פרק ל"ט הוא המשך ישיר של הפרק הקודם, שבו הקדוש ברוך הוא מראה לאיוב את ההשגחה הפרטית המלאה שיש לו בבריאה. טענתו של איוב הייתה שההשגחה נמסרה ביד המערכה והכוכבים, וכיוון שהמערכה אינה שופטת בצדק אלא מביאה את הטוב והרע בלי הבחנה בין צדיק לרשע, ממילא הוא סובל ומקבל עונש על דברים שלא עשה. על כך משיב לו השם לאורך כל הדרך: בוא וראה עד כמה השגחתי יורדת לפרטים ולפרטי הפרטים. ואם אני משגיח על הפרטים הקטנים ביותר בבריאה, כיצד תטען שאיני משגיח על מה שקורה כאן?
הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי־סָלַע חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר׃
כאן מראה לו השם את השגחתו בעניין הלידה. היעלים שוכנים בהרים הגבוהים, כמו שכתוב "הרים הגבוהים ליעלים", והקדוש ברוך הוא משגיח בעת לדת יעלי סלע שלא ייפול הוולד מן הסלע ולא יבוא לידי נזק. "חולל" הוא לשון לידה, כמו "קול ה' יחולל אילות", והשאלה היא: האם אתה שומר את זמן הלידה של האיילה כדי לשלוח לוולד את הצלתו?
וכך שנינו במדרש איוב: "הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור - יעלה זו רחמה צר וליבה אכזרי על ולדה. כשהיא יולדת, יולדת בקושי גדול מאוד, לפי שהיא מתקשה בלידתה הרבה יותר משאר החיות, ובשעה שכורעת לילד עולה לראש ההר ויולדת שם כדי שייפול וימות" - שכן הלידה מקשה עליה עד מאוד. "והקדוש ברוך הוא מזמין לה נשר ומקבלו על כנפיו ומניחו" - היא יולדת אותו מן הסלע והוא אמור להתרסק, והקדוש ברוך הוא מזמן לה נשר שיקבל את הוולד. ואין הנשר מקדים רגע אחד ואינו מאחר רגע אחד, שאם היה מקדים או מאחר היה הוולד נופל ומת. זו השאלה: אותה שנייה מדויקת שבה היעל יולדת, והשגחה לשלוח באותו רגע את הנשר להציל - האם את זה ידעת?
ואם יטען אדם שהאיילה שלפנינו יולדת בדרך אחרת, אין הכרח שהכתוב מדבר על אותם איילות שיש בימינו, שכן יכולים להיות בזה זנים שונים. כשם שכתוב שהנחש יולד לשבע שנים, ואף אם ימצאו נחשים אחרים - מדובר על נחש מסוים מזן מסוים שיולד לשבע שנים. וכך צריך להבין את כל מאמרי חז"ל, שתיארו דברים על פי המציאות שלהם, דברים שהם בחנו ובדקו.
תִּסְפֹּר יְרָחִים תְּמַלֶּאנָה וְיָדַעְתָּ עֵת לִדְתָּנָה׃
"תספור ירחים" - כמה חודשים הם חודשי ההיריון, "תמלאנה" - עד שיגיע הגבול והמילוי. ואף אם תדע לספור ירחים ולהגיע ליום המתאים, האם "וידעת עת לדתנה" - את העת המדויקת, בבוקר או בערב או אחר הצהריים?
תִּכְרַעְנָה יַלְדֵיהֶן תְּפַלַּחְנָה חֶבְלֵיהֶם תְּשַׁלַּחְנָה׃
היעלים יולדות בכריעה. לפי המלבי"ם הכריעה היא כדי שהוולד לא ייפול מן הצוק, ואילו לפי המדרש שהבאנו אדרבה - כוונתה שהוולד כן ייפול. "תפלחנה" מלשון לבקע, כמו "פולח ובוקע בארץ", כלומר הרחם מתבקע ומוציא את הוולד. "חבליהם תשלחנה" - החבלים הם הקושי והצער הגדול שבשעת הלידה, וברגע שסיימה ללדת היא משלחת מעליה את חבלי הלידה ופוסקת מסבלה.
יַחְלְמוּ בְנֵיהֶם יִרְבּוּ בַבָּר יָצְאוּ וְלֹא־שָׁבוּ לָמוֹ׃
האיילות כמו חולמות, רואות בכוח דמיונן את בניהן גדלים בשדה במקומות התבואה ("בר" הוא תבואה, כמו "ימלאו האסמים בר"), ועל ידי הדמיון הזה היא שוכחת את צער הלידה ואינה דואגת עוד לוולד. ומכאן "יצאו ולא שבו למו" - הוולדות אינם שבים אל הוריהם וההורים אינם שבים אל ילדיהם, אלא הם מתפרנסים בשדה מכוח עצמם.
מִי־שִׁלַּח פֶּרֶא חׇפְשִׁי וּמֹסְרוֹת עָרוֹד מִי פִתֵּחַ׃
עד כאן הראה לו את השגחתו בעניין הלידה, ומכאן הוא מראה לו את השגחתו במדור ובמעון של בעלי החיים. יש מיני בעלי חיים ששוכנים במדבריות ואינם מקבלים מרות, ואי אפשר לאלף אותם ולביית אותם. ואף מן המינים המצויים בקרבת בני אדם יש שנשארים לעולם בגדר פרא: השור הוא בעל חיים מבוית, אבל שור הבר וחמור הבר אינם ניתנים לביות ונשארים תמיד בגדר בר. "מוסרות" הם מה שקושרים בהם את הבהמה לעול, ו"מי פיתח" - מי יצר אותו בדרך כזו שמוסרותיו פתוחות, שהוא חופשי, שאין אפשרות לקשור אותו ואינו מקבל מרות.
אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה׃
אף שטבע החמורים לשכון ביישוב בקרבת בני אדם, הערוד הזה, שהוא חמור פרא, בערבה ביתו - במקום שומם ומדברי. "ומשכנותיו מלחה" - ארץ מלחה גרועה מערבה, מדבר יבש וצחיח, כמו "ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה", מקום מלוח שאין בו אפשרות לגידול שום צמח.
יִשְׂחַק לַהֲמוֹן קִרְיָה תְּשֻׁאוֹת נֹגֵשׂ לֹא יִשְׁמָע׃
אין הוא מעוניין להיות ביישוב, טוב לו במדבר שבו הוא חופשי. הוא שוחק על כל ההמון שבקריה, ואילו "תשואות נוגש לא ישמע" - אין נוגש המכה אותו בשוט ומזרזו לחרוש ולהתקדם. תשואות הן המולות וצעקות של נוגש המזרז אותו לעבודתו. טוב לו להיות חופשי עם מיעוט מזונות מאשר אבוס מלא בתוך כלא, תחת שליטת בני האדם.
יְתוּר הָרִים מִרְעֵהוּ וְאַחַר כׇּל־יָרוֹק יִדְרוֹשׁ׃
מחיר החופש הוא שמזונותיו מצומצמים, ולכן כשהוא מחפש מרעה עליו לתור ולבקש אותו בהרים. והוא דורש ומחפש כל דבר ירוק, וכל משהו ירוק כבר טוב לו, אפילו אם אינו המזון המיוחד והמתוקן לו. גם בימינו יש אנשים ש"כל ירוק ידרוש" - מחפשים דולרים; אבל שם מדובר בפרא ובערוד ובשור הבר, שמחמת שאינו נמצא במקום של מזונות, כל דבר ירוק כבר ראוי בעיניו לאכילה.
הֲיֹאבֶה רֵּים עׇבְדֶךָ אִם־יָלִין עַל־אֲבוּסֶךָ׃
עד כה דיבר על מינים שאפשר עוד איכשהו להכניעם, כחמור הבר ושור הבר, החיים בקרבת בני אדם ואף שהם פרא אינם פרא לגמרי. עכשיו הוא עובר לראם, שכלל אינו שייך להכניעו. ולא די שלא ירצה לעבוד אותך, אלא גם אם תציע לו מזונות רבים בלי עבודה כלל - רק לבוא ולישון אצלך ולאכול מן האבוס - אף לזה לא יאבה.
הֲתִקְשׇׁר־רֵים בְּתֶלֶם עֲבֹתוֹ אִם־יְשַׂדֵּד עֲמָקִים אַחֲרֶיךָ׃
המלבי"ם מסביר שיש גידוד ויש תלמים: הגידוד הוא מקום החפירה של החרישה, והתלם הוא המקום הגבוה שבה. כשאדם חורש הוא יוצר מקומות גבוהים ומקומות נמוכים - הנמוכים גידוד והבולטים תלם. ואומר לו: גם אם לא תבקש ממנו לחרוש את האדמה, שהרי כבר חרשת אותה והיא עם תלמים, אלא רק לקשור אותו בעבותו אל התלם כדי שישדד עמקים אחריך - גם לזה לא יאבה. שהרי לאחר החרישה היו משדדים את השדה: לוקחים את מה שהועלה ונעשה תלמים וחוזרים ושוטחים אותו בארץ. סדר פעולת החרישה הוא שעושים תלמים, ובמקום הגידוד שהוא החפירה שמים את הזרעים, ואחר כך חורשים חרישה שנייה שבה משווים את פני הקרקע ומכסים שוב את המקומות החרושים ומחזירים אותם להיות שדה. הפעולה הראשונה קשה מאוד - לחרוש את הקרקע בפעם הראשונה כשהיא עדיין שדה; אבל לאחר שחרשו, העפר תיחוח וצריך רק להחזיר את התלמים על הגידוד, שזו עבודה קלה של כיסוי מה שגילינו. גם את העבודה הקלה הזאת, שבה הוא רק מסייע לך לאחר שעשית את עיקר המלאכה, לא יעשה הראם - אפילו אם תיתן לו אבוס מלא בר.
הֲתִבְטַח־בּוֹ כִּי־רַב כֹּחוֹ וְתַעֲזֹב אֵלָיו יְגִיעֶךָ׃
אי אפשר לבטוח בו גם מחמת רוב כוחו. שאף אם לא יחרוש לך את השדה, הרי לאחר החרישה צריך להביא את היבול הביתה, ובזמנם לא היו משאיות והיו צריכים חמור או שור שייקשר לעגלה ויביא את התבואה. האם תבטח בו בכוחו הרב שיביא לך את התבואה לביתך, ותוכל לעזוב בידו את כל מה שיגעת?
הֲתַאֲמִין בּוֹ כִּי־יָשִׁיב זַרְעֶךָ וְגׇרְנְךָ יֶאֱסֹף׃
האם תוכל להאמין בו שישיב את זרעך, כלומר יחזיר את כל מה שגדל וכבר העמסת על העגלה, ושיאסוף את כל מה ששמת על גבו ויביאנו הביתה? הרי הוא יברח עם כל התבואה שתשים עליו, יברח אל המדבר, כי שם מקומו.
כְּנַף־רְנָנִים נֶעֱלָסָה אִם־אֶבְרָה חֲסִידָה וְנֹצָה׃
כאן הוא עובר לדבר על בת היענה. בת היענה אינה יכולה לעוף למרום, היא נשארת נמוך, וכנפיה הן יותר משהו וירטואלי מאשר כלי לעוף בו; אולי לריצה הן מסייעות לה מעט, אבל לעוף בכנפיה אינה מסוגלת. בת היענה נקראת "רננים", וזה לכאורה תמוה, שהרי רננים לשון רינון ושיר, ובת היענה אינה שרה אלא מקוננת. אומר המלבי"ם שלשון רינון נופל גם על קינה, כמו "קומי רוני בלילה לראש אשמורות", שפירושו קומי וקונני בלילה. וזה נאמר בלשון שאלה: וכי כנף בת היענה "נעלסה", כלומר משובחת, עד שתוכל להגיע לגובהי מרומים? וכי אתה יכול לדמותה לאברת החסידה ולנוצתה? המלבי"ם מבאר: כנף הן הנוצות הארוכות שבקצה, אבר הוא הכנף עצמו כמו "מי ייתן לי אבר כיונה", ונוצה היא הנוצות הקטנות שבכנף. וכי יש בכנף בת היענה כוח לעוף כדרך שהחסידה עפה בכנפיה?
כִּי־תַעֲזֹב לָאָרֶץ בֵּצֶיהָ וְעַל־עָפָר תְּחַמֵּם׃
השם שם בטבעה של בת היענה להניח את ביציה בחול, בעומק האדמה, שלא כדרכה של החסידה שנאמר בה "ברושים ביתה" - במרומי הברושים היא מניחה את ביציה, במקום שאין אף אחד יכול להגיע אליו. ואילו בת היענה מניחה אותן בעפר במדבר, ושם יש סכנה.
וַתִּשְׁכַּח כִּי־רֶגֶל תְּזוּרֶהָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה תְדוּשֶׁהָ׃
מסביר המלבי"ם שהשם לא נטע בה את אהבת בניה, והיא שוכחת שבמקום שהותירה את ביציה "רגל תזורה" - רגלי העוברים ושבים ימעכו את הביצים. "תזורה" מלשון מעיכה, כמו "ויזר את הגיזה" והוציא ממנה מלוא הספל מים, שפירושו מעך את הגיזה. או ש"חית השדה תדושה" - בעלי חיים שדרכם לאכול ביצים, כדוגמת הנחש ועוד, "תדושה" - יפתחו את הקליפה כדי להוציא את מה שבפנים, כדרך מלאכת הדישה שמוציאים בה את הגרעין מן המוץ. השם לא נטע בליבה את אהבת בניה, ולכן היא מטילה את ביציה במקום שאינו משומר.
הִקְשִׁיחַ בָּנֶיהָ לְּלֹא־לָהּ לְרִיק יְגִיעָהּ בְּלִי־פָחַד׃
גם לאחר שנולדו האפרוחים ליבה קשה כלפיהם כאילו אינם שלה. ואם כן ממה הם מתפרנסים? אומר המלבי"ם שכבר כתבו הטבעיים, הם אנשי המחקר, שבת היענה מניחה למעלה על ביציה ביצה אחת "מוזרת", ביצה שאינה עתידה להוליד ולד והיא כמקולקלת, ומתוכה נולדים תולעים. והאפרוחים הבוקעים מן הביצים הטובות מוצאים שם באותה ביצה מקולקלת את התולעים שיצאו ממנה, ובהם הם מוצאים כדי פרנסתם ומתקיימים, אבל היא מצד עצמה אינה טורחת בגידול בניה. ולכן "לריק יגיעה בלי פחד" - אינה חוששת ואינה דואגת שתהא יגיעתה לריק, ולכן אינה שומרת על ביציה לאחר שהטילה אותן כדרך שאר העופות, שכן אינה מפחדת שכל יגיעה תהיה לחינם.
כִּי־הִשָּׁהּ אֱלוֹהַּ חׇכְמָה וְלֹא־חָלַק לָהּ בַּבִּינָה׃
"השה" מלשון שכחה, כמו "צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך", וכמו "נשני אלוקים את כל עמלי". השם לא נתן לה חכמה כשאר העופות שיש להם חכמה טבעית לשמר את ביציהם וולדותיהם, אלא השכיח ממנה לחלוטין את החכמה, שהיא התכונה הבסיסית לשמר את ולדותיה.
כָּעֵת בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא תִּשְׂחַק לַסּוּס וּלְרֹכְבוֹ׃
וגם בינה לא חלק לה - איזו בינה? אותה בינה שעל ידה תהיה מסוגלת להמריא במרום. לכן אין לבת היענה כושר לעוף, שלא נתן לה השם את הבינה כיצד לעוף. ומסביר המלבי"ם שהעופות שיכולים לעוף במרום נתן להם השם חכמה לשמור על ולדותיהם, מדוע? מפני שהם יכולים לשמרם בהרים הגבוהים ובאילנות הגבוהים, במקומות שאין בעלי חיים מגיעים לשם. "תשחק לסוס ולרוכבו" - היונה או החסידה העפות במרום כמו שוחקות לסוס ולרוכבו, כאדם הנוסע ברכב במהירות מאה ועשרים ורואה לצידו מי שמדדה על אופניים; עד שהסוס ורוכבו זזים, היא כבר גומאת מרחקים. אבל בת היענה לא כן.
ומה הסיבה לכך? מסביר המלבי"ם שהשם השגיח שלא לתת לה את הטבע לשמור על ילדיה ולא את הטבע להטיל ביצים במקום משומר, כדי שלא יתרבו ולדותיה בכמות גדולה. שהשם שם בטבעה שהיא מטילה כשלושים ביצים, ותארו לעצמכם מה היה קורה אם גם הייתה שומרת עליהן - פיצוץ אוכלוסין של בנות יענה. לכן לא נתן בטבעה לעוף ולשמור את ביציה במקום משומר בהרים ובאילנות, ולא נתן בטבעה רחמים לוולדותיה, אלא "הקשיח בניה ללא לה" - הקשיח את ליבה כלפי בניה כאילו אינם שלה. אבל את החסידה רצה השם שתתרבה, שהרי אינה מטילה ביצים הרבה, ואם לא תתרבה יגיע מצב שתיכחד. לכן מצד אחד נתן לה כמות מועטה של ביצים, ומצד שני נתן לה את האפשרות לשמור עליהן כהוגן במקומות גבוהים ועל גבי הרים, ובזה שמר הקדוש ברוך הוא על הריבוי הטבעי שיישאר ולא ייווצר מצב של חריגה מן התוכנית המקורית.
כתוב כאן ביטוי שהוא חד־פעמי בתנ"ך: "תמריא". וכבר הסברנו כמה פעמים שכל מילה שהיא חד־פעמית בתנ"ך קשה מאוד לבאר אותה, שהרי הדרך שלנו לדעת פירוש מילים בתנ"ך היא דרך הקונקורדנציה. מהי קונקורדנציה? מילון שאינו מפרש אלא רק מביא מקורות: אם כתוב ביטוי "מרום", יביא לך עוד ארבעים מקומות בתנ"ך שכתוב בהם מרום. וכשאתה קורא את כל המקומות, על פי העניין אתה מבין ומקבל פירוש מדויק. לדוגמה, אם כתוב "יעלה למרום יגיע לשחקים", מתחילים להבין שמרום הוא מקום גבוה, משהו ליד השחקים. זו דרכנו לבאר את המקראות, וזו גם דרכו של רש"י: לפעמים הוא אומר על מילה "אין לו חבר במקרא" או "לא מצאתי לו חבר", ואז לפעמים הוא אומר "כתרגומו" - יסמוך על אונקלוס, ולפעמים "ופירושו לפי עניינו" - קורא את הפסוק, מבין מה הכתוב רצה לבטא, ועל פי זה מתרגם את המילה. ולפעמים המילה עצמה אינה מצויה, אבל יש מפרשים שאומרים שהיא מגזרת מילה אחרת.
וכאן שלושה פירושים: יש אומרים שאין לו חבר, וכך אומרים האבן עזרא והרלב"ג, ש"תמריא" לשון הגבהה, ולא מצאנו עוד המראה במקרא בלשון זו. המצודת ציון אומר שזה מלשון מרי ומרד, ולשון זו כן מצויה: "בן סורר ומורה", "ממרה פי הוריו", וכאן פירושו שהעוף מורד וממרה את גבולות כל בעלי החיים ועולה למעלה. ויש פירוש שלישי שהוא מלשון פטם ומרי, כמו שור מפוטם, ופירוש "במרום תמריא" - שהיא מתפטמת ומשתבחת בעצמה על שהיא מסוגלת להגיע למרום, יש לה בזה שבח ומעלה. ובת היענה אינה כן: לא חלק לה השם חכמה שתוכל להתפטם ולהשתבח בכך שהיא מסוגלת להמריא למרום.
הֲתִתֵּן לַסּוּס גְּבוּרָה הֲתַלְבִּישׁ צַוָּארוֹ רַעְמָה׃
עכשיו יראה לו השם עוד סוג של השגחה פרטית: כיצד ברא את בעלי החיים שיש לאדם בהם תועלת. לאחר שדיבר על מיני הפראים, עובר לבעלי חיים שהאדם נהנה מהם. הסוס היה בעל החיים הנצרך ביותר בזמנם לתשמישו של האדם: לרכוב עליו, לשים עליו משאות, לחרוש בו ולעוד פעולות, ובעיקר למלחמה, שהסוס שותף בקרב - "נחרת סוסיו דהרות אביריו" - הסוסים היו כלי קרב. משוררי העמים הקדמונים, אומר המלבי"ם, הרבו לפאר ולשבח את הסוס, ובאמת כל מי שרואה סוס רואה בעל חיים אצילי. ואילו החמור - ראשו למטה, אוזניו ארוכות, נראה מסכן; הסוס לעומתו מבטא אצילות, כל מי שמסתכל עליו רואה בו כעין מעלה. ולכן שתי מעלות נאמרו בו: גבורה, "התיתן לסוס גבורה" - האם אתה נתת לו את הגבורה שאפשר להשתמש בו, ויופי - "התלביש צוארו רעמה", שרעמת השיער שבצווארו מוסיפה לנויו, והסוס גם מכונה כבעל חיים שמתגאה.
הֲתַרְעִישֶׁנּוּ כָּאַרְבֶּה הוֹד נַחְרוֹ אֵימָה׃
הסוס כשהוא רץ בזריזות רועש כארבה, וגם בספר יואל מדמה הנביא את הארבה לסוסים. וכשהוא נוחר, קול נחירתו מטיל אימה על הרואים, וזו פעולה מלאת הוד.
יַחְפְּרוּ בָעֵמֶק וְיָשִׂישׂ בְּכֹחַ יֵצֵא לִקְרַאת־נָשֶׁק׃
דרך הסוסים להכות ולבעוט בארץ עד שעושים כעין גומה בקרקע, וכביכול הוא שש ושמח תוך כדי שהוא מכה באדמה. ומעניין שהקול שהסוס משמיע נקרא צהלה - הסוס כל הזמן שש וצוהל; ואף השם "סוס" מלשון "יסוס", שפירושו שמח (ס' וש' מתחלפות). כל מי שרואה את הליכת החמור רואה הליכה המבטאת מסכנות, כאילו הוא נושא את כל צרות העולם עליו ומעורר חמלה; הסוס לעומתו הליכתו אצילית וכולה אומרת שמחה, קופצנית ושמחה - וזהו "וישיש בכוח", שמחמת שמחתו הוא צוהל. "יצא לקראת נשק" - וכאשר יש מלחמה, הסוס הוא היוצא לקראת הנשק והקרב.
יִשְׂחַק לְפַחַד וְלֹא יֵחָת וְלֹא־יָשׁוּב מִפְּנֵי־חָרֶב׃
במקום שכולם יראים, הוא שוחק לפחד ואינו מתרגש, ורץ במלחמה מבלי להתפעל. "ולא יחת" - יישבר, כמו "יחתו מריביו", ו"עשוי ללא חת" פירושו בלתי שביר. ועוד, "לא ישוב מפני חרב": בעלי חיים הרואים סכין או חרב נבעתים, והסוס רואה חרב ואינו נבהל אלא רץ קדימה.
עָלָיו תִּרְנֶה אַשְׁפָּה לַהַב חֲנִית וְכִידוֹן׃
מסביר המלבי"ם: "עליו תרנה" - כאשר יגבבו עליו כמו תורן הספינה ערימה גדולה של חצים וחניתות וכידונים, כל כלי המלחמה, אין הם כבדים עליו ואינו מתרגש מהם; אפילו ערימה גדולה כתורן של להב חנית וכידון היא בעיניו כאילו שמת עליו מעט אשפה, ממש לא מזיז לו.
בְּרַעַש וְרֹגֶז יְגַמֶּא־אָרֶץ וְלֹא־יַאֲמִין כִּי־קוֹל שׁוֹפָר׃
כאשר המלחמה מתחילה, אתה רואה אותו בדהרות ברעש וברוגז, "יגמא ארץ" - גומא מרחקים גדולים. וקול השופר נועד להחריד: היו תוקעים בקרנות כדי ליצור אימה בצבא שכנגד, וכך היה דרכם. התורה מזהירה "לא תירא ולא תחת מהם", ואומר רש"י שלא לירא מכל הקרנות. והסוס שומע את הקרן שמשמעה שהמלחמה החלה, שיש קרב ויש דם, ואינו ירא כלל - כאילו אינו מאמין שנשמע קול שופר, ורץ אל מקום המערכה במהירות בלי שום חשש ובלי שום פחד.
בְּדֵי שֹׁפָר יֹאמַר הֶאָח וּמֵרָחוֹק יָרִיחַ מִלְחָמָה רַעַם שָׂרִים וּתְרוּעָה׃
"בדי שופר" - כשהוא שומע כמות גדולה של קולות שופרות עד בלי די, "יאמר האח" - הוא שמח: יופי, שופרות, קדימה. והשם נטע בקרבו את התחושה שהוא מריח את המלחמה מרחוק - ולא אבק שריפה, אלא עוד בזמנם שהיו נלחמים בכידונות ובחרבות. "רעם שרים ותרועה" - הוא מכיר את רעם השרים ואת קולות התרועה, שהם האותות שהיו שרי המלחמה וראשי הגדודים משמיעים בעת היציאה לקרב, אותות וקולות מסוימים; והוא מזהה אותם מרחוק ורץ לקרב, לא רק שאינו נבהל. ואומר לו השם: מי עשה את כל זה? האם אתה מבין את כל זה? האם אתה נטעת באותם בעלי חיים את הכוחות המיוחדים הללו?
הֲמִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר־נֵץ יִפְרֹשׂ כְּנָפָו לְתֵימָן׃
ישנם עופות נודדים, ובעת החורף הם נודדים למקומות החמים יותר. הם מבינים מתי החורף מגיע, ועל פי זה פורשים כנפיהם ועוברים למקום חם. וכיצד זה נעשה? עד היום החוקרים נדהמים, ויש כמה פרשנויות לבאר מהיכן כוחם של העופות, מניין הם יודעים וכיצד הם מנווטים, ונעשו על כך מחקרים רבים כדי לנסות להבין מה עומד בבסיס אותו כוח. שואל אותו השם: האם ממך קיבלו אותם עופות נודדים בינה? "יאבר נץ" - שהנץ מרים את אברו, שהוא הכנף, ונוסע לפני שיבוא החורף לתימן, שהוא הדרום, לארצות החמות, להיות שם כל ימי החורף. הרי זה מן ההשגחה המיוחדת שנטע השם בקרבם את החכמה הפלאית הזאת.
אִם־עַל־פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר וְכִי יָרִים קִנּוֹ׃
וכי על פיך הנשר מגביה עוף יותר מכל העופות? וכן מרים את קינו, שבו הביצים שעליהן הוא רוצה לשמור, למקום גבוה מאוד כדי לשמרן - האם על פיך? האם אתה דאגת לשמר זאת?
סֶלַע יִשְׁכֹּן וְיִתְלֹנָן עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה׃
ושם הוא שוכן על הסלע, במקום שאין יד אדם ואין יד בעל חיים מסוגלת להגיע. "יתלונן" מלשון לינה, כמו מלונה וכמו "בצל שדי יתלונן" שפירושו ילין בצילו של הקדוש ברוך הוא; אף כאן ילון וינוח על שן הסלע או המצודה, שהם מקומות גבוהים ורחוקים שאין יד אדם מגיעה אליהם.
מִשָּׁם חָפַר־אֹכֶל לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ׃
מסביר המלבי"ם ש"חפר" כאן מלשון ריגול וחיפוש, כמו "ויחפרו לנו את הארץ". שהרי אם הוא שומר שם על ולדותיו, כיצד יוכל לדאוג להם לאוכל? נתן לו השם כוח ראייה אדיר, ובמרחק של קילומטרים רבים הוא מסוגל לראות שיש אוכל, להתביית עליו ולהגיע עד שם - "למרחוק עיניו יביטו".
וְאֶפְרֹחָו יְעַלְעוּ־דָם וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּא׃
תמיד יש טרף לפניו ותמיד הטרף מזומן לו, מפני שהוא מסוגל לראות למרחקים. ידוע שכשיש נבלה זרוקה, העופות מגיעים ממרחקים גדולים מאוד, וכך נטע בהם השם חכמה. וכן הכריש, שכאשר הוא מריח דם הוא מסוגל להגיע ממרחקים של קילומטרים, ובתוך המים הוא מריח למרחוק. "יעלעו" מלשון לוע, שהלוע והלחיים של האפרוחים מלאים תמיד דם מאותו בשר שמביא להם הנשר מן המרחקים. "ובאשר חללים שם הוא" - כל מקום שיש בו חללים הוא הולך ומחפש ורואה למרחוק, ומסוגל להגיע אל אותם חללים וליטול מהם את מזונותיהם.
כאן מראה הקדוש ברוך הוא לאיוב עד כמה הוא משגיח על כל מין ומין: בענייני המזון, בענייני ההיריון והלידה - "חולל אילות תשמור", בענייני המעון והמקום שבו נתן להם להישמר, בהטלת הביצים של העוף, בנדידתו בימי החורף ובעופו לגובהי שחקים. ואמר לו: את כל זה אני משגיח על מי? על העופות, על הבהמות ועל החיות, שכולם נועדו לשרת אותך, שאתה המובחר שבמין האנושי. ואם עליהם אני משגיח עד כדי כך, עליך לא אשגיח?
משל למה הדבר דומה: מלך שהקים ארמון בשביל בנו, ובאותו ארמון משרתים ועוזרים וסייעים וגננים והכל. ואנו רואים שהמלך דואג לכולם, נותן את המשכורות בזמן, מברר פרטים, אכפת לו מהם עד הפרטים הקטנים ביותר, ואפילו את ימי ההולדת של ילדי משרתיו הוא יודע. יבוא מי שמסתפק ויאמר: האם לבנו הוא דואג? והתשובה: בשביל מי הקים את הארמון הזה? את מי באו המשרתים לשרת? הרי כל זה בשביל בנו. וכי תסתפק אם לבן הוא דואג? כך אומר לו השם: ראה איך אני דואג אפילו למשרתים שאמורים לעזור לך, כמה אני משגיח עליהם - ואתה, שאתה התכלית של הכל, תבוא ותאמר שאבא שכח ממני? על מי אני עושה את כל העבודה הזאת אם לא בשביל האדם, שהוא נזר הבריאה, וכל מה שנברא בבריאה לא נברא אלא לשם האדם.
פרק ל"ט ממשיך את מסע ההשגחה שמוליך בו הקדוש ברוך הוא את איוב: עת הלידה המדויקת של יעלי הסלע והצלת הוולד על ידי הנשר; מדורם של הפרא והערוד במדבר ובמלחה ושמחתם בחופש; הראם שאינו נכנע לעבודה גם תמורת אבוס מלא; בת היענה שנשללו ממנה חכמת שמירת הביצים וכושר העופה כדי לאזן את ריבויה, ולעומתה החסידה שניתן לה לשמור על ביציה במרומים; הסוס שניתנו לו גבורה ויופי ואומץ שאינו נחת מפני חרב; העופות הנודדים לתימן, והנשר השוכן על שן סלע ורואה למרחוק כדי לפרנס את אפרוחיו. ומכל אלה אחת היא המסקנה: מי שמשגיח כך על המשרתים - על העופות, הבהמות והחיות שנבראו כולם לשרת את האדם - ודאי שאינו שוכח את הבן, את האדם שהוא נזר הבריאה ותכלית הכל.