בחלק זה של פרק ל"ו מגיע אליהוא לשלב הסקת המסקנות. לאחר כל ההקדמות שהקדים, הוא פונה לאיוב ואומר לו: תדע לך, זה בדיוק מה שקרה לך. זו הייתה סיבת הייסורים שלך - עניין של ניסיון. והנה תראה שדין השם צדק, ובאמת לא עמדת בניסיון. על ידי הניסיון והייסורים שעברת התברר שלא עבדת את השם מאהבה אלא מיראה. לאחר מכן עובר אליהוא לחלק נוסף: תשובת מוסר לאיוב על כך שהקשה קושיות על דרכי ההנהגה, ובה הוא מראה לו שגם את הטבע עצמו אין אדם מבין, ומדגים זאת בסוד ירידת המטר.
וְאַף הֲסִיתְךָ מִפִּי צָר רַחַב לֹא מוּצָק תַּחְתֶּיהָ וְנַחַת שֻׁלְחָנְךָ מָלֵא דָשֶׁן׃
"ואף" - כלומר גם לך קרה כך. "הסיתך מפי צר" - השם הסית אותך מפי הצר. ומדוע? "רחב לא מוצק תחתיה". היה לך הכול ברחבות, וזה ההפך מצרה: מי שצר לו נמצא במצוקה, ומי שרחב לו - הכול הולך אצלו כשורה. ומהו "לא מוצק תחתיה"? "מוצק" הוא מלשון מצוקה. לפעמים יש לאדם רחבות אבל מוצק תחתיה: בחיצוניות אתה רואה עשיר או מפורסם, נוסע ברכב יוקרה, מיליונים בבנק, אבל נפשו בצרה ובמצוקה. וזה אצל רוב העשירים ורוב המפורסמים: רובם נזקקים לשירותים פסיכולוגיים, רובם חיים על כדורים, וכל פעם שומעים על מפורסם כזה איזה צרות ואיזה בעיות נפשיות יש לו. אצלך, אומר אליהוא, לא כך היה. הקדוש ברוך הוא נתן לך רוחב, עושר וכל טוב חיצוני, וגם "לא מוצק תחתיה" - גם בפנים, למטה, לא היו צרות ומצוקות.
המלבי"ם מדגיש שיש הבדל בין צרה לצוקה: צרה היא חיצונית, ומצוקה היא פנימית - מצוקת הנפש. לפעמים יש לאדם רוחב חיצוני, בית מלא כל טוב, אבל מצוקה פנימית: רוחו בדיכאון והוא בעצב. ואצלך היה גם כל טוב חיצוני וגם שמחה ושלווה פנימית - "ונחת שולחנך מלא דשן", היה לך נחת, ושולחנך מלא כל טוב, ולא היה לך חיסרון מאומה.
וכאן הנקודה: דווקא מפני שהיה לך כל כך טוב, זה עצמו גרם ל"הסיתך מפי צר". בא הצר, האויב - הוא השטן - והסית כנגדך. הוא אמר: ריבונו של עולם, "החינם ירא איוב אלוקים"? מה גרם להסתת השטן? שעבדת את אלוקים מתוך רוחב בלי מצוקה, מתוך עושר, נחת ושולחן מלא דשן. טען השטן: לא חוכמה לעבוד את האלוקים מתוך כל טוב. לכן הסית את הריבונו של עולם לנסות אותך במצבים אחרים, לראות אם גם אז אתה ירא אלוקים.
וְדִין רָשָׁע מָלֵאתָ דִּין וּמִשְׁפָּט יִתְמֹכוּ׃
כשבאו בני האלוקים והשטן להתייצב על השם, מילאת את דין הרשע. מיהו הרשע? זה השטן המקטרג, הוא היצר הרע. הוא טען עליך שאם השם ייצר לך, לא תהיה עוד כזה צדיק, תבוא בטרוניה ולא תעבוד את השם מתוך צרה וצוקה. ובפועל הצדקת את דבריו: הנה השם הביא עליך ייסורים, והתחלת לפצות פיך כנגד השם יתברך. "ודין ומשפט יתמוכו" - הדין והמשפט, כלומר הצדק והיושר שם למעלה, שתפקידם לעשות כל דבר על פי דין ומשפט ולשמוע גם את המחייבים וגם את המזכים - הם תמכו בדין הרשע, בקטרוגו של השטן שאמר: אולי אם יהיו לו ייסורים כבר לא יהיה עובד אלוקים.
כִּי חֵמָה פֶּן יְסִיתְךָ בְסָפֶק וְרֹב כֹּפֶר אַל יַטֶּךָּ׃
אומר לו אליהוא: אפילו שעמדת בניסיון העושר, ייתכן שהחמה תסית אותך להסתפק בדרכי השם, לכפור בהשגחתו, לקרוא תגר כנגד ההנהגה ולבוא בטרוניה. כיצד? על ידי שהשם ישקה אותך כוס חמה, ומתוך כך תעלה חמה באפך, והכעס יגרום לך להיות מסופק: אולי אין בורא לעולם, ואם יש - אולי אין השגחתו השגחה פרטית. "ורב כופר אל יטך" - גם העושר שהשם נתן לך הוא כמו כופר, כביכול כמו שוחד שניתן לך כדי שתעבוד אותו. כל עוד השם כביכול שיחד אותך ברוב כופר, לא נטית מדרך הטוב. אבל בניסיון העוני - ייתכן שלא תעמוד. מה גרם לך לעבוד את השם עד עכשיו? רוב הכסף וההצלחה. והנה כשלא טוב לך, רואים שאתה מורד בהשם.
הֲיַעֲרֹךְ שׁוּעֲךָ לֹא בְצָר וְכֹל מַאֲמַצֵּי כֹחַ׃
וכי אתה יכול לטעון שהשם "יערוך", כלומר ישקיף וימדוד, את "שועך"? "שוע" פירושו נדיב - מה שהיית נדיב ואדם טוב והגון. ואפשר גם מלשון שוועה - מה שהיית משווע אליו, פונה ומתפלל אליו. האם אתה רוצה שהשם יבחן את רמתך הרוחנית לפי מצבך אז, "לא בצר", כשלא היו לך צרות והכול היה עמך טוב? "וכל מאמצי כוח" - כל הסיבות המחזקות ומאמצות את כוח האדם היו לך: פרנסה, בנים, עושר וכבוד, הכול. אז האם ראוי שהשם יבחן את צדקתך דווקא כשהכול היה מאמץ ומחזק את כוחך?
אַל תִּשְׁאַף הַלָּיְלָה לַעֲלוֹת עַמִּים תַּחְתָּם׃
כשהכול היה טוב, כשהיית במצב של שוע ועשיר, לא שאפת ולא התאווית שיגיע כבר הלילה על העמים. כלומר אותם עמים הנחשבים רשעים ומושחתים, שעליהם אתה מבקש עתה מדוע אין הקדוש ברוך הוא הופך אותם ונפרע מהם - אז לא ביקשת זאת. לא שאפת שבלילה אחד "לעלות עמים תחתם". כשהיה לך טוב לא היו לך בקשות מן הסוג הזה. ומתי התחלת לבקש דברים כאלה? רק כשהתחיל להיות לך רע. האם אין זה אומר שכל עבודת השם שלך היא רק מתוך שטוב לך, וכשמורע לך מתחילות לך קושיות וטענות כנגד הנהגת השם?
הִשָּׁמֶר אַל תֵּפֶן אֶל אָוֶן כִּי עַל זֶה בָּחַרְתָּ מֵעֹנִי׃
כשהיית בשלווה, כשהיית שוע, היית נשמר מדעות משובשות, נשמר מאוון ומדברי כפירה, ועמדת בניסיון. אז איך אתה רוצה שהשם ידון אותך כצדיק לפי מצבך אז? הרי "על זה בחרת מעוני" - אני רואה שכעת, מחמת העוני, במה בחרת? באוון. בחרת בטענות שווא ובכפירה כנגד הקדוש ברוך הוא: בחרת לכפור בהשגחה, טענת שהקדוש ברוך הוא אינו משגיח, שהרשעים טוב להם והצדיקים סובלים, שהמערכת אינה משקיפה על מעשי האדם. וכל זה מחמת מה? מחמת העוני. לא עוני בממון בלבד, אלא מצב של עוני מכל הבחינות: מבחינה גופנית, מבחינת המשפחה, ומבחינת כל מה שעבר על איוב. אם כן, טוען לו אליהוא, יוצא איפוא שצדק השטן: כשטוב לך אתה מתנהג טוב עם בורא עולם, אבל כשלא טוב לך אתה מתחיל להקשות קושיות ולדבר סרה כנגד השם.
הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה׃
לאחר שהסביר לו שכל הייסורים אינם אלא ניסיון, אומר לו: "הן אל ישגיב בכוחו". הקדוש ברוך הוא רוצה לחזק את האדם, לרומם אותו ולהביאו למדרגה רוחנית גבוהה, עד שכל מה שיש כאן בעולם אינו משחק אצלו שום תפקיד - כל אלו עניינים חומריים וגשמיים שאינם נוגעים אליו, וכל עניינו במושכלות, ברוחניות ובהתקדמות בעבודת השם. "מי כמוהו מורה" - מי כמו הקדוש ברוך הוא שיורה לאדם את הדרך אל ההתעלות ואל עבודתו. וכיצד הוא עושה זאת? על ידי שמביא על האדם ייסורים, ומתוכם האדם זונח את ענייני הגשמיות ומתברר לו שלא שווה העושר ולא הבריאות ולא כל הדברים האלה, אלא במה עיקר ההשקעה? בעבודת השם ובעשיית רצונו. כך השם מרומם את האדם. אם כן, הייסורים שקיבלת הם הוראת דרך מאת השם להתקרב ולהידבק בו יתברך.
מִי פָקַד עָלָיו דַּרְכּוֹ וּמִי אָמַר פָּעַלְתָּ עַוְלָה׃
הדרך שבה הולך השם בהנהגת הבריות - אף אחד לא פקד אותה עליו, אלא הקדוש ברוך הוא מעצמו מנהיג כך את העולם על פי דעתו והבנתו. וזוהי דרך שאינה על פי דרך הטבע ואינה על פי סדר המערכה, אלא דרך של בורא עולם, דרך שהוא בעצמו החליט עליה. ואם כן, מי יכול לבוא ולומר "פעלת עוולה"? האם אתה יודע את דרך השם, שתוכל להקשות קושיות ולאמור: ריבונו של עולם, עשית עמי שלא כהוגן?
זְכֹר כִּי תַשְׂגִּיא פָעֳלוֹ אֲשֶׁר שֹׁרְרוּ אֲנָשִׁים׃
מכאן ואילך זה כעין סיום לכל הוויכוח, ובו בא אליהוא לתת מוסר לאיוב על כך שהחל להקשות קושיות על דרכי ההנהגה. היו לו חקירות בכל מיני דברים שהם מעבר לטבע: הישארות הנפש, שכר ועונש, ידיעה ובחירה - כל השאלות שדנו בהן בתחילת הספר ובאמצעו. על זה הוא בא כעת לענות, והתשובה אינה אל עצם השאלה, אלא תשובה האומרת: גם את הטבע אינך מבין. אם את מה שאתה רואה בעיניך אינך מבין, כיצד יש לך קושיות על דברים שאינך רואה כלל והם מעבר להשגתך?
"תשגיא" הוא מלשון רוממות, "פועלו" - מעשיו של הקדוש ברוך הוא. "אשר שוררו אנשים" אפשר לפרש בשני מובנים: מלשון "שור" - להתייצב, להביט ולראות, כמו "בנות צעדה עלי שור" שהיו עומדות ומסתכלות על יוסף (ושם "שור" הוא גם במשמעות חומה). ואפשר לפרש מלשון שירים - שהקדמונים היו מחברים שירים על פלאי הטבע. כך למשל "כתר מלכות" שנוהגים לקרוא ביום ראש השנה ומופיע בסידורים: כולו שיר ושבח על מפעלות הטבע הנוראות שעשה הקדוש ברוך הוא, הכוכבים וכל אשר עמהם - ממלכה ראשונה, ממלכה שנייה. אם כן, אומר אליהוא: גם מה שבטבע, שהוא דבר הווה ותמידי וכל בני האדם רואים אותו ושוררו עליו אנשים - גם הוא "תשגיא פועלו", רם ונישא ממה שאתה יכול להבין. ואיך אתה בא לשאול על דברים שאינך רואה כלל ואינם בהשגתך?
כׇּל אָדָם חָזוּ בוֹ אֱנוֹשׁ יַבִּיט מֵרָחוֹק׃
אראה לך שגם דברים הנגלים לכל בני האדם - "כל אדם חזו בו" - בכל זאת "אנוש יביט מרחוק". אף שכולם רואים, לחקר הדבר לא הצליחו להגיע. אתה רואה, אבל מה שנקרא מרחוק: לא הצלחנו להעמיק בדבר ולהבינו על בוריו. ואם כך בדברים שכל אדם חזה בהם, הרי בדברים שאדם אינו חוזה בהם כלל - גם מרחוק אינך יכול להבין. אז איך אתה שואל על דברים רוחניים עמוקים ונשגבים?
הֶן אֵל שַׂגִּיא וְלֹא נֵדָע מִסְפַּר שָׁנָיו וְלֹא חֵקֶר׃
מתוך פעולותיו של הקדוש ברוך הוא אתה יכול לראות שהוא גדול ושגיא, רם ונישא. זהו דבר אחד, ואף אותו אין אנו רואים: ברור לנו שהוא עצום, אבל "לא נדע" - אינני יכול להשיגו כדי לדעת עד כמה הוא גדול. ודבר נוסף: "מספר שניו ולא חקר". שיש לקדוש ברוך הוא שנים ארוכות ורבות - זאת אנו יודעים. אבל כמה? "ולא חקר". ומדוע? מכיוון שאינו נתון כלל תחת הזמן. מה שנתון תחת הזמן אני יכול לומר עליו מאה שנה, מיליון שנה, מיליארד שנה. מה שאינו נתון כלל תחת הזמן - אי אפשר לספור אותו בשנים כלל. וזה "ולא חקר": אין בכוחנו אפילו לחקור את הדבר, אין לנו החוש להשיגו, כיוון שהוא למעלה מן הזמן ואנו חיים בתוך מערכת של זמן.
כִּי יְגָרַע נִטְפֵי מָיִם יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ׃
כאן נותן לו אליהוא דוגמה, ובפסוקים הבאים הוא מתמקד במטר היורד, להראות לו כמה חוכמה עצומה יש לבורא יתברך אף בדבר גשמי כמו גשם - ואף זאת אין אתה מבין עד סופו. כיצד אתה מבקש להבין את הדברים הרוחניים הנשגבים מבינתנו? "כי יגרע נטפי מים" - מהיכן מתהווים הגשמים? מן האדים העולים מן המים, המתקבצים למעלה לכדי עננים, ומשם מתעבים אותם אדים ויורדים כגשם. השם גורע מן הארץ "נטפי מים", דהיינו את האדים, שהם כמו מים נוטפים. בימים של לחות גבוהה כל אדם מבין זאת היטב: הלחות נגרעת מתוך הים ומתוך המים ועולה למעלה.
"יזוקו מטר לאדו" - מתוך אותם נטפי מים הקדוש ברוך הוא מזקק, מברר ומתיך מטר מן האדים הנישאים ברקיע. וכאן יש לשים לב לדיוק נפלא בלשון: מדוע נקרא הדבר "יזוקו"? איזה טעם יש למי הגשם? מתוקים. וממה הם נוצרים? ממים מלוחים. והרי זה בדיוק זיקוק: הקדוש ברוך הוא מזקק את מי הים, מעביר אותם תהליך של זיקוק, ואחר כך מורידם כמים נקיים. לכן נאמר "יזוקו מטר לאדו".
אֲשֶׁר יִזְּלוּ שְׁחָקִים יִרְעֲפוּ עֲלֵי אָדָם רָב׃
האדים עולים עד השחקים, ולפעמים הם נוזלים משם בשפע ולפעמים במידה מועטת. "ירעפו עלי אדם רב" - אותם אדים רבים מתחלקים לכדי טיפות קטנות ויורדים על אדם רב.
אַף אִם יָבִין מִפְרְשֵׂי עָב תְּשֻׁאוֹת סֻכָּתוֹ׃
מה ההבדל בין הקיץ לחורף? מדוע בקיץ אין יורדים גשמים ובחורף יורדים, בזמן שההסתברות הייתה אמורה להיות הפוכה? כולנו מכירים את מחזור המים ויודעים שהגשם נובע מהתאדות מי הים או הכנרת או כל הנחלים והימים שבעולם, וההתאדות יוצרת עננות, והעננים יורדים כגשם. אם כן היה צריך להיות בקיץ הרבה יותר גשם מבחורף, שהרי התאדות מי הים והנחלים בחורף מועטה ואפסית לעומת התאדותם בקיץ. מדוע אם כן בקיץ אין גשמים ובחורף יש?
התשובה פשוטה: בקיץ כל העננים נמצאים למטה. צא החוצה, תרגיש שמונים אחוזי לחות - כאן נמצאים העננים, הם אינם מגיעים לכדי עננים למעלה. הים מתאדה, אך מפני החום הרב הטיפה המתאדה מתפזרת כאן כלחות. לעומת זאת בחורף יש קור, והקור גורם לאותם אדים להתגבש ולירד למטה כטיפות. לכן אדם שייקח בקבוק עם קרח ויעמידו על השולחן, אחרי שתי דקות תהיה סביבו שלולית מים. ילד ישאל: מאין יצאו המים מבחוץ? אלא כל הלחות שבאוויר, בהצטרף מעט קור, מתעבה - וכשיש התעבות מתחילים לרדת מים. צריך קור בשביל זה.
וזה מה שאומר הכתוב: "אף אם יבין מפרשי עב תשואות סוכתו". האדים עוצרים בתוכם חום, והחום שבכדור הארץ באותם מקומות שבהם קיץ גורם ללחות להישאר כאן למטה ולא לעלות למעלה, ולכן הם מופרשים ומפוזרים באוויר - ולכן אתה רואה שבשמיים אין עננים, שהחום מפזר את הרסיסים ואינם מגיעים עד השמיים. "מפרשי עב" הוא העב הפרוס כאן למטה, היא הלחות שבאוויר. "תשואות סוכתו" - מלשון שאון מים רבים: אף שהענן כביכול אינו נראה, דע לך שהוא קיים, וכל אותו שאון מים פרוס כאן למטה ולא עלה למעלה ולא הגיע לכדי נתינת מטר וגשם. ואף אם האדם בעצמו יבין ויידע שהלחות נמצאת באוויר - עדיין אינו משיג את סוד הדבר.
הֵן פָּרַשׂ עָלָיו אוֹרוֹ וְשׇׁרְשֵׁי הַיָּם כִּסָּה׃
על ידי שהשם פורש על העב את האור - והאור הוא החום, כמו אש המאירה ומחממת - נשאר העב כלחות, כענן נמוך הפרוס כאן באוויר, ואינו הופך לגשם. "ושורשי הים כיסה": הטיפות והאדים שעלו מן הים אל האוויר נקראים שורשי הים, והאור, דהיינו החום, כיסה אותם. על ידי האור והחום הם מתכסים ומסתתרים ואינם הופכים לעב ולענן, שהרי הם מפוזרים. כך אותן טיפות שעלו מן הים והיו אמורות להיות ענן - נתכסו, ואינן ענן ברקיע אלא פרוסות כלחות באוויר.
כִּי בָם יָדִין עַמִּים יִתֶּן אֹכֶל לְמַכְבִּיר׃
על ידי החוק הזה שנתן השם באדים - שלפעמים הם מכוסים מחמת האור והחום ופרוסים באוויר, ולפעמים הם מתעבים והופכים לטיפות ויורדים כגשם - בם ידין השם עמים. שהרי כשיורד גשם, טוב הוא או לא? תלוי. גשם זלעפות ושיטפונות, כמונסונים ההורסים ארצות שלמות, הם מכה רצינית וסכנה גדולה. ומאידך גיסא, כשאין גשם יש בצורת: יובש ובצורת מביאים לשריפות ולעליית מחירי החיטה. אם כן, לפעמים הקדוש ברוך הוא מונע את הגשם ויש רעב, ולפעמים נותן גשם רב מדי ויש שיטפונות, ולפעמים נותן את הגשם ברמה ובמינון הראוי - ואז "ייתן אוכל למכביר", יהיו כמויות מספיקות של אוכל, כדי פרנסתו של כל העולם. נמצא שעל ידי הגשם עצמו, התלוי ברצונו יתברך לבד - מתי יהפוך לאדים ומתי לעננים המורידים גשם - דן הקדוש ברוך הוא את העמים.
וזה עצמו מה שאומר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל בקריאת שמע: אם לא נלך בדרכי השם ולא נשמע בקולו - "ועצר את השמים ולא יהיה מטר", ואם "שמוע תשמעו אל מצוותי" - "ונתתי מטר ארצכם בעתו". "בם ידין עמים": על ידי התגבשות טיפות הגשם דן הקדוש ברוך הוא את העמים.
עַל כַּפַּיִם כִּסָּה אוֹר וַיְצַו עָלֶיהָ בְמַפְגִּיעַ׃
עכשיו הוא מתאר מה מתרחש כשהשם רוצה שהמטר ירד ושאותם אדים יתעבו לכדי טיפות. השם מכסה את האור על הכפיים, כלומר החום הנמצא בתוך האדים נסתר מהם, מתעלה ונפרד מהם. ומה קורה לאדים? הם מתחילים להתגבש לטיפות, שהרי אמרנו שהקור הוא הגורם להתגבשות. כשהחום נפרד מהם נעשה קר, וכשנעשה קר - מתגבשת הטיפה. "כפיים" הם העננים, כמו שראינו אצל אליהו שעלה לראות והנה "ככף עב קטנה". אם כן "על כפיים כיסה אור" - השם מכסה את החום ומרוממו מעל העננים. "ויצו עליה במפגיע" - ואז השם מצווה שהאדים יתקבצו זה לזה ויפגעו זה בזה ויתגבשו יחד, ומכך הופכת להיות טיפה, וברגע שיש טיפה יורד הגשם. "במפגיע", מסביר המלבי"ם, הוא מלשון לפגוע במישהו, שפירושו לפגוש אותו, כמו "פגע בו בדרך": האדים מתאספים ופוגעים זה בזה, וכשאדים רבים פוגעים זה בזה נוצרות טיפות, ומכוח כך יורד הגשם. וכן כששני עננים פוגעים זה בזה - נוצרים רעם וברק.
יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ מִקְנֶה אַף עַל עוֹלֶה׃
כאשר נפגשים העננים "במפגיע" ופוגעים זה בזה, נוצרים רעם וברק, ואז בא שבר ענן - שהרי בעקבות רעמים וברקים בדרך כלל מיד לאחר מכן יורד גשם זלעפות, גשם שוטף. "יגיד עליו רעו" - יוצא משם קול תרועה, "רעו" מלשון רעם, נשמע קול רעם. "מקנה אף" - התרועה עולה למעלה, והיא כקול היוצא מן הקנה של האף: מן הקנה החלול של האף נשמע הקול כמי שמתריע בתוך קנה, וזה כזעם וכקצף, כאף וחמה. הרעמים נשמעים אם כן כמו זעם של הקדוש ברוך הוא כביכול, וכידוע שהקדמונים היו מתארים את הרעמים כאילו יש כעס בשמיים, איזה חרון אף בשמיים. וחז"ל אומרים שהרעמים נועדו לפשט עקמומיות שבלב. על כל פנים, זה מה שהוא אומר: יש קול תרועה, "מקנה אף", כזעם היוצא מקנה האף - "על עולה", והוא עולה עד למעלה.
בחלק זה מסיק אליהוא את מסקנתו כלפי איוב: הייסורים שבאו עליו היו ניסיון, ומתוכם התברר שכל עבודתו הייתה מתוך הרווחה. "רחב לא מוצק תחתיה" - היה לו כל טוב חיצוני וגם שלוות נפש פנימית, ודווקא זה נתן פתח לקטרוג הצר; ומשבאו הייסורים "בחרת מעוני" באוון ובכפירה בהשגחה, ובכך מילא את דין הרשע. אך אליהוא מוסיף שהייסורים עצמם הם דרך רוממות: "הן אל ישגיב בכוחו, מי כמוהו מורה" - הם הוראת דרך להתנתק מן הגשמיות ולהידבק בבורא. ולסיום הוויכוח הוא משיב לכל קושיותיו של איוב בתשובה אחת: גם את הטבע הגלוי אינך מבין. "כל אדם חזו בו, אנוש יביט מרחוק" - גם מה שכולם רואים אין מגיעים לחקרו; והוא מדגים זאת בסוד ירידת הגשם: זיקוק המים המלוחים למי גשם מתוקים, הלחות הנפרשת בקיץ מחמת החום, ההתעבות בקור, קיבוץ האדים "במפגיע" וקול הרעם. ואם כך בטבע הנראה לעין, על אחת כמה וכמה שאין לאדם לבוא בטרוניה על הנהגה שהיא למעלה מהשגתו, על "אל שגיא ולא נדע" אשר אף מספר שניו לא ייחקר, כי הוא למעלה מן הזמן.