתיים מרוב אמירת די. והכלי יקר (בפרשת ראה) מבאר שיהיה להם שפע עצום יותר ממה שהם צריכים, ולכן לא יוכלו לומר די כלל: שהרי "די" עניינו "די מחסורי", כלשון "די מחסורו אשר יחסר לו", וכשיש די והותר אי אפשר לומר עוד די מחסורי.
רמזים בענייני מעשר וצדקה
מאחר שהזכרנו את דרשת הינוקא "עשר תעשר", מובא בספרים הקדושים רמז נאה: עשר תעשר - תמצא מזלך. כיצד? קח את המילה "תעשר" ועשר אותה עצמה. ת' היא 400, ומעשרה 40 - הרי מ'. ע' היא 70, ומעשרה 7 - הרי ז'. ש' היא 300, ומעשרה 30 - הרי ל'. ר' היא 200, ומעשרה 20 - הרי כ'. עשרת את "תעשר" וקיבלת "מזלך". רצונך במזל? הפרש מעשרות ותזכה על ידי זה למזל.
ועוד רמז: חז"ל לומדים מ"עשר תעשר" שיש שתי מדרגות - מעשר וחומש, שכן שני מעשרים הם כבר חומש. והגר"א אומר שעיקר הבטחת הברכה היא דווקא על נתינת חומש. והיכן רמוזים שניהם במילה "צדקה"? קח ק' ועשה ממנה צדי"ק: מאה מטבעות, נשארת עם תשעים, הפרשת עשירית - הרי מעשר. קח ה' ועשה ממנה ד': מחמש נשארת עם ארבע, הפרשת חמישית - הרי חומש. הנה בתוך המילה צדקה שני מיני ההפרשות. ועוד רמז במילה צדקה: גימטרייה 199 - שהרי מי שיש לו מאתיים זוז אינו ראוי ליטול צדקה, ונמצא שהראוי לצדקה הוא מי שיש לו רק 199.
המגיד מדובנא: למה דווקא במעשר הותר לבחון
שואל המגיד מדובנא: מדוע דווקא כאן אמר הקב"ה "ובחנוני נא בזאת"? מדוע לא נבחן אותו במצוות תפילין, בשמירת שבת ובכל מצווה ומצווה? משל לסוכן שבא למכור לבעל חנות גלילי בד רבים, ואומר על כל גליל שיש בו מאה מטר. אמר לו בעל החנות: מי אמר לי שאכן יש כאן מאה מטר? אמר לו: מדוד. אמר לו: וכי אמדוד חמש מאות גלילים? אמר לו: יש לי עצה - חפש את הגליל הרזה והצנום ביותר, זה שסביר ביותר שאין בו מאה מטר, ומדוד אותו. אם בו תמצא מאה מטר, קל וחומר שבשמנים יש.
כך בענייננו. אדם רוצה לבדוק האם קיום מצווה מביא לו שפע או נזק. אומר לו הקב"ה: אל תבדוק את כל המצוות, אתן לך מצווה שהנזק בה גלוי לעין - הפרשת מעשר, שאתה מוציא בה כסף מן הכיס. אם במצווה שהחיסרון שבה גלוי תראה ברכה, קל וחומר בשאר המצוות שאין בהן חיסרון כלל - הנחת תפילין ושמירת שבת - שהקב"ה יהיה נאמן להשפיע עליך את ברכתו.
ברכת הארץ ואישור הגויים
וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל וְלֹא־יַשְׁחִית לָכֶם אֶת־פְּרִי הָאֲדָמָה וְלֹא־תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת׃
"וגערתי לכם באוכל" - אגער בשבילכם במי שאוכל את תבואתכם, הוא הארבה, שלא ישחית את פרי האדמה. "ולא תשכל לכם הגפן" - שלא תפיל את פירותיה קודם שיגיעו לגמר בישולם.
וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל־הַגּוֹיִם כִּי־תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת׃
"ואשרו אתכם כל הגויים" - על ידי כן יחשיבו אתכם הגויים למאושרים, כשיראו שאתם הארץ שהשם חפץ בה להשגיח עליה ולהיטיב לה. ויאמרו: אשרי העם ההולך בתורת אלוקיו.
"חזקו עלי דבריכם" - טענת ייסורי הצדיקים
חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר יְהֹוָה וַאֲמַרְתֶּם מַה־נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ׃
בתחילת הנבואה הזכיר הנביא את טענתם על שלוות הרשעים - "כל עושה רע טוב בעיני ה'" או "איה אלוקי המשפט" - שמהם ביקשו להסיק שאין השגחה, או שהקב"ה חפץ ברשעים ולכן מיטיב להם. והקב"ה כבר השיב להם שאנו נמצאים בעולם הבחירה, ובעולם הבחירה לא שייך עונש מיידי על כל עוון, שאם כן בטלה הבחירה החופשית. ועל זה אומר הקב"ה: עדיין "חזקו עלי דבריכם" - אתם מתחזקים בטענותיכם לסתור את תשובתי. והם שואלים: "מה נדברנו עליך", במה?
אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה־בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי יְהֹוָה צְבָאוֹת׃
טענתם: אמנם על שלוות הרשעים השבת תשובה מספקת, שאם יבוא עונש מיידי תתבטל הבחירה - אבל עדיין קשה לנו מייסורי הצדיקים. הרי הם לא חטאו, ובכל זאת חייהם חיי צער וייסורים. ומכאן מסקנתם: "שווא עבוד אלוקים", עפרא לפומייהו. השווא הוא משני צדדים, מצד הנעבד ומצד העובד. מצד הנעבד - וכי הקב"ה זקוק לעבודה זו? "אם צדקת מה תיתן לו או מה מידך ייקח"; אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, אינו זקוק לעבודתנו כדי להיות מלך, ולא יעלה על הדעת שברא ברואים שהוא נזקק להם.
ואם תאמר, אמנם השם אינו זקוק לעבודה, אבל אתה זקוק לה - על זה הם משיבים "ומה בצע כי שמרנו משמרתו", איזה רווח צמח לנו מכך? הראיה: "וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות" - לריק יגענו בעבודתנו ואין לנו שכר. עם ישראל הוא הנרדף שבאומות, והצדיקים סובלים.
וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם־נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ׃
אנו מאשרים את הזדים - הם כלל אינם טורחים לעבוד את השם, ובכל זאת מצליחים ונבנים. ולא עוד, אלא "גם בחנו אלוקים וימלטו": הם מחציפים פנים ועורכים לקב"ה מבחן - אם יש אלוקים, שייפרע ממני, שיעניש אותי - ואין הקב"ה עושה להם מאומה.
רבי ישראל סלנטר והפונדקאי
מסופר על רבי ישראל סלנטר שהתארח בפונדק, וראה שבעל הפונדק הסיר מעליו כל סממן של יהדות. שאל אותו: מה קרה? האם גילית ממצאים חדשים בנוגע למציאות הבורא או בנוגע לשכר ועונש? השיב לו: מה אומר לרב, הגיע לכאן אחד ושאל אם יש לי בשר חזיר. אמרתי לו: חלילה, זהו מקום כשר, הקב"ה אסר לאכול חזיר. אמר לי: הנה אני אוכל חזיר, ונראה מה יקרה לי. הוציא כריך חזיר, אכל - ולא אירע לו דבר. ומאז התערערה אמונתי. וכמה תמימים היו האנשים פעם, שדבר כזה יערער אמונתו של יהודי; ולא ידוע כמה אמונה הייתה לו קודם לכן, אם כריך חזיר מצליח לערער אותה.
באותה שעה הגיעה בתו של בעל הפונדק ובידה תעודה שסיימה לימודי נגינה בפסנתר בהצטיינות. ראה רבי ישראל את שמחת האב, ופנה אל הבת ואמר: איני מאמין שאת יודעת לנגן, בואי ונגני לנו כאן קטע. נפגעה הבת ואמרה: וכי לשם כך יש לי תעודה? שכל העובר ברחוב יעצור אותי ויבקש שאנגן? - וכך הוא בכל בדחן שעוצרים אותו ברחוב ומבקשים ממנו בדיחה: וכי בדיחה להשכרה אני? הבא אולם, חמש מאות איש, שלם כמה אלפי שקלים - אז יש על מה לדבר.
אמר לו רבי ישראל סלנטר: שמעת מה בתך אומרת? הקב"ה כבר הוכיח את יכולותיו במעמד הר סיני, כשנגלה לעיני כחמישה מיליון איש - "אנוכי ה' אלוקיך", עינינו ראו ולא זר, אוזנינו שמעו ולא אחר. "שאל נא לימים ראשונים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי". מציאות כזו לא הייתה ולא תהיה, ואין אומה בעולם שטוענת אפילו טענה כזאת על גילוי אלוקי שזכתה לו. ועתה, כל אוכל חזיר גס רוח וכל זב חוטם שיבוא ויטריס - וכי הקב"ה יענה לו תשובות וייפרע ממנו מיד?
אומר הקב"ה: יש זמן. וכמה הוא "מהרה" אצל הקב"ה? הגמרא לומדת מן הפסוק "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה" שמהרה דקודשא בריך הוא הוא שמונה מאות וחמישים שנה, שכן לאחר שמונה מאות וחמישים שנה גלינו. וזה כשממהרים; כשהדבר מתעכב - קל להבין. ומשל לבריון ענק שבא אחד ומתגרה בו, נראה אותך נגדי - וכי ייגש להילחם בכל אחד כזה? על אחת כמה וכמה הקב"ה. אבל בעיני אותם טוענים זו הייתה קושיה: "גם בחנו אלוקים וימלטו".
"אז נדברו יראי ה'" - השאלות של המבקשים באמת
אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהֹוָה אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְהֹוָה וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהֹוָה וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ׃
אומר המלבי"ם: גם יראי השם האמיתיים, אלה שאינם עובדים על מנת לקבל פרס, עסקו באותה שאלה עצמה. הם נדברו איש אל רעהו בענייני ההשגחה ובשאלה מדוע אין הקב"ה נפרע מן הרשעים. אלא שהם לא הגיעו מכך לכפירה, אלא למסקנה שהעולם הזה אינו עולם הגמול ואינו עולם העונש - "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". ואדרבה: דווקא מתוך שהצדיקים מתייסרים כאן, עבודתם קשה ועצומה יותר ושכרם גדול לאין ערוך. שהרי כשהכול טוב לך ואתה מצליח בכל דרכיך, מה החוכמה בעבודתך? אבל עבודת השם מתוך ניסיונות - כעשרה ניסיונות שנתנסה אברהם עד שזכה להיות אבי האומה - היא דרגה אחרת לגמרי.
נמצא שתשובת הקב"ה היא: ראו, גם יראי השם שואלים את אותן שאלות עצמן, אלא שהם גם משיבים לעצמם תשובות. ומתי אין אדם משיב לעצמו תשובות? כשאינו רוצה בתשובות, כשנוח לו בשאלות. כאותו תלמיד שעזב את הישיבה והתפקר, ופגשו הרב מבריסק ושאלו: מדוע עזבת? אמר לו: אומר לרב את האמת, היו לי קושיות והיו לי שאלות. אמר לו הרב: אם יש שאלות אפשר לשאול, ואני מוכן אף להשיב. רק אמור לי קודם - השאלות שלך התחילו לפני שעזבת את הישיבה או לאחר מכן? השיב לו: האמת, בעיקר לאחר שעזבתי. אמר לו הרב: אם כן, לא שאלות יש לך אלא תירוצים. בתחילה הלכת אחר התאוות, ומאחר שאין זה נעים לומר כן, בנית לך אידיאולוגיה ומכוחה אתה מקשה קושיות. על שאלות אני יודע להשיב תשובות; על תירוצים אין לי תשובות.
כך גם כאן: מי שרוצה באמת תשובות - אלו יראי השם - אינם באים להטריס כלפי שמיא, אלא נדברים איש אל רעהו, דנים בעניין ושואלים, ומגיעים למסקנה שהשכר נצחי בעולם האמת, ושדווקא הייסורים והקושי כאן מגדילים את שכרם. ודווקא על כך הקשיב השם ושמע, ונכתב ספר זיכרון לפניו: אף שאינו משלם להם על מעשיהם הטובים כאן, הוא כותבם לזיכרון כדי לשלם להם בעולם האמת לנצח. שהרי העובדה שמצאו אותם צרות והם מיוסרים ובכל זאת נשארים דבוקים בהשם, מראה שיראתם אינה יראת העונש אלא יראת הרוממות, ואינם מצפים לשכר בעולם הזה - שהרי רואים בחוש שאין כאן שכר - אלא עבודתם מאהבה, ורק לשכר העולם הבא הם מצפים.
ועוד פירוש מחדש המלבי"ם, והוא מחודש במקצת: "נדברו" מלשון דֶּבֶר, כלשון "הוכנו בדבר". ולפי זה זהו המשך טענת הכופרים: "גם בחנו אלוקים וימלטו" - כשהם רואים שיראי השם נדברו איש אל רעהו, שכולם לוקים בדבר ומדביקים זה את זה, מכאן הם בוחנים ואומרים: הנה אין שכר, שווא עבוד אלוקים. ועל זה משיב הנביא: הקב"ה הקשיב ושמע את דבריהם של יראי השם וכתב ספר זיכרון לפניו כדי לשלם להם את המגיע להם. ולא תחשוב שאם מתו כאן בדבר כלו ספו תמו ואין להם עוד שכר - ודאי ששכרם נצחי לעד לפניו יתברך.
"והיו לי סגולה" - הבן העובד את אביו
וְהָיוּ לִי אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל־בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ׃
סדר הכתוב: והיו לי סגולה ליום אשר אני עושה. מבאר המלבי"ם שהקב"ה אוצר להם סגולה - אוצר מיוחד המסוגל ליום ההוא. כשם שהם עבדוהו מאהבה, כך יהיו לו לסגולה ויזכו לאוצר נחמד, ש"סגולה" עניינה אוצר מלכים.
ומהו "כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו"? אומר המלבי"ם: שני סוגי עובדים יש. יש הבא לעבוד בשביל שכר - פועל שכיר, שאי אפשר לומר לו בוא מחרתיים; שכרת פועל יום, בסוף היום אתה חייב לשלם לו, שהרי אינו יודע מה יהיה מחר ואם ימצא אותך. אבל הבן העובד אצל אביו אינו מגיע בסוף היום ותובע את משכורתו; הוא אינו מוטרד כלל, שהרי יבוא גם מחר. ויודע הוא שייתכן מאוד שאביו יעשה לו מן הכסף המגיע לו "סגולה" - יפתח לו תוכנית חיסכון, דבר שיעמוד לו לדורות.
כך אומר הקב"ה: העובדים אותי מאהבה ולא על מנת לקבל פרס אינם פועלים ואינם שכירי יום, ולכן איני משלם להם שכר יומי כאן. אני עושה להם סגולה - אוצר להם את שכרם באופן נצחי, שכר שאין לו גבול. "וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו" - בנו העובד מאהבה ולא מתוך תקוות השכר המיידי.
לסיכום:
בפרשה זו פותח הקב"ה פתח יחיד במינו - "ובחנוני נא בזאת" - ולמדנו מן המלבי"ם שאין זה ניסיון אלא בחינה, שכן ברכת השמים בנס אין לה גבול, ועל כן "עד בלי די", בשפע שאין מודדים בו די. ומן המגיד מדובנא למדנו שדווקא במעשר, שחסרונו גלוי, ניתן ההיתר לבחון, שממנו קל וחומר לשאר המצוות. ומשם עלינו לטענת "שווא עבוד אלוקים" הנולדת מייסורי הצדיקים ומשלוות הרשעים, ולתשובה: הקב"ה כבר הוכיח את יכולתו בהר סיני, ואינו עונה לכל מתריס; "מהרה" שלו אינה מהרה שלנו. ואילו יראי השם שואלים את אותן שאלות עצמן, אלא שהם מבקשים תשובות ולא תירוצים, ומגיעים למסקנה שהעולם הזה אינו עולם השכר, ושדווקא הייסורים מגדילים את שכרם. ועל אלה נכתב ספר זיכרון לפניו, והם סגולתו ליום אשר הוא עושה - כבן העובד את אביו מאהבה, שאביו אוצר לו את שכרו לנצח.