בשיעור הקודם סיימנו את פרק מ"ב ובעצם סיימנו את כל הספר. אבל הבטחתי שהשיעור האחרון בנוגע לאיוב יוקדש לדברי האר"י הקדוש, להבנת מהלכו ומצבו של איוב ולגלגולים שעברו עליו. ובעקבות זה תתחדש לנו הבנה חדשה לגמרי בכל הייסורים שאיוב סובל ומתייסר: כל מה שעובר עליו יובן כאשר נבין מהו המקור שלו, מהיכן הוא בא.
אומר האר"י הקדוש: תרח התגלגל באיוב, ואשתו של תרח, אמו של אברהם אבינו, שקראו לה אמתלאי בת כרנבו, התגלגלה באשתו של איוב. ונתחיל את הדברים מתחילתם. תרח היה רשע גדול. ראשית, הוא היה אחד מגדולי היצרנים של העבודה זרה באותו הדור - זהו עוון אחד. ועוון נוסף היה לו: שתרח בא על אמתלאי בת כרנבו אשתו בעודה נידה. ואם תשאל, והרי כל הנשים הגויות בחזקת נידות, איזה גוי שומר נידה? אלא שהכוונה בנידותה ממש, שבזה גם גויים היו נזהרים; ותרח מרוב רשעותו לא נזהר בזה. שני עוונות גדולים מאוד יש לו לתרח.
והנה, דווקא מן הטמא המשוקץ הזה, היצרן הגדול ביותר של עבודה זרה, אדם שהיה מסוגל למעשה שפל כזה - דווקא ממנו, מאדם טמא וממעשה טמא, מהביאה הטמאה הזאת, נולד אברהם אבינו. איך ייתכן דבר כזה? כדי להבין זאת, האר"י ז"ל מקדים לנו הקדמה חשובה, שהיא נותנת הסבר לפרשיות עלומות רבות שיש בתורה.
אומר האר"י הקדוש: דע לך, בעקבות חטאו של אדם הראשון נפלו כל הנשמות בעמקי הקליפה. וכאשר הקליפות, כוחות הטומאה, רואות שיש נשמה גדולה, נשמה בעלת פוטנציאל עצום, אין הן מעוניינות לשחרר אותה מידן. הן כובשות אותה תחת ידן ואינן מוכנות להורידה לאוויר העולם. הסיבה לכך כפולה: ראשית, הן ניזונות ממנה - הרי אין לקליפה חיות עצמית והיא יונקת מן הקדושה, ונשמה כזאת היא מזון עצום עבורה. שנית, הן חוששות שמא הנשמה הזאת תעשה מהפכה גדולה בעולם ועל ידי כך תמגר את כוח הקליפות. אם כן, מדוע שיסכימו לשחררה?
ומה עושה הקדוש ברוך הוא? מרמה את הסטרא אחרא. באיזו דרך? מראה להן מקום פגום מאוד, מקום מקולקל, ושם הן מתרצות להוריד את הנשמה ההיא, מתוך מחשבה שאדרבה - ממקום כזה משוקץ וממעשה כזה משוקץ, מה כבר הסיכוי שהנשמה הזאת תתעלה ותתרומם? בוודאי תהיה משוקצת ותידרדר כמו המקום שממנו באה, תולדותיהם כיוצא בהם. ואז אין הקליפות מתנגדות להורדתה.
אלא שהקדוש ברוך הוא מסייע לאותה נשמה, ומאותו מקום שפל ונמוך עצמו שלשמו הסכימו הקליפות שתרד - משם הוא מסייע לה לצאת אט אט, להתנקות ולהזדכך, עד שהיא מגיעה למעלה המתוקנת לה. ולא זו בלבד, אלא שהיא מתקנת את עצמה ומתקנת גם את כל הקרובים לה. כאן, כשראו הקליפות מקום משוקץ כל כך - מרכז העבודה זרה, ועוד מעשה משוקץ של ביאת איסור - סברו שאין מקום טוב מזה להוריד בו את נשמת אברהם, ומתרצו להורידה שם.
וזה מה שאומר הזוהר: משום שעבר אדם הראשון על עבודה זרה, הרכיבו הקדוש ברוך הוא באברהם - שהוא תיקונו של אדם הראשון בחטא העבודה זרה, בכך שהשליך עצמו לכבשן האש - בטיפת תרח, שהכעיס והרתיח לקדוש ברוך הוא. אדם הראשון עבר על עבודה זרה, וכידוע כל אחד מן האבות תיקן חלק מחטאיו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. את חלק העבודה זרה תיקן אברהם אבינו. ולכן הרכיב אותו השם בטיפת תרח - כלומר, הטיפה שיצאה מתרח היא אדם הראשון.
ולכאורה זה תמוה מאוד: בגלל שתרח עבד עבודה זרה נותן לו השם את הזכות להוליד בן צדיק כאברהם? איך זה מתקשר? אבל לפי מה שאמרנו הדבר נפלא: דווקא מפני שתרח הכעיס לקדוש ברוך הוא ביצירת הפסלים ובביאת הנידה, רימה השם את הסטרא אחרא והוריד את נשמתו הגדולה של אברהם אבינו, שהיא נשמתו של אדם הראשון, דווקא במקום טמא ומשוקץ כזה - כדי שהסטרא אחרא תתרצה ותשחרר מידה נשמה גבוהה כל כך.
וזה שרומז הזוהר בביאור הפסוק שאמר איוב "מי ייתן טהור מטמא לא אחד": טהור - דא אברהם; מטמא - דנפק מתרח. מי הוא זה שמוציא טהור מטמא, האם לא הקדוש ברוך הוא לבדו? וחייב להיות כך, שכן אילולא היה הקדוש ברוך הוא מוציא בדרך הזאת, לא היה ניתן להוציא את הטהור ולהביא את נשמתו לאוויר העולם. חייבים להוציא את הטהור מן הטמא, ורק כך אפשר להוריד את אותה נשמה ולהוציאה משבי הקליפות.
ולפי זה נבין מקרים רבים: למה דווקא צדיקים באים משורשים שאינם טהורים. מי שמסתכל בשושלת בית דוד רואה זאת באופן סיסטמטי ממש. ממעשה יהודה ותמר, מעשה שאינו ראוי ומכוער, יוצאת שושלת בית דוד - פרץ וזרח. לאחר מכן דוד עצמו, מהיכן הוא בא? מבנות לוט, מעשה מכוער מאוד. ואחר כך שלמה יוצא מבת שבע, שכל לקיחתה באה עליו בעקבה כדברי חז"ל. ודוד בא מרות המואביה, שרות באה ממואב, ויש בזה ספק גדול - "מואבי ולא מואבית", האם בכלל אפשר לקבל גרים ממואב. ולאחר מכן שלמה מנעמה העמונית, שגם בה שאלה - "עמוני ולא עמונית". כל זה כדי לרמות את הקליפות: הקדוש ברוך הוא מוציא דברים טובים וקדושים מתוך מקומות של "מי ייתן טהור מטמא", כדי להצליח ולשחרר את אותה נשמה גדולה.
ועוד: כתוב שהשם הרכיב את אדם הראשון דווקא בתרח, והיה בזה מידה כנגד מידה. אדם הראשון חטא בעבודה זרה - ובפשוטו הכוונה שאמר, אוכל מעץ הדעת ועל ידי זה "והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע", ואיני צריך את בורא עולם. הנחש אמר לו: הוא ברא עולמות מפני שאכל מן העץ, גם אתה אכול מן העץ ותהיה אלוהים. וזו כפירה. אם כן אדם הראשון חטא בעבודה זרה, ולכן הורידו השם דווקא אצל תרח, שהיה כומר לעבודה זרה וראש העבודה זרה.
אומר האר"י הקדוש: בתרח עצמו היה עוד קודם לכן ניצוץ קדוש, ובעקבותיו עשה תרח תשובה בסוף ימיו. אלא שהתשובה לא הספיקה - היא הייתה מאוחרת מדי, וכנראה גם לא מספקת מבחינת גודלה, ולכן הוצרך לחזור בגלגול כדי לקבל ייסורים. ומעתה נשים לב שאיוב מכונה "איש תם וישר וירא אלוהים וסר מרע": תם - מפני שנולד מהול, ותם הוא מלשון שלם. וסר מרע - שהרי אין קוראים לאדם "סר מרע" אלא למי שהיה רע בתחילה וסר ממנו. לא נאמר עליו "צדיק" אלא "סר מרע", לפי שהיה רע וסר ממנו. וזאת משום שאיוב הוא גלגולו של תרח: פעם היה רשע, ובגלגול הזה סר מן הרע.
גם אמתלאי בת כרנבו, אמו של אברהם אבינו, הייתה זקוקה לתיקון. אומנם התיקון שלה קל יותר, שכן אף שעבדה עבודה זרה ושותפה הייתה במעשה הנידה, הדבר תלוי בה פחות, ובפרט שאישה קרקע עולם היא. אך על כל פנים גם היא צריכה תיקון, והיא מתגלגלת בדינה בת לאה, אשתו של איוב. כתוב בחז"ל שאיוב נשא את דינה בת לאה - יש בזה כמה דעות בחז"ל, ואחת מהן שדינה בת לאה היא אשתו של איוב. ונשים לב: "דינא" ו"נידה" הן אותן אותיות ממש, לפי שהיא גלגולה של אמתלאי בת כרנבו והיא באה לתקן את העניין הזה.
ולכן גם דינה לוקה במעין אותו דבר עצמו: היא נבעלת לשכם בן חמור - לגוי שאינו שומר על עניין הנידות. דווקא לו, כי היה בזה עניין לכפר על דם הנידה. אלא שאומר האר"י ז"ל: דע לך, הייתה לדינה תועלת גדולה בכך שנבעלה לשכם בן חמור, שהרי כאשר אישה נבעלת בנידתה הבועל מקבל את טומאתה, כמו שכתוב "ותהי נידתה עליו". נמצא ששכם בן חמור שאב ממנה את הזוהמה ולקח על עצמו את הטומאה, ודינה עצמה נשארה מתוקנת.
ולפי זה מבארים את הפסוק "וידברו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה". מה פירוש "במרמה"? אמרו "הכזונה יעשה את אחותנו" ודיברו בשפה קשה מאוד - ובזה עצמו רימו אותו: הם שידרו לו כאילו גרם נזק עצום, ובאמת לא כן היה, שהרי בפועל הייתה כאן תועלת - שהטומאה עברה אליו. ועל ידי כך ירד ממנה, בתור גלגולה של אמתלאי בת כרנבו, אותו עוון הנידה שמן הגלגול הקודם. ואומנם קיבלה טומאה חדשה, שהרי נבעלה לגוי, אבל טומאה זו קלושה הרבה יותר מן העוון הקדום שהיה לה. זהו שלב אחד בתיקונה של אשת איוב.
לאחר מכן, אחרי שאמתלאי בת כרנבו מתגלגלת בדינה, היא נישאת לאיוב, ואיוב לקה בצרעת. אמנם לא כתוב בו מפורש צרעת, אך המדרש אומר: שלושה לקו בצרעת - קין, איוב ועוזיהו. והאר"י הקדוש מסביר: כתוב שהוא לקה בשחין רע, ושחין ממיני הצרעת הוא. ומדוע לקה בצרעת? מפני שאיוב, כאמור, גלגולו של תרח, ותרח בא על הנידה, והזוהר הקדוש אומר שהבא על הנידה לוקה בצרעת. עכשיו אנו מבינים מהו המקור לשחין הרע של איוב.
אבל, אומר האר"י ז"ל, לדינה הספיק העונש שנבעלה לשכם בן חמור, ולכן כעת, כשהיא נשואה לאיוב, אין היא לוקה בצרעת ואינה נענשת בזה. שכן כמו שהסברנו, עוונו של האיש חמור הרבה יותר, מפני שהוא העושה מעשה והאישה קרקע עולם, ועוד שהיא נחשבת כאנוסה. ולכן רק איוב, גלגול תרח, הוא שלקה בצרעת.
הגלגול של תרח באיוב רמוז בפסוק "וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים... וחרה אף ה' בכם ועצר את השמיים ולא יהיה מטר". שימו לב לאותיות הראשונות: "וְחרה" - ו', "אף" - א', שם ה' - י', "בכם" - ב'. קיבלנו את אותיות איוב. קודם כול: לאיוב היה חרון אף, השם חרה אפו בו. מדוע? "וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים" - עבדת עבודה זרה בגלגולך כתרח, ולכן "וחרה אף ה' בכם". "ועצר את השמיים" - הוא עתיד לסבול, ו"ועצר" אותיות צרוע, סבל נוסף שהיה לו שסבל מצרעת. "את השמיים" - א"ת ראשי תיבות איוב תרח, שאיוב הוא גלגולו של תרח. נמצא שכל עניינו של איוב מרומז כאן. ועוד רמז שמצאתי: "אף ה' בכם" בדילוג שתי אותיות - א' של "אף", דלג על פ', י' של שם ה', דלג על ה', ו', דלג על ה' נוספת, ב' של "בכם" - וקיבלת את המילה איוב. בכמה וכמה צורות שמו של איוב רמוז כאן.
אומר האר"י הקדוש: לא מיד התגלגל תרח באיוב, אלא הייתה תחנת ביניים באמצע - תרח התגלגל בנכדו, הוא עוץ. עוץ היה הבן הבכור של נחור, ונחור היה בנו של תרח. כתוב: "ויהי אחרי הדברים האלה ויוגד לאברהם לאמור, הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך, את עוץ בכורו ואת בוז אחיו ואת קמואל אבי ארם". והשם מודיע לאברהם את זה מיד אחרי העקידה. מדוע? אומר האר"י הקדוש: כדי לומר לו, דע לך, התיקון של אביך החל, ואביך מתחיל לבוא בגלגול כדי לתקן. שהרי לאברהם נאמר "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום", ללמדך שתרח עשה תשובה; וממילא מבשר לו הקדוש ברוך הוא שהוא כבר חוזר בגלגול, וחזרתו בגלגול היא שלב נוסף בתהליך תיקונו.
בגלגולו בעוץ, אומר האר"י הקדוש, מת תרח בלא בנים. וכיוון שמת בלא בנים, אשתו זקוקה לייבום. והרי ידוע שהייבום היה מקובל גם בתקופות הקדמוניות - כך ראינו אצל יהודה, "בוא אל אשת אחיך ויבם אותה", וכך ראינו אצל בועז ורות, שהיה שם ייבום במובנו הרחב, לא במובן הצר של אשת האח, אלא שאחד מן המשפחה נושא את אותה אישה ומקבל על ידי זה גם את נכסיה. וכאן, לאחר שמת עוץ, נופלת אשתו לייבום לפני אחיו - הוא בוז.
ומכאן מובן דבר מעניין בפסוק, שקוראים אותו ואין שמים לב: "את עוץ בכורו ואת בוז אחיו". מהו "אחיו"? המילה נראית מיותרת - אם נאמר "בכורו" על הראשון, ממילא השני הוא שני. אומר האר"י הקדוש: עוץ מת, והיה בוז צריך לנהוג בו מנהג אחווה, ומי הוא המייבם? האח. בוז נושא את אשת עוץ המת, וזהו "בוז אחיו". ומבוז, כלומר מן הייבום הזה, נולד איוב. וזה מה שאומר הזוהר הקדוש: איוב בן יבמה היה - בן אשת עוץ שנישאה לבוז. ומי נולד בגלגול כזה? הרי כשאישה מתייבמת, הנשמה הנולדת היא נשמתו של הנפטר בלא בנים. תרח התגלגל בעוץ, עוץ לא הוליד בנים ונפטר, בוז נשא את אשתו ונולד בן - הוא איוב. ואיוב זה הוא עוץ, שהוא בעצם תרח.
ולכן פותח הספר: "איש היה בארץ עוץ". במי היה מגולגל? בעוץ. ועל פי האר"י הקדוש, "ארץ" היינו אישה, שחז"ל אומרים אישה קרקע עולם היא - "איש היה בארץ עוץ", באשתו של עוץ, שהרי איוב גלגולו של עוץ והוא בן היבמה. ועוד: עוץ ראשי תיבות עובד צלמים, מפני שהוא גלגולו של תרח שהיה עובד צלמים.
וזה גם מה שרמוז אצל משה רבנו, ששאל את המרגלים "היש בה עץ אם אין". ורש"י אומר שם: האם יש בה אדם צדיק שראוי לגונן עליהם כעץ. שאל משה: האם איוב עדיין חי או לא? ולמה המשיל את איוב דווקא לעץ? כי "עץ" אותיות "עוץ" - ואם ננקד את עץ בקובוץ נקבל עוּץ. "היש בה עוץ אם אין" - זה שהוא גלגולו של עוץ, הוא איוב הצדיק, האם עדיין הוא קיים והאם עדיין הוא מסוגל לגונן עליהם? ובזה בא לתקן את מה שקלקל תרח שעבד עבודה זרה, שעליהם נאמר "אומרים לעץ אבי אתה" - ולכן בא כעת בגלגול של עוץ כדי לתקן את "האומרים לעץ אבי אתה".
אומר האר"י ז"ל: ראו כמה נפלא, הדבר רמוז בפסוק "וירא אליו ה' באלוני ממרא". ודאי לא שמתם לב, אך אלו ראשי תיבות איוב: "אליו" - א', שם ה' - י', "באלוני" - ב'. וא"ב הם גם ראשי תיבות "אביו" - אותן אותיות ממש - שהרי איוב הוא אביו של אברהם. ועוד: "ה' באלוני ממרא" ראשי תיבות י', ב', מ' - יבם, לפי שאיוב, גלגולו של תרח, בא מן היבמה. ועוד מצאתי שהדבר רמוז בפסוק "בוא אל אשת אחיך ויבם אותה": "אחיך ויבם" בדילוג שתי אותיות - א' של "אחיך", דלג על ח', י', דלג על כ', ו' של "ויבם", דלג על י', ב' - קיבלת את המילה איוב. "אחיך ויבם" - איוב נולד מיבמה.
ולמה דווקא בפסוקים הללו נרמז הדבר? הרי כאן נגלה השם לאברהם אחרי המילה, ולכאורה אין לזה שייכות. אומר האר"י הקדוש: השם נגלה לאברהם באלוני ממרא אחרי המילה, וכידוע אברהם אבינו יושב על פתח גיהינום ומי שנימול אינו נותן להכניסו - והכוונה נימול והוא בקדושת המילה. והכוח הזה ניתן לאברהם רק אחרי שנימול הוא עצמו. ומכוח הזכות הזאת הוציא אברהם אבינו את נשמת אביו מן הגיהינום - שהרי אם הוא זה השומר על הגיהינום ומחליט מי נכנס ומי יוצא, הוא מוציא גם את אביו שהיה שם. והוציאו כדי שיתגלגל באיוב. לכן דווקא ב"וירא אליו ה'", כשנעשה נימול, נרמז גלגולו של איוב, שהרי אז התחיל תרח להתגלגל באיוב, באותו הזמן ממש.
וזה גם מה שרמוז ב"והוא יושב פתח האוהל כחום היום": ראשי תיבות "יושב פתח האוהל כחום" - י', פ', ה', כ' - בגימטרייה גיהינום עם הכולל. לומר לך, מהיכן החום הגדול של אותו יום? אמנם כתוב שהוציא השם חמה מנרתיקה, אבל אולי יש לנו כאן סיבה נוספת: היה צריך לפתוח את הגיהינום כדי להוציא את תרח, ומשם נעשה חם - "כחום היום". וגם "חום היום" בגימטרייה גיהינום. ורמוז כאן גם עוונו של תרח בנידה: "היום" בגימטרייה "בנידה", וכן בגימטרייה "בייבום" - לומר לך על כל גלגוליו של תרח כאן.
יש עוד הסבר ועוד רמז מדוע נרמז גלגולו של איוב דווקא כאן, כשנגלה השם לאברהם פתח האוהל כחום היום. כתוב בזוהר הקדוש שהשטן קטרג על יצחק בעקבות העקידה. ולכאורה מה יש לקטרג אחרי זכות כזאת, אחרי מעשה נפלא כזה של מסירות נפש? אלא שלשטן תמיד יש מה להגיד. בא ואמר: ריבונו של עולם, הרי כתוב "לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב", ויש כאן קורבן - יצחק - "ואם המר ימיר... והיה הוא ותמורתו קודש". אם כן איך מוריד אברהם את יצחק מן המזבח וממיר אותו באיל שמצא? אין המרה ואין החלפה, ויש לי קטרוג כנגד יצחק. מה עשה הקדוש ברוך הוא? מסר לו את איוב תחתיו. השטן פותח את הפה, והקדוש ברוך הוא סותם לו אותו: דוחף את איוב פנימה, תרד מיצחק והתעסק בו.
ועתה, אברהם אבינו מתבשר על ידי שלושת המלאכים שעתיד להיוולד לו יצחק - וזו תחילת פרשת וירא. השם מודיע לו: דע לך, יצחק עתיד להיוולד והוא עתיד להתקיים. אבל הרי יהיה עליו קטרוג! ולכן נרמז כאן איוב - לומר לו, אין לך מה לדאוג, כבר הכינותי מי שיידחף לפי השטן כדי שלא יוכל לקטרג על יצחק. לכן דווקא כאן, בבשורת לידת יצחק, נרמז הדבר: יהיה קטרוג על יצחק, אבל הוא יתקיים, מפני שיש את איוב שיימסר במקומו.
וזה גם רמוז בפסוק "ויעקוד את יצחק בנו" - ראשי תיבות איוב. מי הוא זה שנמסר במקום הנעקד? מי סותם את פי השטן ונמסר לו כדי שיעזוב את יצחק? איוב. לומר לך שהוא היה במקומו. כך אומר החיד"א.
ולכן, כשהתווכחו רעי איוב עמו, אומר המדרש שלא נחה דעתו של איוב עד שדיבר עמו יצחק נכדו, הוא אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם. אומר הזוהר: מתי נרגע איוב בכל הוויכוח? כשיצחק ענה לו. ומיהו יצחק? אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם. ו"אליהוא ברכאל הבוזי ממשפחת רם" ראשי תיבות אברהם, לומר לך שהוא הבא מאברהם. ורק כאשר הוא דיבר - אז התנחם איוב. מדוע? כי איוב היה תמורתו של יצחק, ופתאום הבין את כל ייסוריו: למה אני מתייסר? אני תמורתו של יצחק. יצחק הועלה לעולה וירד מן המזבח, ומי יכפר על זה, ומי יימסר לשטן? איוב.
עַל־כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל־עָפָר וָאֵפֶר׃
וזהו הסוד שבדברי איוב. מהו "וניחמתי על עפר ואפר"? ניחמתי על ידי בנו של זה שאמר "ואנוכי עפר ואפר" - ומי אמר "ואנוכי עפר ואפר"? אברהם. כלומר: התנחמתי על ידי יצחק, בנו של אברהם. כך מבאר האר"י הקדוש. ויש הסבר נוסף של השל"ה הקדוש: ניחמתי אחרי שידעתי שממני יצא בגלגול הקודם הצדיק שאמר "ואנוכי עפר ואפר". שהרי מי הוא איוב? תרח, רשע גדול. ואומרים לו: דע לך מי יצא ממך, מי הוא בנך - אברהם אבינו! ועל כן "וניחמתי על עפר ואפר": ממני יצא אברהם אבינו, אבי האומה היהודית, שאמר "ואנוכי עפר ואפר" - ובזה הייתה לי נחמה.
וַיְהִי אַחַר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל־אִיּוֹב וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב׃
נאמר על אליהוא: "באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלוהים, ובשלושת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב". והסברנו ששתי הכתות צדקו ולא צדקו כאחת. איוב צדק בטענתו: אני צדיק, אין מגיעים לי ייסורים. אומר לו השם: נכון, אתה צדיק - אבל נפשך איננה צדקת. אין זו פעם ראשונה שהנפש הזאת כאן, היא כבר באה בגלגול. ולכן נאמר "על צדקו נפשו" - נפשך צודקת? לא, היית רשע גדול בגלגול הקודם, ועל כך יש חרון אף נגדך. ומצד שני צדק איוב בטענתו שבגלגול הזה לא עשה כלום - נכון, אך הוא נושא עליו חובות מגלגולים קודמים.
ובשלושת רעיו חרה אפו על אשר הרשיעו את איוב. גם הם צדקו במובן מסוים, שהרי אמרו שיש בו עוון - וזו אמת. אבל האם איוב שלפניהם יש בו עוון? זו עלילת שווא ואשמת שקר, ולכן חרה אף הקדוש ברוך הוא בהם. איוב חשב את עצמו לצדיק - ועל כך נאמר לו: טועה אתה, נפשך רשעה מן הגלגול הקודם. נמצא שלכל אחד מהם היה צד שבו צדק וצד שבו טעה, ולכן היה חרון אף מצד אחד על איוב ומצד שני על רעיו. כך מבאר האלשיך על ספר איוב, וכן השל"ה הקדוש.
כל ספר איוב מקבל אור חדש לאור דברי האר"י הקדוש: איוב הוא גלגולו של תרח - עובד הצלמים שבא על אשתו בנידתה - שעבר דרך תחנת ביניים בעוץ ונולד מן הייבום של בוז, ולכן הוא "סר מרע", ולכן לקה בשחין שהוא מיני צרעת, ולכן אשתו היא גלגול אמתלאי בת כרנבו שנתגלגלה בדינה. ועוד נוסף לזה שאיוב נמסר לשטן תמורת יצחק, שלא יוכל לקטרג על העקידה. מכאן מובן מדוע חרה אף ה' בו על "צדקו נפשו" ואף על רעיו שהרשיעוהו - כל אחד צדק בצד אחד וטעה בצד אחר. ומכאן גם נחמתו: "וניחמתי על עפר ואפר" - על ידי יצחק בנו של אברהם, ובידיעה שממנו עצמו יצא אברהם אבינו שאמר "ואנוכי עפר ואפר". וכל זה מלמדנו יסוד גדול בהנהגת הבורא: "מי ייתן טהור מטמא" - הקדוש ברוך הוא מוריד נשמות גדולות דווקא למקומות השפלים ביותר, כדי להוציאן משבי הקליפות ולהעלותן עד המעלה המתוקנת להן.