פתיחה: מנושא הקרבנות לנושא הנשים הנכריות
עד כה הוכיח הנביא את הכהנים על ענייני הקרבנות ועל זלזולם בעבודת המזבח. מכאן ואילך פונה הנביא לנושא אחר לגמרי, ובו הוא מוכיח את העם על שנשאו נשים נכריות. כידוע, בשעה שעלו מבבל לארץ ישראל נשאו נשים נכריות, וחז"ל אמרו שמלאכי הוא עזרא - ואכן רואים אנו שגם עזרא הוכיח את העם על אותו עניין עצמו.
האלשיך מביא דרשת חז"ל ומסביר מה גרם לכך: אשמת קצת מן העם שהיו גועלים בנשיהם ובוגדים בהן, משום שנתכערו - שזפתם השמש בדרך בצאתם מבבל לירושלים. הדרך היוקדת עשתה את שלה, וכשחזרו הנשים כשהן שחומות ושזופות, לא מצאו עוד חן בעיני בעליהן. מה עשו? או שגירשו אותן, או שהכניסו עליהן צרות - ומהן נכריות. אדם שאשתו "כבר לא מתאימה לו", הולך ומחפש לעצמו אישה אחרת, צעירה, ולפעמים אפילו גויה, השם ישמור, ומכניס אותה לביתו על אשתו הראשונה.
פסוק י: פגיעה כפולה - באחדות המשפחה ובאחדות האמונה
הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ׃
המלבי"ם מסביר שהיו בכך שתי רעות. הרעה האחת - שנשא בת אל נכר. הרעה השנייה - שהנשים הנכריות היו בבית כגבירות, ואילו האישה הישראלית, אשתו המקורית, הייתה כשפחה בביתה שלה: שפחה לו ולאישה הנכרייה. הרי זה ביזיון כפול. לא די שהכנסת אישה נוספת על אשתך, שאפילו אם הייתה יהודייה הייתה צרה לה - כל שכן שמדובר בגויה; ולא די בכך, אלא שעשית את אשתך הראשונה שפחה לאותה נכרייה.
אומר המלבי"ם: אילו היו לוקחים להם נשים מבנות עמם, היה זה נחשב זיווג הגון. ראשית, מצד קרבת המשפחה - "הלוא אב אחד לכולנו", כולנו בני אברהם אבינו. שנית, מצד קרבת האמונה - "הלוא אל אחד בראנו", שנינו מאמינים באל אחד. זה לעומת לקיחת עמונית המאמינה באלוהי עמון, או אשדודית המאמינה באלוהי אשדוד. ענבי הגפן בענבי הגפן - זה היה נפלא מאוד. ואז בזה היו מתחברים והיו לבשר אחד, ויולדים זרע אלוקים כמותם, והיה הזיווג עולה יפה.
אבל כשהם לוקחים בת אל נכר, הם פוגמים בשני הדברים כאחד: פוגמים באחדות המשפחה - ועל כך "מדוע נבגד איש באחיו"; ופוגמים באחדות האמונה - ועל כך "לחלל ברית אבותינו", שכולם כרתו ברית לאל אחד. לא כן עובדי האלילים, המאמינים באלוהויות רבות.
פסוק יא: בגידה ותועבה
בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלָ͏ִם כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ יְהֹוָה אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת־אֵל נֵכָר׃
כאן מזכיר הנביא את שני העניינים: "בגדה יהודה" - כנגד הבגידה במשפחה; "ותועבה נעשתה בישראל" - כנגד זה שנשא אישה שאלוהיה אינם אלוהיו, נשים עובדות אלילים, שמלבד הבגידה יש כאן גם מעשה תועבה. וזה נעשה בין בישראל ובין בירושלים, שגם אלו שבאו לירושלים נשאו נשים נכריות. וזהו שמבאר: "חילל יהודה קודש ה' אשר אהב" - זו הבגידה במה שאהב; "ובעל בת אל נכר" - זה עניין האמונה, שאינה מאמונתך. הרי לנו שני הדברים: חילול המשפחה, שהוא כבודה של האישה, ולקיחת אישה גויה המאמינה באל נכר.
רש"י מפרש "ובעל בת אל נכר" - שנשאו נשים נכריות. הרד"ק מפרש: בת שעובדת אל נכר, וזה היפוכו של "אל אחד בראנו", שהרי היא באה כביכול מאל אחר. וחז"ל אומרים: כל הבועל ארמית כאילו נתחתן לעבודה זרה - כאילו לקח את העבודה זרה עצמה והתחתן עמה. וכך דרשו: "ובעל בת אל נכר" - וכי בת יש לו לאל נכר? אלא זה הבועל עכו"ם.
וצריכים לדעת שאחת העבירות החמורות ביותר שבתורה היא קשר עם גויה. כבר הזכרנו פעם שדבר זה לא נאמר במפורש בתורה, ודווקא משום חומרתו - שהתורה אינה מזכירה דברים שאין להם תיקון, והדבר הזה כמעט אין לו תיקון. התורה מזכירה דברים שיש להם תיקון. ועל זה נאמר שהיא קשורה בו ככלב, ואף לאחר מכן, כשהוא עולה למעלה, קשורה בו ככלב - לאן שילך, אותה שיקצה קשורה בו בעולם האמת. ביזיון נורא וספחת שאי אפשר להשתחרר ממנה.
דרשת חז"ל על יהודה בן יעקב
האלשיך מביא שחז"ל דורשים את הפסוק הזה על יהודה בן יעקב ממש, שלקח את בת שוע בת איש כנעני, ולכן מתו שני בניו, ער ואונן. אלא שלפי הסבר זה יש קושי: "תועבה נעשתה בישראל ובירושלים" - מה עניין ירושלים לימי יהודה? ועוד: "כי חילל יהודה קודש ה'" - מה צורך להזכיר כאן עוונו של יהודה? אם יש לך טענה כלפי העם, הוכח אותם; למה להיכנס לדימויים מן ההיסטוריה? והרי "ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל" - יריב ריבם של ישראל אשר חטאו, וסודו של יהודה אל יגלה.
מסביר האלשיך: הם עצמם טענו כלפי הנביא - מה אתה רוצה מאיתנו? וכי יהודה היה טוב מאיתנו? הרי גם הוא בעל בת אל נכר, גם הוא לקח את בת שוע בת איש כנעני. השיב להם הנביא: אמת, "בגדה יהודה", ולכן מתו בניו. אבל הוא, בשונה מכם, תועבה לא עשה, ואילו אתם תועבה עשיתם. וזהו: "בגדה יהודה" - ואצלכם "תועבה נעשתה בישראל ובירושלים". ומדוע? מפני שבימיו של יהודה טרם ניתנה תורה, וכל הזהירות בדבר הייתה מצד עצמם, שגדרו עצמם בגדר, אך התורה עדיין לא אסרה. אבל אצלכם כבר ניתנה תורה והיא אסרה את הדבר, ולכן אצלכם אין זו בגידה בלבד אלא תועבה.
ועוד: תועבה זו כפולה - גם מצד שאתה עושה דבר שהתורה תיעבה, וגם, וזה חמור יותר, שאתה עושה זאת בירושלים. עוון הנעשה במקום הקודש חמור יותר מעוון הנעשה במקום אחר, כשם שחטא בארץ ישראל חמור מחטא בחוץ לארץ, שארץ ישראל נקראת פלטין של מלך, ואינו דומה המטנף פלטין של מלך למטנף חצר המלך.
פסוק יב: "ער ועונה"
יַכְרֵת יְהֹוָה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאׇהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַיהֹוָה צְבָאוֹת׃
מי שיעשה כדבר הזה וישא אישה נכרית, יכרית ממנו ה' "ער ועונה". מהו ער ועונה? המלבי"ם מבאר על דרך הפשט: "ער" הוא אדם ער משנתו; "עונה" הוא מי שאינו ער לגמרי אלא מתנמנם - קוראים לו והוא עונה, אך אין דעתו צלולה. וכלשון חז"ל בהגדרת המתנמנם: נים ולא נים, תיר ולא תיר, דקרו ליה ועני - ישן ולא ישן, ער ולא ער, קוראים לו והוא עונה, אבל אם תשאל אותו דבר הצריך מחשבה אינו יודע להשיב סברה. ולפי זה הכוונה היא לשנת המוות: לא יימצא בביתו לא ער ולא אפילו מתנמנם, אלא כולם ימותו, והשינה כאן ביטוי למיתה.
אפשרות נוספת, וכך דורשים חז"ל, שהכוונה לתרדמת הנפש המשכלת: אף אם יישאר חי, שכלו ייעכר. וזהו שדרשו: לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים. אדם חריף מחשבה קרוי "ער" - שכלו ער, חד כתער, מיד הוא שם לב. והתלמיד הוא בבחינת "עונה": אינו ער לגמרי, מתנמנם הוא, אך אם יעירוהו יתעורר - ולכן צריך את החכם שיעיר את התלמיד ויגרה את שכלו כדי שיפעל כראוי. אומר הנביא: לא יהיה לו לא ער בחכמים ואף לא עונה בתלמידים.
ואם הוא כהן - לא יהיה בביתו "מגיש מנחה לה' צבאות". מדוע? מפני שהילדים ינהו אחרי אימותיהם הנכריות, ולא יהיה להם חלק לא בתורה, לא בעבודה ולא בכל מה שקשור לעבודת ה'. וכמו שאנו יודעים בעניין בן סורר ומורה, שהוא בא בעקבות יפת תואר שהביא אביו מן המלחמה: אף שעשה בה את כל מה שכתוב, והעבירה הליך גיור, מכל מקום מקורותיה אינם קדושים וטהורים מזרע אברהם יצחק ויעקב, אלא באה מן הקליפות ומן הטומאה - ומה אתה מתפלא שיצא ממנה בן סורר ומורה הסוטה מן הדרך ומקלקל מעשיו. כך גם כאן: אחרי פגם כזה במשפחה, הוולדות ייצאו בצורתה ובתבניתה של האם הגויה.
פסוק יג: דמעות על המזבח
וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת־מִזְבַּח יְהֹוָה בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל־הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם׃
רש"י מסביר: הראשונה שהוכחתי עליה קשה - עצם נשיאת אישה נכרית, שהיא רעה גם כשהנושא פנוי ורווק. "וזאת שנית" - אדם שהיה נשוי לאישה יהודייה והלך ונשא עליה אישה נכרית, וזו רעה גדולה הרבה יותר: האישה הישראלית נתגנתה בעיניו, והיה מושיב אותה בביתו צרורה כאלמנות חיות, והנכרייה נעשתה גבירה ואדונית הבית. ואז הנשים היו באות אל המזבח לבכות לפניו ולומר: מה חטאנו? מה מצאו אנשינו בנו עוול? הננו ליפול לפני המזבח להיבדק כסוטות - שהרי אישה סוטה נבדקת ליד המזבח - ונראה אם קלקלנו. ובהמשך נראה שהבעלים היו טופלים עליהן אשמת שקר, שסרחה דרכה, כדי לתרץ את פרישתם מהן, בעוד שהאמת היא שאותה גויה מצאה חן בעיניו ולכן הניח את אשתו צרורה בביתה.
האלשיך הקדוש מסביר להפך: עד כאן דיבר על נשיאת נשים נכריות שהוא העוון החמור, ועתה הוא מדבר על דבר קל יותר, ולכן קרא לו "שנית" - כשני לטומאה. הראשון לטומאה הוא לקיחת אישה גויה, והשני - אלו שלא נשאו גויה על אשתם, אלא גירשו את נשי נעוריהם כדי לקחת נשים יפות מהן.
והמלבי"ם מסביר: "וזאת שנית" - עוון נוסף, שהנשים העבריות היו מעונות תחת הנכריות. עוון אחד - שהכנסת נכרייה לביתך על אשתך; והעוון השני - שעשית את הנכרייה גבירה, ואת אשתך המקורית שפחה לה. והנשים העבריות היו מכסות את המזבח בדמעות, בבכי ובאנקה - אנקה היא צעקת כאב - עד שכשהקב"ה רוצה לקבל את המנחה אינו יכול, שהרי המזבח שעליו מקריבים את המנחה מכוסה בדמעותיהן ובאנקתן של הנשים שבהן התעמרתם ושאליהן נתתם יחס מחפיר. והן היו מוסרות עליכם דין לשמים: ריבונו של עולם, שפוט בינינו לבין בעלינו שעשו לנו כדבר הזה.
מסירת דין לשמים
וזהו כמו שאמר שלמה המלך בתפילתו בחנוכת בית המקדש: "את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו, ובא אלה לפני מזבחך בבית הזה" - כשאדם חוטא לחברו וזה מקללו, הקללה באה אל בית ה' ונחה על המזבח. "ואתה תשמע השמים ועשית ושפטת את עבדיך, להרשיע רשע לתת דרכו בראשו ולהצדיק צדיק לתת לו כצדקתו" - כשמוסר אדם דינו לשמים, הקב"ה נפרע ממנו.
אלא שיש כאן כלל חשוב: אסור לאדם למסור דינו לשמים אלא במקום שאין דין בארץ. כשיש דין בארץ - אסור. מסירת דין לשמים פירושה לומר: ריבונו של עולם, אתה כבר תשפוט אותו, ראית מה עשה לי, אתה תיפרע ממנו. וזה רחמנא ליצלן, כאילו האדם משתמש בקב"ה כביכול כמי שמשסה בחברו. וכי בטוח אתה שאתה כה צדיק שאתה רשאי למסור דין לשמים? יש לך תביעה? לך לבית דין, לך למי שיכול לשפוט. רק במצב שאין מה לעשות מותר למסור דינו לשמים, כמו דוד המלך שמסר דינו לשמים על שאול שרדפו חינם. ולעומת זאת שרה נענשה על שאמרה "חמסי עליך, ישפוט ה' ביני וביניך". אל תערב את הקב"ה כשאתה כועס על מישהו. רבים נכשלים בזה: "שאת הכסף תוציא על תרופות", "ה' כבר ינקום בך". מה אתה מערב את הקב"ה? וכי הוא עושה דברך ומחכה להוראות ממך? ואם קיבלת משהו - על פי דין שמים הדבר הזה מגיע לך, ועליך לעשות תשובה בינך לבין קונך ולהבין מה עליך לתקן.
פסוק יד: ה' עד בינך ובין אשת נעוריך
וַאֲמַרְתֶּם עַל־מָה עַל כִּי־יְהֹוָה הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ׃
"ואמרתם על מה" - מדוע חטא זה נחשב לחטא כה גדול? וכפי שמפרש מצודת דוד: אתם טוענים "על מה", הרי מצאנו בה ערוות דבר ולכן הרחקנו אותה - וזה היה שקר, כמו שאמרנו. על כך משיב: "כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך". ה' הוא העד ביניכם: כשנשאת אותה בחופה ובקידושין היה זה לפניו, יש עדים והקב"ה עד על הנישואין, והדבר נעשה כביכול בפניו. וגם מתרה בך שלא תעשה כדבר הזה - ואתה בגדת בה ועברת על הברית שאתה קשור בה.
והיא - לא בגדה בך. "והיא חברתך" - מארחת לך לחברה, לא רבה עמך; "ואשת בריתך" - ברית נאמנה לה עמך, לא סרחה דרכה ולא מעלה מעל בברית הזאת. אם כן, מדוע עשיתם כדבר הזה?
פסוק טו: "ולא אחד עשה ושאר רוח לו"
וְלֹא־אֶחָד עָשָׂה וּשְׁאָר רוּחַ לוֹ וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ זֶרַע אֱלֹהִים וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל־יִבְגֹּד׃
פסוק זה סתום למדי. נתחיל בביאור המלבי"ם, ואחר כך נראה כיצד דורשים אותו חז"ל. המלבי"ם מסביר שהנביא מביא להם ראיה לחטאם מעצם בריאת האדם: התבוננו, כשברא ה' את האדם לא בראו כשאר בעלי החיים. שאר בעלי החיים נבראו זכרים לבד ונקבות לבד, ואילו באדם "זכר ונקבה בראם" - חז"ל אומרים שנבראו דבוקים ומחוברים זה לזה, דו פרצופין, פרצוף מכאן ופרצוף מכאן, ורק אחר כך הייתה הנסירה, שהפריד הקב"ה את הצלע והרחיקה, ועל ידי זה נעשתה האישה ישות נפרדת.
וזהו שאומר: "ולא אחד עשה ושאר" - וכי לא עשה ה' את אדם הראשון אחד עם שאר בשרו, היא חווה המחוברת אליו? עשה את האדם גוף אחד עם אשתו, שניהם מחוברים יחד. ולא זו בלבד, אלא "רוח לו" - עשה בהם רוח אחת, שהם בבחינת אחד גם ברוחם. הרי הם רוח אחת ובשר אחד. ולכן אומרים שהאישה היא פלג גופו של אדם - היא חצי ממנו, חצי מרוחו, רוח אחת ובשר אחד שנתפלגו. ואין זה כשאר בעלי החיים, שאצלם רוח נפרדת, נפש נפרדת וגוף נפרד.
ולמה עשה ה' כך? כדי ללמדך שהאדם צריך שתהיה לו התאמה עם בת זוגו, שתתאחד עמו ותתחבר אליו, וכיוון שבאו משורש אחד - גם מבחינה גופנית וגם מבחינת הרוח - יקל עליהם להתחבר מחדש. וכמו שאנו יודעים שהמלאך מלמד את התינוק תורה בבטן אמו ואחר כך מכהו ומשכיחה ממנו, ותמהים: אם אתה משכח, למה ללמד? אלא שכל דבר שהייתה לו הכנה קודמת, קל הרבה יותר להחזירו אחר כך. כך גם כאן: יש לכם הכנה עם האישה בזה ששניכם נוצרתם כגוף אחד וכרוח אחת, והדבר גורם לאיחוד רב יותר.
ואם כן, מדוע אתם מתרחקים מנשותיכם, לוקחים נשים נכריות ועוד עושים אותן גבירות? הרי יש לכם חיבור גם מצד הגוף - "הלוא אב אחד לכולנו", וגם מצד הרוח - "הלוא אל אחד בראנו", אמונה אחת ודת אחת. מה אפוא הסיבה שסטיתם לגמרי מכוונתו המקורית של הקב"ה?
על זה הוא משיב: "ומה האחד מבקש זרע אלוהים" - למה ברא ה' את האחדות הזאת ומה שאיפתו בה? כדי שמן הזיווג הזה ייוולד זרע אלוקים. לא זרע כלאיים ושעטנז, לא זרע בנים משחיתים, לא זרע פגום ומקולקל, אלא זרע אלוקים השומר על הייחוס ועל הקדושה, שההורים מאוחדים ביניהם. כשפרים ורבים בקדושה - גם הזרע קדוש, כזרעו של אדם הראשון שהוליד בדמותו בצלם אלוקים.
ולכן "ונשמרתם ברוחכם" - שמרו את הרוח, שהרוח שואפת אל התאוות ואל רצונות הגשמיות, עצרו אותה. "ובאשת נעוריך אל יבגוד" - שלא תבגוד רוחך באשת נעוריך לשנוא אותה ולאהוב אחרת תמורתה. שהרי מטרת הבריאה הייתה שתתאחדו, ואם כן שמרו על כך שלא ייווצר פירוד ביניכם, אלא תהיה ביניכם אהבה ורצון.
ביאורים נוספים: הפסוק על אברהם אבינו
הרד"ק מפרש שהפסוק מדבר באברהם אבינו: הנה אברהם היה אחד, אב לכל הבאים אחריו הממשיכים באמונתו. "ולא אחד עשה" - הוא לא עשה כמעשיכם, לא רדף אחרי התאוות, ואפילו באשתו לא נהג למלא תאוותו, שהרי אפילו את אשתו לא ראה, כמו שאמרו חז"ל. אלא "מה האחד מבקש - זרע אלוהים": אפילו קרבתו לאשתו לא הייתה אלא כדי להביא זרע אלוקים ולהוליד בנים יראים, שהרי ה' ציווה פרו ורבו. "ושאר רוח לו" - היה לו יתרון הרוח, כלשון הבריות היום "שאר רוח", שהוא אדם רוחני שאינו רודף אחר התאוות, וכל מה שעשה לא היה אלא לשם קיום המצווה.
והרד"ק מביא עוד פירוש בשם אביו, ומעניין שרש"י מביא אותו בשם אגדה - כנראה שאביו של הרד"ק הכיר את אותה אגדה שרש"י הכיר, והיא מקורו. ולפי פירוש זה, הדברים "ולא אחד עשה ושאר רוח לו" הם טענת העם כנגד הנביא. כבר טענו כנגדו מיהודה, ועתה הם חוזרים בהיסטוריה עוד יותר לאחור ואומרים: הנה אברהם אבינו, שהיה אחד - האם לא עשה כמו שאנחנו עושים? הרי הניח את שרה ולקח את הגר, שהיא ממצרים. והרי היה לו שאר רוח, ובכל זאת כך עשה - מה אתה מלין עלינו?
משיב להם הנביא: "ומה האחד מבקש - זרע אלוהים". כשלקח אברהם את הגר, לא לקחה אלא כדי לבקש זרע, שהרי משרה אשתו לא היה לו זרע, וכל העניין היה "מבקש זרע אלוהים". ועוד, שהוא כלל לא בגד בשרה אשתו, שהרי עשה זאת ברשותה ועל פי בקשתה - "בוא נא אל שפחתי", היא זו שהכניסה לו את שפחתה כצרה כדי שתיפקד על ידה. אבל אתם אינכם עושים כן, אלא בוגדים איש באשתו, איש באשת נעוריו.
לסיכום:
בחלק זה עובר הנביא מתוכחת הכהנים על הקרבנות לתוכחה על נשיאת נשים נכריות ועל הבגידה בנשות הנעורים. שני עוונות יש כאן: פגיעה באחדות המשפחה - "הלוא אב אחד לכולנו", ופגיעה באחדות האמונה - "הלוא אל אחד בראנו"; וחמורים הדברים שבעתיים משום שניתנה כבר תורה ומשום שנעשו אף בירושלים, פלטין של מלך. העונש הוא כריתת "ער ועונה" - לא חכם ולא תלמיד, ולא מגיש מנחה, כי הבנים ינהו אחר אימותיהם הנכריות. ודמעות הנשים המעונות מכסות את המזבח עד שאין הקב"ה פונה אל המנחה. ומכאן הלימוד הגדול מבריאת האדם: אדם וחווה נבראו בשר אחד ורוח אחת כדי שיתאחדו ויעמידו זרע אלוקים - "ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך אל יבגוד".