פרק ל"ח הוא נקודת המהפך של הספר: עד כאן דיברו איוב ורעיו, ומכאן ואילך משיב הקדוש ברוך הוא בעצמו. ההשבה אינה מענה ישיר על שאלת הייסורים, אלא סיור מודרך בפלאי הבריאה: הקדוש ברוך הוא מוליך את איוב מראשית יצירת העולם, ומראה לו את החכמה, התכנון והדיוק שבכל פרט ופרט. המסר: אם את הדברים הגשמיים העומדים לנגד עיניך אינך מבין, כיצד אתה בא לשאול שאלות על הנהגת הבורא?
אֱזׇר־נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי׃
איוב, כשביקש שה' ידבר עמו, התנה תנאי: שיסיר מעליו את שבטו ואז ידבר עמו. כלומר: איני מסוגל לדבר עמך כל עוד אני מיוסר בייסורים קשים ונוראים כאלה; בעת הוויכוח לפחות הסר ממני את השבט המכה בי, ואז נתווכחה יחד. אומר לו הקדוש ברוך הוא: "אזור נא כגבר חלציך" - החלציים שלך שהיו מנוגעים בשחין, מעתה תעמוד בהם כגבר. ה' מסיר ממנו כעת את השחין ואת החולשה, וממשיך: "ואשאלך והודיעני" - אני אשאל אותך ואבקש שתודיעני.
אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיׇסְדִי־אָרֶץ הַגֵּד אִם־יָדַעְתָּ בִינָה׃
אומר לו הקדוש ברוך הוא: בוא ואראה לך את הנהגתי בעולם. אם אתה רוצה להשיג את הנהגת ה' ואת החכמה האדירה שבכל הבריאה, אתה חייב להתחיל מן המוקדם אל המאוחר. וכבר דיברנו בפרקים הקודמים, שכל הסקת מסקנות מן המאוחר אל המוקדם לוקה בחסר: אני רואה תוצאה ומנסה לשחזר ממנה מה היה בהתחלה - וזה לא בהכרח נכון, ויש בזה טעויות רבות. אבל אם אני רוצה לדעת דבר על אמיתתו, עליי להשיגו מן המוקדם אל המאוחר: מאין הכול התחיל, מהו השורש, כיצד זה התפתח - מכאן אני יכול לדעת.
וכך בכל דבר. אדם חולה, יש לו פצע, והרופא שואל: ממה זה התחיל? הלכתי וקיבלתי מכה; ואחר כך התעסקתי בדבר מלוכלך וייתכן שקיבלתי זיהום; ואחר כך לא חבשתי נכון, ונעשתה מוגלה. כשיודעים את הסדר מן המוקדם אל המאוחר - אפשר לדעת. אבל כשאני בא פתאום ורואה מוגלה גדולה, איני יודע אם זה מעקיצת נחש, מפצע, מאבן או מברזל, ואני נאלץ לנחש ולהסיק מן המאוחר אל המוקדם.
אומר לו ה': כדי להבין את חכמת ה' צריך להשיג מן המוקדם אל המאוחר, וזה מחייב לגשת אל תחילת הבריאה, אל תחילת יצירתה של המציאות הגשמית - כיצד הקדוש ברוך הוא יצר את העולם מן התוהו, והכול בכוח ובחכמה שאין להם קץ ואין להם שיעור. לכן: "איפה היית ביסדי ארץ" - האם אתה יכול לדעת דבר על העולם הזה אם לא היית בהתחלה? האם אתה יכול לדעת מה מתנהל כאן, אם אין לך בינה להבין מה היה בתחילת יצירת העולם?
המדרש בשמות רבה (פרשת כי תשא, פרשה מ') דורש על "ראה קראתי בשם בצלאל": "מה שהיה כבר נקרא שמו" - אמר הקדוש ברוך הוא, מי שהתקנתיו מראש שיעשה את המשכן, כבר קראתי לו שם. עוד לפני שאמר ה' לבנות את המשכן, כבר קראתי לו "בצלאל בן אורי בן חור", כבר התקנתי אותו מראש לתכלית הזאת. ומהו "ונודע אשר הוא אדם"? עד שאדם הראשון מוטל גולם, הראה לו הקדוש ברוך הוא כל צדיק וצדיק שעתיד לעמוד ממנו: יש שהוא תלוי בראשו של אדם, ויש בשערו, ויש במצחו, ויש בעיניו, ויש בחוטמו, ויש בפיו, ויש באוזנו, ויש ב"מלתין" - במקום הנזם.
וממשיך המדרש: תדע לך, שבשעה שהיה איוב מבקש להתווכח עם הקדוש ברוך הוא ואמר "מי יתן וידעתי ואמצאהו, אערכה לפניו משפט", השיבו הקדוש ברוך הוא: אתה מבקש להתווכח עמי? "איפה היית ביסדי ארץ". ומהו "איפה"? אמר רבי שמעון בן לקיש: אמר לו הקדוש ברוך הוא, איוב, אמור לי - האיפה שלך באיזה מקום הייתה? "איפה" היא שיעור מידה, כמו "עשירית האיפה". האיפה שלך באיזה מקום הייתה תלויה באדם הראשון - בראשו, במצחו, באיזה איבר? אם יודע אתה באיזה מקום הייתה איפתך, אתה מתווכח עמי. הווה אומר: זה מה שכתוב "איפה היית ביסדי ארץ" - איפה הייתה האיפה שלך, מאיזה מקום באדם הראשון היא באה. את זה אינך יודע, ואתה כבר שואל שאלות?
הדבר יובן יותר על פי דברי המקובלים. הגמרא במסכת שבת אומרת שאין משיח בא עד שיכלו נשמות שבגוף. מהן "נשמות שבגוף"? גופו של אדם הראשון היה מצבור עצום של נשמות. כאשר חטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת, כל הנשמות שבגופו נפגמו. יש חלק מהנשמות שהאר"י הקדוש אומר שעזבו אותו לפני החטא, והן באמת נשמות בלא פגם, אבל בפשטות כל הנשמות, חוץ מאותן נשמות בודדות, נפגמו. וככל שנשמתו של האדם נחצבה ממקום גבוה יותר באדם הראשון, כך הזיכוך שלה, המעלה שלה והגדולה שלה גבוהות הרבה יותר.
רבי חיים ויטאל - מאיזה מקום הוא נחצב באדם הראשון? מן השערות שבכתף. אמר לו האר"י ז"ל: אם היית יודע איזו מעלה גבוהה ועצומה יש לך, מהו מקור שורש נשמתך - כל מטרת ביאתי לעולם היא רק כדי ללמד אותך; אני פה בשבילך. ובאמת זה היה כל עיקר תפקידו ומגמתו, וזה מה שעשה כל הזמן. השאר רק הצטרפו לשיעורים והיו מקשיבים; אותו הוא לימד, וזו הייתה עיקר ביאתו לעולם, שהייתה לו נשמה גבוהה ועצומה.
ולמה הדורות האחרונים ירודים כל כך? כי מהו מקומם? אומר הזוהר הקדוש על "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים": "עד דאתו רגלין ברגלין" - הנשמות של הרגליים, הנמוכות ביותר, יבואו בדור עקבתא דמשיחא. ולכן רואים אנשים ברחוב ש"נמשל כבהמות נדמו", מציאות של ירידה מדרגה אחר מדרגה שלא היה כמותה באף דור ולא שמענו עליה מעולם. כיצד הגיעו למצב הזה? אלו הנשמות הנמוכות ביותר, שבאות ממש מן הרגליים.
הסברנו פעם שהנשמות האלה באות מן העקב של אדם הראשון, וזהו "עקבתא דמשיחא" - הנשמות שבאות ממש מן העקב, שהן הירודות ביותר. ולמה נקרא עקב? כי העקב הוא העור הקשה ביותר שבגוף האדם, העור בעל התחושות הפחותות מכולן. וזה גם מסביר מדוע האדם היום קשה לו להתעורר וקשה לו להרגיש - אנחנו לא מרגישים, חסר לנו רגש. בדורות הקודמים אדם היה שומע דבר מסוים ומתחיל לבכות, מיד מתרגש. אנחנו עוד הכרנו חזנים שרק היו עולים להתפלל - לא צדיקים גדולים, סתם חזנים - ומיד היו פורצים בבכי. והיום, הלוואי שבנעילה נצליח לבכות; להוציא דמעה - יבש מקור דמעתנו. חסר לנו הרבה מן הרגש, כי אנחנו מן העקבתא, מן העקב, מן העור שאינו מרגיש ואינו חש מאומה.
ולפי זה אומר הקדוש ברוך הוא לאיוב: אם אינך יודע מהיכן אתה באדם הראשון, כיצד אתה יודע מה עניינך? לא כל האיברים נפגמו באותה מידה. הגרון של אדם הראשון לא נפגם באותה רמה שנפגמה האצבע. מי הרגיש את טעמו של עץ הדעת? מי נהנה ממנו הנאה ישירה? הגרון. ולכן התיקון שלו גדול וקשה הרבה יותר מאיברים אחרים, המרוחקים יותר מן החטא. אומר לו הקדוש ברוך הוא: האיפה שלך, החלק שלך באדם הראשון, אינך יודע. "איפה היית ביסדי ארץ" - האיפה הזאת, איפה הייתה? משעה שיסדתי ארץ אינך יודע היכן היית, אז כיצד אתה בא ומתווכח עמי?
מִי־שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע אוֹ מִי־נָטָה עָלֶיהָ קָּו׃
כל הפסוקים הבאים יעסקו בפלא העצום של בריאת העולם, והקדוש ברוך הוא אומר לאיוב: את הדברים הללו, שהם בגשמיות ובחומריות, אינך מבין - אז איך אתה בא ושואל שאלות על הנהגת ה'? מכאן ואילך מראה לו הקדוש ברוך הוא את השגחתו מתחילת הבריאה: כל מה שעשיתי בעולם נעשה בתכנון מופלא, בדיוק מדהים, והכול בהשגחה מלאה - ואיך אתה טוען שאינני משגיח?
בעת שנבנה כדור הארץ התחיל הקדוש ברוך הוא לייסד "מכוניה", כלומר את יסודות העולם. ולפני שבונים בית, מה עושים קודם כול? מביאים מודדים, שימדדו את המקום ויקבעו איפה הבית אמור לעמוד ובאיזו צורה. פעם עברתי ליד מגרש שראיתי בו תקופה ארוכה מקלט עומד נטוש בשטח פרטי. שאלתי: למה לא בונים כאן? אמרו לי: אל תשאל מה הסיפור. כמה אחים באו לבנות בית, היו להם תוכניות, התחילו לבנות, יצקו את כל הקרקע ואת המקלט - ובסוף התברר להם שהחזיקו את התוכנית הפוך. כלומר חזית הבית, במקום לצאת לכיוון הכביש, יוצאת לצד השני. נתקעו עם המקלט, ועכשיו צריך לשנות את הכול, ולכן זה תקוע כבר תקופה ארוכה. אז צריך לדעת גם כיצד להחזיק את התוכנית - גם זה חשוב.
ובא הקדוש ברוך הוא ואומר: "מי שם ממדיה" - מי הזמין את האומנים שימדדו את המקום שבו יעמוד כדור הארץ. והוא הרי עומד במקום מדויק בין כל שאר כוכבי הלכת, בדיוק במידת המרחק מכל אחד ואחד. "או מי נטה עליה קו" - לאחר המדידה נוטים קו על הבית, כלומר מיישרים את הבניין באורך, ברוחב ובגובה, מעמידים פלס ודואגים שהקורות יעמדו ישר. זה נקרא "נטה קו", וזה כביכול הקדוש ברוך הוא בעצמו.
נשים לב לחלוקה: "שם ממדיה" - מי הזמין את האומנים המודדים; "מי נטה קו" - הקדוש ברוך הוא בעצמו. את המדידה מייחס לאומנים אחרים, שה' רק הזמין אותם, ואת הקו עצמו מייחס לו יתברך. ומדוע? כי המדידה היא כמה יתרחק כל כדור מכדור אחר, וזה בעצם מה שקובע את כוח המשיכה; כל הכדורים פועלים בהרמוניה ועל ידי זה נקבע בדיוק מיקומו של כדור הארץ. אבל את בניין הארץ עצמו עשה ה' בעצמו, לא על ידי כוח משיכה ולא על ידי כוח אחר ועל ידי אומנים, אלא הוא בעצמו יצר את הארץ.
עַל־מָה אֲדָנֶיהָ הׇטְבָּעוּ אוֹ מִי־יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ׃
כאן מתאר הכתוב את הארץ כמו המשכן, שבו הקרש מוטבע על גבי האדנים. "מוטבע" - באדן יש שקע ומגרעת שלתוכה נכנס הקרש. "על מה אדניה הוטבעו" - מי הטביע את האדנים? "הוטבעו" מלשון לטבוע בטי"ת, מלשון מטבע. מי עשה זאת בצורה הזאת? הרי הכול נעשה בחפץ ה' וברצונו.
"או מי ירה אבן פינתה" - מהי אבן הפינה? העולם כולו נבנה והתחיל מאבן אחת, ממקור אחד. כמו התינוק, שהמקום שממנו מתחיל להיווצר הוא הטבור, ומן הטבור מתפשטת היצירה לכל הגוף במעי אמו. כך גם העולם כולו. ומהו טבור הארץ? ירושלים, ובתוכה בית המקדש, קודש הקודשים, ואבן השתייה. ולמה נקראת אבן השתייה? שממנה הושתת העולם. והיא נמצאת בתוך קודש הקודשים, ועליה היה מונח ארון הברית. וזהו "מי ירה אבן פינתה" - מי הניח וזרק את אותה אבן פינה שממנה יתחיל להתפתח כל העולם כולו.
בְּרׇן־יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כׇּל־בְּנֵי אֱלֹהִים׃
כשמלכים מניחים אבן פינה כדי לייסד ממנה מגדל או ארמון שהמלך רוצה להתיישב בו - מה עושים? טקס. טקס הנחת אבן הפינה: מביאים להקות ומקהלות, שרים ונוגנים. אומר הקדוש ברוך הוא: כשאני יריתי את אבן הפינה - "ברן יחד כוכבי בקר", ריננו יחד כל כוכבי בוקר, "ויריעו כל בני אלהים" - כל המלאכים הריעו.
וזה בעצם כעין משל לכוח המשיכה: לכל הכוכבים יש כוח משיכה קבוע אל כדור הארץ, וכוח המשיכה הזה הוא כעין מיתרים של כלי נגינה. כדור הארץ הוא כלי הנגינה, וממנו נמשכים מיתרים לכל הכוכבים. זה מראה את היחס המחויב שכדור הארץ יהיה במרכז, וכל אותם כוחות הם כמו כלי נגינה עם מיתרים רבים, שכולם נמצאים ביחס מדויק אל המרכז שהוא כדור הארץ. וכל זה מראה על גודל החכמה וההשגחה של בורא עולם - ואיך אתה טוען, איוב, שה' כבר אינו משגיח?
וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא׃
אחרי שתיאר כיצד ייסד את כדור הארץ, עובר הכתוב לתאר כיצד הפכתי את המקום הזה להיות ראוי למושב בני אדם. כדור הארץ בהתחלה היה כולו מכוסה מים, לפני שאמר הקדוש ברוך הוא "יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה". ומהו "כולו מכוסה מים"? אומר המלבי"ם: עד האטמוספירה. הכול היה מכוסה מים.
ומכוח מה היה כדור הארץ מכוסה מים? אומר המלבי"ם: מציאות המים בהתחלה הייתה שהם מעורבים עם האוויר ועם העפר. ומה קורה למים המעורבים באוויר? הם הופכים לאדים, ללחות. כשאתה הולך ברחוב ואומרים לך שיש תשעים אחוזי לחות, ומיד אתה מתחיל להזיע ומרגיש שהכול לח - ממה זה נובע? מכך שנכנס אוויר במים. ברגע שנכנס אוויר במים הוא מרים אותם, שהרי המים כבדים; כיצד המים מצליחים לעוף באוויר? הלחות מקבלת את האוויר שנכנס בה ואז היא עולה. ומה שאנחנו מרגישים היום הוא לחות מועטת מאוד לעומת מה שהיה בזמן בריאת העולם, שאז המים מילאו את כל העולם כולו. ולמה לא ירדו למטה? מפני שהאוויר מילא אותם. וממילא כל העולם עד האטמוספירה - המלבי"ם מכנה זאת "עיגול הנשימה" - היה כולו מים, שכל המים עלו מכוח האוויר שבתוכם.
וזהו שכתוב "ורוח אלהים מרחפת על פני המים": כיוון שהייתה רוח ה' מרחפת על פני המים, האוויר היה בתוך המים, וממילא המים מילאו את כל העולם כולו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? עשה שהרוח תהיה מרחפת על פני המים, כלומר הפרדה והבדלה בין הרוח לבין המים. ומה קורה אז למים? הם מתגבשים והופכים למים ממש. מה שהיה עד עכשיו לחות אדירה של מים המקיפים את כל העולם עד השמיים, התרכז והלך למטה, מפני שהאוויר נפרד מהם. וכיצד נפרד האוויר? "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" - נפרדה מן המים ונבדלה מהם, ואז "ותראה היבשה".
וכך הוא הסדר: "ויהי אור", ואחר כך "יהי רקיע בתוך המים", ואחר כך "יקוו המים". וזהו שאומר הפסוק "עוטה אור כשלמה" - בתחילה ברא את האור; "נוטה שמים כיריעה" - זו האטמוספירה כמו שהסברנו; ולאחר מכן "המקרה במים עליותיו". מה עשה הקדוש ברוך הוא? יצר שני מצבים שונים: יש מצב שהמים בצבירה ויש מצב שהמים בהתאדות. אבל אין זה מצב תמידי שהאוויר מצורף למים וכל העולם מלא מים מפני שכל המים עולים; אלא באופן הרגיל המים יהיו במצב צבירה, בלי האוויר ובלי שרוח האלוקים תהיה בתוכם.
ולאחר שה' הבדיל - מה נגרם על ידי זה? "ותראה היבשה". היבשה נראית מפני שהמים מתחילים להתרכז למקום אחד. ואז שם הקדוש ברוך הוא לים גבולות, כדי שהים לא יציף את העולם. הוא נקרא שדי - שאמר לעולמו די - וגם לים, שהתחיל להתפשט, שם גבולות. ומהם הגבולות? הם ההרים שסביב הים, החוף הגבוה יותר, כדי שהאוקיינוס לא ישוב להציף את היבשה. "גבול שמת בל יעברון, בל ישובון לכסות הארץ" - חייב לשים גבול. וזהו "ויקרא אלהים ליבשה ארץ": ליבשה קרא הקדוש ברוך הוא ארץ, כאן כבר לא יבואו מים.
"ויסך בדלתים ים" - אחרי שהפריד הקדוש ברוך הוא את חלק האוויר מן המים, סך וסגר בדלתיים את הים שלא ישוב לעלות על פני כדור הארץ. ומתי? "בגיחו מרחם יצא" - כאשר יצא הוולד מן הרחם. ומהו הוולד? היבשה המתחילה לצאת מן המים. בעת ההיא היו חייבים לעצור את המים שלא ישובו ויכסו את היבשה: היבשה המגיחה מן הרחם צריכה להישאר יבשה, ולא שתחזור אל הרחם ותתכסה שוב במים.
בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ׃
וזה היה דומה לילד שחותלים אותו בחיתול ומלבישים אותו, כמו שכתוב "והוחתל לא חותלת". הענן והערפל שהיו אז מרוב האדים שעלו מן המים היו בחינת חיתול ולבוש, שבהם חיתלתי את הילד הזה היוצא מן הרחם. העננים הם עכשיו דבר נפרד הנמצא מעל הילד היוצא מן הרחם, כמו חיתול העוטף את הוולד. הוולד - זו היבשה; "בגיחו מרחם" - אלו המים. כשאישה יולדת, מה יש בהתחלה? ירידת מים. ואז "ותראה היבשה" - נגלה הוולד ויוצא. ומה עושים לו אחר כך? מחתלים אותו - ואלו העננים, הנמצאים כחלק נפרד מן היבשה.
וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם׃
הים הוא בחינת האם המולידה את היבשה מן הרחם. וכשבא הים על המשבר כדי להוליד את הוולד, כלומר בשלבים הראשונים שבהם מתחילה היבשה להיראות - מה השביר וגרם ללידה? "חקי". החוק שנתן ה' בטבע האדים, שיעלו למעלה ולא יישארו כאן ויציפו את כל היבשה. ועל ידי זה נגרם שהמים שרצה הקדוש ברוך הוא להפריד מן היבשה עלו למעלה.
ועל ידי איזה חוק? על ידי החוק שביטל את החוק הקודם ואת המציאות הקודמת. מה היה קודם? שהאוויר היה בתוך המים והמים נשארו למטה. עכשיו הכניס ה' חוק בתוך המים, שכאשר יש אוויר בתוכם הם עולים עד למעלה והופכים לעננים. על ידי זה נבדלו המים התחתונים מן המים העליונים, והעליונים עולים ונשארים באוויר. וזהו שכתוב שהבדיל הקדוש ברוך הוא בין מים למים - בין מים תחתונים למים עליונים: שהמים העליונים נפרדו ועלו, שהרי לפני כן היו נשארים למטה, והאוויר שבתוכם גרם שכל האטמוספירה תהיה מלאה מים ולחות.
אומר הקדוש ברוך הוא: "ואשבור עליו חקי" - כדי להביא את הים אל המשבר (המשבר הוא המקום שבו נמצאת האישה היולדת) וכדי להוליד את האדמה, היה זה חוקי, החוק שנתתי בטבע המים לעלות. הוא זה שגרם ויצר מצב של לידה, שהיבשה נראית והמים נבדלו ונפרשו מן הארץ. ועל ידי זה - "ואשים בריח ודלתים": שמתי בריח למי הים, הסוגר בעדו שלא יפרוץ את גבולו ויחזור לכסות את הארץ.
וָאֹמַר עַד־פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא־יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ׃
ומהו אותו בריח ששמתי? זהו דבר ה', הציווי האלוקי - מה שציוויתי את הים ואמרתי לו "עד פה תבוא ולא תוסיף", כמו שכתוב "אשר שמתי חול גבול לים סביב ולא יעברנהו". הבריח הוא ציוויו של הקדוש ברוך הוא.
"ופא ישית בגאון גליך" - ואף על פי כן, אומר הקדוש ברוך הוא, נתתי מקום למצב של "גאון גליך", שהגלים גואים ועולים. לא מנעתי לחלוטין את האפשרות שהמים יחרגו ממסגרתם. באופן התמידי הם אכן יישארו סגורים מאחורי דלתיים, אבל עדיין נתתי אפשרות שמדי פעם, על פי רצוני, יחרגו המים מאותן דלתות ובריח ששמתי להם. וגם זה בהגבלה: שמתי דלתות ואמרתי - אין אתה יוצא מכאן, וזה הסדר התמידי; ונתתי גם אפשרות שמדי פעם יהיה צונאמי אדיר, או שהאוקיינוס יעלה ויציף במימיו את כל בני דור אנוש. נתתי אפשרות כזו, אבל גם אז אין זה בלי סוף - "ופא ישית בגאון גליך", שמתי גבול ואמרתי: כשיהיה צונאמי, יהיה זה עד כאן ולא יעברו את המקום.
נמצא שיש גבול ראשוני, שהוא האופן הסטנדרטי שהים אינו עובר אותו, וישנה גם אפשרות שהים יחרוג ממסגרתו מדי פעם - וגם היא מוגבלת, עד מקום מסוים ותו לא. ולשם מה נתתי זאת? גם זה כדי להיפרע מן הרשעים. נתתי מצב שבו הים גואה ועולה ופורץ ממסגרתו כדי להיפרע מן הרשעים, ולאחר מכן הוא שב אל מקומו.
בפרק זה מתחיל הקדוש ברוך הוא לענות לאיוב, ופותח בהסרת השחין מחלציו - "אזור נא כגבר חלציך" - ומיד מציב את השאלה היסודית: "איפה היית ביסדי ארץ". להשיג את הנהגת ה' אפשר רק מן המוקדם אל המאוחר, מראשית הבריאה; ואיוב אינו יודע אפילו מהי "האיפה" שלו, מאיזה מקום באדם הראשון נחצבה נשמתו, וממילא אינו יודע מהו עניינו ומהו תיקונו. משם מוליך הכתוב את איוב בפלאי היסוד: המודדים שמדדו את מקומו המדויק של כדור הארץ והקו שנטה בו הבורא בעצמו, האדנים ואבן הפינה שהיא אבן השתייה שבקודש הקודשים, טקס הנחת אבן הפינה שבו רננו כוכבי בוקר והריעו כל בני אלוהים - כעין מיתרי כוח המשיכה הנמשכים אל המרכז. ואחר כך הפיכת הכדור למושב בני אדם: הפרדת הרוח מן המים, עליית האדים, לידת היבשה מרחם הים, העננים שהם חיתולה, והבריח והדלתיים שבהם נסגר הים - ובתוך הגבול גם גבול לחריגה, לעת פירעון מן הרשעים. וכל זה טענה אחת: אם את פלאי החומר אינך משיג, כיצד תבוא לשאול על ההשגחה?