TheWholeTorah.aiBeta

פרק לח - מענה השם מן הסערה - חלק ג

לימוד בחברותאלמאמר המקורי

בפרק ל"ח הקדוש ברוך הוא עונה לאיוב מן הסערה, ומוליך אותו שלב אחר שלב במעשה בראשית: כיצד ייסד ארץ, מדד אותה, בנה אותה, גילה את היבשה והפריד את המים התחתונים מן העליונים. בחלק שלפנינו הוא עובר לדבר על האור: על האור הראשוני של שלושת הימים הראשונים, על השחר שנקבע ביום הרביעי, ומשם אל הים והתהום, אל סדר הימים והשנים ואל אוצרות השלג והברד. הכל בכיוון אחד: להראות לאיוב שההשגחה יורדת לפרטי פרטים, ושמי שלא היה שם בשעת היסוד אינו יכול לשפוט את סדרי ההנהגה.

"המימיך ציוית בוקר" - האור של שלושת הימים הראשונים
הֲמִיָּמֶיךָ צִוִּיתָ בֹּקֶר, יִדַּעְתָּ הַשַּׁחַר מְקֹמוֹ׃

מבאר המלבי"ם: בשלושת הימים הראשונים האור עדיין לא נתלה במאורות. היה אור ראשוני שהקיף את הכדור מכל סביבותיו, לא אור מסתובב אלא אור עוטף, שתים עשרה שעות ביום. לאחר שתים עשרה שעות נסתלק האור מכל סביבות הכדור, והיו שתים עשרה שעות של לילה.

ומניין שהאור בא ונסתלק בהדרגה ולא בבת אחת? מן הכתוב "ויהי ערב ויהי בוקר". במה שונה בוקר מצהריים? בוקר הוא תחילת האור, צהריים הם מלוא עוצמתו, וערב הוא זמן שהאור נחלש. אם התורה מכנה את האור הראשוני בשם ערב ובוקר, בהכרח שהיה בא קמעא קמעא ומסתלק קמעא קמעא. ומניין שלא הקיף בתמידות? גם זה מן הכתוב "ויהי ערב" - אם היה ערב, היה מצב שבו לא היה אור. נמצא שהיה מקיף שתים עשרה שעות, ואחר כך נמוג לאט לאט לשתים עשרה שעות של חושך.

השחר האמיתי היחיד בהיסטוריה

כאן מתחדד חידוש גדול: אם נבקש לקבוע מהו השחר האמיתי שבעולם, יש רק שחר אחד כזה - השעה שבה תלה הקדוש ברוך הוא את המאורות והתחילה השמש להפציע. מדוע השחר של כל בוקר אינו "שחר אמיתי"? שהרי השחר הוא מצב מסוים של השמש מול כדור הארץ, ובאותו רגע עצמו שאצלך עולה השחר, אצל היושב בצד אחר של הכדור אלו צהריים, ואצל הרחוק ממנו זה כבר בין הערביים. אין זה שחר מוחלט אלא שחר שלך בלבד. השחר האמיתי היה פעם אחת בהיסטוריה: ביום הרביעי, כשהשם הניח את גלגל השמש וקבע את המאורות במקומם. מאז והלאה כל שחר הוא לך שחר, ולזה שקיעה, ולזה צהריים.

וזהו שאומר לו הקדוש ברוך הוא: "המימיך ציוית בוקר" - הבוקר הראשון שנעשה ביום ראשון, עוד לפני שנתלו המאורות, אותו אור סובב ומקיף את הכדור; האם אתה ציוית שיאיר שתים עשרה שעות ויחשיך שתים עשרה שעות? ועוד: "ידעת השחר מקומו" - השחר שעלה ביום הרביעי ברגע שנתלתה השמש במקומה, היה לו מקום מסוים שבו נראה בתחילה. האם אתה קבעת מהו אותו מקום? האם ראית זאת וידעת זאת?

ומכאן יש להבין את עניין ברכת החמה: המיקום והזמן שבהם קבע הקדוש ברוך הוא את החמה ברגע הראשון, אותו מיקום מדויק של יום רביעי שבו נתלו המאורות - החמה חוזרת אליו. הזמן המדויק והמיקום המדויק שבהם השמש חוזרת לאותו מקום. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה ידעת היכן השמש צריכה לעמוד בהתחלה?

"לאחוז בכנפות הארץ" - השחר ובריחת הרשעים
לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ, וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה׃

מאז שהגביל השם את השחר, תמיד השחר אוחז בכנפות הארץ: בכל רגע ורגע הוא מחליף את מקומו ונאחז בקצה הכדור, כאדם האוחז בכנפות הטלית ומנער אותה. ומכל מקום אין זו התחלה מוחלטת, שהקצה שנאחז אצלך הוא כבר קצה יום ובין הערביים אצל אחר.

"וינערו רשעים ממנה" - הרשעים מעדיפים את הלילה, כמו שנאמר "תשת חושך ויהי לילה, בו תרמוש כל חיתו יער". בלילה הרשע יוצא לעבודתו; ביום אין הדבר אפשרי. וכשמגיע השחר ואוחז בכנף הארץ ומתחיל להתגלות בקצה, שודדי הלילה, החותרים את הבתים בחושך והפורצים לבתי אנשים, בורחים ומסתתרים בחורים.

"תתהפך כחומר חותם" - חותמו של הבורא על פני הארץ
תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם, וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ׃

על ידי האור המאיר על פני כדור הארץ נחקקות בארץ צורות שונות. הגענו לשלב שיש ארץ שנגלתה ויש שמש, ואומר לו השם: דע לך שכל מה שנחקק בארץ, מכוח השמש הוא נחקק. אילולא השמש לא היה שום דבר קיים בבריאה: החום, האור, הצמחים, צבעם, הפוטוסינתזה - הכל מכוחה.

ומהו "חומר חותם"? היו חותמים בשעווה אדומה: מניחים אותה על הנייר ולוחצים עליה במכשיר כבד מיוחד, וכך גם היו סוגרים מכתב בזפת מיוחדת, ואם פתח מישהו את המכתב ושבר את החותם, מיד ידעו שהמכתב נקרא. כך הצורות שבעולם, כביכול הבורא חתום עליהן, ורואים שאת זה יצר הקדוש ברוך הוא. "ויתייצבו כמו לבוש" - החתימה הזאת היא הצמחים והאילנות והפירות, וכולם חותמו של הקדוש ברוך הוא. כשהיה רק חומר, מהו חומר? כלום. אבל בחותם אני קורא שם, רואה כתובת, רואה דבר חקוק. הצמחים והאילנות והפרחים הם כלבוש הארץ, כעניין "לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר", בגד ארגמן. וכל זה מכוח פעולת האור האוחז בקצות הארץ. בזמן שהיה חושך לא היתה שום צורה אלא הכל חומר בלבד, וכעת נהפך החומר לחותם ונעשה כלבוש.

"וימנע מרשעים אורם" - האור והחושך ככלי פורענות
וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם, וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר׃

בעצם מציאות האור הניח הקדוש ברוך הוא מקום להיפרע מן הרשעים. כיצד? שמנע מהם את אורם. האור הזורח הוא חושך לרשע, שאצלו "לילה כיום יאיר" ושעות עבודתו הן שעות הלילה. וכשעשה הקדוש ברוך הוא אור, מנע מהם את האור שלהם, ובזה "רשעים בחושך ידמו". ומכוח כך "זרוע רמה תישבר" - כשמגיע היום מתחילים לחפש מי שדד ומי פרץ, ומחפשים את הרשעים; ואילו בלילה קל לו לעשות מעשיו במחשך.

אנחנו איננו מרגישים זאת כל כך, שאצלנו אכן לילה כיום יאיר: יש פנסים ויש חשמל. אבל ראו מה קורה בהפסקת חשמל - הכל נעשה כמו עוצר, חושך גמור. כך היה נראה לילה בעבר: חושך מוחלט, והרוצה לגנוב הולך ועושה מעשיו במחשך. האור של הרשע הוא החושך, ומשנתן השם אור, החשיך על הרשעים שלא יוכלו לעשות מעשיהם בהסתר.

ומצד שני, גם החושך עצמו נעשה בהשגחה ומשמש להיפרע מן הרשעים, כחושך מצרים, שהביא עליהם השם חושך כמה וכמה ימים ולא יכלו לזוז ממקומם. נמצא שיש מצב שהשם נפרע מן הרשעים על ידי האור - שאז רודפים אחריהם ותופסים אותם ואינם יכולים לעשות מעשיהם במחשך, ויש שהוא נפרע מהם על ידי החושך עצמו. והכל מראה על השגחת השם, איך נעשו האור והחושך בצורה שאפשר להיפרע בה מן הרשעים, ולשבור זרועם של אנשים רמים ובעלי גאווה.

"נבכי ים וחקר תהום" - מה שלא הגיע אליו חוקר
הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם, וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתָּ׃

לאחר שסיפר לו על בריאת הארץ, על התהוות היבשה ועל האור, מתחיל הקדוש ברוך הוא לדבר על הים ועל התהום. הארץ עומדת על התהומות, ומתחת לכדור הארץ יש מים; האם התהלכת בעומק כדור הארץ? האם הגעת לעומק הים, למקומות הנבוכים שבו, שנעלמו מעין כל חוקר?

לא מזמן מצאו החוקרים דג שעד אותו יום היו בטוחים שנכחד - ובספרים כבר נכתב לפני עשרות שנים שהדג הזה איננו - ופתאום מצאו אותו מתהלך להנאתו בעומק האוקיינוס, כמה קילומטרים מתחת לפני הים. עד אז לא יכלו למצוא אותו, שהיה זה מקום שלא הגיעו אליו במחקר כלל; רק לאחר שבנו צוללת מיוחדת העומדת בלחצים עצומים, עם מצלמות ואמצעי מחקר, גילו אותו מסתובב שם. גם היום, עם כל החוכמה והטכנולוגיה, רק מתחילים לחקור את המקומות הללו.

"שערי מוות" - הים והתהום כשערי פורענות
הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מָוֶת, וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה׃

אומר המלבי"ם: לפעמים מעניש השם על ידי נבכי ים ולפעמים על ידי עומק התהום, כאשר המים מתגברים ממעמקי ימים או ממצולות תהום רבה. דוגמה להתגברות המים ממעמקי ימים - צונאמי, וכן דור אנוש, שנשטף במי אוקיינוס. ודוגמה למצולות תהום רבה - אש וגופרית היוצאות מתוך האדמה, הר געש הפולט אש ומים לוהטים וגופרית. המקומות הללו כמו שערים לפני המוות: כשהשם רוצה להביא מוות, הוא פותח את השערים והאוקיינוס מציף, או שהתהומות שמתחת לקליפת כדור הארץ יוצאים החוצה ומוחקים ערים שלמות והורגים אנשים רבים.

יש עיר שנקראת פומפיי, עיר שלמה שנשתמרה ברמת שימור גבוהה מאוד מפני שכיסה אותה הר געש. רואים שם אנשים שמתו באמצע אכילה, באמצע שינה; בשנייה אחת כיסתה אותם לבה רותחת, ולפעמים אף האוכל שאכלו נשתמר. כך יש מצבים שהשם מעניש על ידי האש והאדים הלוהטים שבתוך כדור הארץ, שנפלטים ויוצאים החוצה.

"התבוננת עד רחבי ארץ" - סדר הימים והשנים
הִתְבֹּנַנְתָּ עַד רַחֲבֵי אָרֶץ, הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ כֻלָּהּ׃

עד כאן דיבר עמו על מה שנעשה בשלושת הימים הראשונים - האור, הים והיבשה, הרקיע. כעת עובר לדבר על מה שנעשה ביום הרביעי, שבו נתלו המאורות ונעשה סדר הימים והשנים. ולאיזה צורך נתלו המאורות? נקרא בבראשית א' י"ד: "ויאמר אלוקים יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה, והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים". אותות - כשהמאורות לוקים זהו סימן שאינו טוב; מועדים - שעתידים להצטוות על המועדים, והמועדים נמנים ללבנה; ימים - קביעת היום לפי החמה, זריחה ושקיעה; ושנים - שעל ידי המאורות אנו קובעים מתי מסתיימת שנה ומתחילה שנה חדשה.

ואמנם כתוב גם "והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ", אלא שזו סיבה משנית, והסיבה העיקרית מפורשת: לאותות ולמועדים ולימים ושנים. ולמה ההארה היא רק סיבה משנית, והרי כיצד יילך אדם בחושך? התשובה: ביום הראשון כבר נאמר "ויאמר אלוקים יהי אור" - אור עצמי, אור הזורח מצד עצמו ולא נובע מכדור השמש. ממילא תכלית השמש והירח היא לאותות ולמועדים ולימים ושנים. אלא שכיוון שגנז הקדוש ברוך הוא את האור של יום ראשון לצורך הצדיקים לעתיד לבוא, נמצא שהאור שיש לנו עתה הכרחי לנו גם כדי לראות; אך במקור לא היה צריך לאור הזה.

ועוד: מהלך היום נקבע כבר באור הראשון, עוד לפני אור השמש והירח, אבל קביעת השנה - רק מן היום הרביעי, כי רק אז התחיל מהלך השמש, וקביעת השנה תלויה במהלך השמש באופן ישיר.

נטיית השמש, הקטבים והעיתים

נצייר את כדור הארץ, ובאמצעו קו המשווה - המקום המרכזי, שהשמש ההולכת בו הולכת תמיד באמצע. ואני מדבר על שמש הולכת, ואפשר לומר באותה מידה כדור הארץ הולך; אני מתאר רק את הנגלה לעינינו. מי שישים לב יראה שאין השמש הולכת בחורף ובקיץ באותו קו: היא נוטה בסיבוביה לאט לאט לצד דרום, עד שמגיעה לקצה, ואחר כך נוטה ומתקדמת לכיוון צפון עד קצה צפון, וחוזר חלילה.

הדבר הזה גורם שבקטבים, בצפון ובדרום, יש מצב של חצי שנה אור. כשהשמש נוטה לצד צפון ועושה סיבובים המקיפים יותר את צדו הצפוני של הכדור, מי שנמצא ממש בקצה רואה את השמש כל הזמן, ונמצא שיש לו חצי שנה יום; וכשהשמש נוטה בחצי השנה השנייה לצד דרום, יהיה לו שם חצי שנה לילה, ולאלה שבצד הדרומי יהיו עתה חצי שנה יום.

ומה מרוויחים בזה? ההשגחה הנפלאה קבעה שלא תסתובב השמש תמיד על אותו ציר, ראשית כדי שלא ייווצר מצב שקו המשווה יישרף, שהשמש מכה עליו באופן קבוע. ושנית, בזה הרווחנו קיץ וחורף: כשהשמש נוטה לצדו האחר של הכדור והיא רחוקה מאיתנו - חורף; וכשהיא קרובה אלינו יותר - קיץ; ובהתרחקה נעשה החורף קר יותר, ויורדים גשמים. ועל ידי זה נקבעת מציאות האביב והקיץ והסתיו והחורף.

"איזה הדרך ישכון אור" - גבולות האור והחושך
אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן אוֹר, וְחֹשֶׁךְ אֵי זֶה מְקֹמוֹ׃

אומר לו: האם התבוננת על כל רחבי הארץ, שרק שם תוכל לראות דברים אלו - היכן הדרך שבה שוכן האור תמיד, והחושך בצד שכנגדו. שכאשר השמש במזל סרטן, האור בצפון והחושך בדרום; והצד השני, הצד הדרומי, הוא כנגד מזל דלי.

כִּי תִקָּחֶנּוּ אֶל גְּבוּלוֹ, וְכִי תָבִין נְתִיבוֹת בֵּיתוֹ׃

"תיקחנו אל גבולו" - יש מקום שהוא גבול האור והחושך, אותו קצה שבו שישה חודשים אור או שישה חודשים חושך, והן הפינות הצפוניות והדרומיות. "וכי תבין נתיבות ביתו" - נתיב הוא המקום שבו הולכת השמש בסיבובה סביב כדור הארץ; האם אתה מבין מהו הנתיב שבו היא הולכת כדי להגיע פעם לקצה זה ופעם לקצה זה?

יָדַעְתָּ כִּי אָז תִּוָּלֵד, וּמִסְפַּר יָמֶיךָ רַבִּים׃

לאחר שהראה לו כיצד קבע השם את המאורות באותו זמן, שואל: האם ידעת שאז נקבע סדר השנים, ועל פיו מתי אתה אמור להיוולד, בשנה פלונית, וכמה יהיה מספר ימיך ותחיה שנים רבות? בקצרה: האם היית שם כשבנו את הכל, כשיסדו את הכל, כשהכל התחיל? שמאז נקצב לכל אדם כמה יחיה ואיזה אופי יסעו חייו - את כל זה ידעת?

"אוצרות שלג ואוצרות ברד" - ירידה לפרטים
הֲבָאתָ אֶל אֹצְרוֹת שָׁלֶג, וְאוֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה׃

עד כאן דיבר על היצירה הכוללת: האור, האוויר, העננים, הגשם, השמש והירח, נבכי האוקיינוס ויצירתם. מכאן מתחיל לרדת לפרטים. "הבאת אל אוצרות שלג" - יש הרים מושלגים בשלג עד, ויש מקומות שהם הרים שלמים של שלג, או מערות ובקעות שכולן שלג, שכבר אלפי שנים הכל שם קפוא, ורק לאט לאט מתחיל להפשיר, ופתאום אתה שומע שמאנטארקטיקה מתפרק עוד מדף ומתחיל לשחות לכיוון אירופה ומקומות אחרים. יש מקומות שאוצרות השלג שבהם עצומים, והוא שואל: האם הכרת וידעת את גודלם?

ומהם "אוצרות ברד"? בגובה האוויר נמצאים אוצרות ברד במקום שאינו נראה כלל לבני אדם. ואפשר לבאר על פי הידוע לנו היום, שישנם כוכבים שהם גושי קרח. וכבר דיברנו על מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע שבגמרא, האם הארץ שותה ממטר המים התחתונים או ממטר המים העליונים, והסברנו שישנם גשמים היורדים גם ממטאורים הנפרדים מאותם ירחים או כוכבים שכולם קרח: המטאורים נכנסים לאטמוספירה, מגיעים לטמפרטורה גבוהה מאוד, נמסים, ומזה יורד גשם. זהו "אוצרות ברד" במקום שאינו נראה לבני אדם כלל - האם אוצרות ברד תראה?

"אשר חשכתי לעת צר" - אוצרות הטבע כנשק ההשגחה
אֲשֶׁר חָשַׂכְתִּי לְעֶת צָר, לְיוֹם קְרָב וּמִלְחָמָה׃

כנגד אוצרות השלג אומר "חשכתי לעת צר": ההרים הללו הם כמקום מבוצר. אדם הרוצה להילחם בזולתו מחפש לו מבצר שממנו יוכל לתקוף ולירות, וכך המקומות הללו הם כמקומות מבצר. וכי השם צריך להתחבא במקום כלשהו? לא, אלא כמו שהסברנו, שהקדוש ברוך הוא משתמש באיתני הטבע להעניש את החוטאים. כמו שראינו במבול, שהיה ממים רותחים שנבעו מן האדמה כדי להעניש את החוטאים, כך גם אוצרות הטבע הללו. וכיצד? לפעמים באות סופות של כפור ושלג מאותם מקומות קרים, והן גורמות מיתה לאלפים, ובפרט בזמנם, שלא היה חימום נפוץ אלא רק עצים, ובאותם מקומות קרים לא נמצאו עצים להסתפק בהם, ועל ידי סופה אחת כזאת היו מאות ואלפים מתים.

זה כמו האובך: מאין הוא בא? ענן אובך המגיע ממדבר סהרה. המטאורולוגים רואים אותו במפה הסינופטית, רואים איך הוא נודד ומגיע, ומודיעים שיהיה אובך - ואתה כאן אוכל חצץ ועפר, יוצא והכל צהוב, וכל זה ממה שהגיע משם. באותה מידה יש שמגיעות רוחות וסופות קרות ביותר מאותם מקומות קפואים, שעל ידן כביכול השם נלחם בפושעים.

"ליום קרב ומלחמה" - זה חוזר על אוצרות הברד: אוצרות הברד שמורים עמדי ליום קרב ומלחמה. כמו שראינו שהשם הוריד אבני אלגביש במורד בית חורון בשעה שיהושע נלחם. ואומר המלבי"ם, שידוע שהברד עושה לפעמים הריסות גדולות, כברד שירד בשנת תקמ"ח, לפני כמאה ועשרים שנה. אני עצמי זוכר, לפני כעשר שנים, ברד בגודל כדורי טניס; במקומות מסוימים נראו המכוניות כאילו נזרקו עליהן אבנים - גגות מעוכים ושמשות שבורות. הרי שהקדוש ברוך הוא כביכול נלחם באויבים על ידי הברד, כמו שהיה בעשר המכות.

ושם, כשביקש פרעה שתסור המכה והתפלל משה רבנו שיפסיק הברד, מה נעשה בברד? נעצר באמצע השמים. ולמה נעצר? המתין למלחמת יהושע. וגם אז לא ירד כולו, והשאר שמור לגוג ומגוג - ממתין לאויבי ישראל שבכל דור, ואין לדאוג, הם יקבלו את המגיע להם. וזהו "חשכתי לעת צר, ליום קרב ומלחמה": אוצרות הברד שלמעלה חסוכים ושמורים עמדי. אומר לו השם: ראה עד כמה השגחתי יורדת לפרטים ולפרטי פרטים, שכל שלב וכל מעשה מושגחים על ידי השם יתברך.

לסיכום:

הקדוש ברוך הוא מוליך את איוב מן האור הראשוני שהקיף את הכדור בשלושת הימים הראשונים, אל השחר האמיתי היחיד שנקבע ביום הרביעי, אל האור האוחז בכנפות הארץ ומנער ממנה רשעים, אל החותם שנחקק בארץ מכוח האור והנעשה לה לבוש. משם אל נבכי הים ושערי המוות, אל סדר הימים והשנים ונטיית השמש שממנה קיץ וחורף, ואל אוצרות השלג והברד החסוכים ליום קרב ומלחמה. המסר אחד: מי שלא היה בשעת היסוד אינו יודע את גבולות האור והחושך ואת נתיבות השמש, ואינו יכול לשפוט את ההנהגה. וההשגחה אינה כללית בלבד אלא יורדת לפרטי פרטים, ואף איתני הטבע עומדים מוכנים בידו של הבורא, לשכר ולפורענות, לכל שעה שיקבע.