פרק מ"ב הוא הפרק האחרון בספר איוב. זהו הפרק שמסיים את הוויכוח כולו, הפרק שבו מתברר הכל, והפרק שבו איוב מקבל בחזרה את כל אשר לו ועוד כפליים. כאן נחתם ספר איוב. לאחר סיום הפרק נוכל ללמוד גם את עניין גלגוליו של איוב - לראות על פי תורת האר"י ז"ל ותורת הקבלה מי היה איוב, מה היו גלגוליו, מה בא לתקן ומדוע סבל כל כך.
וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת־יְהֹוָה וַיֹּאמַר׃ יָדַעְתִּי כִּי־כֹל תּוּכָל וְלֹא־יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה׃
אחרי שהסתיים הוויכוח, בא איוב וחושף את הקלפים. הוא מגלה את כל מה שהיה בליבו כל העת: ריבונו של עולם, ידעתי כי כל תוכל. באמת בתוך תוכי היה לבבי שלם עם השם, באמת עמדתי בניסיון, והאמנתי בכל יסודות האמונה. אמנם שאלתי שאלות כפרניות ממש, אבל אלה לא היו שאלות שנבעו מתוך שכך אחזתי וכך האמנתי, אלא בתוך תוכי האמנתי באמונה שלמה בהשם. ואם כן נשאלת השאלה: למה לשאול שאלות כפרניות אם אתה כבר יודע את התשובות?
אלא שישנן שתי אפשרויות של ידיעת התשובות. אפשרות אחת: אני מאמין באמונה שלמה בהשם יתברך במאת האחוזים. האם יש לי הוכחה? לא. אבל אני מאמין בהשם בלא כל צל של ספק ופקפוק. זה אדם שיש לו תשובות, אבל אין לו תשובות ספציפיות על כל שאלה ושאלה. מה כן יש לו? אני יודע שיש בורא לעולם, יש מי שמשגיח, יש מי שנותן שכר, יש נצחיות לנשמה - באמונה שלמה. זו הייתה האמונה של הסבים והסבתות שלנו, אנשים עם אמונה תמימה ופשוטה.
אבל יש דבר נוסף: יש גם גדר של ידיעה. ידיעה אין משמעותה רק שאני מאמין מכוח מה שקיבלתי, אלא שאני יכול להוכיח את הדבר בדרך החקירה והעיון ובדרך פילוסופית. כך שגם אדם שיאמר לי "אתה מאמין - יערב לך, אני לא", אוכל לומר לו: אני אהפוך אותך למאמין, כי אוכיח לך את מציאות הבורא, אוכיח לך את השגחתו יתברך, אוכיח לך את קיומו, אוכיח לך שהעולם לא נמסר ביד המערכות, ואוכיח לך שיש עולם הבא.
ולכן בא איוב ואומר: מבחינת אמונה הייתה לי אמונה שלמה, ואל תחשדו בי שבאמת האמנתי במה ששאלתי. היה ברור לי, התשובות היו ברורות לי מעל כל ספק. רק מה? כל הוויכוח שלי היה בדרך של חקירה ועיון. רציתי שיבררו את הדברים על ידי הוכחות. וכאשר עושים זאת בצורה הזאת, חייב להיות מקשה ומתרץ. כך בנוי ספר הכוזרי לדוגמה. אפשר גם לבוא ולהסביר את הדברים ישירות, אבל באופן דידקטי, אחת מדרכי החינוך וההוראה היא דרך של שאלה ותשובה.
לכן, כדי שהשאלה תישאל במלוא עוצמתה, צריך שיהיה מישהו שייצג את הכופר. אז הוא ישאל את השאלה במלוא העוצמה, וזה ייתן אתגר לצד שכנגד לענות תשובות שיש בהן הוכחה וראיה ברורה. אומר איוב: אני כביכול ייצגתי את הכופר. ומדוע רציתי לעשות זאת? כי רציתי שכולם ידעו שישנן תשובות ברורות, ורציתי שתהיה לזה הוכחה בדרך השכל, בדרך החקירה והעיון, בדרך הפילוסופיה - ולא רק אמונה שבלב. ואיך אוציא ממך את ההוכחה? אומר: מי אמר? מה פתאום, מי אמר שיש? גיריתי אותך כדי שתבוא ותחפש ותוכיח לי ותביא ראיות, כדי שזה לא יישאר רק בגדר אמונה אלא יהפוך לידיעה מוחלטת.
זו גם הסיבה שקרא להשם שיתווכח עימו. הוא רצה שהקדוש ברוך הוא יהפוך את הדברים מדברים המובנים ומקובלים על הלב - שהרי מקומה של האמונה בלב ולא בשכל - לדברים המובנים ומקובלים בשכל. ההבדל בין לב לשכל: מה שבלב, אצלי יש ויכול להיות שאתה תאמר "לי אין, אני לא מרגיש כלום". אבל שכל אפשר להעביר הלאה. כשאני יודע משהו בשכל, אני יכול למסור אותו לאחר. זו הוכחה שהיא כבר ידיעה. ולכן: אנא השם, בוא תתווכח איתי. לא כדי שתלמד אותי דבר שאיני יודע - אני יודע בבירור בידיעת הלב - אלא כדי שהדבר יהיה בגדר ידיעת השכל, דבר שניתן להוכיח אותו באופן שכלי.
וזה מה שהוא אומר: ידעתי. גם בתחילת הוויכוח ידעתי כי כל תוכל - אני יודע שיש לך יכולת מוחלטת. ולא יבצר ממך מזימה - אני יודע שכל חוכמה וכל מחשבה עמוקה נמצאת אצלך. והאמנתי שאתה ריבונו של עולם בחוכמתך משגיח על כל מה שקורה בעולם, ובסופו של דבר יש לי בחירה, ובסופו של דבר אתה משלם שכר על כל מעשה טוב שאדם עושה. אם כן למה באתי כמי שמכחיש את הבחירה החופשית או כמי שמכחיש את ידיעתו יתברך? כדי להשיג את הדברים האלה גם בשכל, שלא אצטרך רק להאמין אלא אוכל לדעת אותם בידיעה ברורה.
ואיזו מדרגה גבוהה יותר, ידיעה או אמונה? "וידעת היום והשבות אל לבבך" - הדרגה הגבוהה ביותר היא ידיעה. אני יודע שאתם עכשיו נמצאים כאן; איני יודע אם בני עכשיו בבית, אבל אני מאמין שבשעה כזאת הוא כבר אמור להיות שם - זו אמונה. ידיעה היא לדעת דבר בבירור, אני יודע כי אני רואה, זה מוחשי אצלי. ולכן ביקש איוב: ריבונו של עולם, הפוך לי את האמונה לגדר של ידיעה. ומאיזו לשון "ויכוח"? מלשון הוכחה. המתווכח בעצם מוכיח. ריבונו של עולם, אני רוצה הוכחות, כדי שהדבר הזה ייקבע גם בשכל ולא יישאר רק בלב.
חז"ל אומרים: ביקש איוב להפוך קערה על פיה. כביכול איוב רצה להפוך את הקערה על פיה עם כל האוכל שבה. בפשטות משתמע מזה שביקש איוב לכפור. אבל מהו המשל הזה, ולמה השתמשו דווקא בביטוי הזה?
מסביר הגאון מווילנא על פי מעשה שהיה מפורסם בזמנם: מלך שהיה לו עבד נאמן, והמלך אהבו אהבת נפש, ממש אהבו כנפשו, וכל הזמן היה יושב עימו ומשתעשע עימו. יום אחד הגיש אותו עבד למלך צלחת מרק, ומבלי משים עפה טיפה אחת ופגעה בבגדו החדש של המלך. ראה זאת המלך וחמתו בערה בו עד להשחית, ומיד ציווה את העבדים העומדים לפניו: קחו אותו והוציאו אותו להורג על המעשה הזה. ראה העבד שכך, לקח את כל קערת המרק ושפך את כולה על בגדו החדש של המלך, ואת הטיפות האחרונות טפטף על ראשו - ואז גררו אותו והוציאוהו. ראה המלך את זה ועוד יותר בערה בו חמתו, אמר: הוציאו אותו להורג בעינויים קשים.
אלא שהמלך לא יכול היה להירגע מחוצפתו של העבד. איך עשה כדבר הזה? והוא לא יכול היה לתת לעצמו הסבר: אני מכיר את האיש, זה לא אדם שוטה וטיפש, איך עשה זאת? לפני שהתחילו ליישם את הגזר דין אמר: אני רוצה לדבר איתו, קראו לו אליי. שאל אותו: תגיד לי, איך עשית כדבר הזה? כרע העבד לפני המלך ואמר: אדוני המלך, אני אוהב אותך אהבת נפש, ואתה גזרת עליי מיתה על טיפת מרק שעפה על בגדך. כשראיתי זאת חששתי מאוד - ולא לעצמי, מי אני לעומת כבודו ורום הודו ומעלתו של אדוני המלך. חששתי איך הדבר יתקבל אצל העם: מלך עריץ ורשע, שעל טיפת מרק הוציא להורג את עבדו האהוב, שידוע כמה חיבה ביניהם. מה יאמרו עליך? איזה ביזיון. את זה לא יכולתי לסבול. ולכן אמרתי: אשפוך את כל הצלחת על המלך, ואז יאמרו - המלך הוציא להורג את אהובו, על מה? לקח צלחת מרק ושפך עליו בכוונה. מה יש לך לומר על זה? צריך לעשות ממנו קציצות. ואז העם יבינו ויצדיקו את אדוני המלך. שמע זאת המלך והוסיף אהבה על אהבתו לאותו עבד, שגם בשעתו הקשה מה חשוב לו - שלא יתבזה כבודו של המלך.
אומר הגאון מווילנא: כך גם כאן. ביקש איוב להפוך קערה על פיה. אמר איוב: ריבונו של עולם, כל מי שרואה אותי מתייסר ישאל את עצמו - הזאת נעמי? זה איוב? צדיק, ירא אלוקים, סר מרע, גדול הנאמר באיוב יותר מהנאמר באברהם. איך השם עושה לאהובו דבר כל כך נורא? ולכן אמר איוב: אם כן, עדיף שאקום ואכפור כלפי חוץ. האם הוא כפר בהשם? חלילה. מה אתה יודע היום שלא ידעת אתמול? ואם אתמול הייתה לך אמונה מוחלטת בהשם, מה קרה היום? אלא עדיף שכלפי חוץ אעשה עצמי ככופר בהשם, ואז מה יאמרו ברחוב? אה, איוב - אתה יודע איזו כפירה שמעתי שהוא מדבר? לא פלא שהשם עשה לו כך. השם צדיק, והוא יודע מה לעשות עם אנשים שמתנהגים בהתנהגות כזאת. ועל ידי זה יצדיקו את קודשא בריך הוא ולא ייצא עוול כלפיו יתברך. זהו "ביקש להפוך קערה על פיה" - לא לכפור מתוך כפירה, אלא לכפור כלפי חוץ כדי להוציא בזה את הקדוש ברוך הוא צדיק.
מי עוד רצה לעשות כדבר הזה? דוד המלך. נאמר עליו "ויבוא דוד עד הראש", ואומרים חז"ל: מהו הראש? שביקש דוד לעבוד עבודה זרה, ואמר לו חושי הארכי: מה נאה אותו? מתי? כשהיה דוד נרדף. והדבר תמוה: דוד המלך, רגל רביעית במרכבה, יש לו אפילו הווה אמינא לעבוד עבודה זרה? הרי על עבודה זרה אדם נענש גם על מחשבה, וכאילו עבד עבודה זרה אף במחשבה. איך אפשר להבין דבר כזה?
אלא דוד המלך אמר: ריבונו של עולם, כולם יראו את דוד הצדיק, דוד ירא השמיים, "שומרה נפשי כי חסיד אני", דוד קודש קודשים - איך השם עושה לו דבר כזה? מקים עליו רעה מתוך ביתו, בנו קם ומורד בו ורוצה לרוצחו, והוא רץ כקורא בהרים מפני בנו, ובנו מטמא את פילגשיו. איך לצדיק כזה השם עושה כך? ואם יאמרו הבריות: לא שמעת? אומרים שדוד עבד עבודה זרה - אם כן השם צדיק, מגיע לו, ואין כאן שאלה כלל. ובזה רצה דוד להוציא את הקדוש ברוך הוא צדיק בדינו.
אם כן למה לא עשה זאת? אמר לו חושי הארכי: כיוון שבזה שיאמרו שדוד עבד עבודה זרה, יש חשש שמישהו ילך לחקות אותך. יאמר: דוד עבד עבודה זרה? אז מה הבעיה? כנראה מצא שיש בזה ממש. ואז ילך גם הוא ויעבוד עבודה זרה אחריך. מה השגת בזה? אתה רוצה כביכול להוציא את השם צדיק ולומר שהשם נתן לך עונש כי אתה רשע, אבל חס ושלום ילכו לחקות את רשעותך, ונמצא שגרמת להכשיל אנשים בעבירה.
מִי זֶה מַעְלִים עֵצָה בְּלִי־דָעַת לָכֵן הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע׃ שְׁמַע־נָא וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי׃
אומר איוב: שאלתי את עצמי, הייתכן להעלים עצה - כלומר את כל הנהגת השם העשויה בדרך של חוכמה אדירה - מבלי דעת? הייתכן שלא נדע ונסמוך רק על האמונה? הייתכן שדברים כאלה יועלמו מאיתנו ולא תהיה לנו בהם ידיעה ברורה אלא רק אמונה שבלב? אדרבה, יותר טוב שנדע את צפונותיה, שנבין את הפנימיות, נדע את דרכי ההנהגה, והכל בדרך של ידיעה ולא רק בדרך של אמונה.
לכן הגדתי ולא אבין: היות שלא הבנתי את העצה, לא הבנתי את דרך הנהגת השם אלא רק האמנתי - אבל להבין בשכל עדיין לא הבנתי, זה היה "נפלאות ממני ולא אדע" - לכן רק הגדתי כלפי חוץ. שמע נא ואנוכי אדבר, אשאלך והודיעני: ביקשתי, ריבונו של עולם, שתדבר איתי ותודיע לי, כדי שתהיה לי בזה ידיעה ברורה. מבאר המלבי"ם: הפילוסופים והחקירה האנושית שואלים הרבה שאלות בעניין ידיעה ובחירה, בעניין צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. כל השאלות שאיוב שאל הן שאלות ידועות ומפורסמות בפילוסופיה, והוא אינו יודע מה להשיב עליהן. ולכן הוא אומר: לא ראוי להעלים עצה בלי דעת ולסמוך רק על האמונה, אני רוצה שתהיה לי בזה ידיעה ברורה.
לְשֵׁמַע־אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ׃ עַל־כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל־עָפָר וָאֵפֶר׃
כל זה היה עד עכשיו, אומר איוב, כשרק "לשמע אוזן שמעתיך". לא ראיתי אותך בנבואה, אלא רק דברים שקיבלתי בקבלה - דור מפי דור, אב מפי אב. וכשאדם מקבל דברים בקבלה, יש לו אמונה ולא ידיעה: אבא שלי לא ימכור לי שקרים, אז אני מאמין שמה שאמר לי נכון; וגם אביו לא מכר לו שקרים, והוא מאמין שמה שמסרו לו נכון. זו אמונה. ועד עכשיו כך היה - רק מה ששמעתי בן מפי אב, וידיעה עדיין לא הייתה לי. היה מקום להסתפק בכל אותן שאלות: צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, ידיעה ובחירה.
אבל עכשיו "עיני ראתך". כשאדם רואה דבר, ראייה היא בגדר ידיעה ברורה. עכשיו הכל ברור לי בלי כל ספקות. מתוך שנגלית אליי במראה הנבואה למדתי כמה דברים. ראשית, ראיתי שאתה השם משגיח על כל מעשי בני אדם - הנה ראית את הוויכוח שהיה לי עם החברים והתערבת באמצע. משמע שהשם לא עזב את הארץ, השם משגיח, נמצא כאן ומנבא בני אדם.
שנית, נודע לי שיש מציאות של נפש שהיא חיצונית לגוף, ושהנפש הזאת קיימת לעולם ובסופו של דבר תידבק באלוקים. שאם לא כן, איך ייתכן שאדם משיג נבואה? הרי השגת הנבואה היא התפשטות הנפש מן הגוף. אם אין נפש נצחית, איך תיתכן השגת נבואה? חיבורו של קודשא בריך הוא עם האדם אינו בגופו - גוף הוא חומר, גוף הוא בהמה. הקדוש ברוך הוא מתחבר לאדם דרך הנפש הנצחית. ומכאן גם מסיק אני שיש לנפש נצחיות: אם הנפש יכולה להידבק באלוקים, אז כשהגוף מת - מיתה יש רק לגוף, והנפש נצחית, חוזרת ומידבקת ביוצרה.
ודבר נוסף התברר לי בידיעה ברורה: שיש לה לנפש גמול רוחני, שהיא עתידה לקבל שכר על כל מעשיה. ומהו השכר? כמו שאומר הרמח"ל בדרך השם, השכר הגדול ביותר הוא ההידבקות בו יתברך. ומתי זוכים לזה? אחרי פרידת הנפש מן הגוף. וככל שהאדם הסיר את המחיצות בינו לבין השם יתברך, כך יזכה אחרי מותו להגיע לדבקות גדולה יותר בהשם. וזה האושר שאין גבוה ממנו, והעידון שאין נשגב ממנו, והדבר הנפלא ביותר שבן אנוש יכול להתאוות אליו. ועכשיו נוכחתי לראות זאת, שהרי היה לי עתה הידבקות בו יתברך עוד בחיים - היא קבלת הנבואה.
וממילא "על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר": בעקבות זה אני מואס בחיי הגוף ומתנחם על הגוף שהוא עפר ואפר. על כל ההרס והקלקול שקרה לי בגוף - אני מתנחם. זה רק גוף, זה לא שום דבר, הגוף בסופו של דבר עפר ואפר. מה הוא לעומת העידון האמיתי הנצחי שיש לה לנשמה לאחר פטירת האדם? וממילא אין לי עוד קושיה מצדיק ורע לו: רע לו כאן בעולם - ומה הוא העולם הזה? אמאס. מה שהעפר והאפר ניזוקים, בזה כבר התנחמתי, זה כלום. רגע אחד של הנעימות הרוחנית הנשגבה העליונה שווה את כל הנאות ותענוגי העולם הזה. בזה, אומר איוב, סרו כל אותם עננים שהיו לי בהבנה השכלית של הדברים, ונתגלה לי אור הדעת להבין את הדברים בדעה ברורה ובהשכל.
וַיְהִי אַחַר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל־אִיּוֹב וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב׃
אחרי שהסתיים הוויכוח עם איוב, פונה השם אל אליפז התימני: חרה אפי בך ובשני רעיך, כי לא דיברתם אליי נכונה. כלומר, כשהתווכחתם עם איוב לא דיברתם את הדברים הראויים. איוב אומנם חטא בפיו, אבל בליבו דיבר נכונה, שהרי כפי שהעיד, לרגע לא הייתה לו כפירה בליבו, אלא האמין באמונה שלמה, ובפה רק ייצג את הכופרים כדי לשמוע תשובה שכלית.
אבל אצל הרעים, אומר המלבי"ם, היה בדיוק הפוך. הם התווכחו בעד השם - כלומר בפיהם היו עם הקדוש ברוך הוא, אבל ליבם לא היה מסכים עם פיהם. וכך אמר להם איוב: "הכהתל באנוש תהתלו בו? הלא שאתו תבעת אתכם?" - איך אינכם מתביישים לומר דברים שאתם עצמכם אינכם מאמינים בהם? טען להם איוב: מה שאתם אומרים הם רק דברים חיצוניים כדי להשתיק אותי, אבל אינכם באמת מאמינים בהם.
יוצא אפוא שמה שעשיתם גרוע ממה שעשה איוב, אומר הקדוש ברוך הוא. איוב כלפי חוץ דיבר שלא נכונה, אבל במחשבתו דיבר נכונה; ואתם כלפי חוץ דיברתם נכונה, אבל במחשבתכם לא נכונה. ומהו עיקר הדיבור לקדוש ברוך הוא? דיבור הלב, ולא הדיבור החיצוני של הפה. מה השם בוחן באדם? כליות ולב. אומר השם: לא מעניין אותי מה בחוץ, מעניין אותי מה בפנים. ומי הגרוע כאן? החברים. כי איוב אומנם כלפי חוץ דיבר לא טוב, אבל דיבור הלב שלו היה אמיתי ונכון והוא האמין בהשם; ואילו אצלכם הדיבור החיצוני היה בסדר, אבל הדיבור הפנימי, שהוא העיקר, לא היה נכון.
וְעַתָּה קְחוּ־לָכֶם שִׁבְעָה־פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים וּלְכוּ אֶל־עַבְדִּי אִיּוֹב וְהַעֲלִיתֶם עוֹלָה בַּעַדְכֶם וְאִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם כִּי אִם־פָּנָיו אֶשָּׂא לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב׃
הוא מצווה אותם להקריב עולות, שכן העולה באה לכפר על הרהור הלב - וכפי שהסברנו, בזה היה חטאם, בהרהור הלב. וגם על מה שחירפו את איוב חינם: הרי אמרו לו שהוא רשע, שמה שהשם עושה לו מגיע לו, שכנראה לא עבד את השם עבודה פנימית ולא השיג את הדרגות האמיתיות שהיה צריך להשיג. מצאו בו האשמות רבות וטפלו עליו. לכן עליהם לבקש מחילה גם מאיוב, ושאיוב יתפלל בעדם, ואז ישא השם את פני איוב הצדיק ולא יענישם.
ומדוע נכפל "כי לא דיברתם אליי נכונה כעבדי איוב"? אומר המלבי"ם: בפעם הראשונה הכוונה שבהרהור הלב לא היה ליבכם שלם עם השם; ועכשיו הוא מוסיף שגם בדיבור החיצוני לא דיברתם נכונה, שהרי בדיבור החיצוני האשמתם את איוב בהאשמות חמורות מאוד שאין בו. ולכן על זה אני צריך שאיוב ימחל לכם ויתפלל בעדכם.
הילקוט שמעוני אומר: אמר רבא, מכאן שאין אדם נתפס על צערו. כלומר, לילקוט שמעוני קשה - וכי איוב דיבר כל כך נכונה? הרי אמר דברים קשים מאוד. לפי המלבי"ם יישבנו זאת, אך לפי הבנת הילקוט שמעוני גם איוב לא דיבר נכונה - אלא שלאיוב יש צידוק: איוב סבל, ואין אדם נתפס על צערו. אבל אתם, מה סבלתם? מה היה לכם שבגללו לא דיברתם נכונה?
וַיֵּלְכוּ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם יְהֹוָה וַיִּשָּׂא יְהֹוָה אֶת־פְּנֵי אִיּוֹב׃
הם עושים את כל מה שהשם מצווה, איוב מעתיר בעדם, והשם נושא את פניו.
וַיהֹוָה שָׁב אֶת־שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף יְהֹוָה אֶת־כׇּל־אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה׃
מכאן מביא הילקוט שמעוני: אמר לו רבא בר מארי, מניין הא מילתא דאמרו רבנן, כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר - הוא נענה תחילה? דכתיב "והשם שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו". מתי השם החזיר לו את הכל? כשביקש בעדם. ביקשת שיהיה להם טוב - הקדוש ברוך הוא עושה גם לך טובה. ורואים זאת גם בפרשת וירא: אברהם אבינו התפלל בעד אבימלך ומלך גרר, ובעקבות זה "וילדו" - עד עכשיו לא ילדו וכעת ילדו, ומיד לאחר מכן שרה יולדת. מכאן למדים שהמתפלל על חברו נענה תחילה. ועיינו שם באור החיים הקדוש שעומד על הנקודה הזאת, אם זה מחמת זה או שאינו קשור, ומביא שני פירושים בעניין.
וַיָּבֹאוּ אֵלָיו כׇּל־אֶחָיו וְכׇל־אַחְיֹתָיו וְכׇל־יֹדְעָיו לְפָנִים וַיֹּאכְלוּ עִמּוֹ לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיָּנֻדוּ לוֹ וַיְנַחֲמוּ אֹתוֹ עַל כׇּל־הָרָעָה אֲשֶׁר־הֵבִיא יְהֹוָה עָלָיו וַיִּתְּנוּ־לוֹ אִישׁ קְשִׂיטָה אֶחָת וְאִישׁ נֶזֶם זָהָב אֶחָד׃
"יודעיו לפנים" - המכרים שהיו לו לפני כן, לפני שבאו עליו הייסורים. כי כשבאו עליו הייסורים "חדלו ממנו אוהב ורע", וכמו שאיוב אומר במפורש "ויודעיי אכזר ממני" - המכרים שלי זרו ונתפזרו ממני. וכעת, כשמצבו חוזר לקדמותו, הם באים לאכול ולשמוח איתו: ויאכלו עמו לחם בביתו, ולחם היינו סעודה. "וינודו לו" - היו מנידים בראשם כדרך שמנחמים אדם, לאחר שניצל מאותה צרה. "וינחמו אותו" - אומרים לו דברי תנחומים, שכל מה שקיבלת הוא רק לטובה וכדומה. וכל אחד נתן לו גם דורון, קשיטה אחת ונזם זהב אחד, להראות בזה חיבה יתרה כלפיו.
על כך יש להוסיף: כתוב "בשנת היובל הזאת איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו". שואלים המפרשים: "איש אל אחוזתו" מובן - עזב את אחוזתו, הגיעה שנת היובל וחוזר אליה. אבל מהו "ואיש אל משפחתו תשובו"? וכי עזב את משפחתו? אלא כשאדם יורד מנכסיו, פתאום אין מכירים אותו. חברים שהכיר קודם עוברים ברחוב ואפילו לא אומרים לו שלום. כשהיית משהו, כולם מלחכי פנכה: שלום, מה שלומך, מה אתה אומר? צוחקים אפילו כשלא התכוון לומר בדיחה, סתם חנופה - "אוהבי עשיר רבים". אבל כשמצבו הכלכלי מתרועע, פתאום אין מכירים אותו. וזה שנאמר: מכרת את השדה, מכרת את האחוזה, אין לך כסף, ואפילו המשפחה עזבה אותך; אבל בשנת היובל, כשאיש שב אל אחוזתו, ממילא "ואיש אל משפחתו תשובו" - פתאום כל המשפחה שלא קיבלת ממנה טלפון שנים מתקשרת: שלום, מה נשמע, מה שלומך? האדם חזר למעמדו, והאוהבים מתרבים.
כך גם כאן, "וכל יודעיו לפנים": כשמצבו היה גרוע - אתה מכיר את איוב? לא, אין לי שום קשר; קרוב? נו, קרוב רחוק. וכשמצבו חוזר כקדם ומשתפר - איוב? בטח, בן דוד שני שלי, מה אתה מדבר. פתאום כל המשפחה כולה חזרה להיות חברים שלו.
וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת־אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ וַיְהִי־לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף צֹאן וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים גְּמַלִּים וְאֶלֶף־צֶמֶד בָּקָר וְאֶלֶף אֲתוֹנוֹת׃
בזכות שאיוב מחל על עלבונו ובזכות שהתפלל בעדם, השם שב את שבותו והוסיף לו למשנה - כפליים ממה שהיה לו קודם. אומר המלבי"ם: לפי מה שמשתמע מחז"ל, כל הקניינים שהיו לאיוב קודם, וכן בניו שמתו, לא נאבדו בפועל, אלא השטן הסתירם מנגד פניו ושלח לו מלאך לבשר לו את כל הבשורות הרעות הללו. היכן היו? ביד השטן. מה עבר עליהם אז? לא שאלנו אותם; אבל על כל פנים לא מתו, אומר המלבי"ם. וזהו שנאמר "ויוסף השם את כל אשר לאיוב למשנה": תחילה "את כל אשר לאיוב" - מה שהיה לו קודם, ובנוסף "למשנה" - שיהיה לו כפליים ממה שהיה, ארבעה עשר אלף צאן וכו'.
וַיְהִי־לוֹ שִׁבְעָנָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת׃
"ויהי לו" - הם אותם הבנים הקודמים שהיו לו, רק שהבנות נתגדלו ביופיין, ועל שם היופי שנוסף להן קרא להן שמות חדשים, שכפי שנראה בפסוק הבא מעידים על גודל יופיין. ו"שבענה", מסביר רש"י, זה פעמיים שבע - היה לו שבעה בנים ונוספו לו עוד שבעה בנים.
ונשאלת השאלה: לכאורה למה לא נטל הקדוש ברוך הוא מאיוב גם את אשתו? התשובה בדרך צחות: כי אם היה נוטל את אשתו, היה צריך אחר כך לתת לו שתיים, והוא לא רצה שיסבול. אבל על פי האמת, אשתו הייתה חלק מן הניסיון: הרי היה צורך שאשתו תאמר לו "ברך אלוקים ומות". וכיוון שהייתה חלק מן הניסיון, היה הכרח שתישאר איתו, שכן זה חלק ממה שהוא מתנסה בו.
וַיִּקְרָא שֵׁם־הָאַחַת יְמִימָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית קְצִיעָה וְשֵׁם הַשְּׁלִישִׁית קֶרֶן הַפּוּךְ׃
מרוב יופיין שנתרבה קרא להן שמות אלו, על שם יופיין, כדברי רש"י. ימימה - צחה ומלובנה כיום, נאה כיום. כשרוצים לומר שאינה נאה אומרים "נאה כלילה", וכשרוצים לומר שנאה אומרים "נאה כיום". קציעה - אחד ממיני הבשמים, שריחה נודף למרחוק כקציעה של בושם. קרן הפוך - קרן, כעין קרן של שור, שבתוכה היו שמים את הכחול ואת הבורית ואת מיני האיפור של הנשים. לא כמו היום, שלכל חברת קוסמטיקה יש קופסאות מיוחדות; פעם הקופסה שהיו שמים בתוכה הייתה קרן. ולכן קראו לה קרן הפוך, מלשון "ותקרעי בפוך עינייך" - הפוך הוא האיפור, והיו נותנים אותו בתוך קרן ובו היו כוחלות את עיניהן.
וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב בְּכׇל־הָאָרֶץ וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם׃
בנותיו של איוב היו מוצלחות כל כך, הן ביופי והן באושר, עד שנתן להן נחלה בתוך אחיהן. ופירוש הדבר: בנות אינן אמורות לרשת, אלא שכיוון שלא היו סתם בנות אלא מיוחדות מאוד, מפאת חשיבותן נתן להן איוב נחלה כאילו הן חלק מן הבנים.
הגמרא אומרת: רבי מאיר כד הוה מסיים ספרא דאיוב, אמר: סוף אדם למות. אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. כשסיים רבי מאיר ללמוד את ספר איוב היה אומר דברים אלה. ומה פירושם? שהרי מה נתגלה לנו בסוף ספרו של איוב? שתכלית החיים היא בעצם המיתה. כך אמר איוב בסוף דבריו: "על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר" - אני מואס בגוף, עפר ואפר הם כלום ומאומה. והעיקר הוא העידון הנצחי שיש לנפש לאחר שהיא נדבקת בבוראה.
אם כן, כל זמן שאדם חי והוא מתקרב אל התכלית הזאת, הוא מכין לעצמו צידה ליום המיועד, מכין מזוודות מלאות - אשריו. זה שאומר רבי מאיר: אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה, שכך הוא מגיע אל התכלית. ומהי התכלית? שסוף אדם למיתה, אל העידון הנצחי. ואיך משיגים את העידון הנצחי? בעמל כאן בעולם הזה. אשרי מי שעמלו בתורה, שעל ידי זה הוא פועל בכל יום לקראת אותה תכלית; שהרי כל יום ויום הוא הולך ומתקרב אליה, וכל יום שעובר הוא עוד יום שמת מן החיים. האדם שעמל בתורה מכין לעצמו צידה לדרך לזמן שהוא העיקר - בית עולמו. וזהו "טוב שם משמן טוב": טוב לו לאדם שם טוב משמן טוב, כי זה מה שנשאר לו בסופו של דבר - שמו הטוב.
וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי־זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּרְאֶה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בְּנֵי בָנָיו אַרְבָּעָה דֹּרוֹת׃
אומר הילקוט שמעוני: עיקר שנותיו של איוב לא היו אלא מאה ועשר שנים, ונתווספו לו עוד מאה וארבעים שנה. נמצא שבסופו של דבר חי איוב מאתיים וחמישים שנה. ומהו "אחרי זאת"? אחרי שהלכו ממנו הייסורים. ועוד ראה בעיניו ארבעה דורות מבניו, שאף אחד מהם לא מת בחייו.
וַיָּמׇת אִיּוֹב זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים׃
מת כשהוא שבע ימים: חי ימים רבים וארוכים בטובה מרובה, עד שכבר שבע מהם. אדם באופן טבעי רעב לחיים - כשאומרים לו אם רוצה הוא להיפטר מן העולם, הוא אומר לא, אני רעב לחיים. אבל כשאדם חי כבר מאתיים וחמישים שנה, כבר שבעתי, כבר שבע ימים. זו לשון מליצית, כמי שכבר שבע מחיי העולם הזה.
פרק מ"ב חותם את ספר איוב בתשובתו של איוב עצמו: כל ויכוחו לא נבע מכפירה שבלב אלא מרצון להפוך את האמונה לידיעה ברורה, וכפי שביאר הגאון מווילנא במשל העבד והמלך - אף מה שנראה כ"הפיכת קערה על פיה" נועד להוציא את הקדוש ברוך הוא צדיק בעיני הבריות, כדרך שביקש דוד לעשות. משנגלה אליו השם בנבואה הגיע איוב מ"לשמע אוזן שמעתיך" ל"ועתה עיני ראתך": ידיעה ברורה בהשגחה, בנצחיות הנפש ובגמול הרוחני, וממילא "אמאס ונחמתי על עפר ואפר". הרעים, שדיברו בפיהם בעד השם אך לא בליבם, נצטוו להקריב עולות ולבקש את תפילת איוב, ומתוך שהתפלל בעד רעהו נענה תחילה והשם שב את שבותו וכפל לו את הכל. ואיוב חי מאה וארבעים שנה נוספות, וראה ארבעה דורות, ומת זקן ושבע ימים. וכדברי רבי מאיר בסיום הספר: סוף אדם למות, אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. הקדוש ברוך הוא יזכנו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, ולהתחיל ספרים נוספים ולסיימם, ובזכות לימוד ספר איוב יסיר השם מאיתנו כל צער וכל חולי וכל נזק וכל מחלה, אמן ואמן.