פתיחה: הפרק החותם את הנבואה
ספר מלאכי פרק ג' הוא הפרק החותם את הספר, חותם את תרי עשר, ובעצם חותם את הנבואה כולה. הפרק בא כמענה לטענות שראינו בסוף הפרק הקודם: "הוֹגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם, וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה הוֹגָעְנוּ - בֶּאֱמָרְכֶם כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי ה' וּבָהֶם הוּא חָפֵץ, אוֹ אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט". לאנשים היו השגות על הנהגת ה': מדוע הקדוש ברוך הוא אינו נפרע מן הרשעים? הרי אנו רואים שהרשע מצליח, אין מזיק לו ואין פוגע בו - כאילו ה' חפץ בכך. ואם לא כן, איה אלוהי המשפט?
על כך בא המענה: אתם מבקשים שאלוהי המשפט יתגלה ויעניש באופן מיידי את הרשע על עבירה שעשה, וישלם שכר טוב לצדיק על מעשה טוב שעשה. אבל בעולם הזה הדבר בלתי אפשרי, משום שאנו עדיין בעולם הבחירה והניסיון. אילו כל עושה רשעה היה נענש מיד וכל עושה טוב מקבל שכר מיד - היכן הבחירה? היכן הניסיון? העולם לא היה נחלק לרשעים ולצדיקים אלא לחכמים ולטיפשים. רק טיפש היה הולך להדליק את האור בשבת כשהוא יודע שמיד לאחר מכן תצמת ידו ולא יוכל להזיזה שבועיים. ברגע שהעונש מיידי, וכן להפך - שהשכר מיידי - הבחירה החופשית נשללת. ולכן הדבר הזה בעולם הזה אינו שייך.
פסוק א: מלאכי ומלאך הברית
הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי, וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא, אָמַר ה' צְבָאוֹת.
הנביא אומר: הדרך הזאת היא דרך עתידה. "מלאכי" פירושו שליחי - נביא ה' שיבוא תחילה ויפנה את הדרך מכל מכשול. כלומר: הוא יתקן את העולם ויחזיר את העולם כולו בתשובה. וכאשר העולם יהיה מתוקן והמסלול יהיה מוכן, אז "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים" - הקדוש ברוך הוא יבוא ויתגלה בעולמו, ישכון בתוך אהלו בבית המקדש ויתהלך בתוכנו.
ומי הוא "מלאך הברית אשר אתם חפצים"? זה המלאך שיקדים לבוא לפני בוא ה' אדון הצבאות, והוא שיכניס את כל העולם בברית התורה, בברית האמונה, בחיבור בינינו לבין ה'. חז"ל אומרים: אליהו הוא מלאך הברית. הוא יבוא קודם לכן, "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", יחזיר את העם בתשובה, ורק לאחר מכן יוכל האדון לבוא אל היכלו. אם כן, מה שאתם מבקשים - שתהיה התגלות, שה' ייפרע מן הרשעים וישלם שכר טוב לצדיקים - טרם הגיע זמנו. כעת זה עולם הבחירה, ובמציאות הזאת לא שייך שה' יבוא ויתגלה.
הרד"ק שואל: מהו "ופתאום יבוא אל היכלו"? והוא משיב: הרי הקץ לא נתגלה, כמו שראינו בספר דניאל שנאמר לו לסתום ולחתום את הדברים, שהם סתומים וחתומים עד עת קץ. ממילא יוצא שהגאולה תהיה באופן פתאומי - לא חשבנו על זה ולא היינו מוכנים לזה. הגמרא אומרת שאחד מן הדברים הבאים בהיסח הדעת הוא משיח. אין זה דבר שאתה מתכונן אליו והנה הוא מגיע, אלא נתעסק בדברים אחרים לגמרי, ופתאום יבואו ויאמרו לנו שהגיע משיח.
הרד"ק מפרש ש"האדון אשר אתם מבקשים" הוא מלך המשיח, והוא עצמו מלאך הברית. זו אפשרות אחת. האפשרות השנייה, כפי שהסברנו, היא שמלאך הברית הוא אליהו. ומדוע נקרא כך? כאן מביא הרד"ק את האגדה המפורסמת, שאינה מצויה לפנינו במדרשים אלא הובאה על ידי קדמונים, והרד"ק בכללם: אליהו קינא על ברית מילה שמנע מהם מלכות אפרים - שכבר לא היו מלים את בניהם - ואמר "קנא קנאתי לה' אלוקי ישראל כי עזבו בריתך בני ישראל". אמר לו הקדוש ברוך הוא: קינאת בשיטים, וכאן אתה מקנא על המילה - חייך שאין ישראל עושים ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. כל ברית שישראל עושים אתה חייב להיות שם, עומד וניצב, ורואה בעיניך כיצד דבריך אינם נכונים, והנה ישראל מלים את בניהם. ומכאן התקינו לעשות כיסא כבוד לאליהו, הנקרא מלאך הברית, ועליו נאמר "אשר אתם חפצים הנה בא אמר ה' צבאות".
פסוק ב: מי יעמוד ביום בואו
וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ, וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ, כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים.
"ומי מכלכל" - מי יוכל לסבול את יום בואו. שהרי עוד לפני שיֵראה האדון בעצמו, כבר ביום ההוא לא יוכל איש לסבול מרוב הפחד, וכל שכן כשיתראה האדון בעצמו, קודשא בריך הוא, שאז אין כל בריה יכולה לעמוד. ומדוע? משום שכדי לעמוד לפני ה' צריך להיות, כביכול, קרוץ מחומר העמיד בטמפרטורות גבוהות; צריך להיות בעל זיכוך גבוה מאוד.
"כי הוא כאש מצרף" - ה' הוא כאש המסירה את כל הסיגים, כצורף הצורף את המתכות ומכניסן לכבשן כדי לזקקן ולזככן. "וכבורית מכבסים" - בורית היא סבון, ובסבון זה מסירים אפילו כתם קטן שעל הבגד ומטהרים אותו לחלוטין. הרשעים דומים לסיגים, לפסולת הכסף, והאש תסיר אותם. והצדיקים - אותם האש אינה מסירה, שהרי אינם סיגים, אבל גם בבגדם יש מעט כתמים, ולכן דרוש הסבון: הסבון הוא בשביל הצדיקים, להסיר מהם כל כתם עד שיהיו כבגד נקי, טהור ומלובן. נמצא שכאשר יבוא האדון, ההתגלות האלוקית תביא לידי זיכוך גדול.
אגב לשון "בורית": רש"י מפרש שהיא דבר המצחצח ומטהר, מלשון "בָּרֵי לבב" - נקי לב, וכן "כבור ידי ישיב לי". הביטוי "בור", "בר", עניינו נקיות, ואף כאן תפקיד הבורית לנקות. (ורש"י בכמה מקומות בש"ס מתרגם "סבון בלעז", מצרפתית עתיקה.)
פסוק ג: צירוף אחר צירוף
וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף, וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף, וְהָיוּ לַה' מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה.
לאחר שיצרף ויוציא את הסיגים, שהם הרשעים, מיד עם התגלותו - "וישב". לשון ישיבה, אומר המלבי"ם, מבטאת קביעות: כביכול ישב בקביעות ויתמיד לצרף ולטהר גם את הכסף עצמו. כלומר, לאחר שהוצאנו את הסיגים נשארנו עם הכסף - הם הטובים, לא הבדיל והעופרת שהוצאו מתוכו. וגם הטובים שנשארו לאחר הבדלת הסיגים צריכים צירוף נוסף, זיקוק אחר זיקוק וצירוף אחר צירוף. כך היה בזיקוק הכסף בזמנם: תחילה מסירים ממנו את המתכות שהן הפסולת ממש, ולאחר מכן מעבירים אותו זיכוך נוסף כדי להביאו לדרגת נקיות גבוהה, שמתחתיה הכסף כבר מעורב בתערובות. וזהו שכתוב "כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים" - לא זיכוך אחד אלא שבעה.
והזיכוך הזה כלפי מי? כלפי האנשים הראויים - בני לוי, הראויים לעבוד בבית המקדש. "וזיקק אותם כזהב וככסף" - אומר המלבי"ם: בתוך בני לוי יש את הכהנים, שהם המדרגה הגבוהה יותר, ולכן בני אהרן יזדככו יותר ויתנקו יותר מן השאר, שהם כזהב שהוא במעלה גבוהה יותר. ותכלית הזיכוך - "והיו לה' מגישי מנחה בצדקה", שיזכו להגיש מנחה לפניו ולעמוד לשרת לפני ה'.
ומי אלה? רק אותם שהיו לה' בצדקה, שהיו להם מעשים טובים. "צדקה", מסביר המלבי"ם, היא תמיד בענייני בין אדם למקום - גדר של צדיק, עובד ה' בשלמות, ולא במובן של נתינת צדקה לעני. ולעתיד לבוא רק הכהנים בני צדוק יהיו ראויים להקריב בבית המקדש. והסיבה לכך: ראינו לאורך הספר שבתוך הכהנים עצמם היו עובדי עבודה זרה, והיו שהקריבו בהמות בעלות מום - "פיסח ועיוור תאמר אין רע... הקריבהו נא לפחתך, הירצך או הישא פניך". הכהנים עצמם קלקלו ממש, ולכן אלה לא יזכו לשמש בבית המקדש. כשם שאנו יודעים שכהן שעבד עבודה זרה לעולם אינו מקריב, וכהן שהרג את הנפש אפילו בשגגה אינו מקריב ואף אינו נושא כפיו בברכת כהנים - כך שאר הכהנים שלא עמדו בצדקתם לא יקרבו אל המזבח להקריב קרבן לה'.
ואם תשאל: אם כן לא יהיו לנו די אנשים להקריב קרבנות? התשובה היא שהכהונה עתידה לחזור לבכורות, וגם הבכורים יהיו כהנים. ואם כן יהיו לנו די כהנים, ואף שחלק מן הכהנים נפסלו, יהיו הבכורים ראויים לעבודה. וזה חשוב במיוחד למי שמוטרד מחוסר בכוח עבודה לכשייבנה המקדש, ובפרט לפי מה שאומר האר"י הקדוש, שכשייבנה בית המקדש נצטרך כולנו להקריב קרבנות על כל מה שהצטבר באלפי השנים - כל אדם שנכשל והתחייב חטאת או אשם יביא קרבנותיו על אותם עוונות.
פסוק ד: הפטרת שבת הגדול
מפסוק ד' מתחילה הפטרת שבת הגדול ברוב העדות. אצל התימנים הבלדים קוראים את ההפטרה הרגילה, אך ברוב העדות מפטירין במה שנלמד כעת.
וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת.
המלבי"ם מבאר שלשון "ערב" מורה על דבר המתאים לאדם ויש לו תענוג בו. ומהו "כימי עולם"? חז"ל מפרשים בביאור אחד: "כימי עולם" - כימי משה, "וכשנים קדמוניות" - כימי שלמה, שאז ירדה אש מן השמים ואכלה את העולה. וכן יהיה לעתיד לבוא: כשם שהיה רצוי לפניו יתברך מה שהקריבו בזמן משה רבנו ובזמן שלמה, כך יהיה רצוי לפניו מה שנקריב לפניו כשייבנה בית המקדש.
ובהסבר נוסף אומרים חז"ל: "כימי עולם" - כימי נח, "וכשנים קדמוניות" - כימי הבל. ומה היה מיוחד באותם ימים? שלא הייתה עבודה זרה בימיהם. עצם העובדה שהעולם זך ומזוכך ואין בו עבודה זרה - אף שעדיין לא ניתנה תורה - היא שעושה את המנחה ערבה לה'. מתי היא ערבה? כשהעולם מזוכך. וכך יהיה גם לעתיד לבוא, אומר המלבי"ם, שהרי "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", והאלילים כרות ייכרתון, וממילא על ידי זה תערב לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות.
פסוק ה: "וקרבתי אליכם למשפט"
וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר, וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת.
כאן חוזר הנביא לתשובה שפתח בה. ביקשתם שה' יהיה עמנו לשפוט את הצדיק ואת הרשע, ותמהתם על מציאות של לכאורה חוסר השגחה, מדוע אין כל אחד מקבל את גמולו מיד. התשובה: הדבר בלתי אפשרי עד שיגיע זמן התיקון. בינתיים אנו בעולם של בחירה. בזמן התיקון לא יימצא אפילו סיג, אפילו לא חטא קל, שהרי "באש נשפט" ויזכך את הכול; אבל בזמן הזה, עולם הבחירה והתמורה והניסיון, לא שייך לנהוג בדרך של פירעון מיידי מן הרשעים ושכר טוב מיידי לצדיקים. ולכן יש גויים רשעים ומצליחים, עד שהקדוש ברוך הוא ישפוט את הגויים בעתיד, כמו שכתוב "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו".
אלא שאומר ה': כלפיכם אני מתחיל את המשפט כבר עכשיו - "וקרבתי אליכם למשפט". את המשפט שלכם אני שופט קרוב יותר, ואינכם צריכים להמתין לעת שבה אשפוט את הגויים. ולכאורה תמוה: "בנים אתם לה' אלוקיכם", ובמקום פריבילגיה אנו מקבלים משפט מוקדם? אומר המלבי"ם: אדרבה, זו טובתנו. שכן אצל הגויים ה' ממתין, ואז מתמלאת סאתם, כמו שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם שאינו יכול לנחול את הארץ "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה" - וכששלם עוון האמורי, גורשו לכל הרוחות לחלוטין. אבל לעם ישראל אין הקדוש ברוך הוא נותן להגיע למצב כזה, שתתמלא ותוגדש סאתם עד שלא יהיה להם קיום. וכיצד נמנעים מכך? על ידי שנפרעים מהם קמעא קמעא בכל פעם.
ושימו לב: המשפט שעליו מדובר כאן אינו המשפט העתידי. המשפט העתידי הוא "וישב מצרף ומטהר כסף וטיהר את בני לוי וזיקק אותם כזהב וככסף" - שם יסיר כל סיג וידקדק אף בקלות שבקלות. אבל כעת המשפט הוא על העוונות החמורים: במכשפים, במנאפים, בנשבעים לשקר, בעושקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני. על העבירות החמורות אומר ה': כלפיהן אהיה עד ממהר עוד קודם הזמן העתיד שבו יעברו זיכוך מושלם, מפני שלא שייך להמתין, שמא תתמלא חלילה סאתכם.
פסוק ו: "כי אני ה' לא שניתי"
כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי, וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם.
המלבי"ם מבאר: אומר הקדוש ברוך הוא, מוכרח אני לעשות כן ולהיפרע מכם כעת, לפי שאני ה' מעולם לא שיניתי את דבריי ואת הבטחתי. הבטחתי לאבות שלא תכלו לעולם, והבטחתי בתורה שישראל יישארו קיימים לנצח - "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' אלוקיהם". ה' כרת ברית עם אברהם, ברית נצח בין בניו לבין הקדוש ברוך הוא, שעם ישראל יישאר קיים לנצח. והיות שלא שיניתי את הבטחתי - "ואתם בני יעקב לא כליתם", יש לכם קיום תמידי.
ומכאן נובע ההכרח: כשגוי מגדיל עוון - מניחים לו, וכשמגיע למצב של כליה, הקדוש ברוך הוא מנתק את הזרם ונגמר. אבל בישראל אי אפשר כך, שהרי יש ברית עם האבות שיישארו קיימים לנצח; ולכן מוכרח הקדוש ברוך הוא לתת כמה מכות עוד לפני שמגיעים לקו האחרון, עוד לפני שהם על פי התהום, כדי ליישר אותם שלא יגיעו לכלל כליה. עוד בטרם תתמלא הסאה אומר ה': אני חייב להיות עד ממהר במכשפים ובמנאפים וכו', כדי שלא תגיעו לצרת השמד והכליה הסופיים. וזהו מה שאמרו חז"ל שהקדוש ברוך הוא נפרע מישראל מעט מעט, קמעא קמעא, והביאו ראיה מפסוק זה.
והגמרא דורשת את הפסוק בדרך מעניינת: "לא שניתי" - מעולם לא הכיתי אומה ושניתי לה. כשאני מכה אומה, מכה אחת ונגמר: האמורי גורשו ותם, וכן עמים נוספים בהיסטוריה שאין להם שם וזכר. אבל "ואתם בני יעקב לא כליתם" - את ישראל ה' מכה ושונה, מכה ושונה, מפני שכל פעם הוא נותן מכות קטנות, עוד מכה קטנה ועוד מכה קטנה, כדי שניישר את עצמנו ונהיה ראויים באמת לגאולה. אצל האומות מכה אחת ומבטל, ואצלנו מכות מדודות שמטרתן תיקון.
רש"י מפרש את הפסוק בדרך אחרת: אף על פי שאני מאריך אפי, לא שינה דעתי עליי מבראשונה לאהוב את הרע ולשנוא את הטוב. אתם אומרים: הנה ה' אינו נפרע מן הרשעים, מאריך להם אפו, ואינו משלם שכר טוב לצדיקים - אומר ה': אל תחשוב שחל אצלי שינוי, כאילו החלטתי מעתה שמי שיעשה רשע יקבל טוב ומי שיהיה צדיק יקבל רע. "אני ה' לא שניתי" - את הכללים שלי לא שיניתי.
וכן ב"ואתם בני יעקב לא כליתם" מפרש רש"י: אף שאתם מתים ברעתכם, אינכם כלים מלפניי - הכנתי לי את הנפשות לגבות מהם דיני בגיהנום. אתה מצביע על רשע שמת על מיטתו בלא צרה ובלא אסון, והכול אצלו בסדר. אומר הקדוש ברוך הוא: מי ממהר להיפרע? מי שאין לו זמן להיפרע אחר כך. אבל למי שיש זמן להיפרע גם אחר כך - אינו ממהר. רצונך לראות את דינו של הרשע כאן? אני איני ממהר, אני ממתין לו למעלה, ושם יקבל את המגיע לו. "מת" אינו "כליה": לאחר שמת, עדיין תבוא נפשו לפניי ואז אשפוט אותו ואיפרע ממנו. ואם סבורים אתם לומר שבטל דיני ואין עוד להיפרע ממנו - טועים אתם, דעו לכם שאיפרע ממנו לאחר מותו.
משל המראה - מספר "פתח השער"
בספר "פתח השער" מבאר את העניין במשל: אדם נכנס לחנות לקנות מראה. בזמנם לא הייתה טכנולוגיה מתקדמת, ולא כל מראה הראתה נכוחה; לפעמים הייתה מעוותת, ולכן היה צריך לחפש מראה מתאימה. אותו אדם בודק מראה אחר מראה, וכולן אינן מוצאות חן בעיניו. אומר לו המוכר: זו מראה שוויצרית מתקדמת, על מה אתה מדבר? עונה לו: איני יודע, אני מסתכל ורואה משהו שאינו כפי שציפיתי - פתאום נראים לי זיפים, הכובע עקום, השערות... הבא לי מראה אחרת. אומר לו המוכר: אולי כדאי שתלך להסתרק ולהתגלח לפני שאתה מחפש את הבעיות במראה.
כך, מסביר בעל "פתח השער", עם ישראל בא כביכול בתלונה: מדוע אין הקדוש ברוך הוא משפיע עלינו שפע וטוב? אומר להם הקדוש ברוך הוא: אם תלך בדרך הישר, פנים שוחקות ייבטו אליך מן המראה; אבל כשאתה נראה כך, אל תתלונן על המראה שאינה אלא מראה לך את בבואתך. וזהו "כי אני ה' לא שניתי" - השינוי אינו ממני, "ואתם בני יעקב לא כליתם", מלשון שלא חיליתם חוקכם, לא עשיתם את המוטל עליכם. אילו הייתם מקיימים את חובתכם הייתם מקבלים טוב. השינוי אינו נובע ממנו אלא ממך, והמראה רק משקפת את בבואתך, ואין לך להתלונן אלא על עצמך. וזהו "ה' צילך על יד ימינך" - כשאדם מרים ידו, הצל מרים ידו, ואין לו להתלונן על הצל. כל אדם צריך לדעת שבהנהגתו הוא מושך על עצמו הנהגה דומה מאת קודשא בריך הוא.
פסוק ז: "שובו אליי ואשובה אליכם"
לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם, שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת, וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב.
כאן מתחיל הנביא להוכיחם על שאינם מפרישים תרומות ומעשרות: כבר מימי אבותיכם לא הייתם זהירים בזה. ואני מזהיר אתכם - שובו אליי ואשובה אליכם. שכן בעוון תרומות ומעשרות שאינם מופרשים כראוי, הגשמים נעצרים. אנשים שהיו להם שדות היו צריכים להפריש מהם תרומות ומעשרות, שהיו מזונם של הכהנים והלויים, ובלעדיהם לא היה להם מה לאכול. חוקות שמים תלויים בחוקים הללו: כשסרתם מחוקי התרומות והמעשרות, ממילא מנע הקדוש ברוך הוא את הגשם ואת התבואה. ואם תשובו אליי - אשפיע עליכם מחדש גשם, ברכה ותבואה. ואתם שואלים "במה נשוב"?
פסוק ח: "היקבע אדם אלוקים"
הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים, כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי, וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ, הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה.
"היקבע" פירושו: היגזול. אדם שעושק צדקה ומעשרות, אומר המלבי"ם, הביטוי כלפיו הוא "יקבע". וכי ראוי שאדם יגזול את אלוקים ולא ייתן לה' יתברך את המגיע לו? וכששאלתם "במה קבענוך" - הרי המעשר והתרומה הם חלק ה', ומדוע אין אתם נותנים אותם? ולשון "קובע" היא לשון גזלה, כמו "וקבע את קובעיהם נפש" - שגוזל את גוזליהם נפש.
ומכאן יש שמסבירים בדרך רמז את מה שאמרו "קבע עיתים לתורה": שיגזול מזמנו הפרטי עוד רגע לעסוק בתורה, וכל פנאי שיש לו יעסוק בתורה. הפשט הוא כמובן מלשון קביעות, אבל בדרך רמז מבארים כך.
פסוק ט: "במארה אתם נארים"
בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים, הַגּוֹי כֻּלּוֹ.
הנביא מוסיף: ובפרט שאין לכם מזה כל רווח. כשאדם גוזל כדי להרוויח, אף שאין זה מותר, לפחות אפשר להבין את האינטרס. אבל כאן מה האינטרס? "במארה אתם נארים" - מתאררים בקללה, כביכול מקוללים. כשאתה גוזל את המעשרות, אתה מפסיד את עצמך.
וכאן מתאים המשל המפורסם של המגיד מדובנא, ויש שאומרים שהוא של החפץ חיים: אדם עבד שנה שלמה בשדהו, והלך למכור את תבואתו בשוק. הנוהג בזמנם היה שהתבואה מועברת בדליים מעגלת המוכר לעגלת הקונה, והתשלום לפי מספר הדליים. אמר המוכר לקונה: כיצד נדע שספרנו נכון? אולי נתבלבל. אמר לו: נעשה כך - נניח שכל דלי שווה מאה שקלים; על כל דלי שאקח ממך אשים אצלך שקל, ובסוף נספור את השקלים ונדע. עשרה שקלים - מגיע לך אלף. השקלים יהיו סימן בלבד. הסכימו והתחילו. עוברים דלי אחר דלי, והמוכר מקבל עוד שקל ועוד שקל, ומרגיש שכיסו הולך ומתמלא. בלי שהקונה שם לב, בכל פעם שזה הולך למלא את הדלי, לוקח המוכר כמה שקלים ומעביר אותם לכיסו השני. וכך כמה וכמה פעמים. בסוף אמרו: נספור את השקלים. הוציא מכיסו ונמצאו שקלים מעטים. התפלא הקונה ואמר: נדמה לי שהיו יותר, אבל אם כך אתה אומר - בבקשה, ושילם מאה שקלים על כל שקל. יצא המוכר שמח וטוב לב שהצליח לרמות. שוטה שבעולם! הלוא אתה העברת מכיסך לכיסך; היה עדיף לך להעביר עוד שקלים אל הכיס הראשון, שהרי כל שקל שם שווה מאה. את עצמך רימית.
כך גם כאן: "במארה אתם נארים". בקללה אתם מתקללים בעקבות זה שהלכתם לחסוך מחלקו של הקדוש ברוך הוא - וחיסכון כזה הוא קללה. זהו ממש אותו אדם הגונב שקלים מכיסו שלו: השקלים ההם הם הרווח שלך, כל שקל שווה מאה, והלכת וגנבת וחשבת שהרווחת - ובזה אתה מקולל. "ואותי אתם קובעים" - גוזלים אתם אותי בזה, ולא יחידים בלבד, אלא "הגוי כולו" - כולם היו בחטא הזה.
לסיכום:
פרק ג' פותח במענה לטענה "איה אלוהי המשפט": בעולם הבחירה לא ייתכן גמול מיידי, אך לעתיד ישלח ה' את מלאכו - אליהו, מלאך הברית - שיפנה את הדרך ויחזיר את העולם בתשובה, ואז יבוא האדון פתאום אל היכלו. ביום ההוא לא יוכל איש לעמוד, כי הוא כאש מצרף המסירה את הסיגים (הרשעים) וכבורית מכבסים המנקה גם כתם קל שבצדיקים; ויזקק את בני לוי, ורק הראויים בצדקה יגישו מנחה, ואז תערב לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם, כימים שבהם לא הייתה עבודה זרה בעולם. בינתיים, מתוך אהבה ומכוח הברית שאינה משתנה, מקרב ה' את משפטם של ישראל ונפרע מהם קמעא קמעא, שלא תתמלא סאתם ולא יגיעו לכלל כליה - "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם". ומכאן לתוכחה המעשית: גזל התרומות והמעשרות עוצר את הגשמים ומביא מארה, והגוזל אינו גוזל אלא את עצמו. "שובו אליי ואשובה אליכם".