פתיחה: סיומו של ספר מלאכי - חתימת הנבואה
אנו עומדים בחלקו האחרון של פרק ג' במלאכי, שהוא גם חתימת דברי הנביאים כולם. כאן הנביא מתאר את יום הדין הגדול: ההבחנה שתתגלה בין צדיק לרשע, אש היום הבא שתלהט את הזדים, שמש הצדקה שתזרח ליראי ה', והציווי האחרון שנמסר לישראל לדורות - "זכרו תורת משה עבדי" - ועמו ההבטחה על שליחת אליהו הנביא. נלך על סדר הפסוקים בעקבות המלבי"ם, ונצרף את דברי חז"ל והמפרשים.
"בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו" - שתי דרגות בעבודת ה'
וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ׃
"ושבתם" - אתם תשובו אל העולם הזה בתחיית המתים, ואז תראו בעיניכם את ההבדל. אלא שההבחנה כאן כפולה: דבר אחד הוא ההבדל שבין הצדיק לרשע, ודבר שני הוא ההבדל שבין הצדיקים לבין עצמם. יש צדיק שהוא בבחינת "עובד אלוקים", ויש צדיק שהוא בבחינת "אשר לא עבדו".
מיהו "עובד אלוקים"? מי שעובד מאהבה. שאל אותו מה התכלית שלך, מה אתה רוצה? יענה לך: שום דבר, אני רוצה לעבוד את ה'. זו כל שאיפתו. ומיהו "אשר לא עבדו"? מי שעובד מתקוות הגמול או מחשש העונש. אדם כזה אינו עובד את ה' כראוי, אלא הוא עובד את הציפיות של עצמו: שיהיה לי שכר, שארוויח, שלא אקבל עונש. הוא אוגר רווחים לעצמו, ונמצא שבעצם הוא עובד את עצמו. וזה נכון בין אם הגמול שהוא מצפה לו הוא בעולם הזה ובין אם בעולם הבא.
מסביר המלבי"ם: מי שממתין לפרס ומצפה לו הרי הוא כשכיר וכפועל המצפה למשכורתו, כפי שראינו לעיל. אבל העבד אינו מצפה למשכורת כלל, שהרי עבד אינו מקבל שכר, אלא עובד בהתמדה את אדונו מבלי שום משכורת. זהו גדרו של "עובד אלוקים": מי שהוא בבחינת עבד להשם יתברך.
מאה פעמים ומאה ואחת - דברי הגמרא בחגיגה
הגמרא במסכת חגיגה מקשה על הפסוק: "היינו צדיק היינו עובד" - הרי "צדיק ורשע" ו"עובד אלוקים ואשר לא עבדו" זה אותו דבר, ולמה חזר הכתוב פעמיים? ומתרצת הגמרא: "עובד ולא עובד" - שניהם צדיקים גמורים הם, אלא אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת.
והדבר מפורסם, ומובא על גיליון הגמרא, בשל"ה הקדוש ובמהרש"א: ראשי התיבות של "עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר" - ע' א' ל' - הם מאה ואחד. וראשי התיבות של "לֹא עֲבָדוֹ" - ל' ע' - הם מאה. הרי לך רמז מפורש בפסוק עצמו: "עובד אלוקים" זה מי ששנה מאה ואחת, ו"לא עבדו" זה מי ששנה רק מאה.
רמזים למאה ואחת
רמזים נוספים לעניין זה: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" - "מאין": מ' ונ' בגימטריה תשעים, ועם הי' מאה, ועם הא' מאה ואחד. אתה רוצה להשיג את החכמה? מאה אינו מספיק. אל תשנה פרקך מאה פעמים בלבד, שנה מאה ואחת ואז תשיג את החכמה.
ודבר מעניין: הדבר קשור גם ל"זכרו תורת משה עבדי". אדם שרוצה לזכור - יזכור את תורת משה. והאותיות הפנימיות של אותיות "משה": מ' - פנימיותה מ'; ה' - פנימיותה א'; ש' - פנימיותה י' ונ'. קיבלת "מאין". והחכמה מאין תמצא, מאה ואחת פעמים, ועל ידי זה תגיע לזכירה. כך אומר השל"ה הקדוש.
רמז נוסף: "מיכאל" שר ישראל בגימטריה מאה ואחד, וזו גם הגימטריה של "מלאכי" - ומעניין שהפסוק הזה עצמו נכתב בספר מלאכי. כלומר מי ששונה מאה ואחת זוכה לזכירה הבאה ממיכאל שרן של ישראל. ולעומת זאת השר הממונה על השכחה - כותבים ששמו פ' ו' ט' ה' (במקומות אחרים רגילים לומר פ' ו' ר' ה'), ובדרך כלל מזהירים שלא להזכיר שמות מלאכים שאינם שגורים, וכפי שהזהיר האר"י ז"ל - וגימטריה של פ' ו' ט' ה' היא מאה. נמצא שמאה הוא כוחו של שר השכחה, ומאה ואחד הוא שר הזכירה, מיכאל.
עוד רמז: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ". אחת הדרכים לזכור היא שיהיה אדם מוציא את לימודו בפיו, כמו שנאמר "כי חיים הם למוצאיהם", ודרשו חז"ל אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם - בפה. ומביאה הגמרא מעשה באמתו של רבי שהכתה בסנדל לאותו תלמיד ששנה בשקט. צריך באמת ללמוד בקול. "נשיקות פיהו" - "פיהו" בגימטריה מאה ואחד: שיוציא בפה, ומאה ואחת פעמים.
ולכלי יקר רמז נפלא (והרחבנו בו בשיעורינו על הכלי יקר): "שכח" בגימטריה שכ"ח (ש' שלוש מאות, כ' עשרים, ח' שמונה) - 328. "זכר" בגימטריה רכ"ז (ר' מאתיים, כ' עשרים, ז' שבע) - 227. וההפרש ביניהם בדיוק מאה ואחד. כלומר כל לימוד ולימוד מקרב את הזיכרון ומחליש את השכחה, ועל ידי מאה ואחת פעמים הופך הדבר לגמרי מן השכחה אל הזכירה.
וכן "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים" - "השמר ושמור נפשך מאד" בגימטריה מאה ואחד, לומר לך שכדי להישמר מן השכחה צריך לשנן מאה ואחת פעמים. וכן "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם" - ודרשו חז"ל: אם רק הוא - מכם. ו"מכם" - מ' כ' - בגימטריה מאה. כלומר אם הלימוד נשאר ריק ואינך זוכר, הסיבה היא ששנית רק "מכם", מאה פעמים; אילו שנית מאה ואחת, היית זוכה לזכור.
למה דווקא מאה ואחת? מפני שהתורה ניתנה על ידי משה
כתוב שמפי הגבורה שמענו רק שתי דיברות: "אנכי" ו"לא יהיה לך". אילו היינו זוכים לקבל את כל התורה מאת ה' באופן ישיר, לא הייתה שכחה בתורה כל עיקר. ומדוע הגענו למצב שאנו לומדים ושוכחים? מפני שאת שאר התורה קיבלנו על ידי משה, שאמרו ישראל "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות".
ואיפה זה רמוז? "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה". "תורה" בגימטריה תרי"א (ת' ור' - שש מאות, ו' וה' - אחת עשרה), והמצוות הן תרי"ג. חסרות שתיים, והן "אנכי" ו"לא יהיה לך" שקיבלנו מאת ה' באופן ישיר. וכיוון שמשה רבנו הוא שציווה לנו את התורה, ממילא נגזרה עלינו שכחה המצריכה חזרה מאה ואחת פעמים. ואף זה רמוז באותו פסוק: "צוה" כתוב בלי יו"ד - צ' ו' ה' - בגימטריה מאה ואחד. כלומר משה מצווה אותנו ללמוד מאה ואחת פעמים, וכפי שראינו שאותיות "משה" פנימיותן "מאין". אילו היינו מקבלים ישירות מאת ה', היה די לנו במאה.
מדוע האחד הזה כה משמעותי?
שאלה גדולה יש כאן: אדם ששנה פרקו מאה פעמים - הלוואי שנשנה ארבע פעמים או עשר. מאה פעמים הוא בעינינו דבר עצום ואדיר, ובכל זאת אומרים לנו שזה עדיין "לא עבדו". מה הופך את המאה למאה ואחת?
בספר אגרא דכלה מסביר בשם בעל התניא: חז"ל היו רגילים לשנות את לימודם מאה פעם, זו הייתה דרכם והדבר כבר הפך להם לטבע. נמצא שמי שעושה כן אינו מוכיח בכך שהוא "עבדו" - עשית את המקובל, את מה שהטבע וההרגל מכתיבים. אבל מי שהולך ושובר את יצרו, שובר את הטבע ואת ההרגל ושונה עוד פעם אחת - הוא זה שהוכיח שהוא מוכן לשבור את טבעיו לכבוד הבורא, וזה נקרא "עבדו". האחד הנוסף הוא בעל המעלה.
אמרתי לכם פעם על "יש קונה עולמו בשעה אחת", ופירשתי בדרך צחות: האברכים מסיימים את הכולל בשעה אחת. יש אדם שגם לאחר שסיימו, הוא נשאר עוד עשרים דקות ללמוד. מי משלם לו על כך? אף אחד, הכול בהתנדבות. על שאר הזמן שלמדת יש מי שמשלם, אבל על השעה שאחרי - שם קונה עולמו. הרי לך שעל מה שעשית במעבר, שם עיקר השכר.
"מאה ואחד" - ווארט מהבעל שם טוב
בשם הבעל שם טוב אומרים דיוק נפלא. לשון חז"ל היא "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד", ולכאורה אין זה מדויק בדקדוק (ומעניין שחכם אשכנזי שואל שאלה דקדוקית): היה צריך לומר "מאה ואחת", שהרי אומרים "פעם אחת" בלשון נקבה ולא "פעם אחד". ומדוע נקט לשון זכר?
אלא מסביר הבעל שם טוב: כשאדם לומד ולימודו לשם שמים, והוא דבוק בקדוש ברוך הוא תוך כדי לימודו - הוא נקרא "עובד אלוקים". ומי שאינו כן - "לא עבדו". ולכן: יש שונה פרקו מאה פעמים, ולא עשה אלא שינן את פרקו, ועדיין אינו "עובד אלוקים". ויש שונה פרקו "מאה, ואחד" - לא מאה ואחת פעמים, אלא שנה מאה פעמים וזכר את ה"אחד" בתוך כל העניין. מיהו האחד? "ה' אחד", "אחד אלוקינו". אם הקדוש ברוך הוא נמצא כאן - זה נקרא עובד אלוקים. ומי ששנה אפילו מאה פעמים אבל בלי ה"אחד", בלי כוונה לשם שמים - "לא עבדו". ולכן דווקא "אחד" בלשון זכר, שכן "אחד אלוקינו".
התביעה על מי שהגיע למאה - רבי איצל'ה בלאזר
רבי איצל'ה בלאזר, רבי איצל'ה מפטרבורג, תלמידו של רבי ישראל סלנטר, אומר: בהכרח מדובר כאן באדם שיכול היה לשנות מאה ואחת ולא שנה, שאם לא כן מה התביעה עליו? והוא מסביר את ההיגיון בדבר מן הנזיר.
הנזיר בסיום נזירותו מביא קרבן חטאת, ולכאורה אינו מובן: מדוע? משום שחדלת להזיר עצמך מן היין ומטומאת מת? והרי כל אדם שמעולם לא הזיר עצמו אינו מביא קרבן! אלא התשובה היא: כל אדם אחר לא הגיע לדרגה שלך, הוא נשאר למטה. אבל אתה, שנשמת אוויר פסגות והיית נזיר - למה ירדת? עליך יש תביעה. מי שהיה גבוה וירד, יש עליו תביעה, ולכן הוא נקרא חוטא.
כך בדיוק, אומר רבי איצל'ה, בשונה פרקו מאה פעמים: הרי כבר הגעת לדבקות כזו בתורה, למתיקות התורה - למה לא חזרת עוד פעם אחת? כלפי אדם אחר אין תביעה, שהרי הוא רחוק מאוד מן התורה ולא הגיע למאה. אבל אתה, שהשגת השגות כאלה ושהיית מחובר כל כך - למה עצרת?
וכדברי האור החיים הקדוש: אילו היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות אור התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה. אם אחרי מאה פעמים לא השתגעת ולא התלהטת אחריה - זו התביעה. אילו היית שונה עוד פעם אחת, היה הדבר מראה את ההתלהטות אחר התורה. ואם עצרת - סימן שהשגת השגה וירדת ממנה.
הגר"א: כל ימיו בעמוד וחזור קאי
מספרים על הגר"א שכאשר בא תלמיד להתקבל אצלו, היה אומר לו לחזור על הסוגיה כמה פעמים, ובוחן: אם מפעם לפעם חשקו מתגבר - היה מקבלו לתלמיד. ואם היה רואה שמפעם לפעם הוא דועך, "מה, שוב? הרי כבר למדנו את זה" - לא היה מקבלו. הגר"א חיפש תלמיד שניכרת בו חשקת התורה, וחשקת התורה היא היכולת לשנות שוב ושוב ושוב.
על האדם קשה השינון. האדם רוצה תמיד ללמוד דברים חדשים. היה לי פעם חברותא, וכשהצעתי לו לחזור על מה שלמדנו אתמול ואז להמשיך, אמר: לא, נמשיך בדיוק מהנקודה שעצרנו. ופעם התחלתי בשיעור שתי שורות קודם, ואמר לי: הרב, את זה כבר למדנו, שתי שורות הלאה. אפילו שתי שורות לא היה מוכן לחזור. וכן תמיד, כששואלים איזו מסכת נלמד, מיד עונים "ברכות כבר למדנו", ומחפשים משהו חדש. חזרה - אדם כמעט אינו חושב עליה. החזרה היא סוג של שעבוד, לימוד שפחות נעים לו, אבל זהו הרצון האלוקי: שישנן אדם ולא יהיה בגדר זורע ואינו קוצר. ולכן דווקא בחזרות מתגלה בחינת "עובד אלוקים".
פעם אמר רבי חיים מוולוז'ין לגר"א שחזר על מסכת סוכה שבע עשרה פעמים ועדיין מרגיש שאינו שולט בה. אמר לו הגר"א: אין זה מספיק. שאל: אם כן כמה, מאה ואחת? אמר לו הגר"א: לא, "כל ימיו בעמוד והחזר קאי" - כביטוי שבגמרא באבידה, שכל ימיו בעמוד והחזר קאי, וכן בשילוח הקן כל ימיו בעמוד ושלח קאי. כך האדם, כל ימיו עליו לחזור על לימודו, ואין לדבר גבול. והעיד הגר"א על עצמו שמרוב אהבת התורה שבו הוא מסוגל ללמוד כל ימיו משנה אחת ולחזור עליה בלי קץ. וזאת לאחר שכבר הבין אותה בפעם הראשונה - מה שאנחנו אולי נבין אחרי מאה פעמים. זהו שעבוד מוחלט לקדוש ברוך הוא, וזהו גדרו של "עובד אלוקים", שונה פרקו מאה ואחת.
נמצאנו למדים מה רצתה הגמרא לומר: שלא תחשוב שההבדל בין "צדיק לרשע" הוא ההבדל שבין "עובד אלוקים לאשר לא עבדו". אלא צדיק ורשע - דבר אחד, ועובד אלוקים ואשר לא עבדו - דרגה נוספת בעבודת ה'. שניהם עובדי ה', אלא שזה לא עבדו כראוי לו ולא השיג את ההשגה של מי שעבד את ה' כראוי.
"כי הנה היום בא בוער כתנור" - חמה מנרתיקה
כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף׃
"היום" כאן, אומרים רש"י והמלבי"ם, הוא מלשון שמש. וכדברי חז"ל: אין גיהנום לעתיד לבוא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה, רשעים נידונים בה וצדיקים מתרפאים בה. "הנה היום בא" - הנה היום שבו תזרח השמש, ואז יהיו כל הזדים וכל עושי הרשעה כקש, והיום הזה ישרוף אותם.
מסביר המלבי"ם שהנביא מתאר את יום הדין כאש בוערת, כאש התנור. הרשעים, כל אחד לפי רשעותו, נשרפים מן האש הזאת כקש, עד שלא יישאר להם שורש וענף. ופירש רש"י "שורש וענף" - על פי התרגום: בר ובר ברא, בן ובן הבן, שלא יישאר מהם נין ונכד.
"וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה"
וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק׃
בשונה מן הרשעים שליהט אותם היום הבא, לכם הצדיקים - אלה שעבדו מאהבה - הצדקה והמעשים הטובים שעשיתם הם עצמם יהיו כשמש זורחת. זהו "שמש צדקה": מעשיכם וצדקותיכם יזרחו ויאירו כשמש, והשמש הזאת תרפא בכנפיה מן החום הבוער של אותו יום.
ובעומק העניין, אומר המלבי"ם, מדובר בהתגלות האור האלוקי, שיתגלה בשתי צורות. שהרי באור יש שתי בחינות: אור ושריפה. אור במינון נכון מאיר, ובמינון גבוה שורף. אצל הצדיקים תהיה ההתגלות בבחינת אור, ואצל הרשעים בבחינת שריפה, כמו שכתוב בישעיהו פרק י': "והיה אור ישראל לאש".
"ויצאתם ופשתם" - "ופשתם" מלשון התפשטות והשמנה, כמו "נפיש", גדל ומתרבה. כלומר תתפשטו ותגדלו ותשמינו כעגלי מרבק. ועגלי מרבק הם העגלים שהיו נתונים במרבק כדי לפטמם, והיו מכניסים אותם לדוש את התבואה ברגליהם.
למה דווקא השמש? דברי האברבנאל, המהרש"א והמהר"ל
שואל האברבנאל: מדוע דווקא חמה - רשעים נידונים בה וצדיקים מתרפאים בה? משום שהשמש דרכה לעשות פעולות הפוכות. התבונן: האם השמש מלבינה או משחירה? כשאתה תולה כביסה - השמש מלבינה; וכשאדם משתזף - הוא משחיר. האם השמש מקשה או מתיכה? שים שעווה בשמש - ניתכת; שים עץ - מתייבש ומתקשה; שים מלח - מתייבש ונעשה גבישי. הרי שהשמש פועלת פעולות הפוכות. והרשעים, שהם יבשים, השמש תשרוף אותם; והצדיקים, שהם לחים ורטובים, השמש תהיה להם בבחינת מרפא.
כך גם כותב המהרש"א, ומוסיף שהדבר בא לבטא שהשינוי אינו במשפיע אלא במקבל. ההשפעה מאת הקדוש ברוך הוא אחת היא, אלא שמי שהכין את עצמו מקבל אותה כשפע חיובי, ומי שלא הכין את עצמו מקבל אותה כדבר שלילי שרק מזיק לו.
והמהר"ל מפראג מבאר: "אין חסרון המציאות לעתיד, כי הכל כשלמות", ולכן לא יהיה גיהנום לעתיד לבוא אלא שמש. "חמה" היא ביטוי לבחינה שהיא מעל הגשם. כל דבר גשמי ניתן למשש ולחוש, ואילו האור הוא תמיד ביטוי לרוחניות. ואכן בספרי הקבלה מדברים תמיד באורות, בירידת האורות אל הכלים. ולכאורה גם אור הוא דבר גשמי - הרי אפשר למדוד אותו בפוטונים, יש מונים שקובעים כמה אור יש כאן, וכל דבר הנמדד בכלים גשמיים הוא מגושם. אלא שהאור הוא הדבר הזך ביותר שבעולם הגשמי, ולכן כשרוצים לבטא ענייני רוחניות מבטאים אותם באור: אור עשר הספירות וכיוצא בזה.
ומוסיף המהר"ל: השמש לעתיד לבוא לא רק שתהיה בבחינת אור רוחני, אלא תהיה מזוככת יותר. והיכן זה בא לידי ביטוי? בכך שהקדוש ברוך הוא "מוציא חמה מנרתיקה". האור עתה הוא כביכול בתוך נרתיק, ואף שהוא רוחני עדיין הוא מכוסה בכיסוי מגושם; ולעתיד יצא מנרתיקו ויהיה רוחני עוד יותר. והרשעים, שהם מגושמים, אינם יכולים לעמוד בפני אור רוחני כזה ולכן נשרפים. אבל הצדיקים, שהם רוחניים, אדרבה - האור הזה תענוג להם, ולהם הוא "שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק".
האור שמגלה את האמת - הרב חיים פרידלנדר
הדברים מופיעים ביתר עומק אצל הרב חיים פרידלנדר (בחלק המועדים, בענייני סוכות, עמוד שכ"ח, ומסרנו על כך בשיעורינו על סוכות). ראשית הוא מבהיר שכשמדובר כאן ב"רשעים" אין הכוונה לרשעים גמורים דווקא, אלא כל אחד לפי דרגתו.
ומהי משמעות האור השורף? אור פירושו גילוי האמת. בחושך אפשר לעשות הרבה דברים ואין רואים, וכשמגיע האור רואים הכול. סיפר אחד שלמד עם אחד מגדולי ישראל ביום שטוף שמש, ואלומת אור נכנסה מן החלון, ובתוכה נראה אבק רב. אמר לו אותו גדול: תסתכל, האבק הזה נמצא בחדר כל הזמן ואיש אינו רואה אותו; ורק משום שיש אלומת אור אתה פתאום רואה כמה אבק אתה נושם. האור מגלה גם את הנסתרות, גם את מה שאינו גלוי בדרך כלל.
זהו האור של לעתיד לבוא: בו יתגלו נסתריו של האדם ותתגלה פנימיותו. אומר הרב, יהיה זה יום של חשבון נפש, ואז יכיר האדם את דרגתו האמיתית. שהרי במציאות של היום אדם מרשה לעצמו לרמות את עצמו, מספר לעצמו סיפורים - כמה אינו מסוגל, כמה קשה לו, כמה מה שהוא עושה הוא הדבר הנכון. אבל כשיגיע פרוז'קטור עוצמתי כזה של אור האמת, פתאום יתגלו כל נסתריו, ויתברר לו כמה טעה וכמה התעה את עצמו.
ומה פירוש שהרשעים נשרפים בו? מבאר הרב על פי המהר"ל: אין למעלה אש גשמית, ושריפת הגיהנום עניינה שהאדם יגיע למעלה ויבין את גודל טעותו, איך השקיע את כל ימיו בהבל וריק, ואיך את כל מה שקיבל כדי להתקרב אל האלוקים ניצל כדי להתרחק ממנו ולרדוף אחר תאוות. תהיה לו חרטה עצומה שאי אפשר לתאר כמה היא שורפת ונוקבת עד התהום. זהו הגיהנום - שריפה פנימית של חרטה שאין לשערה. ואמרו לנו כדי לתת לנו שיעור: קח את האש החזקה ביותר שכאן והכפל אותה פי שישים.
נמצא שהאור של לעתיד לבוא, המגלה לאדם את כל נסתריו ומראה לו כמה טעה, הוא עצמו מביאו לידי חרטה עצומה, והיא השורפת אותו מבפנים - "ולהט אותם היום הבא". הוא רואה באור הגלוי את פנימיותו וריקנותו. ולעומתו הצדיק, שכעת מתגלית פנימיותו והיא זכה וטהורה, אצלו האור הוא בחינת שפע ושכר: הוא רואה שיש שכר לפעולתו ולכל עמלו שהמתין לו כל ימי חייו, והנה הגיע. יום ההוא יהיה יום של בהירות גדולה ועצומה: אותו אור ממש ישרוף את מי שיבין שאין לו מאומה, ויאיר את דרכו של הצדיק שיראה שמעשיו היו נכונים וצודקים.
"ועסותם רשעים" - מדוע לא נעלמים הרשעים לגמרי
וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אָמַר ה' צְבָאוֹת׃
כוונת הדברים שהרשעים יהיו נדושים תחת כפות רגלי הצדיקים עד שייעשו כעיסה, כאפר תחת רגליהם. מחומו של אותו יום, שבו נשרפים הרשעים, יהיו הרשעים כאפר תחת כפות רגלי הצדיקים. וזה מתחבר למה שנאמר קודם "ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק": תצאו ותתפשטו ותתרבו ותשמינו כעגלים, שדרכם לדוש את התבואה - כך ידושו הצדיקים את אפר הרשעים עד שיהיו כעיסה תחת כפות רגליהם. "עיסה" היא דבר שמועכים וכותשים אותו, ומכאן, אומר המלבי"ם, גם הביטוי "עסיס": כשלוקחים פרי וכותשים אותו ומוציאים ממנו את המיץ, מעסים אותו ומוציאים את הפנימיות שבתוכו.
גם בעניין זה הבאנו את דברי הרב דסלר (ולמדנו זאת בהרחבה, ומי שירצה ישמע בכרך א' ובכרך ב'). מה המסר בכך שהרשעים נעשים אפר תחת כפות רגלי הצדיקים? הרי הרשעים פתאום מבינים שהם ריקים מכול: לא סיגל לעצמו שום מידה טובה, שום מצווה, שום מעשה טוב, והוא ירגיש ריקנות נוראה השורפת ויורדת עד התהום. זהו כאב נורא, שהאדם מבין להיכן היה יכול להגיע ומה הפסיד, וכמאמרם: אין אדם נכווה אלא מחופתו של חברו - כשהוא רואה מה יש לחברו ומה הוא עצמו הפסיד, זו הכווייה הצורבת ביותר.
אבל שימו לב מה מלמד אותנו הקדוש ברוך הוא: הצדיקים מקבלים מכך חיזוק. "וזרחה לכם יראי שמי... ועסותם רשעים... ביום אשר אני עושה" - יהיה לכם חיזוק מכך שתראו את הרשעים כיצד הם נענשים ואת הצדיקים כמה שכר הם מקבלים. ואומר הרב דסלר: החיזוק הזה הוא עצמו העלייה והתיקון של הרשע. למה? כי הצדיק הגיע לחיזוק על גבו של הרשע. בעונשו ובסבלו של הרשע יש איזשהו גילוי אלוקי - הנה מי שהמרה את פי ה' נענש, ומי שעשה רצון ה' מקבל שכר - והצדיקים לומדים מזה דרך בעבודת ה'. נמצא שהרשע היה סיבה להתעלות הצדיק, וממילא קנה לו בזה איזו מעלה וזכות כלשהי.
וזהו "ועסותם רשעים" - הרשע יהיה כאפר תחת כפות רגלי הצדיק, כלומר הצדיק יתרומם ויתעלה על ידי מציאותו של הרשע. ושימו לב שלא נאמר שהרשע יתבטל לגמרי, אלא שיהיה אפר תחת כפות רגליו: כלי שרת ושימוש לצדיק שמעליו, שילמד ממה שקיבל הרשע דרך בעבודת ה'. וזה עצמו נותן לרשע תוכן פנימי כלשהו שבשבילו ראוי לאיזה שכר ולאיזה קיום.
"זכרו תורת משה עבדי" - הדרכת הדורות לאחר חתימת הנבואה
זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים׃
ספר מלאכי הוא חותם כל הנביאים וסיום הנבואה (אמנם לאחר מכן נכתבה מגילת אסתר, אך זה הספר האחרון שנכתב בידי נביאים כנבואה). לכן אומר הנביא: זכרו תורת משה עבדי. אין עוד נבואה, אני החוזה האחרון, ולא יהיה לכם עוד נביא לשאול אותו. ואם תרצו לדעת מה לעשות - לא אמר להם ללכת לבבות, לא לפתוח באגרות קודש ולא לעשות גורלות, אלא: זכרו את מה שציוויתי את משה עבדי בחורב על כל ישראל, חוקים ומשפטים. עשו את כל מה שנצטוויתם שם, ובזה תהיה לכם הוראה והכוונה כיצד לנהוג בדרך הנכונה. מכאן ואילך רק התורה תכוון את דרככם.
וכבר דיברנו על גדולים שכאשר היו צריכים להכריע בשאלה, נקטו בסגולה המובאת (כמדומני מרבי חיים מוולוז'ין): שיהגה אדם בתורה ויעמול בה, ולאחר מכן יחשוב שוב על אותו עניין. על ידי שעמל בתורה זמן מסוים והשקיע בה את ראשו, זיכך את מחשבתו ודעתו והתחבר אל שכל התורה, ומכוח זה יוכל להגיע להכרעה נכונה יותר.
מעשה היה בחפץ חיים, שחתנו שאל אותו בנוגע לישיבה בימי מלחמת העולם הראשונה, שהיה חשש להשאירה במקומה. אמר לו החפץ חיים: אני אחשוב על כך. פגש אותו שוב ושאל, אמר לו: עדיין אני חושב. בפעם השלישית בא החתן לומר שעשה גורל הגר"א וקיבל תשובה. אמר לו החפץ חיים לפני כן: כבר חשבתי, והחלטתי לנקוט בדרכו של יעקב אבינו - "אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה". נחלק את הישיבה לשניים: חצי יעבור למקום אחר וחצי יישאר כאן, שהרי לא היה ברור היכן מסוכן יותר. אמר לו החתן: רבי, עשיתי גורל הגר"א וזה בדיוק הפסוק שעלה לי! אמר לו החפץ חיים: ולמה צריך גורל הגר"א? יש לנו תשובות בתורה, אין צריך גורלות. לכל שאלה יש תשובה בתורה. זהו "זכרו תורת משה עבדי" - והיא תנחה אתכם בכל שאלה ובכל ספק שיתעורר עד ביאת המשיח.
"הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא"
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא׃
מסביר הרד"ק: אף שאני מזהיר אתכם לשמור את תורת משה, אף על פי כן אשלח לכם את אליהו הנביא. ואליהו, אף שעלה למרום, גופו נשאר כאן בארץ, שכל יסוד מתחבר אל יסודו - וכבר למדנו זאת בעלייתו של אליהו, "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". ולאחר שהקדוש ברוך הוא יחייה אותו שוב בתוך גוף, ישלח אותו לבשר את הגאולה לפני בוא יום המשפט, הוא "יום ה' הגדול והנורא". והמצודת דוד מסביר: בזכות התורה, אותה "זכרו תורת משה עבדי", בזכותה אשלח לכם את אליהו הנביא. והמלבי"ם מוסיף: עוד לפני בוא יום ה' הגדול תשוב לכם הנבואה, והיא תתגלה באליהו הנביא.
וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם׃
תכליתו של אליהו: להזהיר את האבות ואת הבנים שישובו אל השם יתברך, ואלה שישובו יינצלו מן המשפט. רש"י מסביר: "והשיב לב אבות" - אל הקדוש ברוך הוא, "על בנים" - על ידי בנים. ומביא רש"י פירוש נפלא בשם רבי מנחם, שאליהו יאמר לבנים: לכו ודברו אל אבותיכם שיאחזו בדרכי המקום.
וזו בדיוק המציאות של הדור שלנו, שהרבה פעמים הבנים מחזירים בתשובה את ההורים. ואמרתי לכם פעם שכל הקללות עתידות להתהפך לברכה, ושאלו: כיצד תתהפך לברכה הקללה "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו", קללה נוראה שהתקיימה בנו רחמנא ליצלן? אלא אומרים: היום ההורים מזמינים את הבן לשבת. ההורה הוא "דתי לייט", והבן כבר ירא אלוקים והולך בדרך ה'. הבן יודע שבבית האבא אוכלים מכל הבא ליד ואין מדקדקים בהכשרים, ולכן הוא מביא בשר מביתו. "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" - את הבשר שיביאו הבן והבת תאכל בשבת, ולא את הבשר שלך. כך הקללה מתהפכת לטובה, שהרי הבן כבר מהדר ומדקדק במצוות. וזהו "והשיב לב אבות על בנים" - על ידי הבנים. וכן להפך: לפעמים האבות יראים והבנים סטו מן הדרך, ואז "ולב בנים על אבותם" - על ידי האבות ישיב את לב הבנים אל השם יתברך.
האבן עזרא: אליהו כבר ביקר כאן
דבר מעניין אומר האבן עזרא. אנו נוטים לחשוב שאליהו הנביא הוא עניין עתידי בלבד, אבל כתוב בדברי הימים, אחרי מות יהושפט, בימי אחזיהו בנו: "ויבוא אליו מכתב מאליהו הנביא" (ומכאן, אגב, שמו של הספר "מכתב מאליהו"). הרי שאליהו שלח מכתב שנים רבות לאחר הסתלקותו. ואם תאמר: שמא כתב את המכתב לפני שעלה למרום, והמכתב נשמר ורק לאחר מכן הועבר לאחזיהו? אומר האבן עזרא: לא ייתכן, שאילו כך היה צריך לכתוב "ויימצא מכתב" או "ויובא אליו מכתב". אלא בהכרח שאליהו התגלה בזמנו של אחזיהו ושלח לו מכתב. ומוסיף האבן עזרא שאין ספק שגם בימי חכמינו הקדושים נראה אליהו, וכידוע לא אחד ולא שניים זכו לגילוי אליהו בדורות שלאחר מכן.
ביאור המלבי"ם בסוף הספר
המלבי"ם מבאר: "והשיב לב אבות על בנים" - הוא יחזיר את העולם בתשובה, עד שהבנים שהודחו מתורת אבותיהם ישיב ה' את לבם אל האבות ויחזרו לדת אבותם, ועל ידי כן ישיב גם את לב האבות על הבנים. ומדוע ישלח ה' את אליהו? "פן אבוא והכיתי את הארץ חרם" - שאם לא יקדים וישלח את אליהו, לא יחזרו בתשובה, וחס ושלום ילהט אותם היום הבא ויכה ה' את כל הארץ חרם, מכה שלא תותיר מאומה. לכן ישלח תחילה את מלאך הברית, הוא אליהו הנביא, שיחזירם בתשובה, ועל ידי זה יזכו ותהיה לה' המלוכה.
אמונה תמימה - דברי הרב מבריסק
נסיים במה ששאלו את הרב מבריסק: הרי אנו מאמינים "אחכה לו בכל יום שיבוא", וכיצד אפשר לצפות למשיח בכל יום, אם ארבעים יום קודם הגאולה יבוא אליהו הנביא לבשר עליה, כפי שקראנו בפסוקים כאן? נמצא שכל עוד לא הגיע אליהו, אין מה לצפות. וכי שלחו לך הודעה לפני ארבעים יום שאליהו כבר הגיע? ועוד שאלו אותו: חז"ל אומרים שאין אליהו בא בערבי שבתות מפני שהעם טרוד בהכנות לשבת, ולא בשבת מפני שאלת תחומין למעלה מעשרה - אם כן בערבי שבתות, בשבתות ובחגים אין מצוות ציפייה לגאולה?
ענה להם הרב מבריסק: השאלות שלכם מצוינות, וכשיבוא המשיח נשאל אותו גם את זה בעזרת ה'. ובמילים פשוטות: האדם צריך להאמין בתמימות. איך יהיה ומה יהיה - וכי אתה מוטרד בשבילו? עלינו להאמין באמונה שלמה ותמימה, ואיך ובאיזו צורה יהיה - ה' הוא היודע.
לסיכום:
חתימת מלאכי פותחת בהבחנה הכפולה של יום הדין: בין צדיק לרשע, ובין "עובד אלוקים" - העובד מאהבה כעבד שאינו מצפה לשכר - ל"אשר לא עבדו", העובד מתוך תקוות גמול ויראת עונש. חז"ל למדו מכאן את ההבדל שבין שונה פרקו מאה פעמים למאה ואחת, והרמזים הרבים (עובד אלוקים לאשר, "מאין", מיכאל ומלאכי, זכר ושכח) מלמדים שהכוח לשבור את ההרגל ולחזור עוד פעם אחת - או לזכור את ה"אחד" בתוך הלימוד - הוא עצם גדרו של עובד ה'. משם עובר הנביא לתיאור אותו יום: אור אחד שיצא מנרתיקו, שילהט כתנור את הזדים שיתגלה להם ריקנותם, ויזרח כשמש צדקה ומרפא ליראי שמו, עד שהרשעים יהיו אפר תחת כפות רגלי הצדיקים - ואף בזה יש להם איזו עלייה, בהיותם סיבה להתחזקות הצדיקים. ולבסוף, משנחתמה הנבואה, ניתנה לנו ההדרכה לדורות: "זכרו תורת משה עבדי" - כל תשובה בתורה, בלי גורלות ובלי תחליפים - ועמה ההבטחה על שליחת אליהו הנביא שישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. ועלינו רק להאמין באמונה שלמה ותמימה, והקדוש ברוך הוא במהרה יחיש משיחו ויגאלנו גאולת עולמים, אמן ואמן.