פתיחה: מן הרעם אל הנפלאות
פרק ל"ז הוא המשכו הישיר של סיום הפרק הקודם. אליהוא בן ברכאל הבוזי פתח בתיאור הרעמים, והוא ממשיך משם אל כל מערכת הטבע: האדים, המטר, השלג, הקרח והסופות. כל התיאור הזה אינו שיעור בטבע לשמו, אלא טיעון אחד גדול: אם את הדברים הגלויים והמוחשיים ביותר אין האדם מבין עד תומם, כיצד יעז לחקור ולהסיק מסקנות בהנהגת השם הנסתרת, בשכר ועונש, בצדיק ורע לו ורשע וטוב לו.
אם מן הרעם אתה חרד - ממה תחרד מפני קולו של הקדוש ברוך הוא
אַף־לְזֹאת יֶחֱרַד לִבִּי וְיִתַּר מִמְּקוֹמוֹ׃
הרעם הוא קול טבעי בלבד: שני עננים שהתנגשו. כלפי הקדוש ברוך הוא אין זה אלא כהגה קל, כקול נמוך. ואף על פי כן, אדם השומע רעם נבהל ונחרד, ילדים פורצים בבכי, ויש רעמים נוראים שכל הבית רועד מהם כאילו הייתה הפגזה בקרבת מקום. אומר אליהוא: אם מן הדבר החלש הזה ליבך חרד ומנתר ממקומו, איך לא תחרד מפני קולו של השם יתברך? בדברים שיש לנו בהם השגה אנו רואים ונחרדים - קל וחומר בדברים המופלאים ממך, הגבוהים מעל ההשכלה שאתה מסוגל להשכיל.
שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ בְּרֹגֶז קֹלוֹ וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא׃
הקדמונים המשילו את הרעם לחרון אף השם, כביכול רוגז של מעלה. אך כלפי שמיא אין זה אלא "הגה מפיו יצא" - קול נמוך וקל. ועם כל זה הוא כה נורא, עד שליבו של אדם מנתר ממקומו.
תַּחַת־כׇּל־הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ וְאוֹרוֹ עַל־כַּנְפוֹת הָאָרֶץ׃
"ישרהו" מלשון הבטה - כמו "שורו וראו". את הרעם ואת הברק רואים ושומעים מתחת כל השמים, למרחק קילומטרים ובמרחקים אדירים. "ואורו" - זה הברק, המגיע מן השמים עד כנפות הארץ.
הברק והרעם: מי קודם למי
אַחֲרָיו יִשְׁאַג־קוֹל יַרְעֵם בְּקוֹל גְּאוֹנוֹ וְלֹא יְעַקְּבֵם כִּי־יִשָּׁמַע קוֹלוֹ׃
אחרי אור הברק ישאג הקול - הרעם, ההולך ומתחזק בקול גאונו. אלא שמעשית הרעם והברק יוצאים כאחד, ולמה אנו רואים את הברק ורק לאחר שנייה או שתיים שומעים את הרעם? משום שמהירות הקול נמוכה ממהירות האור. דבר שהוא אור אנו קולטים מיד, וקול מגיע אלינו באיחור. וזהו "ולא יעקבם" - הרעם עצמו אינו מתעכב כלל, "כי ישמע קולו" מיד; רק אנחנו מוגבלים בקליטה, ולכן נדמה לנו שהברק קדם.
יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְלֹא נֵדָע׃
כאן הוא מסיים את שפתח בו: אם ליבך חרד מן הרעם שהוא קול טבעי, ואפילו את הדבר הבסיסי ביותר - שהרעם והברק יוצאים כאחד ורק סדר הקליטה שלנו הפוך - אינך משיג (ובזמנם לא ידעו כלל ממהירות הקול ומהירות האור), קל וחומר כשהשם ירעים בקולו קול של נפלאות, קול שלמעלה מן הטבע. "נפלא" מלשון מובדל ומופרש: "במופלא ממך אל תחקור", "פליאה דעת נשגבה ממני" - דבר המופרש ממני ולמעלה מהשגתי. אם כן, כיצד תרצה לחקור בסתרי השם ובדברים הנשגבים מן המציאות הגשמית? "עושה גדולות ולא נדע" - שהרי אפילו את מה שאתה רואה בעיניך אינך מבין לאשורו, ואיך תבין דברים שאינך רואה כלל.
השלג והקרח: אותו קור עצמו
כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵא־אָרֶץ וְגֶשֶׁם מָטָר וְגֶשֶׁם מִטְרוֹת עֻזּוֹ׃
לאחר שתיאר את המטר ואת הרעם הבא עימו, חוזר אליהוא לדבר על האדים שנידונו בסוף הפרק הקודם, על חוקם בטבע ועל סדר הנהגתם. בקיץ האדים מתפרסים באוויר ויש לחות גבוהה ואין גשם; משמגיע החורף והחום יוצא, מתגבשות הטיפות זו לזו ויורד גשם. ואותו דבר עצמו שהפך את האדים למטר - הקור - הוא שממשיך והופך אותם לשלג: אם תוסיף בקור, אותו גשם עצמו יהפוך לשלג. על פי המלבי"ם סדר הפסוק כאילו נכתב: בעת שהשם יאמר לארץ ולכל מיני הגשם והמטר אשר באוויר - "הווא שלג", שכולם יתהפכו ויתהווה מהם שלג, עד שכל אשר על הארץ קופא ונעשה כשלג.
בְּיַד־כׇּל־אָדָם יַחְתּוֹם לָדַעַת כׇּל־אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ׃
כשמתחיל מצב כזה, כל אדם חותם וסוגר את ידו: את התבואה שאסף וכינס בקיץ הוא סוגר במחסנים ואינו משאירה בחוץ. וכן "לדעת כל אנשי מעשהו" - הוא יושב ועושה חשבון עם כל פועליו, כמה מגיע לכל אחד מהם, כדי שכל פועל יקבל את המגיע לו.
וַתָּבוֹא חַיָּה בְמוֹ־אָרֶב וּבִמְעוֹנֹתֶיהָ תִשְׁכֹּן׃
עם בוא הקור והשלג, אף בעלי החיים שובתים ממלאכתם בשדה. שני סוגים יש: יש חיות הנכנסות למערות וליערות סבוכים כדי לארוב לחיות קטנות מהן - "במו ארב"; ויש שאינן נכנסות לארוב אלא לישון שנת חורף עמוקה, כשהמזון שהכינו בקיץ מונח לפניהן, כדוב וכנחש - ועליהן נאמר "ובמעונותיה תשכון", שוכנת במעונה מפני החורף הממשמש ובא.
מִן־הַחֶדֶר תָּבוֹא סוּפָה וּמִמְּזָרִים קָרָה׃
"מן החדר" - מחדרי תימן, מן הדרום, ומשם באות הסופות והסערות הגדולות. "וממזרים" - אלו הרוחות המפזרות את העננים, מלשון זרייה, כמו "תזרם כמו מוץ" וכמו "לא זורו ולא חובשו". ומכאן גם שם הרפואה בלשון הקודש "מזור": שהרופא היה זורה סממנים על הפצע. אף כאן: מן הרוח הצפונית הזורה ומפזרת את העננים יבוא הקור.
"מנשמת אל ייתן קרח" - פלא המים
מִנִּשְׁמַת־אֵל יִתֶּן־קָרַח וְרֹחַב מַיִם בְּמוּצָק׃
על ידי נשיבת הרוח בחוזק גדול הכל הופך לקרח, ומה שהיה עד עתה רוחב מים - ימים, יאורים ונהרות - נעשה מוצק וקפוא.
ויש מן המפרשים המאוחרים (ואין זה פירוש המלבי"ם) שראו כאן רמז לפלא עצום שעשה הקדוש ברוך הוא בטבע. כל חומר בבריאה, כשהוא מתגבש ונעשה מוצק, נעשה דחוס יותר ולפיכך כבד יותר: ברזל מוצק כבד מברזל מותך, וכן בכל דבר. יש רק חומר אחד בבריאה שכמוצק הוא קל יותר מאשר כנוזל - המים.
ותארו לעצמכם מה היה אילו התנהגו המים ככל שאר החומרים. הים קופא מלמעלה: שכבת קרח דקה ההולכת ומתעבה, והדגים חיים תחתיה (וכך האסקימוסי שובר את הקרח ומכניס חכה). אבל אם הקרח היה כבד מן המים, השכבה העליונה הייתה קופאת ושוקעת, קופאת ושוקעת, ותוך חודשים ספורים - בעיקר בקטבים - היה כל הים נעשה גוש קרח אחד. ראשית, כל חיי הים היו אובדים; ושנית, לעולם לא היה מפשיר, שהרי אין די שמש להפשיר קילומטרים של קרח. כל הנהרות והימים היו הופכים לגוש קפוא שאינו נמס לעולם.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? שינה את טבע המים, שכאשר הם קופאים הם מתרחבים ונעשים קלים יותר. מי שמכניס בקבוק זכוכית מלא מים למקפיא - הבקבוק מתפוצץ, מפני שהמים מתרחבים. והם מתרחבים כדי שיקבלו אוויר, כדי שיוכלו לצוף, וכדי שיישארו חיים באוקיינוס גם כשהוא קופא. וזהו "מנשמת אל ייתן קרח" - לא רק שהרוח האדירה מקררת את המים, אלא שהקדוש ברוך הוא מכניס כביכול נשימה וחמצן בתוך הקרח; "ורוחב מים במוצק" - שהמים מקבלים רוחב כשהם הופכים למוצק.
העב, האור והמסבות
אַף־בְּרִי יַטְרִיחַ עָב יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ׃
"ברי" מלשון בר, צח וברור - זהו השלג הלבן. והוא כטורח ומשא על גבי הענן, שאין הענן יכול עוד לשאתו. "יפיץ ענן אורו" - הענן מפיץ ומוריד אותו למטה. ולמה קרא לו "אורו", לשון טיפות וגשם, ולא שלג? כאן מדייק הכתוב: העננים אינם מורידים שלג אלא גשם, ורק באוויר הוא מתגבש והופך לשלג. לכן פתח ב"ברי" - הלובן הצח שהוא משא על העב, וסיים ב"אורו" - שתחילה יורד כגשם ואחר כך נעשה שלג.
וְהוּא מְסִבּוֹת מִתְהַפֵּךְ בְּתַחְבּוּלֹתָו לְפׇעֳלָם כֹּל אֲשֶׁר יְצַוֵּם עַל־פְּנֵי תֵבֵל אָרְצָה׃
הקדוש ברוך הוא מסובב את הדבר במסיבה: החום מאדה את הים, האדים עולים ונעשים טיפות, הטיפות עולות לעננים, והעננים שופכים אותן שוב כמים - סיבוב תמידי והולך. "בתחבולותיו" - אלו החום והקור: החום מאדה, הקור מגבש ומוריד גשם, והשם משנה ביניהם כדי שירד הגשם.
ושימו לב לחוכמה שבדבר. באופן טבעי אין הקדוש ברוך הוא דן את הרשעים או משלם שכר לצדיקים על ידי השמש או על ידי הירח, שכן פעולתם קבועה, וכל דבר שפעולתו קבועה אי אפשר לשנותו לפי מצבו של האדם. אבל את הגשם יצר השם באופן המושפע מהשתנות: ראויים - יורד גשם, אינם ראויים - "ועצר את השמים ולא יהיה מטר". והכל עדיין נכלל בתוך הטבע, שהרי מי קובע כמה חום יאדה את המים ומתי, וכמה קור יהיה כדי שיתגבשו, ואם ירדו כאן או שהרוח תישא את העננים ותוריד אותם במקום אחר. זהו "מסבות מתהפך בתחבולותיו לפועלם כל אשר יצוום" - הדברים משתנים מעת לעת על פי רצון השם, כדי להנהיג בהם את התחתונים לפי מעשיהם.
אִם־לְשֵׁבֶט אִם־לְאַרְצוֹ אִם־לְחֶסֶד יַמְצִאֵהוּ׃
ההנהגה נחלקת לשתי קצוות ולדרך ממוצעת. "אם לשבט" - לייסר את בריותיו במידת הדין, מלשון שבט מושלים ושבט חובלים. "אם לחסד" - להשפיע רוב טובה וגשמי ברכה. "אם לארצו" - דרך ממוצעת, כדרך הארץ וכדרך העולם, מידת התפארת שבין החסד לגבורה והדין שהוא צמצום, ואז נותן הקדוש ברוך הוא בצמצום. וכשהוא לשבט - או שעוצר את הגשם, או שעושה בגשם שיטפונות שטוב היה שלא ירד כלל, כאותה עיר שלמה שהתחילה לצוף במים. וכל זה בחוכמה העצומה שנתן השם בטבע העננים, באידוי ובחימום המים.
"עמוד והתבונן" - אם את הטבע אינך מבין
הַאֲזִינָה זֹּאת אִיּוֹב עֲמֹד וְהִתְבּוֹנֵן נִפְלְאוֹת אֵל׃
לאחר שהאריך בנפלאות שבמטר, ברעמים ובשלג, ובחוכמה שבהם, אומר לו אליהוא: תחילה האזן, ואחר כך עמוד והתבונן. התבונן בדברים הללו שהם לכאורה חוקי טבע, גלויים לעיניך תמיד ואתה יכול לחקור בהם. ואם תצליח להבין את הגלוי לך - לך וחקור במופלא ממך. אבל אם את הטבע עצמו, שכל אדם רואה בעיניו, אינך יודע כיצד הוא פועל - מה לך כי תחקור בעניינים נסתרים: הנהגת השם, ידיעה ובחירה, רשע וטוב לו וצדיק ורע לו? בדברים הטבעיים יש לך לפחות התחלה של ראייה; בנשגבים ובנסתרים אינך רואה מאומה.
הֲתֵדַע בְּשׂוּם־אֱלוֹהַּ עֲלֵיהֶם וְהֹפִיעַ אוֹר עֲנָנוֹ׃
וכי אתה יודע ומבין כיצד שם השם את חוק המטר והגשם, כיצד הופיע אור עננו, כיצד יוצא הגשם מן הענן וכיצד אוסף הענן לתוכו את הטיפות על ידי החימום? אף את הדברים הנגלים הללו אינך מבין עד תומם.
הֲתֵדַע עַל־מִפְלְשֵׂי־עָב מִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים׃
ואם את הדברים הגשמיים אינך מבין, כיצד תדע מה שלמעלה מן העבים, במפלסים הגבוהים מהם - שם נמצאות "מפלאות תמים דעים", הדברים הנפלאים ממנו שרק בעל שלמות הדעת, שדעתו תמימה ושלמה, משיגם. אם בעבים אינך מבין, במה שמעליהם על אחת כמה וכמה.
אֲשֶׁר־בְּגָדֶיךָ חַמִּים בְּהַשְׁקִט אֶרֶץ מִדָּרוֹם׃
משל הוא: כאשר משקיט השם את כל הרוחות ומנשיב רק רוח דרומית, שהיא רוח יבשה וחמה, בגדיך חמים עליך ואינך יכול לסבול את החום.
תַּרְקִיעַ עִמּוֹ לִשְׁחָקִים חֲזָקִים כִּרְאִי מוּצָק׃
ואם רוח חמה קלה אינך סובל - כיצד תרצה להרקיע ולעלות עימו עד רום שחקים, שהם למעלה מן השמים, ולהתווכח שם עם הקדוש ברוך הוא? שם "חזקים כראי מוצק": כמראה מוצקה וחזקה, שכשמאירים עליה אינה קולטת את האור אלא משליכה אותו מיד בחזרה בכוח עצום, כמראות הצובאות הזורקות את ניצוצי האור. זהו משל להשגות הגבוהות והעצומות: מי יכול לעמוד במקום של זיקוקין דנורא ולהבין שם את דעת השם יתברך?
למה בכל זאת אין לשתוק
הוֹדִיעֵנוּ מַה־נֹּאמַר לוֹ לֹא־נַעֲרֹךְ מִפְּנֵי־חֹשֶׁךְ׃
כאן מסיים אליהוא את הוויכוח. לאחר שהראה שאין ראוי להסיק מסקנות בהנהגת השם ובעניינים האלוקיים שמעל הטבע, הוא אומר: מה נאמר לו על עצם הוויכוח הזה? לכאורה היה ראוי לומר "לא נערוך מפני חושך" - לא נערוך ויכוח כלל על השגחה, ידיעה ובחירה, שכר ועונש, מפני החושך השורה על העניינים הללו. אלו עניינים נשגבים ומרוממים, ואין בידנו להבינם.
הַיְסֻפַּר־לוֹ כִּי אֲדַבֵּר אִם־אָמַר אִישׁ כִּי יְבֻלָּע׃
אבל, שואל אליהוא, וכי ראוי שאומר לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, לא אערוך ויכוח עם איוב בנושא זה, כי אלו דברים נשגבים שאין לנו בהם הארה? לא ראוי לומר כך. למה? "אם אמר איש כי יבולע" - שהרי כשבא אדם וטוען שאין השגחה, שאין שכר ועונש, שהשם עזב את העולם למערכה, רשע וטוב לו וצדיק ורע לו - הרי הוא הורס לעלות אל השם בדברי כפירה. וכשהרשע רוצה לבוא ולכפור מתוך כך - אין זו עת לחשות. אמנם מצד עצמו היה ראוי לשתוק מפני החושך, אבל כשההשגחה מובלעת ונכסית בעיני הבריות, צריך להשיב לו תשובה, לאזור כגבר חלציים ולהוכיח שהקדוש ברוך הוא משגיח. שאם אשתוק, יבוא כל כופר ויטען מה שיטען ויאמר: הנה, ראיתם? לא הייתה לו תשובה.
וְעַתָּה לֹא־רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם׃
שלושת רעי איוב פסקו מלהתווכח, כאילו אמרו: אין אלו דברים ברורים, חושך הוא ואין לנו בו השגה. אומר עליהם אליהוא: יש כאן אור, הם רק "לא ראו אור". הידיעה שהקדוש ברוך הוא משגיח - "בהיר הוא בשחקים", אין ענן המכסה עליה, וכל המתבונן בה יכול להרגישה ולדעתה. "ורוח עברה ותטהרם" - הרוח היא עצם הבירור שאליהוא מברר; כשם שרוח מסלקת את העננים ואז הכל רואים אור ברור, כך משמתברר הדבר מסתלקת כל אותה עננות של חוסר בהירות, ואין עליה לא עננות גבוהה ולא עננות נמוכה, וכל המתבונן רואה השגחת השם גלויה.
"מצפון זהב יאתה" - למה ההנהגה נסתרת
מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה עַל־אֱלוֹהַּ נוֹרָא הוֹד׃
כאן מסביר אליהוא מהו אותו אור שנתברר. הנהגת השם בענייני ההשגחה, הגמול והעונש, היא דבר צפון ונעלם - ודווקא מתוך כך "זהב יאתה", יוצא הזהב היקר והנקי. שאילו היה הקדוש ברוך הוא משגיח בגלוי ומשלם שכר מיידי על כל מעשה טוב ועונש מיידי על כל מעשה רע - איזה רשע היה עושה רע, ומי לא היה צדיק? אבל אז לא היינו עובדי השם אלא רובוטים: זה הלך להתפלל כי קיבל כסף, וזה עשה כך כי יצא לו מזה רווח, וכל בני האדם היו עובדי עצמם ולא עובדי אלוקים. לכן דווקא "מצפון" - מעצם זה שהשם הצפין את דרכי הנהגתו ואינו נותן לרשע מיד עונשו ולצדיק מיד שכרו - "זהב יאתה": אדם מחפש ומבקש קרבת השם כמי שמבקש זהב הטמון באדמה, ועל כך מגיע לו שכר עצום.
"על אלוה נורא הוד" - על ידי שההנהגה צפונה ואין משיגים אותה, יש מקום לבחירה ולשכר ועונש, ובזה עצמו נראה הודו של השם. שאין האדם משיג את עומק חוכמתו - זהו הודו, כבודו והדרו. וכמאמר רב סעדיה גאון: "לו ידעתיו הייתיו" - עצם זה שאיני יודעו הוא חלק מהדר גאונו.
שַׁדַּי לֹא־מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא־כֹחַ וּמִשְׁפָּט וְרֹב־צְדָקָה לֹא יְעַנֶּה׃
עצם זה שלא מצאנוהו, שאין אנו משיגים את הקדוש ברוך הוא ואיננו יודעים את דרכי הנהגתו - הוא עצמו הראיה ש"שגיא כוח" הוא, שאין מי שיוכל להשיג את עניינו. ככל שדבר נתפס יותר בשכל, הוא מורה על בחינה נמוכה יותר; וככל שהוא מרומם ועמוק יותר, הוא מורה על בחינה גבוהה יותר. ככל שאתה מבין פחות באלוקות - זה עצמו מראה על עומקו כביכול של הבורא יתברך.
"ומשפט ורוב צדקה לא יענה" - איוב צועק: ריבונו של עולם, ענה לי, הסבר לי את דרכי הנהגתך. ועצם זה שהשם אינו עונה הוא אות שהנהגתו מלאה משפט וצדקה. מה ההבדל ביניהם? משפט הוא לפי מעשי בני האדם; צדקה היא שאיני מסתכל כלל על מעשי האדם, והקדוש ברוך הוא בצדקתו ובחמלתו עושה עימו חסד. אילו הייתה ההנהגה כולה משפט - היינו מבינים; אילו הייתה כולה צדקה וחסד - היינו מבינים. אבל כשלזה נעשה משפט ולזה נעשה חסד, והיה נראה הגון יותר להפך - נוצר חוסר ההבנה. והשם אינו עונה ואינו מסביר לנו שזה קיבל משפט מחמת עניין שעליו הוא משלם, וזה קיבל חסד מחמת זכות שיש לו. אין הוא עומד לבאר לנו את דרכי הנהגתו.
"לכן יראוהו אנשים" - היראה הנולדת מן הסתר
לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא־יִרְאֶה כׇּל־חַכְמֵי־לֵב׃
מצד זה עצמו ירא האדם מפניו: לפי ש"לא יראה כל חכמי לב" - אין אחד מהם משיג את הנהגת הקדוש ברוך הוא אפילו כטיפה מן הים. שאילו הייתי צדיק ויודע שמגיע לי רק טוב, לא היה בי שום מורא. אבל כשאני יודע שגם צדקותי אינה ערובה, שייתכן שצדיק יידון כדין הרשע וייתכן שרשע ייהנה בעולם הזה מכל טוב - זה עצמו מוליד מורא, שהרי איני יודע כיצד ידון אותי השם. כשהכללים ברורים אין חרדה; כשאינם ברורים, יש מורא שמא כל מה שאני צדיק לא יועיל.
וכן מצאנו ביעקב אבינו: אף שקיבל הבטחה מפורשת, "ושמרתיך בכל אשר תלך" ו"לא אעזבך", בכל זאת "ויירא יעקב מאד ויצר לו" - לך דע, שמא נשתנה משהו, שמא נכשלתי בחטא. המציאות אינה ברורה ואינה קבועה, ומתוך כך באה היראה, החשש התמידי שמא יעשה או ישנה דבר שיביא עליו את הדין.
וזהו "לא יראה כל חכמי לב": מצד החוכמה הנשגבה הצפונה בהשגחת השם יש מקום לבחירה, לשכר ועונש וליראת הרוממות. שכן אם אני יודע שהקדוש ברוך הוא עשוי לתת רעה תחת טובה וטובה תחת רעה, הרי כשאני בוחר לעבוד אותו - זו בחירה חופשית מלאה. אי אפשר לומר שבחרתי לעבדו מפני שישפיע עלי טוב, שאין הבטחה כזו; ואי אפשר לומר שאינו עוזב מפני שייענש, שאין הבטחה שמי שעוזב יקבל רע בעולם הזה. עצם זה שההנהגה אינה קבועה ושאין השכר והעונש מתגלים כאן - הוא הנותן מקום לבחירה. וזו חוכמה עצומה של הקדוש ברוך הוא, שהנהיג את העולם בצורה שאינה ברורה, כדי שיימצא לאדם מקום להתעלות בעבודתו ולהיות ירא מפניו, ועל ידי כך יקבל שכר נצחי ומושלם בעולם האמת.
לסיכום:
אליהוא בונה בפרק זה מהלך אחד: הרעם, הברק, הגשם, השלג, הקרח והסופות - כולם נפלאות שהאדם רואה בעיניו ואינו יורד לעומקן, עד שאפילו סדר הברק והרעם נעלם ממנו. ואם כך בגלוי, כיצד יחקור בנסתר. ועם זאת, כשבא אדם להכחיש את ההשגחה, אין לשתוק "מפני חושך" אלא לברר ולהוכיח, כרוח המטהרת את השחקים ומגלה שהאור בהיר היה שם מתחילה. ושיא הבירור: "מצפון זהב יאתה" - דווקא ההסתרה של השכר והעונש היא שעושה את עבודת השם לעבודה אמיתית, מולידה בחירה חופשית ויראת רוממות, ובה נראה הודו של הבורא - "לו ידעתיו הייתיו".