בסוף הפרק הראשון ראינו את התוכחה הקשה על הקרבת קורבנות פגומים - עיוור, פיסח וחולה. פרק ב' פותח בפנייה ישירה אל הכהנים עצמם: לא רק המביאים אשמים, אלא בעיקר אלה שהיו אמורים לעמוד בשער ולמנוע. מכאן ממשיך הנביא לתאר את ברית הכהונה על שני צדדיה - מה הקדוש ברוך הוא נותן ומה הוא דורש - וכיצד הכהנים של אותו הדור שיחתו את הברית הזאת.
וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים׃
הרד"ק מסביר: הכהנים הם אלה שקיבלו את הקורבן המושחת מידי המביאים אותו. עליכם היה למנוע אותם, ללמד אותם שקורבן כזה אינו ראוי להקריב לפני השם, כפי שהתורה אסרה. "המצוה הזאת" היא המצווה המוטלת עליכם - להתריע ולמנוע את העם מלהביא קורבנות פגומים.
המלבי"ם מוסיף שיש כאן ציווי להבא: מעתה אני מצווה אתכם שתשגיחו על כך ותזהירו את העם. שימו לב מכאן ואילך - להתריע בהם.
אִם־לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם־לֹא תָשִׂימוּ עַל־לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת־הַמְּאֵרָה וְאָרוֹתִי אֶת־בִּרְכוֹתֵיכֶם וְגַם אָרוֹתִיהָ כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל־לֵב׃
"אם לא תשמעו" - זה מצד האזהרה שאני מזהיר אתכם. "ואם לא תשימו על לב" - זה מצד ההתבוננות העצמית, הארת השכל. אתם צריכים לשים את שכלכם ולהתבונן שראוי לכבד את השם כראוי, ולא להביא לפניו עיוור, חולה ופיסח. השכל עצמו מחייב לתת כבוד להשם יתברך. ואם גם את זה לא תשימו על לבכם - "ושלחתי בכם את המארה".
מהי המארה? בפרק הקודם נאמר "ארור נוכל ויש בעדרו זכר" והוא בכל זאת מביא קורבן פגום. אותו ארור הוא המארה שתשולח בכם. ומהו "וארותי את ברכותיכם"? אתם הכהנים מברכים את העם בברכת כהנים, לאחר הקרבת הקורבן, כמו שנאמר "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" - שעל ידיכם הקדוש ברוך הוא מברך את העם. אבל עכשיו, כשאתם מסלקים שם שמים מישראל ומחללים את שמו, אהפוך את ברכתכם לקללה. ולא רק לעתיד: "וגם ארותיה" - כבר עשיתי זאת בפועל, כיוון שאינכם שמים על לב, כבר הפכתי את ברכותיכם לקללות.
הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם אֶת־הַזֶּרַע וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל־פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו׃
חגי וזכריה הבטיחו לעם שמשעה שיתחילו לבנות את בית המקדש ולהקריב קורבנות, תשרה ברכה בזרע שהם זורעים: אף שעכשיו אינכם רואים ברכה, כשתתחילו בעבודת הקודש תראו שהארץ נותנת יבולה. עכשיו אומר להם השם: כיוון שאינכם שומרים את משמרת הקורבנות כראוי ומביאים פיסח וחולה, "הנני גוער לכם את הזרע" - אגער בזרע שלא יצמח לברכה.
"וזריתי פרש על פניכם" - הקורבנות הללו פסולים, ומה נשאר מהם? מצד עצמו הקורבן פסול מלעלות להשם, ומה שנשאר ממנו הוא הפרש, הצואה והאפר שנותרו. את זה, אומר השם, אזרה על פניכם. וכן את פרש הקורבנות שאתם מקריבים בחגים - "פרש חגיכם". "ונשא אתכם אליו" - המלבי"ם מפרש ש"נשא" הוא לשון שריפה, כמו "וישאם דוד ואנשיו", "והמשאת החלה לעלות". כלומר: השריפה תשרוף ותכלה גם אתכם, ותהיו כמו הפרש והאפר הנשרפים.
כאן אומר המלבי"ם דבר מעניין. אנו רואים שהקורבנות עצמם נקראים חגים: "ולא ילין חלב חגי עד בוקר", וכאן "פרש חגיכם". השאלה היא מה קודם למה: האם הקורבן נקרא חג משום שמקריבים אותו בחג, או שמא הימים הטובים נקראו חגים על שם הקורבן שנקרא חג? הסברה הפשוטה היא שהחג הוא חג, והקורבן נקרא על שמו. אבל המלבי"ם אומר להפך: הקורבנות נקראים חג, ומהם נלקח השם "חג" למועדים - כיוון שבמועדים מקריבים קורבנות, נקראו גם המועדים חגים.
ולכאורה הדבר תמוה, שכן ההבנה הפשוטה היא ש"חג" הוא מלשון לחוג במחוגה, כמו "שנה" שהיא מלשון לחזור ולשנות - החג פירושו שאנו עוברים במחוגה וחוזרים לאותה נקודה, כמו מי שעשה סיבוב והגיע שוב לאותו מקום. ואילו מדברי המלבי"ם משתמע שזה מעיקרו שם של הקורבן. צריך אפוא להבין מאיזה מקור נקרא הקורבן "חג", ורק על שמו נקראו הימים הטובים שבהם מקריבים קורבנות - חגים.
יש זוהר מפורסם בפרשת יתרו (דף פ"ח), שכל מי שקורא זוהר בשבת לפני הסעודה מכירו. אומר הזוהר: "ותא חזי, בכולהו שאר זמנין וחגין בעי בר נש למחדי ולמחדי למסכני" - בכל הימים הטובים צריך אדם לשמוח ולשמח את העניים. "ואיהו חדי בלחודוי ולא יהיב למסכני, עונשיה סגי" - ואם הוא שמח לבדו ואינו נותן לעניים, עונשו רב, "דהא בלחודוי חדי ולא יהיב חדו לאחרא" - שהרי שמח לבדו ואינו נותן שמחה לאחרים. ועליו נאמר במלאכי: "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם". נורא ואיום: כשאדם שמח לבדו ואינו מצרף את העניים, אומר הקדוש ברוך הוא שהחג שלו הוא כפרש שזורקים לו על פניו - כביכול אינו לרצון לפניי.
אבל בוא והתבונן במעלת השבת כמה היא גדולה וקדושה יותר. אומר הזוהר: ואם הוא שמח בשבת ואינו מביא אליו אחרים, "לא יהבין עליה עונשא כשאר זמנין וחגין" - אין מענישים אותו כמו בשאר הזמנים והחגים, "דכתיב פרש חגיכם, חגיכם קאמר ולא פרש שבתותיכם". האכילה בשבת היא תמיד לרצון לפני השם. וכן תתבונן בפסוק בישעיה פרק א': "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" - "שבתותיכם" לא נאמר. השבת תמיד לרצון לפניו. אבל לגבי החגים - אם לא ננהג כראוי, לא נביא עניים אל שולחננו ולא ניתן צדקה לעניים לפני החג כנהוג, אומר הקדוש ברוך הוא "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי", "פרש חגיכם" - כביכול זורקים לו את זה כפרש על פניו. נוראות.
וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת־לֵוִי אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת׃
המלבי"ם מסביר: תדעו שמה ששלחתי אליכם את המצווה הזאת - אינו חידוש, שהרי אתם מחויבים בה מאז. ומדוע אני מטיל עליכם את האחריות הזאת? משום שיש לי ברית עם שבט לוי. על תנאי זה כרתי עם הלויים את ברית הכהונה - שישמרו את משמרתי, כפי שהוא מפרט מיד בפסוק הבא.
בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם־לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא׃
הרד"ק מפרש ש"בריתי היתה אתו" מוסב על ראש שבט הכהונה, אהרון קדוש השם, וגם על פנחס שקינא לאלוהיו. בפנחס נאמר "הנני נותן לו את בריתי שלום" - זהו השלום; ונאמר "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" - וכן זכה לאריכות ימים, למעלה משלוש מאות שנה, וזהו "החיים".
וזה דבר מעניין. איני יודע אם יש עוד מישהו בנביאים, אחרי תקופת משה רבנו, שיש עליו תיעוד מפורש שחי יותר משלוש מאות שנה - לא בדברי חז"ל אלא בתיעוד שבכתוב. אומר הרד"ק: גם למי שסובר שפנחס אינו אליהו, אין צורך להיזקק לדברי חז"ל כדי להוכיח את אריכות ימיו, שהרי מצאנו אותו בפרשת פילגש בגבעה, כמו שנאמר שם "ופנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן עמד לפניו בימים ההם". ואם תספור עד הזמן ההוא, אתה מגיע לשלוש מאות שנה. פלא פלאים - תיעוד לאדם שחי למעלה משלוש מאות שנה. אלא אם כן ירצה אדם לומר שפנחס אחר היה, וזה קצת מחודש, שהרי הכתוב מזכיר שלושה דורות - "בן אלעזר בן אהרון הכהן" - ומשתמע שמדובר באהרון המקורי, באלעזר המקורי ובפנחס המקורי. על כל פנים למדנו שחיים ארוכים ושלום ניתנו לו.
המלבי"ם מסביר שהברית הייתה משני פנים. מצידי - "החיים והשלום": הבטחתי לו חיים ושלום, כמו "הנני נותן לו את בריתי שלום", וכמו "ושמרו משמרתך ולא ימותו", "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו". ומצידו - "ואתנם לו מורא וייראני": מה שנדרש מאהרון ובניו הוא ליראה את השם.
ומהו "ומפני שמי נחת הוא"? "נחת" גם הוא לשון יראה, כמו "והיתה חתת" - לשון פחד. ומה ההבדל בין השניים? אומר המלבי"ם: ראשית, "יראה" גדולה מ"חתת". שנית, יראה כוללת גם יראת הרוממות, ואילו חתת עניינה מורא של שבר, כמו "עשוי לבלי חת" - בלי שבר; מי שמטיל חיתתו מפחיד שהוא עלול להביא לידי שבר, לבוא ולהרוס ולקלקל. נמצא שחתת היא יראת העונש. אם כן אומר השם: אני נותן חיים ושלום, ומצידכם נדרשים שני הדברים - "וייראני" ביראת הרוממות מפני גדולת השם, וגם "מפני שמי נחת הוא" ביראת העונש. שני הדברים נצרכים.
תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא־נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֺן׃
על ידי יראת השם שהוא קובע בלבו, הוא שומר את דברי השם - בין במה שנוגע לתורה ובין במה שנוגע להנהגה המעשית. לגבי עצם לימוד התורה: "תורת אמת היתה בפיהו" - התורה שלמד לעצמו הייתה תורת אמת, ומפרש המלבי"ם: כפי החכמה המקובלת מסיני. "ועולה לא נמצא בשפתיו" - גם במה שלימד והורה לאחרים הורה על פי ההלכה; לא רק מה שהוא לעצמו, אלא גם מה שמוציא בשפתיו ללמד אחרים היה כולו על פי האמת.
וכאן חוזר המלבי"ם על יסוד שכבר חזרנו עליו פעמים רבות בלימוד ספר משלי: ההבדל בין "פה" ל"שפתיים". השפה היא החיצונית, והפה מורה על הפנימיות. שפה - מה שאדם מוציא החוצה ללמד לאחרים; פה - הפנימיות, ענייני החכמה. והשפה מרמזת על ענייני הדעת.
וההסבר: חכמה היא דבר שאין אדם יכול להגיע אליו לבדו, אלא רק במה שמקובל לו מרבותיו. לדוגמה, כל ענייני המוסר הם בכלל החכמה, שכן אי אפשר לאדם להגיע מדעתו למסקנה מה מוסרי ומה אינו מוסרי. ראו שעד היום נחלקו אומות העולם במקרים רבים אם דבר פלוני מוסרי או לא - אחד מגיע למסקנה שאין להרוג בעלי חיים כדי להתרפא, והשני מסיק שמותר אפילו להתעלל בהם לשם כך, וכל אחד עם "המוסר" שלו. מה המוסר האמיתי? רק מה שקיבלנו ממשה בסיני. זהו גדר חכמה, וזה מרומז ב"פה" - דברים שבאים בקבלה, פנימיות, ולא מה שאני מוציא החוצה.
לעומת זאת השפה מרמזת על מה שאדם מוציא מדעתו - דברים שהשכל יכול להבין ולקלוט, שמקובלים לנו על ידי החושים או במושכל ראשון. חמש ועוד חמש עשר - זו דעת, לא חכמה; את זה איני צריך לקבל מנביא או ממשה רבנו, השכל מורה עליו. דברים אלמנטריים ובסיסיים, או דברים שהחושים מוכיחים אותם, די לאדם בדעת כדי לדעתם בידיעה ברורה. ומפני שהם מובהקים וברורים ואי אפשר להתווכח עליהם, אפשר גם להעבירם לאחרים - ולכן הם מיוחסים לשפה.
ומכאן דיוק נפלא: דווקא בעניינים התלויים בדעת, שאותם אדם לומד על פי השכל וההיגיון, שייכת עוולה - כי ייתכן שהדימויים שעשית אינם מדויקים, דימית מילתא למילתא ובשכל שיבשת מעט. לכן נאמר "ועולה לא נמצא בשפתיו", ולא נאמר "עולה לא נמצא בפיהו" - כי בפה, שהוא החכמה המקובלת מהנביאים וממשה רבנו, לא שייכת כלל עוולה. וראינו דברים שאפילו גדולים נשתבשו בהם: שאול, לפני שהלך להכות את עמלק, טען שעל אדם אחד עורפים עגלה ערופה, וכאן להרוג גברים ונשים וטף? היה כאן שיבוש מסוים, ודאי לפי מדרגתו ומעלתו - אבל רואים שדברים שמצד החכמה קשה להעבירם הלאה, שכן אין עליהם מופתי השכל.
"בשלום ובמישור הלך אתי" - זה מה שנוגע להנהגה בשכל המעשי, בין אדם למקום: לא נטה ממצוות השם ולא נטה מדרך הישר. "ורבים השיב מעון" - זה מה שנוגע להנהגה בין אדם לחברו: על ידי שהוכיח אנשים ונתן להם מוסר, השיב אותם מעוון ותיקן אותם.
כִּי־שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ־דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְהֹוָה־צְבָאוֹת הוּא׃
כנגד מה שלימד את העם - בין תורה ובין הנהגה - אומר הנביא: "שפתי כהן ישמרו דעת". שוב מדובר בשפתיים, בלימודים שלימד לאחרים; ואמרנו שמה שקשור לדעת קל ללמד ולהעביר, כי הוא הגיוני וכל שכל קולט אותו. הוא לימד את העם מן הדברים שחקר בשכלו, שהוא יודע אותם בידיעה ברורה - ולכן "שפתי כהן ישמרו דעת".
וכנגד הדברים שקיבל בקבלה, שהם ענייני החכמה שאין עליהם מופתי הדעת ואי אפשר להביא עליהם הוכחות אלא "כך קיבלנו" - אלה מיוחסים לפה: "ותורה יבקשו מפיהו". הוא קיבל את התורה הכתובה והמסורה, ומי שרוצה לקבל - יבקש את התורה מפיו. אין הוא יכול לגשת ולהתחיל ללמד את הדברים מאליו, שכן ייתכן שלא יקבלום, כיוון שאינם נתפסים בשכלם; אלא הם יבואו ויבקשו: למדנו מה קיבלת ואיזו תורה נמסרה לך ממשה רבנו. "כי מלאך ה' צבאות הוא" - הוא שליחו של השם, ושליחותו ללמד את העם תורה; עליו לאצור בלבו את התורה ולשמור את דעת הקדושים אשר עליו, ולהנחילה לעם שאותו הוא צריך ללמד.
במדרש ויקרא רבה פרשה ג' דרשו את כל הפסוקים הללו על אהרון: "בריתי היתה אתו החיים והשלום" - שהיה רודף שלום בישראל. "ואתנם לו מורא וייראני" - שקיבל עליו דברי תורה באימה וביראה וברתת ובזיע. "מה תלמוד לומר מפני שמי נחת הוא"? אמרו: בשעה שיצק משה שמן המשחה על ראש אהרון, נרתע ונפל לאחוריו, ואמר: אוי לי, שמא מעלתי בשמן המשחה - הרי זה קודש ואני נמשח בו! השיבה אותו רוח הקודש: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד... כטל חרמון שיורד על הררי ציון" - מה הטל אין בו מעילה, אף שמן המשחה אין בו מעילה. "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן" - זה אהרון.
המדרש ממשיך: "תורת אמת היתה בפיהו" - שלא אמר על טהור טמא ולא על טמא טהור. "ועולה לא נמצא בשפתיו" - שלא אסר את המותר ולא התיר את האסור. "בשלום ובמישור הלך אתי" - שלא הרהר אחר דרכי המקום, כדרך שלא הרהר אברהם אבינו. אהרון, כשמתו בניו - "וידום אהרון", לא הרהר אחר דרכי השם; כשם שאברהם, כשנשלח לעקוד את בנו, לא אמר: אתמול אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע" והיום אתה אומר לי "העלהו שם לעולה"? לא הרהר. "ורבים השיב מעון" - שהשיב פושעים לתלמוד תורה, שהיה אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ועל זה נאמר "מישרים אהבוך". ובסוף: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא".
וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן־הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת׃
כנגד שני הדברים שנאמרו בלוי עשיתם בדיוק את ההפך. במה שנוגע לעצמכם - "סרתם מן הדרך". ובמה שנוגע ליחסכם אל העם, שתפקידכם ליישר אותם בדרך הנכונה וללמדם את חוקי התורה - "הכשלתם רבים בתורה" ובהוראה שהוריתם להם. וממילא "שחתם ברית הלוי": את הברית שכרת השם עם לוי השחתם ולא עמדתם בה, שהרי על שני הדברים הללו נכרתה.
וְגַם־אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכׇל־הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת־דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה׃
הרד"ק מסביר: כשם שאתם מבזים אותי - כך גם אני נתתי אתכם נבזים. מידה כנגד מידה. ובמה הדבר בא לידי ביטוי? אתם נושאים פנים לעם. יש רבנים שאינם רוצים להוכיח את העם; לעולם לא ידברו על התחלואים, תמיד ידברו על כך שעם ישראל כולם צדיקים וכולם נהדרים - אבל יש בעיות ויש דברים שצריך לומר, והוא אינו אומר. מדוע? כי אינו רוצה שמישהו יקפיד עליו על שנגע בו אישית. רב "מחמד", ידידותי למשתמש, שאינו עושה בעיות.
אומר הקדוש ברוך הוא: למה אתם נושאים להם פנים ואינכם רוצים להוכיחם? כדי שיאהבו אתכם. לכן אתן אתכם בעיניהם נבזים ושפלים. וכמאמר חז"ל: "סנו דשקרי אהוגרייהו זילי" - מי ששוכר עד שקר, אותו עד מרגיש טוב, הרי משלמים לו ומדברים איתו יפה, אבל בלבו הוא בז לשוכר. כך בדיוק כאן.
וזו המציאות: כל אותם רבנים המנסים לרקוד על כל החתונות, למצוא חן בעיני כולם ולומר לכולם רק דברים טובים - אין לאיש הערכה אמיתית עליהם. ולעומת זאת ראו את מי העריכו באמת: את הרב עובדיה יוסף ואת הרב שך, גדולים שלא הייתה להם שום בעיה לעמוד ולמחות ולומר דברים קשים. הרב עובדיה יוסף - נגד איזה קהל הוא לא יצא? פעם דיבר על חב"ד, פעם על ברסלב ואומן, פעם על אברכים ונשותיהם, ועל כל קבוצה שראה בה צורך למחות - קם ומחה ואמר את שהיה לו לומר. לכאורה היינו אומרים: מי יבוא ללווייתו? כמה ש"סניקים שרופים? והנה הייתה זו ההלוויה הגדולה ביותר בארץ מאז ומעולם, לא היה קהל שלא בא. מדוע? כי כשרואים איש אמת, גם אם אמר דברים קשים - אומרים: נכון, אבל הוא אמר זאת מדם לבו, כי זה כאב לו. וכך גם הרב שך: כשראה פרצה בחומות הדת, קם וגדר את הפרצות, ולכן רואים בו ומעריכים אותו כאיש אמת. אבל רב "אלסטי", מי באמת מעריך אותו? כל אחד מבין שאתה מנסה למצוא חן בעיניו, ולכן אין לו כלפיך הערכה אמיתית.
אם כן, אומר הרד"ק: מידה כנגד מידה. רציתם להיות נכבדים בעיניהם ושיכבדו אתכם, ולכן לא אמרתם להם דברים לא נעימים - ובעקבות זה ביזיתם את הקודש. לפיכך תהיו מבוזים בעיניהם, כדי שתיענשו על מה שעשיתם.
"ונושאים פנים בתורה" - הכוונה שאתם נושאים פנים לגדולים. התורה אמרה "לא תקריבו אלה להשם", וכשאדם חשוב מביא קורבן בעל מום אתה נושא לו פנים: לא נעים לסלק אותו ולגלגל אותו במדרגות בית המקדש. ואז אתה מקריב קורבן שמעיקרא לא היה ראוי להביאו, ומגיש להשם דבר שהשם אסר ופסל והוא מאוס בעיניו - רק כדי למצוא חן בעיני מי שהביאו.
והמלבי"ם מוסיף: כנגד מה שהלוי היה מכובד בעיני העם - "מלאך ה' צבאות הוא", "תורה יבקשו מפיהו" - אתכם עשיתי ההפך: נבזים ושפלים בעיניהם. וכבר בפועל אתם נבזים ושפלים בעיניהם, כי אינכם עוד במעלתכם, מעלת הכהן המדריך את העם בדרך הישר והעובד את השם - "סרתם מן הדרך". ונושאים אתם פנים בתורה, היינו נושאים את פני הדור ואינכם מוכיחים אותם בתורה, וזהו "הכשלתם רבים בתורה". וככל שירדתם ממדרגת הלוי וקדושתו, כך ירדתם במורד הביזיון והשפלות.
הנביא פונה אל הכהנים ומטיל עליהם את האחריות: לא די שלא מנעתם קורבנות פגומים - אתם שותפים לחילול השם. אם לא תשמעו ולא תשימו על לב, תהפוך הברכה שבפיכם לקללה, הזרע ייעצר, ופרש הקורבנות הפסולים ייזרה על פניכם. מכאן מזכיר השם את ברית לוי על שני צדדיה: מצידו - חיים ושלום; ומצידם - יראת הרוממות ויראת העונש, תורת אמת בפה שהיא החכמה המקובלת מסיני, ודעת ברורה בשפתיים שאין בה עוולה, הנהגה ישרה בין אדם למקום והשבת רבים מעוון בין אדם לחברו. הכהנים של אותו דור עשו את ההפך: סרו מן הדרך בעצמם והכשילו רבים בהוראתם, מתוך נשיאת פנים ורדיפת חן. ומידה כנגד מידה - מי שמבזה את הקודש כדי להתחבב על הבריות, סופו שהבריות עצמן בזות לו.