פרק ל"ח פותח את המענה התשעה עשר שבספר איוב - מענה השם מן הסערה. אחרי כל הוויכוח הארוך בין איוב לרעיו, ואחריהם דברי אליהוא בן ברכאל הבוזי, מתגלה הקדוש ברוך הוא אל איוב מן הסערה, אומר לו שיאזור חלציו ויחליף כוח, שייסוריו יתבטלו, והנה אני בא עתה להתווכח עמך. וכבר כאן יש להקדים יסוד גדול: עצם ההתגלות היא היא התשובה. ברגע שהקדוש ברוך הוא בא לדבר עם איוב, כדי להסביר לו ולשאול אותו שאלות, כבר נפתרו כל ספקותיו של איוב. נסביר כיצד.
טענתו הראשונה של איוב הייתה שאין השגחה פרטית: הקדוש ברוך הוא עזב את הארץ, אינו משגיח בפרטים, ומשאיר אותי נשלט ביד המערכה. והנה כאשר הקדוש ברוך הוא בעצמו בא ומדבר עמך, אתה רואה בעיניך שיש השגחה. ולא סתם השגחה, אלא השגחה בפרטים, עד כדי כך שאל יציר חומר אחד מתגלה הבורא ומדבר עמו. התפיסה הראשונה של איוב נסתרה מאליה.
דבר שני: נתבונן בעצם ההתגלות האלוקית אל בשר ודם. מה שייך שהקדוש ברוך הוא ידבר עם אדם? רק משום שיש באדם חלק אלוה ממעל, ו'מאן דנפח מדיליה נפח' - הנשמה שלנו היא חלק מנשמת אלוה, מנשמת שדי, ולכן יש קשר ביני ובין הבורא. אבל אם אין באדם חלק אלוה ממעל, כיצד יתקשר עם מי שהוא אינסוף? על כורחך, אם יציר החומר מסוגל לתקשר עם בורא עולם, סימן שהאדם איננו חומר בלבד, אלא נפשו רוחנית וחלק מעצמותו יתברך.
ואם כן, שוב אין מקום לספקו של איוב אם נשארת הנפש אחר המוות. הרי אתה רואה שכבר בחיים הנפש מסוגלת להתפשט מן הגשמיות: בשעה שרואה חזון ומתגלה אליו האלוקים, כביכול משילה מעליה את כל ההרגשות הגשמיות ונדבקת בבורא עולם. אם כך בחיים, ודאי שהיא קיימת לנצח, שכן כחלק אלוה ממעל - כשם שהאלוקים אינו מתבטל, כך גם הנפש קיימת לעולם.
בזה עצמו השיב לו הקדוש ברוך הוא גם על שאלתו מדוע צדיק ורע לו ומדוע צדיקים מתייסרים. אחרי שאתה רואה שעיקרו של אדם הוא הנפש, ושעם הנפש הקדוש ברוך הוא מתקשר, וכשאדם מדבר עם בורא עולם הוא משיל מעליו את הכוחות הגשמיים והופך כולו למציאות רוחנית - כפי שדיברנו כמה פעמים, שבשעת הנבואה היו הנביאים מתפשטים מן הגשמיות, שוכבים על הארץ כמת דומם, או רועדים, או נאחזים בעוויתות, או שהיה זה רק בחלום, שהרי אדם גשמי חומרי אינו יכול לקבל נבואה, והגוף מהווה מסך מבדיל בינו לבין השם יתברך - אם כן עיקר האדם הוא הנפש הרוחנית, שבעת המיתה נפרדת מן הגוף הכלה בעפר, ונשארת קיימת לנצח, דבקה באלוקים לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו.
ואם כך, אין מקום כלל לשאול מדוע הצדיק סובל כאן. וכי העולם הזה הוא מקום קבלת השכר? וכי כאן נמדוד אם טוב לו לאדם או לא טוב לו? מה הוא העולם הזה לעומת נצח נצחים - אפילו לא גרגיר חול ולא אבק. הנשמה נדבקת באלוקים אחרי המוות, ושם עיקר זמן קיבול השכר.
מכאן ואילך מראה לו הקדוש ברוך הוא בפירוט כיצד השגחתו הפרטית סובבת על כל מה שברא בעולמו, ועל כל בריה ובריה בנפרד: הוא ממציא לכל אחד את מזונו, ממציא לכל בעלי החיים את המעון שבו הם מסתתרים, משגיח על קיומם, על לידתם ועל פרנסת צאצאיהם. ואם על איילות ובהמות וכלבים ורמשים כך - על אחת כמה וכמה על האדם, שהוא חלק אלוה ממעל, שהוא מבחר כל היצורים, ושכל מטרת בריאת העולם היא לצרכו.
אחרי שביאר לו עניין זה, מדבר עמו הקדוש ברוך הוא דיבור נוסף, ובו הוא עונה על שאלת איוב מדוע הרשעים מצליחים. איוב טען: הרשעים הם כחיות טורפות המזיקות לבני אדם, ומן הצדק היה שהקדוש ברוך הוא יכלה אותם ולא ייתן להם להזיק. אומר לו הקדוש ברוך הוא: שאלה כזו היית צריך לשאול גם על בעלי החיים. הרי גם ביניהם יש רודפים ונרדפים, ויש מעשים הנראים לנו כאכזריות - אף שאין לומר על בעל חיים שהוא אכזרי, שכן זה טבע שנטבע בו - כגון אריה הקורע איילה. והיית צריך לשאול: למה ברא השם בעלי חיים כאלה? שמא ראוי היה שיברא רק רמשים חלושי כוח, רק כבשים וטלאים, ולא אריות ודובים ונמרים ובריות אימתניות.
על כך התשובה: אין זה מגדלות הבורא שיברא רק בעלי חיים חלשלשים. אדרבה, מגדלות הבורא היא שיש בריות נוראות ואיומות המטילות חיתתן על בני אדם ועל בעלי חיים, ובהן ניכרת גדולתו. כשאדם רואה תל קטן או הרים רמים - היכן הוא רואה יותר את גדלות הבורא? כשהוא רואה פלג קטן או נהר אדיר או ים ענק - היכן ניכרת יותר גדולתו? תמיד כשאנו רואים דבר בעל כוח ועוצמה, אנו רואים בו יותר את גדלות הבורא. וכי תרצה שהשם יברא רק ג'וקים ונמלים?
ובכל זאת, אומר לו הקדוש ברוך הוא: אל תחשוב שרק משום כך בראתי בריות אימתניות. דע לך שנתתי לבעלי החיים החלשים כוח ועוצמה לשרוד גם בג'ונגל המאיים וגם במקומות שיש בהם סכנה. יש גבוה מעל גבוה שומר - הקדוש ברוך הוא משגיח מלמעלה ונתן להם כוחות לשרוד במציאות הקשה הזו. והראיה: אתה רואה שבעלי החיים החלשים מתקיימים, אינם אובדים וכלים ואינם מושמדים בידי החזקים.
וכך גם בבני האדם: יש תקיפים ועריצים וגיבורים, ועם כל זה ערך השם בהשגחתו את המציאות כך שיש בכוח האדם להתגבר עליהם. וזו בעצם תשובתו של אליהוא בפרק ל"ה: הקדוש ברוך הוא נתן בידי בני האדם כוח להתחזק יחד, להתקבץ, לעשות חוקים, להקים משטרה ולהקים כוחות שיגנו עליהם מפני העריצים. ואם לא עשו כן ואינם מגינים על עצמם - מה לך כי תלין על בורא עולם? אמנם ברא הבורא חלשים וחזקים, אך נתן כוח ביד החלשים לגונן על עצמם. וכמשל ציפורי השיר, שהן חלושות בכוחן ובטבען ונתונות למרמס ביד הציפורים החזקות והטורפות, ואף על פי כן בכוחן להתקבץ יחד על ידי שמשמיעות קול זמרה, ובהתקבצן מגוננות על עצמן ואי אפשר לפגוע בהן. כך נתן השם כוח ביד בני האדם לגונן על עצמם, כשם שנתן לבעלי החיים החלשים ביותר.
בסופו של הוויכוח מודה איוב שלא השכיל להבין את כל מה שהשם מגלה לו, ושכל מה שעבר עליו לא היה אלא בחינת ניסיון: הקדוש ברוך הוא רצה לבדוק מהי רמת יראת השמיים שלו ומהי עבודת השם שלו - האם מאהבה או רק מיראה. וכאן מגלה לנו איוב חידוש גדול. שאלו רבים: זהו איוב הצדיק? איוב שאינו מאמין בהישארות הנפש, בהשגחה פרטית ובבחירה חופשית? איך נאמר עליו 'ירא אלוקים וסר מרע', ואיך נאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם? הרי כל מה שראינו עד עתה - דברי כפירה הם.
התשובה היא, שכל זמן הוויכוח לבו לא הלך אחר פיו. כל טענותיו היו מן הפה ולחוץ, ובתוך לבבו האמין בהשגחה פרטית, בהישארות הנפש, במציאות הבורא ובשכר ועונש - בכול. ואם כן למה שאל שאלות של כפירה? אלא, בלשון המלבי"ם, שאל 'על דרך החיפוש בלבד' - כדי למצוא להן תשובות על פי העיון והשכל.
נסביר את הדבר. אם אשאל אדם פשוט מהדור הקודם: אתה מאמין שיש בורא לעולם? יאמר כן. מתן תורה? כן. האם אתה יכול להוכיח שהתורה אמת? לא, אבל אני מאמין באמונה שלמה ובתמימות בבורא עולם שנתן תורה. ועתה יבוא אדם אחר ויאמר: אינני מאמין, הבא לי הוכחות. יש כאן שתי אפשרויות: או שהוא באמת אינו מאמין ומצפה להוכחה, או שהוא רק מגרה אותך כדי שתתחיל להביא הוכחות. יש אדם שיש בו אמונה תמימה, ואף על פי כן מכריז 'אינני מאמין, שכנע אותי' - כדי שתביא לו ראיות ומסמכים, ועל ידי זה יתחדד אצלו שבאמת יש הוכחות למציאות הבורא ולתורה מן השמיים.
וזה בעצם מה שדרש משה: 'הראני נא את כבודך'. כלומר, על פי דרך הלב אני מאמין באמונה שלמה ותמימה, אך רצוני להגיע לכך גם בדרך השכל, לקבל הוכחות שאין להתווכח עמן, מופתים על פי מופתי הדעת, שעל פי שכל אהיה מוכרח להגיע למסקנה זו. ולכן מי כתב את ספר איוב? משה. שכן משה רבנו הוא שהתעסק בחקירות ובעיונים בדברים הללו עצמם, להגיע אליהם לא רק מתוך אמונה שלמה אלא מתוך חקירה וידיעה והוכחה. וכשראה שאי אפשר להשיג הכול על פי שכל, ביקש שהשם יודיע לו בעצמו - 'הראני נא את כבודך', שיראה לו את כבוד משפטיו ואת הנהגתו, כשם שהראה לאיוב. ובאמת יש דברים שניתן להוכיח: שיש בורא לעולם אפשר להוכיח, ושיש תורה מן השמיים אפשר להוכיח. אבל כיצד נעשה הצדק אצל כל אדם ואדם - זאת אי אפשר להוכיח. על זה נאמר 'אילו ידעתיו הייתיו': כאן היית צריך להיות בורא עולם, להכיר את פנקסיו ולדעת כל מה שעבר על האדם מיום היוולדו ועד עתה.
וַיַּעַן־יְהֹוָה אֶת־אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה וַיֹּאמַר׃
בזוהר חדש במגילת רות (דף כ"ז ע"א) מובא: בוא וראה, כשנגלה הקדוש ברוך הוא אל איוב מה כתיב? 'ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר'. רבי יוסי בר חלפתא אמר: השיב לו על מה שאמר 'אשר בשערה ישופני'. שאיוב אמר: ריבונו של עולם, שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך שמי - 'איוב' ב'אויב'? אולי עברה רוח סערה והתבלבלו האותיות, ובמקום איוב יצא אויב, ולכן עשית אותי מטרה לחץ ושלחת בי ייסורים קשים ונוראים. וזהו שכתוב 'ותחשבני לאויב לך'. לפיכך השיבו מן הסערה.
פירוש אחד כבר ראינו לעיל, ואזכירנו בקצרה בלבד: אמר לו הקדוש ברוך הוא, לא נתבלבל לי בין שערה לשערה - כל שערה ושערה יש לה מקום יניקה משלה, מגומה אחרת, ומאות ואלפי שערות שבראש כל אדם אינן מתחלפות לי. אין טעות במחשב המרכזי, ואתה חושב שבין 'איוב' ל'אויב' נתבלבל לי?
אבל בזוהר כאן מתבאר בדרך אחרת. רבנן אומרים: 'מן הסערה' - סערה של שטן, שהסעיר את גופו של איוב. ומניין שהשטן נקרא סערה? שכתוב 'רוח סערה עושה דברו' - 'דברו', שאין לו רשות לעשות דבר אלא במאמרו של הקדוש ברוך הוא. כלומר, הקדוש ברוך הוא ענה לו על ידי השטן, על ידי אותם ייסורים קשים שקיבל איוב. רבי בון אומר: כתיב בשי"ן - 'אשר בשערה ישופני', וכתיב בסמ"ך - 'מן הסערה'. ומבארים מפרשי הזוהר, שהשטן הזכר הוא בשי"ן והנוקבא שלו בסמ"ך. ובלשון שעירים מצינו 'לשעירים אשר הם זונים אחריהם' - אף הם מלשון כוחות טומאה. ורבי רחומאי אמר: פעם אחת זכר ופעם אחת נקבה. זכר - 'ונשא השעיר עליו', 'הן עשו אחי איש שעיר'; נקבה - 'וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה'. וכתיב בסמ"ך 'מן הסערה' - לשון נקבה. ולמה נקרא סערה? שמסעיר את גופו של אדם.
ועל זה מביא הזוהר: והא כתיב 'ויעל אליהו בסערה השמיימה'. אומרת הגמרא, כשהעלה הקדוש ברוך הוא את אליהו לרקיע, עמד מלאך המוות כנגדו - והוא הוא הסערה, הס"מ. אמר לו הקדוש ברוך הוא: על מנת כן בראתי שמיים, שיעלה אליהו לשם. אמר לו מלאך המוות: ריבונו של עולם, עכשיו יהיה פתחון פה לבריות - יאמרו, אפשר לעלות חי, למה אתה הורג אותי? אמר לו הקדוש ברוך הוא: אין זה כשאר בריות, ויכול הוא להעביר אותך מן העולם ואינך יודע כוחו. אמר לו: ריבונו של עולם, תן לי רשות וארד אליו. אמר לו: רד. מיד ירד. כיוון שראהו אליהו, הכריחו תחת רגליו וביקש להעבירו מן העולם - ראה הזדמנות לסיים את הסיפור, 'בילע המוות לנצח'. ולא נתן לו הקדוש ברוך הוא רשות, שהרי עדיין העולם זקוק לו, כמו שראינו אצל רבי יהושע בן לוי: הזיכוך נעשה רק על ידי מלאך המוות. מיד כפף אותו תחתיו ועלה לשמיים, שנאמר 'ויעל אליהו בסערה השמיימה'.
וכיוון שנגלה הקדוש ברוך הוא לאיוב, בא אותו סערה ונגלה אליו, שכתוב 'מן הסערה'. ושימו לב כיצד זה כתוב: הכתיב הוא מילה אחת - 'מנהסערה', בנו"ן כפופה באמצע, ולא בנו"ן סופית, אף שהקרי הוא 'מן הסערה'. ומה עניינה של אותה נו"ן כפופה ולא פשוטה? כפף אותו הקדוש ברוך הוא כנחש על גחונו ודיבר עמו - אותו השטן שנכפף בימי אליהו הנביא, כפפו הבורא כנחש ודיבר עם איוב. ומה אמר לו? 'איפה היית ביסדי ארץ', כפי שנראה בהמשך. ומיד שתק איוב ולא יכול לעמוד בתוכחתו, להורות שמעשיו של הקדוש ברוך הוא אמת.
מבאר המלבי"ם: באותה סערה עצמה שבה הפיל השם את הבית על בניו והרס את ביתו, בה עצמה הוא אומר לו: אני משגיח עליך כדי להשיבך אל נווך ולהיטיב אחריתך מראשיתך. מאותה סערה שבה בא עליך האסון הנורא - באותה סערה עצמה אשיבך למצבך הקודם. וזהו 'מן הסערה': במה שמכה - בו מרפא, מרפא מר במר. בסערה הכה ובסערה מרפא.
מִי זֶה מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין בְּלִי־דָעַת׃
אומר לו השם: כיצד אתה מחשיך את עצת השם, את ההנהגה שבה הוא מנהיג את עולמו, שהיא עצמה האור של העולם? 'יוצר אור ובורא חושך', 'ה' אורי'. את האור הזה של השגחת הבורא על עולמו אתה בא ומחשיך, לומר שהעולם נתון למקרה ושהכול חושך - וזה בלי דעת, שכל המדבר כדברים הללו מדבר בלי דעת.
ובואו וראו כמה הפסיד איוב על שהחשיך עצה במילין, שאמר שאין הקדוש ברוך הוא משגיח ודיבר דברים שאינם הגונים כלפי שמיים בריבוי מילים. אומר המדרש בפסיקתא רבתי (פרשת אחרי מות אות ג'): אשרי אדם שנגעו בו ייסורים וכבש כעסו ולא קרא תגר אחר מידת הדין. כשבאו ייסורים על איוב, אילו כבש כעסו ולא קרא תגר אחר מידת הדין - למידה גדולה ומשובחת היה בא. ומהו 'קרא תגר'? לשון תגרה: הלך ועשה תגרה עם בורא עולם. ואילו לא כן, היה זוכה למידה גדולה ומשובחת.
אמר רבי חנינא בר פפא: אילו לא קרא איוב תגר, כשם שאומרים עתה בתפילה 'אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב', כך היו אומרים 'ואלוקי איוב' - לנצח היו מזכירים ומייחדים שם שמיים עליו. שהרי עצה נטל הקדוש ברוך הוא לעיני קדושים של מעלה, לעיני המלאכים, ואמר להם: איוב עבדי, ארבע מידות גדולות יש בו - איש תם וישר, ירא אלוקים וסר מרע. ועתה יגיעו עליו כל הייסורים הללו; אם יעמוד בהם ולא יקרא תגר, מייחד אני שמי עליו כשם שייחדתי שמי על האבות, ואקרא 'אלוקי איוב'. ואיוב לא עשה כן, אלא כיוון שהגיעו הייסורים התחיל מבעט ואומר 'מי יתן ידעתי ואמצאהו'. מיד אמר לו הקדוש ברוך הוא: החשכת עצה שנטלתי למעלה. הייתה לי תוכנית שיאמרו 'אלוקי איוב' - ואתה החשכת אותה, וחבל שלא תצא אל הפועל.
וכך פירש רש"י: אמר הקדוש ברוך הוא, מי זה מחשיך עצה - מקלקל במילים וברוב דברים את מה שכתבתי עליו 'איש תם וישר' בתחילת הספר, שהיה זה כדי לייחד שמי עליו, והוא בא והחשיך וקלקל ברוב דבריו את מה שיעצתי.
בא איוב ואמר: ריבונו של עולם, מי זה מעלים עצה? למה לא גילית לי? אילו היית מגלה לי שיש לך תוכנית שיאמרו 'אלוקי איוב' ולשם כך אתה מביא עליי ייסורים - לא הייתי מרבה בדברים. אילו הודעת לי לפני הניסיון שזהו ניסיון, הייתי עומד בו. ואכן, למי הודיעו מראש שזהו ניסיון? לדוד. דוד ביקש אף הוא שיאמרו 'אלוקי דוד', ואמר לו הקדוש ברוך הוא: לך אני מגלה מה שלא גיליתי לאבות הקדושים - אנסה אותך, וגם אגלה לך במה יהיה הניסיון, בעריות. ובסופו של דבר לא עמד בו.
אבל לאיוב עונה הקדוש ברוך הוא: והלא אברהם לא היה יודע, ועמד בעשר ניסיונות. כשאמרתי לו 'קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו שם לעולה', וכי אמרתי לו: דע לך אברהם, בסוף אומר לך שלא תוריד אותו, זה רק ניסיון? לא אמרתי לו כן. ומה החכמה לגלות את הניסיון מראש? אם מגלים את הניסיון - היכן הניסיון? אברהם עמד בזה, ואתה לא עמדת, ואיני יכול לומר 'אלוקי איוב'.
מביא החיד"א ב'חומת אנך' בשם ספר 'ברכת שמואל' דבר מעניין. איוב, כידוע, הוא גלגולו של תרח - ובעזרת השם נלמד את עניין איוב וגלגוליו בשיעור האחרון על הספר, מי היה איוב ומה בא לתקן. ועל פי זה 'איוב' הוא ראשי תיבות: אברהם, יצחק ויעקב בניו. שאם הוא תרח, הרי כולם נחשבים לבניו, והוא היה הראש לכולם - ואף על פי כן לא זכה שייאמר עליו 'אלוקי איוב'. מכאן אנו רואים לאיזו מדרגה גבוהה ועצומה יכול היה איוב להגיע, אילו רק לא היה מבעט בייסורים ולא היה פוצה פיו כנגד השם יתברך. ברגע שדיבר, אמר לו השם: החשכת עצה במילין - הרסת לי את התוכניות.
פרק ל"ח פותח את מענה השם מן הסערה, ועצם ההתגלות היא כבר התשובה לכל שאלותיו של איוב: אם הבורא מדבר עם בשר ודם - יש השגחה פרטית, ויש באדם חלק אלוה ממעל ונפש נצחית, וממילא העולם הזה אינו מקום קבלת השכר ואין לשאול 'צדיק ורע לו'. בהמשך יפרט לו השם את השגחתו על כל בריה ובריה, ובמענה השני יבאר שגם הבריות התקיפות הן מגדלות הבורא, ושנתן כוח בידי החלשים לשרוד ולהתגונן. איוב מודה בסוף שלבו לא הלך אחר פיו, ושכל שאלותיו היו על דרך החיפוש כדי להגיע לאמת בדרך השכל - כדרכו של משה שאמר 'הראני נא את כבודך', ולכן הוא שכתב את הספר. ואף על פי כן למדנו מ'מי זה מחשיך עצה במילין בלי דעת' לקח נורא: הייתה תוכנית לומר 'אלוקי איוב' כשם שאומרים אלוקי אברהם יצחק ויעקב, ומשקרא תגר אחר מידת הדין - החשיך את העצה והפסיד את הכול. אשרי אדם שנגעו בו ייסורים וכבש את כעסו ולא קרא תגר.