בחלק זה של הפרק ממשיך הקדוש ברוך הוא להראות לאיוב את חכמת הבריאה ואת ההשגחה הפרטית שבה. השם מראה לו כיצד ערך את הכול במשקל ובפלס, בדיוק לפי כוחו של האדם וצרכיו: באור ובחושך, במים ובמטר, בקרח ובכפור, במערכות הכוכבים, בחיבור הרוח והגשם, ולבסוף בפרנסתם של בעלי החיים - מן החזק שבהם ועד החלש שבהם. כל שאלה ושאלה כאן היא למעשה טענה אחת: מי ערך את זה? מי תכנן? מי מזמן?
אֵי־זֶה הַדֶּרֶךְ יֵחָלֶק אוֹר יָפֵץ קָדִים עֲלֵי־אָרֶץ׃
יש חסד עצום בצורה שבה השמש זורחת. תארו לעצמכם שהקדוש ברוך הוא לא היה מזריח עלינו את השמש קמעא קמעא: בלי הנוגה שלפני הנץ, בלי ההתבהרות האטית עד שהשמש ממש עולה על הארץ ומגיעה למלוא עוצמתה בחצות היום. תארו שאדם הולך בחושך, ופתאום בפלאש אחד נהיה אור - הוא היה מתעוור מגודל העוצמה של האור לעומת החושך שלפניו.
את הדבר הזה אנחנו אומרים בכל יום בתפילה ולא שמים לב: "גּוֹלֵל אוֹר מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ וְחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר". לא כתוב "מעביר" אור מפני חושך, אלא "גולל" - השם גולל לאט לאט, ואחר כך גולל בחזרה ומביא לנו את היום. הכול נעשה בהדרגה, לא בבת אחת.
ועל ידי ההדרגה הזאת גם חלק גדול יותר מן הארץ מואר, בזכות נוגה האור. מהו אותו נוגה? אתה קם בבוקר, מיד אחרי עלות השחר כבר מנצנץ אור - ואת השמש עצמה עדיין אינך רואה. פירוש הדבר: זו השמש המאירה בלחות. הלחות שבאוויר זורקת אלינו את האור. הרי כל אור שאנו רואים בא מכך שיש עצמים שמחזירים אלינו את האור. בחור שחור אין אור, כי טבעו לבלוע את כל מה שנכנס אליו, גם את קרני האור, ואין שם דבר שיחזיר אור. דוגמה פשוטה: הדלק מנורה בחדר שכולו שחור, ואחר כך הדלק אותה בחדר שכולו לבן - ההבדל עצום. בחדר השחור בקושי תרגיש את המנורה, ובשני תראה אור גדול. לכן קירות בצבע בהיר מחזירים אור, והמקום מואר יותר ממה שהמנורה עצמה מפיקה.
זהו "יָפֵץ קָדִים עֲלֵי־אָרֶץ": הקדים הוא הרוח והלחות המסתובבת בארץ, ועל ידה השם מפיץ את האור, ועל ידה יש זהרורי חמה שמנצנצים עוד לפני שמגיע הנץ. ומעבר לזה, בעצם מהותו של האור יש שאלות שלא נפתרו עד היום: מהו האור? יש מחלוקת בין המדענים אם האור הוא חומר או גל, ואין זו מחלוקת בעלמא אלא מסקנה של מחקר - יש לאור התנהגות גלית ויש לו גם התנהגות של חומר. היום הגיעו למסקנה שזה משהו המורכב בין גל לחומר. אתה מכיר גל ומכיר חומר, וחשבת שהדבר הוא או זה או זה, ומתברר שיש דבר שלישי שהוא הכלאה בין השניים. על כל זה שואל השם: הידעת? את הדברים האלה חקרת? הגעת?
מִי־פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת׃
גם בעניין המים ערך השם הכול במידה ובמשקל. האדים עולים מן הארץ ונאספים בענן - מי חייב שהם ירדו כגשם של טיפות? באופן טבעי, ברגע שתהיה התנגשות בין עננים או שבר ענן, היה אמור לרדת כאן שטף, ממש מבול. מי קבע שזה לא ירד בשטף אחד ששוטף את הכול? זה פירוש "מי פילג לשטף תעלה": מי עשה לשטף הזה תעלות תעלות, שכל טיפה תרד בתעלה שלה, עד שאמרו חכמים שאין טיפה נוגעת בחברתה.
"וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת" - החזיז הוא הברק והקולות הם הרעם. מי חילק גם אותם שיצאו בצורה מדודה ושקולה? הרי יכול היה השם לעשות ברק שישרוף ברגע אחד את כל העולם. מי קבע לברק מינון שאולי גורם נזקים, אך אינו מסוגל לשרוף את העולם כולו? מי קבע כמה וולטאז' יהיה לברק?
לְהַמְטִיר עַל־אֶרֶץ לֹא־אִישׁ מִדְבָּר לֹא־אָדָם בּוֹ׃
גם בירידת המטר: באופן טבעי במקומות יבשים לא היה אמור לרדת מטר לעולם. שהרי ירידת המטר נובעת מהתעבות האדים - האדים עולים לשמים, ובמקום הקר הם מתעבים ויורדים כטיפות. כמו שאתה מוציא בקבוק קרח ומניח אותו בחוץ בגוש דן, ואחרי עשר דקות אתה רואה שלולית: הלחות התעבתה. כך גם המזגן שמוציא מים. אם כן, הגשם היה אמור לרדת רק במקומות הקרים, במקומות שיש בהם נהרות שמהם מתאדים מים. והנה אתה רואה שגשמים יורדים לפעמים גם במדברות, ואפילו שיטפונות במדבר. מי מביא את זה לשם?
המלבי"ם מבאר מהו "לא איש": במקום המיושב בבני אדם יש צמחים, יש בעלי חיים, יש בני אדם, וכולם מפיקים אדים, ומסך כל האדים הללו נוצרים הגשמים. ועוד כתוב, שכאשר נגזר על ישראל גשם והם הרשיעו, מוריד השם את הגשם במדבריות - וזו דרך להיפרע מן החוטאים, שמה שהיה צריך לרדת במקום היישוב יורד במדבריות. מי את כל זה עשה? מי את כל זה תכנן?
לְהַשְׂבִּיעַ שֹׁאָה וּמְשֹׁאָה וּלְהַצְמִיחַ מֹצָא דֶשֶׁא׃
לפעמים זה בא דווקא לטובה. מקום שהוא מדבר שמם וחרב - הקדוש ברוך הוא "ישים מדבר לאגם מים", ועל ידי זה "ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב". לפעמים מוריד הקדוש ברוך הוא את הגשם שם כדי להחיות את האנשים הגרים במדבר, שגם להם ירד גשם פעם בשנה. אם כן, פעמים שהדבר בא בכוונה שלילית להיפרע מאיתנו, והשם נותן את הגשם במקום שאין בו בני אדם, ופעמים אדרבה - כדי לעשות טובה לאותם אנשים שבמדבריות. מכל מקום ברור שאין זה טבעי, שהרי במקומות כאלה אין התעבות של אדים, ואם בכל זאת יורד שם גשם - מי עשה זאת? האם אינך מבין שיש כאן השגחה של השם יתברך?
הֲיֵשׁ־לַמָּטָר אָב אוֹ מִי־הוֹלִיד אֶגְלֵי־טָל׃
מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח וּכְפֹר שָׁמַיִם מִי יְלָדוֹ׃
השם שואל את איוב: האם ידועה לך סיבת הדברים? מיהו האב שמוליד את המטר ואת אגלי הטל, ומיהי האם שהולידה את הקרח ואת הכפור? הקרח הוא המטר שקפא, והכפור הוא הטל שקפא. ומדוע את אלה ייחס לאב ואת אלה לאם?
מסביר המלבי"ם: האב נותן את הזרע, והזרע ניתך ונוזל. האם לעומתו נותנת את ההקפאה - היא לוקחת את הנוזל ומקשה אותו, הופכת אותו לוולד. לפיכך החום מיוחס אל האב, שהוא בחינת הנוזל, והקור מיוחס אל האם, שהיא בחינת ההקפאה. וכך כתבו הטבעיים כבר בזמנו של המלבי"ם, שתפקיד האם הוא יותר בחלק הקור ותפקיד האב יותר בחלק החום. ואגב, רואים זאת במציאות עד היום: בדרך כלל גברים סובלים מחום ונשים סובלות מקור. האישה מבקשת להנמיך את המזגן או להגביר את התנור, והבעל להפך - לפתוח חלון. האישה סובלת יותר מקור, כי תפקידה הוא בחינת מקפיא, היא המקפיאה את הוולד.
לכן שואל השם: מי הוא האב של המטר ושל אגלי הטל, שהם חמים ונוזלים - ולשון "הוליד" מוסבת על האב. ולעומת זאת "מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח" - כאן כבר מדובר בבחינת האם, שבחינתה להקפיא. וכן "וּכְפֹר שָׁמַיִם מִי יְלָדוֹ": הכפור היורד מן השמים, שהוא הטל שקפא, מבטן מי נולד?
כָּאֶבֶן מַיִם יִתְחַבָּאוּ וּפְנֵי תְהוֹם יִתְלַכָּדוּ׃
מהי הסיבה שהמים מתקשים כאבן? באמת יש בזה דעות בין החוקרים מה גורם לקפיאת המים; יש הרוצים לומר שהמים באופן טבעי קפואים, ואדרבה יש משהו הגורם להפשרתם. איך שלא נתייחס לזה, ברור שהדבר מצריך עיון: מהו הגורם שמים עוברים ממצב צבירה אחד למשנהו?
ומעבר לכך, יש פלא גדול בקפיאת המים, שכל המתבונן בו חייב להגיע למסקנה שיש השגחה פרטית. כל דבר שהופך למוצק נעשה כבד יותר. דוגמה: קח מתכת והתך אותה, מלא סיר במתכת מותכת, וזרוק לתוכו חתיכת ברזל מאותו סוג שאינה מותכת - היא תשקע. במצב צבירה של נוזל הוא קל יותר, ובמצב צבירה של מוצק הוא כבד יותר. במים זה בדיוק הפוך: מים נוזליים כבדים יותר, ובמצב קפוא הם קלים יותר, כי הנפח גדל.
למה זה עובד כאן הפוך מכל מה שיש בטבע? כי אילו גם במים היה המוצק כבד יותר, מה היה קורה כשנוצרת שכבת קרח על פני הנהר? היא הייתה כבדה, יורדת ושוקעת, ועוד שכבה ועוד שכבה - וכל החיים שבאגם היו מתים. מאין אוכלים האסקימוסים דגים? שוברים את הקרח, מטר או שניים, ודגים ממה שיש למטה - כי המים למטה אינם קפואים. בנהרות באירופה היו חוצים את הנהר הקפוא בכרכרות, והיו אסונות: לפעמים בשלב שלפני ההפשרה היו לוקחים סיכון ועוברים, והקרח היה נבקע והיו שוקעים וטובעים.
נמצא שמה שיצר השם כך הוא חכמה נפלאה, כדי לשמור על החיים מתחת לפני המים. הדגים מסתובבים שם; אילולא כן, הים היה קופא והיית מקבל דגים מהקפאה, ולא הייתה התקיימות של חיים. בוא וראה: כל זה מי עשה? את כל זה מי תכנן?
הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה אוֹ־מֹשְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ׃
אומר המלבי"ם: הקדמונים ייחסו את הקור והחום לכוחות השופעים מן הכוכבים. יש מחברת כוכבים, כלומר צביר כוכבים, הנקראת כימה, והיא בצפון, וממנה ייחסו את יציאת הקור לעולם. ויש צביר כוכבים הנקרא כסיל, וממנו יוצא החום לעולם.
לפי זה שואל השם: "הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה" - האם אתה ציווית לקשר את קשרי הכימה, שהכוכבים הללו יקשרו את המים לקרח? שהרי כשאני הופך מים לקרח - חיברתי אותם. מים אינני יכול להרים, ואילו לאחר שהקפאתי אותם אני יכול, שכן קישרתי פרודה לפרודה ונעשה מהם קרח. האם אתה הוא שקישרת את השפעת כימה, שממנה יוצאים הקור והקיפאון ומקשרים את המים לגוף אחד? "מעדנות" גם הוא מלשון קשר, וכמו "וילך אגג מעדנות", שיש מסבירים שהיה קשור ברגליו, ולכן נקרא מעדנות.
"אוֹ־מֹשְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ" - הכסיל הוא צביר הכוכבים שמהם יוצא החום, והחום הוא היפוכו של הקשר: את מה שהיה גוש קרח הוא מפתח והופכו לטיפות נפרדות, מתיך את הקפוא והופכו לנוזל. על זה הוא שואל: האם אתה הוא המפתח את מה שבבריאה על ידי הכסיל, שהם הכוכבים המחממים?
הֲתֹצִיא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ וְעַיִשׁ עַל־בָּנֶיהָ תַנְחֵם׃
וגם אם אינך בעצמך הכוח הפועל את החום והקור, אלא המזלות פועלים זאת - האם אתה מסוגל להפעיל את אותם מזלות? "מזרות" מסבירים המפרשים כמו מזלות, שהלמ"ד מתחלפת ברי"ש. האם אתה מוציא את המזלות וקובע כל מזל מתי ישמש ובאיזה זמן? הרי כל המזלות משמשים בזמן קבוע ובסדר קבוע.
"וְעַיִשׁ עַל־בָּנֶיהָ תַנְחֵם" - עיש אף הוא קיבוץ כוכבים, כשם שיש כסיל ויש כימה. ומהם "בניה"? כמו "תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה", שאין הכוונה לבנות ממש ולא להרי יהודה, אלא לערי הלוויין של יהודה, הכפרים והערים שמסביב: "ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה". כך גם כאן "בניה" הם הכוכבים הנספחים והנלווים לעיש, ונקראים בנותיה. והשאלה: האם אתה מנחה אותם ומנהיג אותם?
הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם־תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ׃
על כל פנים הוא שואל: האם ידועות לך חוקות השמים ופעולות הכוכבים? לא הנחית אותם ולא קבעת אותם, אבל דרך פעולתם - היא לפחות ידועה לך? והאם אתה שמת את המשטר שלהם בשעת הבריאה, כיצד יורידו את השפע העליון המשתלשל ונוזל ויורד מן ההשפעות הרוחניות העליונות, מן הספירות, ויורד לכאן לארץ דרך המזלות?
וכשאנו אומרים מזלות וכוכבים, אין הכוונה לגוש עפר שנקרא נוגה או צדק או שבתאי, אלא לכוח הרוחני של אותו כוכב, שעל פי המקובל לנו הם המשפיעים ומורידים את השפע מן העולמות העליונים אל הארץ, כפקידים. "אם תשים משטרו בארץ" - האם אתה הוא ששמת לכוכבים את המשטר, שיהיה כוחם כשוטרים להשפיע על הארץ?
הֲתָרִים לָעָב קוֹלֶךָ וְשִׁפְעַת־מַיִם תְּכַסֶּךָּ׃
ואם בעליונים אין לך מושג ואין לך השגה ואין לך קשר עמם כלל, אשאל אותך על דבר נמוך יותר: עננים. הכוכבים רחוקים, מדובר בשנות אור, אך הענן הוא כמה קילומטרים מאיתנו בלבד. אליו אתה כן מגיע? היש לך כוח לפעול על העננים? הענן קרוב לארץ, כביכול הוא יכול לשמוע את קולך - האם תגביה קולך ותצעק לו שיוריד גשם, ועל ידי כך תרד עליך שפעת מים? היש לך כוח פעולה אפילו בעננים הקרובים לארץ?
הַתְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ׃
האם אתה שולח את הברקים הטמונים כביכול בתוך הענן? ואם אינך שולח אותם, לפחות דיבור יש לך עמם? "ויאמרו לך הננו" - רק לדבר עמם, אפילו בלי לפקוד עליהם, האם יש לך איזו אפשרות של קשר? כוונתו לומר: אפילו הדברים הקרובים נשגבים מאוד ממך.
מִי־שָׁת בַּטֻּחוֹת חׇכְמָה אוֹ מִי־נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה׃
לאחר שסיים למנות את פרטי הבריאה, עובר עתה לעורר את איוב על מציאות אחרת: שהקדוש ברוך הוא חיבר רוחניות עם גשמיות. הראיתי לך את הגשמיות שאינך מבין, ולא די שאינך מבין אלא שאת פרטיה אינך משיג כלל; עתה אראה לך פלא בפני עצמו - חיבור של רוח וגשם יחד. וחיבור כזה קיים גם במאקרו וגם במיקרו, גם בעולם הגדול וגם בעולם הקטן שהוא האדם.
"מי שת בטוחות חכמה" - איך נתן הקדוש ברוך הוא חכמה, היינו הנפש המשכלת והרוח והנשמה שבאדם, שהם דבר רוחני ושמימי, בתוך "טוחות"? האדם מהו? טיח, אדמה, עפר. מי יכול להסביר איך מלחימים נפש עם עפר, נפש עם גוף?
הרמ"א בשולחן ערוך כותב בברכת אשר יצר, מהו "רופא כל בשר ומפליא לעשות": ה"מפליא לעשות" הוא הפלא של חיבור נשמה עם גוף. איך מחברים רוחניות עם גשמיות? עד היום עומדים החוקרים נדהמים מול הבעיה הפסיכופיזית: איך חלק רוחני מתחבר לחלק גשמי, ולא רק מתחבר אלא משפיע עליו. אדם בדיכאון - הקיבה אינה משדרת שהוא רוצה לאכול. מה הקשר? הגוף חייב אוכל, אלא שהנפש אינה מרגישה טוב, ופתאום הגוף כבר אינו צריך אוכל. וכך גם להפך: אדם הסובל מבחינה גופנית - הדבר משפיע על דכדוך בנפש. כואב לו ביד, ולכאב הזה יש השפעה על הנפש. איך נעשה החיבור הזה?
"או מי נתן לשכוי בינה" - שכוי הוא הלב. הלב רואה וצופה דברים נעלמים, ולכן נקרא שכוי, מלשון לסכות, לצפות. וכשם שיסכה נקראה כך על שם שסכתה ברוח הקודש, וכשם שתרגום "ויבט אברהם" הוא "ואסתכי", לשון צפייה. מי נתן לשכוי בינה? הלב הוא איבר גשמי, משאבה; כיצד יש במשאבה הזאת חכמה ובינה, "התבוננו בינת הלב"? מי חיבר את הרוחני והגשמי יחד?
מִי־יְסַפֵּר שְׁחָקִים בְּחׇכְמָה וְנִבְלֵי שָׁמַיִם מִי יַשְׁכִּיב׃
עתה הוא עובר לדבר על העולם הגדול. הנה הכוכבים סובבים במעגלותיהם - ואיך הם סובבים? יש כוח הנקרא צנטריפוגלי: אם אני קושר חפץ בחוט ומסובב, ברגע שאעזוב הוא לא ימשיך להסתובב אלא יברח החוצה. איך אופנוען מסתובב על קיר המוות ואינו נופל? מכוח הכוח הצנטריפוגלי: כשהוא מסתובב הוא נזרק החוצה ונדבק לקיר, וברגע שהוא נדבק לקיר אינו נופל; וכשהוא מאט - הוא יורד למטה ונופל.
אם כן, איך הכוכבים מסתובבים באותו מעגל והכוח הצנטריפוגלי אינו מבריח אותם החוצה? מהו הכוח הנגדי? כוח המשיכה. על פי תורת היחסות של איינשטיין, כל עצם משפיע על עצם אחר בכוח המשיכה שלו, כמו שני מגנטים שכשתקרב אותם זה לזה הם משפיעים זה על זה. וככל שהכוח גדול יותר כך הוא משפיע יותר. בירח, למשל, כוח המשיכה הוא שישית מכדור הארץ, ואדם מרחף שם - יש לו משקל, אלא שהירח אינו מגנט חזק דיו. כוח המשיכה פירושו כוח מגנטי בין שני חלקים.
עתה, אם כדור מסתובב סביב משנהו, ולכדור האחד יש מסה מספקת עד שהוא מגנט גדול וחזק המושך אליו את הכדור השני, יסתובב השני על אותו מסלול ולא יוכל לברוח לעולם, כי יש כוח הקושר אותו. את כוח המשיכה הזה ממשיל הכתוב לחוטים: כאילו יש חוט מכדור הארץ אל הירח, האוחז בו ושומר שיסתובב ולא יברח החוצה. ולכן מדמה זאת לנבל, שיש בו חוטים ומיתרים - "ונבלי שמים מי ישכיב".
והמלבי"ם מסביר שכוח המשיכה הזה הוא כעניין הנבל, לפי ערך מעוקב. ערך מעוקב פירושו אותו מספר כפול שלוש פעמים: ארבע מעוקב הוא 4 כפול 4, והתוצאה כפול 4 - 16 כפול 4, שהם 64. כך גם כוח המשיכה גדל בכפולות של מעוקב, בהתאם למרחק. וכן בכוח הנגינה: המיתר מוציא קול כפי אורך המיתר, וככל שהמיתר ארוך יותר כך קולו נשמע יותר למרחוק. מיתר קצר שתמתח אותו יוציא "פאנג" קצר, ומיתר ארוך, בגלל הוויברציה הנוצרת, יישמע "פאאאנג". ולפי מה זה נקבע? בערך מעוקב. איני יודע אם מבחינה אסטרונומית כך מקובל היום, וצריך לבדוק זאת, אבל זהו הדימוי של "מי יספר שחקים בחכמה": החכמה העצומה שבה סובבים הגלגלים בשחקים, ו"נבלי שמים ישכיב", שהם בנויים כערך המיתר שבנבל, שהמרחק בין כוכב לכוכב משנה באופן מעוקב את כוח המשיכה מאחד לזולתו.
בְּצֶקֶת עָפָר לַמּוּצָק וּרְגָבִים יְדֻבָּקוּ׃
אחרי שאמר "מי ישכיב", כלומר מי משכיב ומסדר אותם זה מול זה, הוא מדבר עתה על הכדור המרכזי. "בצקת עפר למוצק" - הוא יצק עפר שיהיה המוצק והיסוד והמרכז שאליו מרוכזים הנבלים הללו. כדורים הסובבים סביב כדור אחד, נקודת המשיכה שלהם היא אל המרכז, ומרכז הכדור עצמו הוא המרכז של המרכז. ומישהו יצק את הכול כדי ליצור כאן כדור שלם שיהווה את המרכז שאליו יימשכו הכדורים הסובבים. "ורגבים ידובקו" - ועל ידי זה נדבקו הרגבים זה לזה, וכולם משמיעים את המנגינה הנפלאה של הבריאה, "ברן יחד כוכבי בוקר", כשכולם קשורים זה לזה ופועלים בהרמוניה.
ועתה אתה רואה שיש כאן גוף גשמי ויש כוח רוחני המחבר אותו. הכוח הרוחני הזה הוא כחיבור גשם ורוח שבאדם: הגשם הוא הגוף והרוח היא החלק הרוחני. כך גופו של הכדור הוא החלק הגשמי, ואילו מה שמחבר בין כדור לכדור, המגנט וכוח המשיכה, אינו כוח גשמי לכאורה אלא כוח רוחני, שכן הוא מעבר למציאות של החומר. מי חיבר את הכוח הרוחני הזה כדי שיימשכו זה אל זה?
הֲתָצוּד לְלָבִיא טָרֶף וְחַיַּת כְּפִירִים תְּמַלֵּא׃
כִּי־יָשֹׁחוּ בַמְּעוֹנוֹת יֵשְׁבוּ בַסֻּכָּה לְמוֹ־אָרֶב׃
עתה מתחיל להסביר לו את ההשגחה הפרטית שבעולם השפל על כל סוגי בעלי החיים. ואם על בעלי החיים השפלים יש השגחה פרטית, על האדם שהוא נזר הבריאה לא כל שכן. הלביא צריך לצוד טרף, ויש בבריאה בעלי חיים חלשים ויש חזקים. האריה זולל בשר, ובציפורניו ובשיניו החדות ובאתלטיות שלו הוא מסוגל לצוד את טרפו; האריה הגדול יוצא על טרפו ומגיע אליו וצד בכוחות עצמו. על זה הוא שואל: אתה נתת ללביא את הכוח שבו הוא יכול לצוד טרף?
אבל הכפירים הקטנים אינם מסוגלים לצאת ולצוד, הם שואגים לטרף והם עדיין קטנים. אם כן, כיצד יאכלו? "וחית כפירים תמלא" - הקדוש ברוך הוא נתן בטבעם שגם הם יוכלו: "כי ישוחו במעונות ישבו בסוכה למו ארב", הם יושבים שחוחים במעונותיהם, ובסבך העצים הם אורבים לחיות העוברות שם, וכשעובר בעל חיים חלש מהם הם קופצים עליו וטורפים אותו. ומי דאג להביא ולזמן לשם את אותו בעל חיים שיוכל לאכלו? הרי הלביא עדיין חלש וקטן ואינו מסוגל לצאת ולטרוף. מישהו דאג להביא לו את זה לשם - הרי זו השגחה פרטית מלאה.
מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ כִּי־יְלָדָו אֶל־אֵל יְשַׁוֵּעוּ יִתְעוּ לִבְלִי־אֹכֶל׃
החזק שבכולם הוא האריה, והשפל שבכולם הם בני העורב. מהו בן עורב? אפרוח קטן שבלחיצה קלה מועכים אותו, אין בו חיות מצד עצמו, ובוודאי אינו יכול לצאת ולצוד. וכתוב "לבני עורב אשר יקראו" - למה דווקא בני העורב קוראים להשם ולא שאר העופות? מפני שהעורב, כשנולדים ולדותיו הם לבנים, והוא חושב: בוודאי אינם שלי, דגרתי על ביצים שאינן שלי, הנה הם לבנים ואני שחור, כנראה אין הדבר שייך אליי - וממילא נוטש אותם.
ומי דואג להם? הקדוש ברוך הוא. "כי ילדיו אל אל ישוועו" - הם משוועים להשם יתברך, "יתעו לבלי אוכל" - שהרי אין להם אוכל. ומה עושה הקדוש ברוך הוא? מצואתם, באותו מקום שהם מוציאים אותה, באים יתושים על אותה צואה, והיתושים נכנסים לפיהם, ומהם הם מתקיימים.
ואם כן, איך אתה אומר שאין השגחה ושהקדוש ברוך הוא עזב את הארץ? אומר לו השם: כל מה שמניתי לך בפרק הזה, ועוד אמנה לך בפרק הבא - מי עשה את זה? מי זימן את כל זה? האם אינך רואה שיש כאן השגחה פרטית מדוקדקת, מן הגדול שבחלקים ועד הקטן שבפרטים, והכול בדיוק עצום? מעצמו נהיה? האם אתה קבעת זאת? האם אתה עשית זאת? הכול מאיתו יתברך. ואם כן, מה אתה שואל שאלות על השגחתו של השם?
בחלק זה מוליך הקדוש ברוך הוא את איוב במסע בבריאה כולה: מהדרגת האור והנוגה שבזריחה, דרך תעלות הגשם ומינון הברק, המטר במדבר, האב והאם שבמטר ובקרח, פלא קפיאת המים השומר על החיים, מערכות כימה כסיל ועיש וחוקות השמים, ועד העננים והברקים הקרובים. אחר כך הוא מראה את פלא חיבור הרוח והגשם - באדם, בחכמה ובבינת הלב, ובעולם הגדול, בכוח המשיכה הקושר את הכוכבים כמיתרי נבל. ולבסוף הוא מצביע על ההשגחה הפרטית שבפרנסת הברואים, מן הלביא החזק ועד אפרוח העורב הנטוש. המסקנה אחת: אם בכל פרט ופרט ניכרים חכמה, מידה ומשקל, ואין בכוחו של האדם לא לברוא ולא להנהיג ואף לא להבין - כיצד יבוא אדם בטענות על הנהגת הבורא והשגחתו?