פתיחה: המשך תיאור הלוויתן
פרק מ"א ממשיך את דבריו של הקדוש ברוך הוא לאיוב מן הסערה, ובמרכזו הלוויתן שעליו החל לדבר בסיומו של הפרק הקודם. שני מהלכים מרכזיים יש כאן: תשובה לעצם תביעתו של איוב - "מי הקדימני ואשלם", כלומר מהיכן העוז לדרוש מבורא עולם שימסור לידיו את ניהול הבריאה; ואחר כך תיאור מפורט של איברי הלוויתן, גבורותיו ותכונותיו, המוכיח שכל פרט ופרט בבריאה נעשה בחוכמה ובהשגחה, ולא במקרה ולא מכוח המערכת.
פסוקים א-ב: תוחלתו של הלוויתן נכזבה
הֵן־תּוֹחַלְתּוֹ נִכְזָבָה הֲגַם אֶל־מַרְאָיו יֻטָל׃ לֹא־אַכְזָר כִּי יְעוּרֶנּוּ וּמִי הוּא לְפָנַי יִתְיַצָּב׃
עד עתה הייתה ללוויתן תוחלת ותקווה, ובטח בליבו שאיש לא יוכל לו. מי שיילך להעיר אותו מרבצו, אם אינו אכזר - כלומר אם אינו אביר נפש ובעל עוז וגבורה - יוטל ארצה מרוב פחד, ואפילו רק מעצם מראהו. די לו לאדם לראות את הלוויתן, ואימה וחלחלה תאחזנו, אף שלא נפגע ולא הוזק כלל. זהו "הגם אל מראיו יוטל": גם עצם הראייה מפילה אדם לאחוריו.
כך היה הלוויתן חושב בליבו: מי יתקרב אליי? מי שרק יביט בעיניי כבר ייפול מרוב בהלה. ועתה תוחלתו נכזבה. "ומי הוא לפני יתייצב" - אחרי שנתתי לך, איוב, את כוחי כביכול, קח את המפתחות ונהל את העולם, לך ועשה חיסול ממוקד בכל בעלי החיים האימתניים שבבריאה. משקיבלת את כוחי אתה מייצג אותי, וכשתשים עליו כפיך כפי שנאמר בסוף הפרק הקודם, די בהכאה קטנה והוא יתבטל לפניך כשם שהוא מתבטל לפניי. שהרי איזו בריה יכולה לעמוד לפניי?
פסוק ג: מי הקדימני ואשלם
מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם תַּחַת כׇּל־הַשָּׁמַיִם לִי־הוּא׃
לאחר שהראה לו הקדוש ברוך הוא שהמציאות שאיוב מבקש מנוגדת למציאות האלוה - שאין זה ייתכן שהבורא יחריב ויקלקל את הבריות הנוראות שברא בכוחו הגדול, את הבהמות האדירות כדוגמת הראם ואת אשר בים כדוגמת הלוויתן, שהן עצמן עדות על גודלו של הבורא - בא עתה להשיב על עצם תלונתו של איוב. איוב תבע: למה לא תשחית אותן? למה לא תבטל את הבריות האימתניות המזיקות? תמסור לי אותן ואני אחסל אותן מן העולם. תביעה כזאת היא כאילו אני חייב לך משהו.
על כך אומר לו הקדוש ברוך הוא: מי הקדימני ואשלם? האם אני חייב לך דבר? כל מה שאמרתי לך "קח" היה על פי תפיסתך שלך: אתה טוען שהם מפחידים ומזיקים, אמרתי לך הנה המפתחות, נהל את העולם - האם באמת היית מחסלם? אבל על עצם הדרישה אומר לו: מאיזה עוז אתה בא לדרוש שאשמיד את החיות ואמסור לך את ניהול העולם? האם הקדמת לי דבר שאהיה חייב לשלם לך תמורתו? האם עזרת לי בבריאתן ואני מחויב לך? די לך בכך שבראתי אותך, וזה עצמו חסד גמור. לא הקדמת לי מאומה שאהיה חייב לברוא אותך, ולא נתת לי דבר תמורת בריאתך. ואחרי החסד העצום הזה פתאום יש לך בקשות?
משל למה הדבר דומה: אדם נוסע ברכב פאר, עשיר גדול, ורואה טרמפיסט עני ומסכן זרוק בתחנה. מעלה אותו לרכב. משהתיישב הלה, הוא פונה אליו: אפשר לקבל את האוטו? העליתי אותך מתחנה שהיית עלול להישאר בה עוד יומיים, ומיד כשעלית אתה כבר רוצה את ההגה, ואחר כך גם את כרטיס האשראי כדי למלא דלק. זהו "מי הקדימני ואשלם": עצם בריאתך חסד, ואתה מבקש את מפתחות ניהול העולם.
מדרש ראשון: הסגולה שבהקדמת המצווה
מדרש נפלא על פסוק זה במדבר רבה, פרשת נשא, פרשה י"ד פסקה ב': "מי הקדימני ואשלם - אמר רבי תנחום בר אבא: מי שאין לו נכסים ועושה צדקה וגמילות חסדים, מי שאין לו בנים ונותן שכר סופרים ומשנים, מי שאין לו בית ועושה מזוזה, מי שאין לו טלית ועושה ציצית, מי שאין לו בנים ומוהל, ועושה ספרים ומשאילן לאחרים. אמר הקדוש ברוך הוא: זה הקדים וקיים מצוותיי עד שלא נתתי לו במה לקיימן, צריך אני לשלם, ליתן לו ממון ובנים שיהיו קוראים בספרים. הווה אומר: מי הקדימני לעשות מצווה ואשלם לו שכרה. למה? שאינו חסר דבר, שהעולם ומלואו שלי הוא, כדכתיב תחת כל השמיים לי הוא".
יש כאן סוד גדול וסגולה נפלאה: מי שמקדים את הקדוש ברוך הוא, כביכול מחייבו לשלם. אדם מצווה למול את בנו, אך תחילה צריך שיהיה לו בן. אומר הקדוש ברוך הוא: אם תלך ותמול עוד לפני שנתתי לך בן, כביכול חייבת אותי לתת לך בן. כיצד? ראית מי שאינו יכול להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, ואמרת: אני אממן את הסעודה, מצוות המילה הזאת עליי. הקדמת אותי - ועליי לשלם.
וכן מי שעשה מזוזה לפני שיש לו בית: תרם מזוזה לאדם אחר שיש לו בית. הוא אינו חייב במצווה, אך רצה לזכות בה - כביכול חייב את הקדוש ברוך הוא לתת לו בית. וכן מי שקיים מצוות ציצית ואין לו בגד אלא גופיה בלבד, וזיכה בציצית את הרבים. וכן מי שעושה ספרים ומשאילם לאחרים, אף שאין לו עדיין ילדים שילמדו בהם.
מכאן סגולה נפלאה לזרע של קיימא: אדם ניגש לתלמוד תורה ושואל אם יש ילד שהוריו עניים ואין להם לשלם, ולוקח על עצמו את התשלום - ארבע מאות או חמש מאות שקלים לחודש. אתה משלם שכר מלמד של ילד שעדיין לא נתתי לך, אומר הקדוש ברוך הוא, וכביכול חייב אני לתת לך ילד כדי שתזכה במצווה בעצמך. וכן הרוצה זיווג - ילך ויממן חתונה של יתומים ועניים; אתה משיא ומזווג בין אנשים, ומן השמיים יזמנו לך זיווג. בכל דבר שאדם מבקש: הקדם את הדבר גם אם אינו שייך לך, ומשמיים יעזרו שיהיה שייך גם בך.
מדרש שני: מי הקדים למי
מדרש נוסף בויקרא רבה, פרשת אמור, פרשה כ"ז פסקה ב': "רבי תנחומא פתח, מי הקדימני ואשלם תחת כל השמיים לי הוא - זה רווק הדר במדינה ונותן שכר סופרים ומשנים. אמר הקדוש ברוך הוא: עליי לשלם גמולו ושכרו וליתן לו בן זכר". רווק שעדיין אין לו בת זוג, ושילם לתלמוד תורה - הקדוש ברוך הוא ידאג שימצא אישה ויהיו לו בנים, כדי שלא יוציא עוד על ילדיו של אחר אלא על ילדיו שלו.
וממשיך המדרש: "אמר רבי ירמיה ברבי אלעזר: עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ואומרת: כל מי שפעל עם אל יבוא וייטול שכרו". יש זמן שבו הקדוש ברוך הוא עומד ומחלק שכר, הדא הוא דכתיב "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל". ורוח הקודש אומרת: מי הקדימני ואשלם. מי קילס לפניי עד שלא נתתי לו נשמה? מי מל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר? מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג? מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית? מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו מקום? מי עשה לי לולב עד שלא נתתי לו דמים? מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלית? מי הפריש לפניי פאה עד שלא נתתי לו שדה? מי הפריש לי תרומה עד שלא נתתי לו גורן? מי הפריש לפניי חלה עד שלא נתתי לו עיסה? מי הפריש לפניי קורבן עד שלא נתתי לו בהמה? הדא הוא דכתיב "שור או כשב או עז כי ייוולד".
דבר נפלא אומר כאן המדרש. בא אדם וקיים מצווה, ומרגיש שמגיע לו שכר: ריבונו של עולם, ראית? אדם שמל את בנו כאילו הקריב קורבן לפניו יתברך, כאילו בנה מזבח. אומר לו הקדוש ברוך הוא: עם כל הכבוד, אילולא נתתי לך בן, היה לך מה למול? מי הקדים את מי? הרי זה כמי שנותן לחברו מאה אלף דולר ואומר לו: תביא לי אלף. וזה בא ומתפאר: ראית? הבאתי לך אלף דולר. מי הקדים פה? אני נתתי לך מאה אלף שמתוכם נתת לי אלף.
וכן בכל הפרטים: איזו תפילה התפללתי היום - ועם מה התפללת? עם הנשמה שלך; ואת הנשמה לא קיבלת ממני? קיימתי מצוות מעקה - נכון, אך תחילה קיבלת גג ודירה. מזוזה מהודרת עלתה לך מאתיים שקלים, ואני נתתי לך בית, ויש אנשים שאין להם בית כלל. בניתי סוכה - היכן בנית? בחצר; ואת החצר מי נתן לך? לולב - עד שלא נתתי לו דמים. ציצית - לפני שיש בגד אי אפשר להטיל בו ציצית, ומניין הבגד? ממנו יתברך.
וכן במתנות השדה. בא אדם ומתלונן: כל כך הרבה! מעשר ראשון עשרה אחוזים, מעשר עני או מעשר שני עשרה אחוזים, לקט שכחה ופאה. הרי זה כמי שקיבל מאה אלף דולר ונתבקש להחזיר שלושים אלף, והוא זועק: הגזמת, כל כך הרבה אתה מבקש? אני נתתי לך מאה אלף, ומתוכם בקשתי שלושים. כך אומר הקדוש ברוך הוא: הפרשת פאה - האם לא נתתי לך שדה תחילה? תרומה - לא נתתי לך גורן? חלה - לא נתתי לך עיסה? קורבן - לא נתתי לך בהמה? כל מה שאתה נותן אינו אלא השבת מעט שבמעט ממה שנתתי לך, ומה לך להתלונן?
פסוק ד: לא אחריש מלספר בשבחו
לוֹ־אַחֲרִישׁ בַּדָּיו וּדְבַר־גְּבוּרוֹת וְחִין עֶרְכּוֹ׃
כאן משיב הקדוש ברוך הוא על טענת איוב שכל הנעשה כאן נובע מן המערכה ומן הכוכבים, דהיינו באופן מקרי. אומר לו הקדוש ברוך הוא: לא אחריש מלספר בבדיו. אראה לך שכל פרט ופרט בבריאה נעשה בהשגחתי, עד שתראה שאני יודע את כל תכונותיו ויש לי השגחה מלאה על כל איבריו וכוחותיו, שכן כל מה שעשיתי נעשה בשיא החוכמה ובשיא היכולת.
שלושה דברים יש לראות בלוויתן: "בדיו" - אלו איבריו; "דבר גבורות" - הכוח שבו; "חין ערכו" - האופן שבו הם ערוכים בחן. יש אדם שיש בו חוסר פרופורציה, יד קצרה או רגל קצרה, וזה חסר חן. "חין ערכו" הוא שהלוויתן בנוי בצורה מושלמת, איבריו מסודרים באופן פרופורציוני.
פסוקים ה-ו: לבושו ודלתי פניו
מִי־גִלָּה פְּנֵי לְבוּשׁוֹ בְּכֶפֶל רִסְנוֹ מִי יָבוֹא׃ דַּלְתֵי פָנָיו מִי פִתֵּחַ סְבִיבוֹת שִׁנָּיו אֵימָה׃
"פני לבושו" הוא השריון שהלוויתן לבוש בו - מי גילה אותו כדי לראות מה תחתיו? "רסנו" הוא המגן שסביב צווארו, ששם מגיני עצם כפולים - מי יבוא שמה? "דלתי פניו" הן השפתיים והלחיים: מי יוכל לפתחן, אחרי שכל המתקרב לשם אוחזתו אימה מסביבות שיניו?
פסוקים ז-ט: המגינים הדבוקים
גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים סָגוּר חוֹתָם צָר׃ אֶחָד בְּאֶחָד יִגַּשׁוּ וְרוּחַ לֹא־יָבוֹא בֵינֵיהֶם׃ אִישׁ־בְּאָחִיהוּ יְדֻבָּקוּ יִתְלַכְּדוּ וְלֹא יִתְפָּרָדוּ׃
המגינים החזקים שסביבו עשויים מעצם קשה, ונעשו בגאווה - כלומר בכוח, באון ובגדלות. וכל אחד מהם "סגור חותם צר", כחותם של צור ואבן קשה; העצמות הללו קשות ביותר. לרוחבו הם ניגשים אחד באחד וסמוכים זה לזה עד שאין הרוח נכנסת ביניהם, ולאורכו "איש באחיהו ידובקו" - אי אפשר להפרידם זה מזה. ולא זו בלבד, אלא "יתלכדו", אוחזים זה בזה עד שלא ייתכן להפרידם בשום תחבולה.
פסוקים י-יג: האש שבתוכו
עֲטִישֹׁתָיו תָּהֶל אוֹר וְעֵינָיו כְּעַפְעַפֵּי־שָׁחַר׃ מִפִּיו לַפִּידִים יַהֲלֹכוּ כִּידוֹדֵי אֵשׁ יִתְמַלָּטוּ׃ מִנְּחִירָיו יֵצֵא עָשָׁן כְּדוּד נָפוּחַ וְאַגְמֹן׃ נַפְשׁוֹ גֶּחָלִים תְּלַהֵט וְלַהַב מִפִּיו יֵצֵא׃
עד כאן תיאר את החלק החיצוני, ומכאן ואילך הכוח שבפנימיותו. "עטישותיו תהל אור" - יש בו כעין כוח חשמלי, כלשון המלבי"ם, שכאשר הוא מתעטש יוצאים ממנו אור וזיקים. "ועיניו כעפעפי שחר" - עיניו מאירות מרוב כוח האש שבתוכו, כשחר המתחיל להאיר.
וכאן הכלל הידוע: כל דבר שבעולם מורכב מארבעת היסודות, לא בהכרח מכולם, אך ככל שיסוד מסוים גובר בו כך אותו כוח עוצמתי אצלו. בבהמות גובר כוח האדמה; בעופות גובר כוח האוויר, ולכן הם מעופפים באוויר. באדם יש גם כוח האש, ולכן כשנוגעים באדם או בבעל חיים מרגישים חום, ויש בו גם כוח המים - הדם וכל הלחות שבו. אצל הלוויתן גובר כוח האש.
"מפיו לפידים יהלוכו" - כלפידי אש היוצאים מפיו, וכן "כידודי אש יתמלטו". ומרוב החום שבו יוצא מנחיריו כעשן, "כדוד נפוח" - כסיר מבעבע; "ואגמון" - כאד העולה מן האגם בזמן החורף. ואמנם לפעמים רואים את הלוויתן מוציא זרנוק מים מגבו, ובמקומות קרים נראים אדים יוצאים ממנו - עדות לחום הפנימי האדיר שבתוכו. וכאשר הוא כועס, "נפשו גחלים תלהט": הגחלים שהיו עוממות מתלהטות עד שיוצאת להבה מפיו.
פסוק יד: העוז שבצוואר
בְּצַוָּארוֹ יָלִין עֹז וּלְפָנָיו תָּדוּץ דְּאָבָה׃
הצוואר הוא מקום החוזק, כמו אצל השור, ושם ילין עוז. וכאשר אדם נחלש הוא מתכופף וצווארו שחוח; אצל הלוויתן לא תראה דבר שיגרום לצווארו לשוח. "ולפניו תדוץ דאבה" - הדאבה עצמה הופכת לפניו לדיצה ולשמחה, ואין מצב שתראה את צווארו שחוח, אלא עוז תראה שם תמיד.
פסוקים טו-טז: בשרו וליבו
מַפְּלֵי בְשָׂרוֹ דָבֵקוּ יָצוּק עָלָיו בַּל־יִמּוֹט׃ לִבּוֹ יָצוּק כְּמוֹ־אָבֶן וְיָצוּק כְּפֶלַח תַּחְתִּית׃
גם חלקי הבשר שאצל שאר בעלי החיים נופלים ומידלדלים - כמו עור הצוואר של השור שנראה מדולדל - אצל הלוויתן אינם כן, אלא כולם כיצוקים בו: "יצוק עליו בל ימוט", דבוקים אליו ויצוקים בו.
וליבו יצוק וחזק כאבן. ואף שהלב תמיד מתנועע ודופק, אצלו הוא יצוק "כפלח תחתית". הריחיים מורכבים משני פלחים: הפלח העליון נקרא רכב, וכפי שמצאנו באישה שזרקה על אבימלך פלח רכב ותרוץ את גולגולתו - הרכב הוא העליון הרוכב על התחתון, ו"לא יחבול ריחיים" מוסב על התחתון. והתחתון יציב יותר מן העליון, שהרי העליון בתנועה ובתנודה. כך ליבו של הלוויתן יצוק וחזק כחלק התחתון של הריחיים, שאינו זז ממקומו - לב אדיר.
פסוק יז: אף הגיבורים יגורו ממנו
מִשֵּׂתוֹ יָגוּרוּ אֵלִים מִשְּׁבָרִים יִתְחַטָּאוּ׃
כשהוא מתנשא ומתרומם, יגורו ממנו "אלים" - לשון חוזק, כמו "יש לאל ידי", היינו החיות החזקות הנחשבות לגיבורות. "משברים יתחטאו" - אותן חיות חזקות כל כך שאין להן חשש של שבירה, ונקיות מכל שבר, כמו הפיל או הקרנף שאינם מפחדים מדבר, באים ונוגחים ומחסלים; "יתחטאו" מלשון חיטוי וניקיון, שנקיים הם משבר ואין להם נזק. ועם כל זה, כשהלוויתן מתרומם - גם הם נבהלים ממנו.
פסוקים יח-כא: כלי הנשק כקש
מַשִּׂיגֵהוּ חֶרֶב בְּלִי תָקוּם חֲנִית מַסָּע וְשִׁרְיָה׃ יַחְשֹׁב לְתֶבֶן בַּרְזֶל לְעֵץ רִקָּבוֹן נְחוּשָׁה׃ לֹא־יַבְרִיחֶנּוּ בֶן־קָשֶׁת לְקַשׁ נֶהְפְּכוּ־לוֹ אַבְנֵי־קָלַע׃ כְּקַשׁ נֶחְשְׁבוּ תוֹתָח וְיִשְׂחַק לְרַעַשׁ כִּידוֹן׃
מי שירצה להשיגו בחרב - החרב לא תקום נגדו ולא תוכל לעמוד כנגדו, וכן חנית מסע ושריון וכל כלי המשחית לא ישיגוהו. מדוע? מפני שמרוב עוצמתו "יחשוב לתבן ברזל" - אתה מתקרב אליו בברזל, ובשבילו זה תבן וכמוץ; "לעץ רקבון נחושה" - מכה בנחושה, שהיא דבר חזק, נחשבת אצלו כמכה בעץ רקוב שאינה מדגדגת לו.
"בן קשת" הוא החץ - הקשת כאב המוליד חיצים - ולא יבריחנו החץ לנוס מפניו. "נהפכו לו אבני קלע לקש": אף האבנים הכבדות של אבני הקלע. היו להם טכניקות שונות לקליעת אבנים: במקלע פשוט, כדוד וגוליית, קלעו אבנים קטנות, אך היו כלים לקליעת אבנים גדולות - לוקחים עצים גמישים, מטים את העץ ומושכים אותו עד למטה, מחברים אליו אבן, וכשחוזר העץ בכוח אדיר למקומו הוא מעיף את האבן אל הצד השני. כמו מקפצה שעל שפת בריכת שחייה, שאתה קופץ עליה ומגיע לגובה.
"כקש נחשבו תותח" - התותח שבו יורים את אבני הקלע הגדולות, בשיטות המתקדמות יותר שבהן היו הורסים מבצרים, אף הוא כקש בעיניו. "וישחק לרעש כידון" - רעש הכידון שמטיל אימה בדרך כלל אינו מרשים אותו כלל. וידוע שכאשר היו יוצאים לצוד לוויתנים, לא בשיטות המתוחכמות של היום, היו יורים בו חיצים, והלוויתן היה נתפס ומושך אחריו את האונייה, ולפעמים האונייה הייתה מתפרקת ונהפכת מכוח משיכתו. כוח אדיר. גם חץ, גם אבני קלע וגם כידון אינם מזיזים לו, מפני עוצמת השריון והעור העבה שלו.
פסוק כב: משכבו על החידודים
תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָרֶשׂ יִרְפַּד חָרוּץ עֲלֵי־טִיט׃
תחתיו, על בטנו, יש לו קשקשים חדים כחידודים של חרס, כשבר חרס החד ביותר. ולכן אף אם המצע שעליו ישכב יהיה חרוץ ומחודד - דבר שכל השוכב עליו נעשה חתיכות - בעיניו ייחשב כמצע מרופד, כשכיבה על טיט שהוא רך ונעים. מפני שהקשקשים שתחתיו עבים וקשים כחידודי החרס, אינו מרגיש כלל את קשי משכבו.
פסוק כג: ירתיח כסיר מצולה
יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה׃
גם אם יצוייר שתעלה אש מתוך הים ותרתיח את המצולה. ואין זה דבר בלתי אפשרי, שהרי מתחת לקליפת כדור הארץ יש אש אדירה וחום אדיר ואנרגיה עצומה. אם תיבקע קליפת כדור הארץ מתחת לים ותרתיח את המצולה, המקום שבו שוכב הלוויתן, כסיר הרותח על גבי האש, עד שכל הים ייהפך כמרקחה - מרקחה היינו תבשיל, מלשון מעשה רוקח, מה שהיו רוקחים ומבשלים - ומרוב רתיחת המים ייראה הים כולו כמעשה מרקחת, וכל אשר שם יגווע וימות.
פסוק כד: אחריו יאיר נתיב
אַחֲרָיו יָאִיר נָתִיב יַחְשֹׁב תְּהוֹם לְשֵׂיבָה׃
סדר הקריאה: יחשוב תהום, אחריו יאיר נתיב, לשיבה. התהום, עומק הים, חושב בליבו שגם אם ירתיח את המצולה בטמפרטורה עצומה שכל אשר שם ימות מרוב החום - הלוויתן אינו מתרגש מכך. גם כל החושך שבים אינו משפיע עליו, אלא אחריו יאיר נתיב, כאילו יש לו נתיב אורה שבו הוא צועד בבטחה בלי שום חשש. ועד מתי? "לשיבה" - אין זה מקצר את ימיו ואינו גורם לו נזק, אלא יאריך ימים עד שיבה, ואינו מתפעל מכל הנעשה בתוך הים, וכל זה לא יזיק לו במאומה.
פסוק כה: ממשלה על מה?
אֵין־עַל־עָפָר מׇשְׁלוֹ הֶעָשׂוּ לִבְלִי־חָת׃
בזה מסיים הקדוש ברוך הוא את הוויכוח. אתה, איוב, היית רוצה שכל היצורים ייבראו "עשוי לבלי חת", היינו שלא יהיו בעולם בריות וחיות אימתניות המטילות חיתתן על שאר הבריות, אלא שכולם יהיו בריות חלשות שאינן מתפעלות זו מזו. אם כן - "אין על עפר משלו": לא תימצא ממשלתו של מי שעשה וברא את העפר. איזו ממשלה היא זו לשלוט על בריות חלשות בלבד? איזו ממשלה היא לשלוט על נמלים, שקצים ורמשים? וכי זה נקרא כוח? לא ייתכן שתהיה ממשלה על הבריאה אם הכול יהיה עשוי לבלי חת, ולא יהיו במציאות כאלה הנשברים מפני גדולים וחזקים מהם. כדי לברוא עולם שבו יראה האדם את כוחו הנהדר וגבורתו של השם יתברך, חייבות להיברא גם בריות אימתניות שכל הרואה אותן אוחזים בו פחד וחלחלה.
פסוק כו: מלך על כל בני שחץ
אֵת־כׇּל־גָּבֹהַּ יִרְאֶה הוּא מֶלֶךְ עַל־כׇּל־בְּנֵי־שָׁחַץ׃
ובעצם קיומן של בריות גדולות, גבוהות ואימתניות, מתגלה שהוא רואה ומשגיח על כל גבוה, להטיל אימתו עליו ולשמור שלא ישחית את כל המינים החלשים. שלא תחשוב: אם נבראו בריות אימתניות, שמא יחסלו את העולם? אלא אף שבראתי בריות אימתניות, "את כל גבוה יראה" - הכול בהשגחה מלאה, ואני רואה ומביט. וכשיש בעל חיים אימתני שיכול לחסל את העולם, הקדוש ברוך הוא ממעט את כוחו וחוסם ועוצר אותו.
ודוגמה לדבר בלוויתן עצמו: כתוב שברא הקדוש ברוך הוא את התנינים הגדולים, ומה היה עם הנקבה? מלחה לצדיקים לעתיד לבוא. ומדוע, וכי לא היה אפשר לתתה לצדיקים לעתיד לבוא בלא זה? אלא ראה הקדוש ברוך הוא שאם תהיה פרייה ורבייה בעולם של הלוויתן, יגיע מצב שימלא את כל הימים ויחסל את הכול.
לכן אומר לו הקדוש ברוך הוא: דע לך, את כל גבוה יראה. אף שבראתי גבוהים ורמים, חזקים ואדירים, יש השגחה עליונה גם עליהם. יש תקיף על תקיפים, ויש רואה ומשגיח על גיבורים. וזה עצמו כבוד המלוכה - שהקדוש ברוך הוא מולך על אדירים וגיבורים, וכולם פוחדים ויראים מהשגחתו. "על כל בני שחץ" היינו על הבריות הגדולות והנוראות והאדירות. וכשיש מלך על כל בני שחץ, יש גם השגחה מוחלטת: אמנם יש אימה ויש יראה מאותם בעלי חיים, אך יש מי שמעליהם הבולם אותם, שלא יהיה מצב של חוסר השגחה ולא יוכלו חלילה לגרום נזק כולל בעולם.
לסיכום: הפרק פותח בתיאור הלוויתן שתוחלתו נכזבה - שאף בריה אדירה זו מתבטלת לפני בוראה, ועובר לתשובה נוקבת על עצם תביעתו של איוב: "מי הקדימני ואשלם". אין לאדם שום זכות תביעה כלפי בוראו, שהרי כל מה שבידו לתת - הבורא הקדים ונתן לו תחילה, והמדרשים מלמדים שדווקא מי שמקדים ומקיים מצווה עוד לפני שניתן לו במה לקיימה, כביכול מחייב את הקדוש ברוך הוא לשלם לו, וזו סגולה נפלאה לבנים, לזיווג ולכל צורך. אחר כך מפרט הכתוב את איברי הלוויתן, שריונו ומגיניו הדבוקים, האש והחום שבפנימיותו, עוז צווארו וליבו היצוק, ואת שחוקו מכל כלי הנשק ומכל רתיחת המצולה - הכול כדי להראות שכל פרט נעשה בהשגחה ובחוכמה. והמסקנה: לא ייתכן עולם בלא בריות אימתניות, שאם לא כן אין כאן ממשלה כלל; אך אותן בריות עצמן נתונות תחת עינו ומלכותו של הקדוש ברוך הוא, שהוא מלך על כל בני שחץ, ויש תקיף על תקיפים הבולם אותם לבל ישחיתו את עולמו.