לאחר שפתח הנביא בדברי אהבה וחיבה לישראל, הוא עובר עתה לתוכחה. התוכחה מופנית בעיקר אל הכהנים, שכן הם אלו שנקטו במעשי הביזוי בעבודת הקרבנות, כפי שיפרט הנביא והולך.
בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ׃
הבן מכבד את אביו מצד האהבה, שהבן אוהב את אביו. העבד מכבד את אדונו לא מתוך אהבה דווקא, אלא מתוך מורא: האדון מושל עליו, והוא ירא מן העונש, ולכן לא יעשה דבר שאין אדונו חפץ בו. אומר להם הקדוש ברוך הוא: אם אב אני, כלומר אתם כבנים לפניי ואמורים לעבוד אותי מאהבה - איה כבודי? מדוע אינכם נוהגים בי כבוד? ואם אדונים אני, בבחינת "אם כעבדים", שהעבודה נעשית מתוך מורא - איה מוראי? לפחות מורא היה צריך להיות לכם. את שתי השאלות הללו מפנה ה' אל הכהנים: "לכם הכהנים בוזי שמי". והם משיבים: "במה בזינו את שמך".
בתורת הפרשה מובא ביאור בדרך צחות. במה מתבטאת אבהותו של האב? כאשר הבן מבקש אותו. אך אם הבן מתנתק מאביו, במה ניכר עוד שהוא אביו? לכן אומר הקדוש ברוך הוא: אם אב אני - יודעים אתם במה כבודי? כאשר אתם אומרים "איה", היכן אבא, אנחנו רוצים את קרבתו. ה"איה" עצמו הוא הכבוד. וכן באדון: במה ניכר שהוא אדון? שעבדו מתקרב אליו ועומד לידו ומבקש לשמוע ממנו הוראות. אבל אם העבד פרש ואינו מחובר אליו, אין הוא נקרא לו אדון. לכן: אם אדון אני - "איה" הוא מוראי. כשאתה שואל היכן האדון, זה עצמו מראה שאתה מחובר אליו וירא ממנו. ה"איה" הוא הנדרש מאיתנו - לבקש את הקדוש ברוך הוא.
מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמׇרְכֶם שֻׁלְחַן יְהֹוָה נִבְזֶה הוּא׃
שתי הטענות מכוונות כנגד שתי הבחינות: מצד הכבוד והאהבה לא ראוי שתבזו את שם ה', שהרי ביזוי הוא היפוכו של כבוד; ומצד המורא לא ראוי שתגישו לחם מגואל, כלומר קרבן מתועב, שהרי על כך יבוא עונש. והם משיבים על שתיהן: "במה בזינו את שמך", "במה גאלנוך" - כאילו לא עשינו כדבר הזה. משיב להם ה': אוכיח לכם. כנגד ביזוי השם - "באמורכם שולחן ה' נבזה הוא". "שולחן ה'" הוא המזבח, כלשון הכתוב "זה השולחן אשר לפני ה'". על המזבח היו מקריבים חלב ודם, והם היו מגלים מיאוס כלפי זה, וזו עבירה חמורה מאוד: לגלות מיאוס כלפי העולה על גבי המזבח.
הגמרא מספרת על יששכר איש כפר ברקאי שהיה עובד את עבודתו בכפפות, מפני שנגעל מלהתעסק בחלב ובדם, כאילו אין הדבר לפי כבודו. ואסור לכהן לעבוד בכפפות. פעם אחת התווכחו המלך והמלכה ביניהם איזה סוג בהמה עדיף, כלומר איזה בשר טעים יותר. אמרו: נשאל את הכהן, שהוא מקריב קרבנות כל היום ואוכל מהם, והוא ודאי יודע את ההבדלים. בא ואמר שבשר טלאים טעים יותר, והניע בידו בדרך זלזול, ובכך גם אמר היפך דעת המלך. המלך אינו יוצא מופסד לעולם, ואף שאין הקפדה על עצם החלוקה עליו, על תנועת הזלזול שעשה בידו נגזר שיקצצו את ידו הימנית. הלך ושיחד את הממונה על כך שיקצץ לו את יד שמאל, כדי שתישאר לו ימינו. וכך עשו. אחר כך הגיע הדבר לאוזני המלך, וציווה לקיים את הגזירה הראשונה - ונמצא שקצצו לו את שתי ידיו: נגזרה עליו יד ימין, והוא שילם כדי שיקצצו גם את יד שמאל. ואומרת הגמרא שזכות היא לו ליששכר איש כפר ברקאי דשקיל למטרפסיה בהאי עלמא, שנפרעו ממנו בעולם הזה. ימי חייו של אדם שבעים שנה, וגם כך לא היה ילד; נשארו לו עוד כשלושים שנה. מוטב שייפרעו ממנו כאן ולא שם. מכל מקום אתה למד: מי שמתייחס אל הקרבנות כאל דבר מאוס שצריך לעבוד בו בכפפות - הרי זה ביזוי כלפי שולחן ה'. וזהו שאמר להם: באומרכם שולחן ה' נבזה הוא, אתם מבזים את מה שמעלים על המזבח, את החלב ואת הדם, ובכך מבזים את שמו ואת כבודו.
כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכׇל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת׃
רש"י מביא בשם רבותינו שהכוונה לתלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה בכל מקום, ותפילות ישראל שמתפללים בכל מקום הרי הן לפני ה' כמנחה טהורה. וכן מתרגם יונתן: בכל עידן דאתון עבדין רעותי - בכל זמן שאתם עושים רצוני, אני מקבל צלותכון, מקבל את תפילתכם, ושמי רבא מתקדש על ידיכון, וצלותכון כקורבן דכי קדמיי, תפילתכם כקרבן טהור לפניי. וזהו פירוש הפסוק: אומר להם ה', מדוע אתם מחללים את שמי? הרי גדול שמי בגויים, ויש לי אהבה וחיבה אליכם, שבכל מקום שתהיו בין הגויים ותקראו בשמי - אני שומע אליכם ופונה אליכם. גם בגולה, כל מקום שאתה פונה אליי אתה מקבל תגובה ותשובה מאת ה'. ואם כן תפילתכם מנחה טהורה היא לי, ובעשותכם רצוני שמי מתכבד בגויים על ידכם - ומדוע אפוא אתם מחללים את שמי בגויים?
וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אוֹתוֹ בֶּאֱמׇרְכֶם שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא וְנִיבוֹ נִבְזֶה אׇכְלוֹ׃
אתם מחללים את שם ה' באומרכם ששולחנו מגואל. והרי אתם זוכים להקריב לה' בעצמו, לא כדרך הגויים המקריבים למי שקרוב לשם ה', כביכול לפקידיו, אלא לה' יתברך ממש. ואם כן שולחנו, שהוא המזבח המוגש לשמו, על אחת כמה וכמה שראוי שתכבדוהו כראוי לו וכפי כבודו.
המלב"ים מבאר שהיו שני דברים הקרבים על גבי המזבח. יש הדברים העולים על המזבח עצמו, כחלב ודם של הקרבנות - ועל אלה אמרו "מגואל", כלומר מתועב ומטונף, שהיו כביכול נמאסים מן החלב והדם. ויש "ניבו", תנובת השולחן: בשר הקדשים הנאכל, בשר חטאת ואשם הנאכל לכהנים, ובשר קדשים קלים - שלמים, פסח וכדומה - הנאכל לבעלים, שכולם אכילה משולחן גבוה. ועל זה אמרו "נבזה אכלו", שביזו את האכילה ולא רצו בה, בטענה מה לנו להתחלק עם כולם, ובכך מאסו בה.
וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה וַהֲבֵאתֶם אֶת הַמִּנְחָה הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם אָמַר יְהֹוָה׃
אמרתי לכם כמה פעמים שכל מקום שיש בו ביטויים נדירים - שם רבו הפירושים. רש"י מפרש: "הנה מתלאה" - הייתם אומרים מה נעשה, שאנו מביאים קרבן שאינו מהודר, בהמה כחושה, שכן "מתלאה" הוא מלשון לאות, עייפות; בהמה עייפה, כחושה, זקנה, ואין לנו אפשרות כלכלית להביא נכבד ממנה. "והפחתם אותו" - אומר רש"י שזה אחד משמונה עשר תיקוני סופרים. תיקון סופרים פירושו שאין רוצים לכתוב לשון שנראית שלילית כלפי הקדוש ברוך הוא, ולכן כתבו לשון נקייה. כביכול היה ראוי לכתוב "והפחתם אותי", וכינה הכתוב וכתב "אותו". ופירושו: עשיתם לי מפח נפש, הדאבתם אותי בקרבן שאתם מביאים לפניי.
הרד"ק מפרש "והפחתם אותו" כמו הפלתם אותו על הקרקע בדרך ביזיון, וכתרגום יונתן "ושניקתון יתיה" מלשון ניעור והשלכה, כאילו לוקח את הבהמה וזורק אותה על רצפת העזרה: הנה זה מה שיש לי להביא למזבח. והוא מביא פירוש נוסף, כרש"י, שהוא לשון מפח נפש, אלא שלדעתו מפח הנפש אינו כלפי הקדוש ברוך הוא אלא כלפי האדם שגזלת ממנו את הקרבן - הלך וגזל מחברו בהמה והביאה לקרבן, ועשה לו מפח נפש. ופירוש נוסף מביא הרד"ק בשם אביו: "והפחתם" מלשון נפיחה, כנופח באש פחם. שהיו אומרים שהם יגעים ונלאים מטורח הקרבן, כאילו התעייפו לסחוב אותו עד בית המקדש, בעוד שההיפך הוא הנכון: הבאת בהמה כחושה וקלה כל כך שאין בה טורח כלל. ויש שפירשו עוד: הבאת בהמה כה כחושה, שאם תנפח בה - תיפול לארץ. כלומר אתם אומרים "הנה מתלאה", התעייפנו מן הקרבן הכבד, ובאמת "והפחתם אותו", קרבן שבנפיחה אחת הוא נופל, וקרבן כזה ביזיון הוא להביאו לבית המקדש.
המלב"ים מביא כאן פירוש בשם האברבנאל, פירוש מחודש שיש בו קושי בהבנה. ידוע שכשרוצים להסיר את העור מן הבהמה, יש דרך להפרידו בלא סכין, שכן הסכין יוצרת חתכים בעור: לאחר השחיטה עושים נקב בצד הבהמה, ומנפחים לתוכו, והעור מתנפח ונפרד מן הבשר. בבהמה דקה כעז קל לעשות כן, ובבהמה גסה כשור קשה, והיום עושים זאת בקומפרסור שמכניס לחץ אוויר. לפי זה מבאר האברבנאל את "והפחתם אותו": שהיו נופחים בין העור לבשר, וכבש כחוש ודל נראה פתאום שמן, שאין יודעים שאין זה שומן אלא אוויר. והייתם אומרים "הנה מתלאה", הנה נשאתי אותו על כתפיי ואיזו עייפות יש לי, ובאמת "והפחתם אותו", הכבש כחוש ורק אתם ניפחתם אותו שייראה שמן.
ויש לי בזה קושי גדול, שאיני מבין על אימתי מדובר. הרי את הקרבן שוחטים בתוך בית המקדש ולא בחוץ, ששחוטי חוץ שוב אינם ראויים להבאה. ואם כן מתי ניפח אותו? אם תאמר שניפחו בחוץ, לא יעלה על הדעת: וכי בביתו חותך בבהמה ומנפח ומפריד את העור? מלבד האיסורים הנוראים שבדבר, בפשטות בהמה שנגלד ונקלף עורה נטרפת בכך ושוב אינה ראויה לקרבן. ואם ניפח אחרי שהגיעו לבית המקדש - מדוע מתלונן שסחב אותו כשהוא נפוח? הרי לא הבאת אותו נפוח אלא דל, ורק בבית המקדש התנפח. לא ראיתי מי שנוגע בזה, ואם יש למישהו בזה פירוש - אשמח לשמוע.
מלבד הקרבן הכחוש והנפוח, ממשיך הכתוב: "והבאתם גזול" - מצווה הבאה בעבירה, שגזל מחברו בהמה והביאה לקרבן; "ואת הפיסח ואת החולה" - שהם פסולים לקרבן. ועוד: פעמים רבות היו מקריבים עם הקרבן גם מנחה, היא מנחת הנסכים. אומר ה': "והבאתם את המנחה, הארצה אותה מידכם" - גם את המנחה איני רוצה. אף שהיא כשלעצמה תקינה, כיוון שהקרבן פסול ופגום, אין ה' חפץ גם במנחה הבאה עמו.
וְאָרוּר נוֹכֵל וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מׇשְׁחָת לַאדֹנָי כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם׃
המלב"ים מבאר ש"נוכל" הוא מלשון כילי, קמצן: הוא עושה נכלים מחמת קמצנותו, מתנכל לחשוב נכלי און מחמת כיליותו. "ויש בעדרו זכר" - יש לו קרבן מכובד וראוי, ואין לו אמתלה לומר אין לי אלא זה שהבאתי. ואף על פי כן הוא הולך "ונודר וזובח משחת לה'", מביא בהמה מושחתת, פגומה, חולה ומקולקלת. ובמעשהו יש נכלוליות משלושה היבטים.
ההיבט הראשון: היה ראוי שיאמר "הרי זו". צריך לדעת שיש הבדל בין שתי צורות התבטאות בקרבן. האומר "הרי זו עולה" ולקח בהמה מסוימת - אם למחר טרפה חיה רעה, הרי הוא פטור מלהביא קרבן, שכן אמר "הרי זו", והבהמה כבר שייכת כביכול לבית המקדש, וחובתו עשה. אבל האומר "הרי עליי עולה" וייחד בהמה, אם נטרפה או אבדה או אירע לה דבר - אין זה פוטרו, שהרי לקח אחריות על עצמו: "הרי עליי", אני מתחייב, ואם לא הבאתי, עליי לקחת בהמה אחרת ולהקריבה. וחז"ל אומרים ש"הרי זו" נקרא נדבה, שאינו לוקח אחריות, ו"הרי עליי" נקרא נדר. וזהו שאומר הכתוב "ונודר": היה ראוי שינדב את הזכר שבעדרו ויאמר "הרי זו", והוא אומר "הרי עליי" דווקא - שכן כשלא ייחד בהמה, יוכל בעוד חודש או חודשיים למכור את הזכר השלם והטוב שבעדרו או לשוחטו למאכלו, ולהביא מן הגרוע ולומר זה מה שיש לי. אבל אילו אמר "הרי זו", היה חייב להביא דווקא אותה, ואף להמירה לא היה יכול, שנאמר "לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב, ואם המר ימיר - והיה הוא ותמורתו קודש". נמצא שהוא מתחכם: אינו אומר "הרי זו" שלא יאמרו לו להביא את היפה, אלא נוטל על עצמו חיוב, מוכר בינתיים את היפה ומביא מן הגרוע.
ההיבט השני: "וזובח". היה ראוי שיביא את קרבנו כעולה, שהיא כליל לה'. והוא מביא זבח שלמים, שבשרו לבעלים, שרוצה גם תועלת עצמית. ההיבט השלישי: "משחת". לכל הפחות היה ראוי שיביא קרבן תמים ושלם, והוא מביא בעל מום.
על כל אלה אומר הקדוש ברוך הוא "ארור": הנוכל העושה כל זאת בהתחכמות ובנכלוליות - ארור הוא. "כי מלך גדול אני" - שככל שהמתבזה גדול יותר, כך העונש רב יותר. "ושמי נורא בגויים" - ואם שמי נורא אפילו בגויים, כיצד אין הוא ירא משמי ועושה כדבר הזה? ולפיכך יהיה עונשו בהתאם.
הנביא פותח בתוכחה אל הכהנים משתי בחינות: בחינת בן האוהב את אביו ובחינת עבד הירא מאדונו - "אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי", ובדרך צחות: עצם ה"איה", הבקשה והחיפוש אחר הקדוש ברוך הוא, הוא הכבוד והמורא. הם ביזו את שם ה' באומרם "שולחן ה' נבזה הוא", שמאסו בחלב ובדם העולים על המזבח - כמעשה יששכר איש כפר ברקאי שעבד בכפפות ונפרע ממנו בעולם הזה - וביזו גם את "ניבו", את אכילת הקדשים. ואילו האמת הפוכה: גדול שם ה' בגויים, ותפילות ישראל בכל מקום הן לפניו כמנחה טהורה. תחת זאת הביאו בהמות כחושות, נפוחות, גזולות, פיסחות וחולות, ועד שאף המנחה הבאה עמן אינה נרצית. ולבסוף מקלל הכתוב את הנוכל הקמצן, שיש בעדרו זכר והוא מתחכם בנדרו, בזבחו ובמומי קרבנו - "כי מלך גדול אני אמר ה' צבאות ושמי נורא בגויים".