פרק ל"ו פותח את המענה הרביעי של אליהוא, והוא נחלק לשתי טענות. בדיבור הראשון הוא בא ומסביר לאיוב מה הדבר העיקרי שגרם לו את כל ייסוריו, ומגלה לו את הסוד שגלוי לכל קורא ספר איוב כבר מתחילתו: כל הייסורים האלה הם בחינה של ניסיון. אנחנו, שקראנו את תחילת הספר, יודעים את קטרוגו של השטן ואת מה שהתיר לו הקדוש ברוך הוא, ויודעים שכל מה שעובר על איוב הוא בגדר ניסיון. אבל איוב לא קרא את ספר איוב, ולכן לא ידע מה הסיבה שבגללה הוא מתייסר - ואת זה אליהוא יגלה לו כעת.
הדבר השני שאליהוא עושה במענה הזה הוא להוכיח את איוב: איך נשא לבבך לחקור ולהתעמק בנפלאות ובגדולות ממך? אתה רוצה להתעמק בעניינים של השארות הנפש, של ידיעה ובחירה, של דרכי הנהגת השם את העולם - ואליהוא שואל אותו: עד שאתה הולך ומתעמק בדברים רמים ונישאים כאלה, את הדברים הפשוטים שיש בטבע כבר הבנת? אותם אתה כבר יודע, עד שלא נשאר לך אלא לעמוד על דקויות בהבנת סדר הנהגת בורא עולם את עולמו? ואם את הדברים הפשוטים לא הבנת, מה אתה הולך לחקור בדברים הנשגבים? לכן אל תעל אל ההר ואל תיגע בקצהו: לא היית צריך כלל להתחיל לחקור בנושאים האלה, שהם רמים וגבוהים כמה וכמה מעלות מעל השגתך והבנתך.
(א) וַיֹּסֶף אֱלִיהוּא וַיֹּאמַר׃ (ב) כַּתַּר־לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ כִּי עוֹד לֶאֱלוֹהַּ מִלִּים׃
אליהוא מבקש: המתן לי מעט, ואני רוצה לחוות לך את דעתי. "ואחוך" - אחווה לך דעה, אבל לא דעה פרטית שלי, שהרי "עוד לאלוה מילים": כמו שאמרתי לך קודם, תשובתי נובעת מרוח האלוקים שהשם נתן בי. הקדוש ברוך הוא עדיין לא סיים את מה שיש לו לומר, והוא הטביע בנפשי דברים נוספים שדרכם אפשר להשיג את דעתו ורצונו של בורא עולם מתוך מצבך ומתוך הייסורים שאתה סובל. וזה מה שאליהוא מבקש להסביר: את כל הסיבה שבגללה אתה מתייסר, ואת כל עניין הניסיון שאתה עובר, שהקדוש ברוך הוא רוצה להוציא מן הכוח אל הפועל את כוחות נפשך ולגלות את מסתרי לבבך, ולכן הוא מעמיד אותך בניסיון.
הקדוש ברוך הוא שם אדם במצב מסוים, ובמצב הזה האדם הוא עובד השם. למשל עשיר, שמשפיע עליו הקדוש ברוך הוא פרנסה וממון, והאדם ירא אלוקים ועובד את השם בשלמות. יכול להיות שאת ניסיון העושר צלחת בהצלחה, אבל את ניסיון העוני לא תצלח בשלום. לכן הקדוש ברוך הוא מנסה אותו בניסיון חדש ובודק אותו במצב של עוני. כי אם את ניסיון העושר צלח ואת ניסיון העוני לא יצלח, זה מראה שאיננו שלם בכל צדדיו, שלא הגיע אל השלמות: באופן אחד אתה עובד השם, ובאופן אחר אתה אינטרסנט שלא אכפת לו מאומה מרצון השם יתברך. ולפעמים זה הפוך: אדם עני שעובד את השם מתוך עוניו ודוחקו, ואילו תיתן לו את העושר - תראה "וישמן ישורון ויבעט", תראה איך הוא מתרחק מעבודת השם. הקדוש ברוך הוא צורף את האדם בכל מיני ניסיונות שאינם על פי מצבו הראשון שבו כבר הוכיח את עצמו, כדי לבדוק אם גם במצבים החדשים הוא דבק בהשם יתברך.
וכך מצאנו באברהם אבינו. כאשר היה במקומו היה עובד את השם בשלמות. אמר הקדוש ברוך הוא: בוא נראה מה קורה כשאתה מיטלטל ממקום למקום - "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". בן שבעים וחמש היה אברהם, ובגיל כזה אדם כבר בנה, כבר עשה, כבר התאמץ, וזה השלב שבו מתחילים לאכול את הפירות. ואומרים לו: עזוב הכול, שכח מהכול, לך תתחיל לבנות מחדש בארץ לא זרועה. איזה ניסיון קשה. ואברהם עמד בו, וגם בניסיון הגרות. אחר כך נתן לו השם בן, וכשהבן כבר בן שלושים ושבע, צדיק עצום שאתה כבר רואה ממנו תועלת ונהנה ממנו, אומר לו הקדוש ברוך הוא: קח את הבן היחיד שיש לך והעלה אותו לעולה. אם אתה עומד גם במצב הזה וגם בזה וגם בזה, ובכל המצבים אתה עובד אלוקים - הגעת לשלמות. אבל אם רק בסיטואציה מסוימת אתה עובד השם, ובסיטואציה אחרת אתה פורק מעליך כל עול, מתברר שעבודתך אינה שלמה.
(ג) אֶשָּׂא דֵעִי לְמֵרָחוֹק וּלְפֹעֲלִי אֶתֵּן־צֶדֶק׃
אליהוא אומר לאיוב: לא אתווכח איתך על פי חקירות, כדרך אדם שחוקר ומעמיק ומתחדשת לו כעת מסקנה. "אשא דעי למרחוק" - דעתי היא דעת האלוה, שהקדוש ברוך הוא נטע בי את החכמה האלוקית כדי לענות לך. התשובות האלה באות מרחוק, עוד לפני שניתנתי בתוך הגוף, כשנשמתי הייתה אצל בורא עולם. דעה שאדם חקר והגיע אליה במסקנה - זה מה שיש בו עכשיו, בתוך הגוף העכור; אבל הדעות שאני מחווה לך נתקבלו מרחוק, הן נמצאות בי עוד בנשמה, עוד לפני שנתקשרה בגוויה. וממילא "ולפועלי אתן צדק": מי שפעל את האדם הוא הקדוש ברוך הוא, והוא הנחיל באדם דעות אמיתיות. חלילה לומר שהשם הטביע בנפש דעות שקריות, ולא ייתכן שהשם יטעה את האדם. אם כן, מי שפעל אותי פעל אותי בצדק, הטביע בי דעות אמיתיות ונכונות, ולכן התשובה שאומר לך היא תשובה נכונה ואמיתית על פי השם יתברך.
ואם נרחיב את הדברים: ישנם יסודות בנפש האדם שכל אדם בכל מקום בעולם מקבל אותם, מבלי שלמד אותם כלל, והם מקובלים על הכול - מתוך האידיאות שהקדוש ברוך הוא טבע בנפשו. לא תמצא חברה בעולם שתאמר שרצח הוא לגיטימי, ולא תמצא חברה שתאמר שעריות לגיטימיות, ולא חברה שתאמר שלגנוב ולגזול ולחמוס זה לגיטימי. אתה יכול למצוא חברות שיש בהן הרבה עריות, הרבה גזל, הרבה רצח - אבל בשום מקום לא תמצא חברה שתאמר שכך צריך להיות וזה החוק וכך צריך לנהוג.
ולכאורה זה אינו הגיוני. מילא אני גדלתי כאן, וכאן אלו האידיאות; אבל מה תאמר על אדם שנולד עכשיו ביער עד באפריקה, בחברה מרוחקת מקרבת בני אדם - מניין הם יודעים ביניהם שגזל אינו לגיטימי, שרצח אינו לגיטימי, שעריות אינן לגיטימיות? הרי אם יתבונן סביבו, אצל בעלי החיים עריות הן דבר לגיטימי מאוד; אין שום פסול בפר שיום אחד יהיה עם פרה זו ולמחר יהיה פר אחר עמה. ומדוע אין בעולם חברה שאצלה מקובל שהאישה אינה מיוחדת לגבר אחד, או שסכסוכים פותרים ברצח, כלומר שאין חוק ואין דין ואין דיין? מכאן אתה מסיק: הקדוש ברוך הוא טבע בנפש האדם את הידיעה שיש דברים שאותם לא עושים. אלו אידיאות המוטבעות בו, והן מוטבעות בו עוד לפני היכנסו לגוף האדם.
נתתי פעם דוגמה כדי להבין את הדבר. כתוב באדם שיש בו דברים הדומים למלאכי השרת ויש בו דברים הדומים לבהמה. שכל ודעת - זה קרוב למלאכי השרת; אבל הוא אוכל ושותה כבהמה, משמש כבהמה, ישן כבהמה, ואצל המלאכים אין אכילה ואין שתייה ואין תשמיש ואין שינה. ושימו לב לדבר מעניין: אין אדם שאנחנו מכירים, ודאי לא בציביליזציה, שיהיה מוכן שיצלמו אותו באחד משלושת המצבים שבהם האדם נמשל כבהמה. איני מדבר על אנשים שהם בהמות ממש, אלא על אנשים סטנדרטיים. מגיע צלם וידאו בחתונה ומתמקד באדם בדיוק באמצע הביס - מה הוא עושה מיד? מפסיק לאכול, מסדר את עצמו, כאילו הצלחת הזאת אינה קשורה אליו ובמקרה הניחו אותה כאן. מרים את הכוס "לחיים" - בבקשה; אבל לאכול ולצלם? "מה אתה רוצה לתעד אותי אוכל?" זה בהמי, וגם גוי אינו מוכן לזה. על אחת כמה וכמה תשמיש, וגם שינה: מי רוצה שיצלמו אותו בכל מיני פוזות בשנתו? אבל אם אני עומד להתפלל - תצלם כמה שתרצה, תעשה גם סרט, לא אכפת לי; אדרבה, אולי מישהו יראה אותי לומד וילמד גם הוא. מה זה אומר? שדברים הקרובים לבהמה - הנפש מרגישה שזה בהמי, שזה לא אדם, ואדם אינו מתנהג כך. בדברים של ברכה, תפילה ולימוד תורה אין אנו מרגישים חיסרון; אבל בדברים בהמיים קשה לאדם שיתעדו אותו כך.
(ד) כִּי־אָמְנָם לֹא־שֶׁקֶר מִלָּי תְּמִים דֵּעוֹת עִמָּךְ׃
אומר לו אליהוא: הקדוש ברוך הוא טבע בנפש האדם יסודות ודברים בסיסיים שיש אותם לכל אדם - של מוסר, של צדק, של יושר, של הנהגה נכונה; ובי נטע גם תשובות לשאלות ששאלת. לכן "כי אומנם לא שקר מילי" - תאמין לי שדבריי אינם שקר. מה שאני אומר, שיש דעות המונחלות בנפש האדם והן דעות אמיתיות הנתונות מאת האלוקים ויסודות אמיתיים - "תמים דעות עימך", אתה יכול להעיד על זה בעצמך. הקדוש ברוך הוא שהוא תמים דעים ודעתו שלמה, הרי הוא נמצא גם איתך; גם אתה יכול להרגיש באותן אידיאות שהנחיל בך: השאיפה ליושר, הסלידה מן הרע, הסלידה מכל מה שמוגדר כפשע וכאכזריות. בנפש האדם יש את זה, ואלו דברים שגם אתה יכול להעיד עליהם. אם כן, האמן לי שהקדוש ברוך הוא נטע בתוכי את התשובות לשאלותיך, ודבריי אמיתיים.
(ה) הֶן־אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס כַּבִּיר כֹּחַ לֵב׃
כאן מתחיל אליהוא לפרש את הדעות המוטבעות בנפש האדם. "הן אל" - ראשית, עצם הידיעה שיש אלוקים בשמיים מוטבעת בנפש כל אדם. וזה דבר מעניין: כבר מן התקופות הקדמוניות ביותר כל אדם האמין שיש כוח עליון המנהל את הבריאה. ולא רק בתקופות הקדומות - קח ילד שגדל בבית חילוני כפרני, ובתור ילד הוא מאמין: "אלוקים שלי, רציתי שתדע מה שחלמתי הלילה במיטה". לילדים יש הרבה אמונה, הם מדברים על אלוקים וחיים אלוקים. והיכן שמע את זה? בבית לא דיברו על אלוקים ולא מאמינים באלוקים. אלא מעצם טבע האדם יש לו הרגשה שיש בורא לעולם, וכשהוא בצרה ובמצוקה הוא צועק לאלוקים. הרי לך שיש דברים שהשם טבע באדם מעצם היותו אדם.
דבר שני - "כביר": שהאלוה הזה חזק ואדיר, ובכוחו לשנות את כל הטבע. דבר שלישי - "ולא ימאס כביר כוח לב": הקדוש ברוך הוא אינו מואס את מי שכוח ליבו כביר. את מי הקדוש ברוך הוא אוהב? את מי שעומד בניסיונות, את מי שמצליח להתגבר. אדם שכוח ליבו אדיר וחזק, שאינו נבהל מניסיונות אלא עומד בהם - השם אינו מואס אותו.
מדוע? מכיוון שיש כלל: הדומה יאהב את הדומה. וזו מציאות, שלצערנו לפעמים היא אפילו שלילית. אדם שאוהב טיולים - עם מי הוא מתחבר? עם אוהבי טיולים. אדם טמפרמנטי - עם מי הוא אוהב להתחבר? עם טמפרמנטיים, ולא עם "אנשי האיזי". אדם משכיל אינו נהנה להתחבר עם אנשים שפלים, ולהיפך: אדם שפל שתחבר אותו למשכיל יאמר "זה אוהב להתפלסף, בוא נדבר עם ההוא בגובה העיניים". אדם אוהב להידבק באנשים הדומים לו, ואגב הוא גם רואה אותם כטובים יותר: אני טוב, ולכן מי שכמוני בטח טוב יותר מאלה שאינם דומים לי.
מתוך זה נוצר גם מצב של "אנשי שלומנו", וזה הצד השלילי שבדבר. כי אם אנחנו קבוצה אחת - קבוצה אתנית, חסידות מסוימת, שותפים לדרך ולדעה - ממילא אני כבר שונא את כל מי שאינו בדעתי. אני ימני ושונא שמאלנים, אני שמאלני ושונא ימנים, אני מרכז ושונא ימנים ושמאלנים. בקיצור, אדם ממתג את עצמו במקום מסוים, וכל מי שאינו מתאים לו הוא מתרחק ממנו, וזה כבר דבר שלילי. אבל ודאי שבטבע האדם להתחבר לדומה לו, וכמו שאמר בן סירא במשליו: כל עוף למינו ישכון, ובן אדם לדומה לו.
וגם קודשא בריך הוא, להבדיל כביכול, חפץ ואוהב ורוצה בקרבת מי שהוא כביר כוח לב, שיש לו כוח אדיר בליבו להתגבר על הניסיונות - כי בזה הוא דומה לקונו. וכי כוחו של הקדוש ברוך הוא מוגבל? ואדם שמצליח לעמוד בניסיונות הוא בעל כוח אדיר. ולא כוח של מי שמוריד מכה וגומר את חברו - מזה איננו מתרגשים; מהו בעל כוח? איזהו גיבור - הכובש את יצרו. את זה הקדוש ברוך הוא אוהב, וזה "ולא ימאס כביר כוח לב": השם אינו מואס אדם הדומה לו כביכול בגבורתו, בזה שהוא מצליח להתגבר על תאוות ליבו.
(ו) לֹא־יְחַיֶּה רָשָׁע וּמִשְׁפַּט עֲנִיִּים יִתֵּן׃
גם הדעה הזאת טבועה בנפש האדם: שהקדוש ברוך הוא אינו מחיה את הרשע. השם הוא מקור הטוב, ובהכרח הוא שונא רע. לא תראה אדם שיאמר לך: אני מאמין שיש בורא לעולם, אבל אני סבור שהשם אוהב שיש רשעים ורוצה שהרשע ירבה בעולם. כל אדם שמסכים שיש בורא לעולם, איזה בורא שיהיה ואיך שיגדיר אותו, יודה שהבורא הזה אינו מעוניין שיהיה רשע בעולם אלא שיהיה רק טוב.
"ומשפט עניים ייתן" - עוד דבר טבוע בנפש האדם: שהשם עושה משפט לעניים. שהרי אין שייך בו חיסרון, והשם שלם בתכלית השלמות; ואם הקדוש ברוך הוא לא היה עושה משפט לעניים ולעשוקים, ולא נפרע ממי שעושה עוולה כנגד הדלים והמסכנים - חלילה, זה היה עוול. ואנחנו מאמינים באמונה שלמה "חלילה לאל מרשע ושדי מעוול". ממילא גם זה מוטבע בנפש האדם: לדעת שהקדוש ברוך הוא אינו נותן שיהיה עוול בעולם.
(ז) לֹא־יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת־מְלָכִים לַכִּסֵּא וַיֹּשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ׃
עוד דבר טבוע בנפש האדם: שהשם אינו גורע מן הצדיק את עיניו, כלומר אינו מסיר את ההשגחה הפרטית מן הצדיק אף לא לרגע. וגם זה טבוע בנפש: הצדיק קרוב לאלוקים והשם איתו; לכל אדם יש הרגשה שאם מישהו צדיק - הקדוש ברוך הוא נמצא איתו. וכפי צדקות האדם כך תשרה עליו רוח הקודש, וכפי התקרבותו לאלוקים כך תהיה ההשפעה האלוקית עליו.
ומכאן נובע דבר נוסף: כיוון שהקדוש ברוך הוא משגיח על כל פעולות הצדיק כמו שמשגיח על בן יחיד ממש, לפיכך הוא גם מוסיף ובודק את צדקתו - "לרגעים תבחננו". וההבנה שבדבר פשוטה: אם הקדוש ברוך הוא אינו משגיח על הרשע, גם אינו מדקדק עמו כחוט השערה, שהרי אינו צמוד אליו. אבל אם אתה מסכים שהקדוש ברוך הוא צמוד לצדיק, מעצם הקרבה הזאת נובע שהוא מקפיד עליו ומדקדק עמו: הריני איתך בכל רגע - למה עשית כך? למה דיברת כך? למה אמרת כך? ואילו הרשע, שהשם אינו צמוד אליו, יכול לעשות הרבה דברים בלי שידקדקו עמו כחוט השערה. וזהו לשון חז"ל: "וסביביו נשערה מאוד" - מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה.
ומזה בעצם נובע עניין הניסיון. "ואת מלכים לכיסא ויושיבם לנצח ויגבהו" - יש מצב שהקדוש ברוך הוא מנסה, מלשון מרומם, את הצדיק, ומושיב אותו על כיסא של גדולה יחד עם המלכים, ומרומם את כיסאו ומנסהו. "ויושיבם לנצח ויגבהו" - כל עוד טוב לו, הוא גבוה ומתעלה ומתרומם, ויגבה ליבו בדרכי השם. מתי? כשטוב לו, כשהוא יושב למעלה עם המלכים - אז לנצח הוא צדיק.
(ח) וְאִם־אֲסוּרִים בַּזִּקִּים יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי־עֹנִי׃ (ט) וַיַּגֵּד לָהֶם פָּעֳלָם וּפִשְׁעֵיהֶם כִּי יִתְגַּבָּרוּ׃
אבל אם הקדוש ברוך הוא ייקח את אותו צדיק וישפיל אותו, יוריד אותו ממעלתו ויאסור אותו בזיקים, כלומר באזיקים - אז הוא ירד מצדקותו, יקרא תגר כנגד בורא עולם ויהיו לו טענות כנגד קודשא בריך הוא. "ילכדון בחבלי עוני": אף שלא נלכד במכמורת היצר כשהיה עשיר והצליח להתגבר, הנה היצר הרע יצליח ללכוד אותו כשיביא אותו לידי עניות. וזו מהות הניסיון: הקדוש ברוך הוא, מתוך שהוא נמצא עם הצדיק, בוחן אותו ואומר - במצב הזה אתה צדיק, בוא נראה אם גם במצב ההפוך אתה צדיק. ואז נדע אם שלמותך אמיתית מכל הצדדים. וזו הטענה שנאמרה על איוב: "הלא אתה סכת בעדו" - נתת לו והשפעת עליו, ריבונו של עולם, מה אתה רוצה שאיוב יעשה בשעות הפנאי? בוודאי שהוא צדיק. נסה אותו בייסורים ובעוני, ואז תבדוק אותו.
"ויגד להם פועלם ופשעיהם כי יתגברו" - הקדוש ברוך הוא מעמיד אותם בניסיון העוני כדי להודיע להם. על ידי שיתברר שבזמן שהם עניים ואסורים בזיקים פשעיהם מתגברים, ואינו נשאר באותו מצב שהיה קודם - מתברר שפועלו אינו אמיתי ונכון עם השם. לפני כן היינו בטוחים שזך וישר פועלו, איזה צדיק, איזה ירא אלוקים; אבל אחרי שבא במבחן כור העוני מתברר שזה לא היה מתוך יושר וצדקות אלא מתוך השפע שהשם השפיע עליו. שהרי בעניותו הוא טוען דברים כנגד השם, מדבר דיבורים שאינם ראויים ובא בטרוניה - ומראה שאין פועלו זך וישר, ובאמת פשע בו.
(י) וַיִּגֶל אָזְנָם לַמּוּסָר וַיֹּאמֶר כִּי־יְשׁוּבוּן מֵאָוֶן׃
בזה הקדוש ברוך הוא מגלה את אוזנם למוסר, כביכול נותן להם בזה מוסר, "ויאמר כי ישובון מאוון" - שיעמדו גם בניסיון העוני, ועל ידי זה יתברר שעבודתם את השם הייתה זכה וטהורה מכל צד, בעוני ובעושר. הקדוש ברוך הוא רוצה שגם במצב של עניותו ישוב מאוון, מן מעשה הפשע ומעשה הרשע, ולא יימשך אחרי מעשים שליליים מחמת עניותו.
(יא) אִם־יִשְׁמְעוּ וְיַעֲבֹדוּ יְכַלּוּ יְמֵיהֶם בַּטּוֹב וּשְׁנֵיהֶם בַּנְּעִימִים׃
אם ישמע למוסר השם ויקבל אותו ויאמר "גם את הטוב נקבל וגם את הרע נקבל", יצדיק עליו דין שמיים וימשיך לעבוד את השם ביושר לבב גם בעניותו - נמצא שהשם ייסר אותו והוא קיבל את המוסר כראוי. "ישמעו" - ישמע בדבר השם וישאר בצדקותו; "ויעבודו" - יעבוד את השם עבודה תמה ושלמה, אף שהשם הביא עליו ייסורים וקושי וניסיונות. ואז "יכלו ימיהם בטוב ושניהם בנעימים": הקדוש ברוך הוא ישוב ויגביה אותם וירומם אותם למצבם הקודם. כי למה באמת השפיל אותם? כדי לנסותם. ואם עמד בניסיון, אין צורך להמשיך ולהביא עליו מצב נורא כזה; ראה השם שעמדת בזה - ידאג שאת סוף ימיך תכלה בטוב ואת שנותיך בנעימים, ויחזיר אותך למצב שהיית בו לפני הניסיון.
(יב) וְאִם־לֹא יִשְׁמְעוּ בְּשֶׁלַח יַעֲבֹרוּ וְיִגְוְעוּ בִּבְלִי־דָעַת׃
אבל אם לא ישמעו - השם מגלה את אוזנם למוסר והוא אוטם את אוזנו משמוע, אינו מקבל את מוסר השם ועוד בא בטרוניה וקורא תגר - "בשלח יעבורו". "שלח" הוא חרב, כביכול השם ישלח אליו את השטן שייקח אותו, כלומר תיגזר עליו מיתה. "ויגועו בבלי דעת" - וימות בלי שידע שכל מה שעבר עליו היה רק ניסיון. ואם כן, למה זעקת? למה באת בטרוניה? הרי השם מגלה ומודיע זאת לצדיק בעת הייסורים ואומר לו: דע לך, כדאי לך לעמוד בניסיון, כדי שישוב מצבך להיות כקדם ועוד עשרת מונים; ואם חלילה לא תעמוד בניסיון - דע לך שהשטן ממתין לך עם החרב ואתה תגווע בבלי דעת. לכן כדאי לך לעמוד בניסיון.
(יג) וְחַנְפֵי־לֵב יָשִׂימוּ אָף לֹא יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָם׃
אלה שלא היו באמת צדיקים גמורים, ולמה עבדו את השם? רק מפני שהשפיע עליהם טובה. אין ליבם כברם, ובתוכם הם חנפי לב, שעבד את הקדוש ברוך הוא בחנופה: "ריבונו של עולם, התפללתי היום, תדאג לי, תסדר לי"; "ריבונו של עולם, הנה עשיתי צדקה כזאת, מצווה כזאת". כל עבודתו היא מתוך תקוות הגמול, ולא מתוך החיוב לעבוד את השם ומתוך הכרת הטוב לקודשא בריך הוא; אלא יש בינו לבין הקדוש ברוך הוא עסקה של קח ותן. וממילא, אם השם כבר אינו נותן - "גמלתי, קח": הוא מפסיק לעבוד את השם, כי לטענתו הקדוש ברוך הוא לא עמד בהסכם. מתברר שעבודתו הייתה כעבודת חנף, מי שבא להחניף לריבונו של עולם רק כדי לקבל טובות הנאה.
"ישימו אף" - מדוע? "כי אסרם": מכיוון שהקדוש ברוך הוא אסר אותם וייסר אותם, הם כועסים: ריבונו של עולם, מה פתאום? יש בינינו הסכם, אני עובד אותך ואתה משפיע; הפסקת להשפיע - גם אני מפסיק. וזה מראה שעבודתו אינה תמה ושלמה, אלא עבודה על מנת לקבל גמול ולא מתוך חיוב וציווי לעבוד את קודשא בריך הוא. "לא ישוועו" - אין הם קוראים לשם לישועה ואומרים "אנא השם הושיעה נא", אלא אדרבה, הוא עוד כועס על הקדוש ברוך הוא. במקום שיקרא לשם לישועה וימשיך בענוותנותו ובשפלותו ויעבוד את השם בתמימות כשעבד קודם - אינו משווע, אלא שם אף: מה זה, ריבונו של עולם, מה פתאום אתה עושה לי כך? וזה מראה שבאמת הם חנפי לב.
(יד) תָּמֹת בַּנֹּעַר נַפְשָׁם וְחַיָּתָם בַּקְּדֵשִׁים׃
על ידי כך הם מאבדים גם את חיי הנפש בעולם הבא - "תמות בנוער נפשם", עוד בנערותו תמות נפשם - וגם את חיי הגוף בעולם הזה: "וחייתם", הוא הגוף, "בקדשים". ומבאר המלבי"ם: הקדשים הם אנשים המזומנים לזנות, ובדרך כלל, ובוודאי בזמנם, היו מתים בקיצור ימים מכל מיני מחלות. אף כאן: גופם ימות בקיצור ימים כמו הקדשים. ולמה? כי לא עמד בניסיון, שכן באמת עבודתו הייתה מתוך חנפי לב.
(טו) יְחַלֵּץ עָנִי בְעָנְיוֹ וְיִגֶל בַּלַּחַץ אָזְנָם׃
אבל את העני, את האדם שמכניע את עצמו לפני הקדוש ברוך הוא ואינו קורא תגר - אותו השם יחלץ בעוניו. על ידי עוניו ועל ידי הכנעתו, זו עצמה הסיבה לחלץ אותו מן הייסורים. "ויגל בלחץ אוזנם" - וכאשר הם בלחץ, בתוך כל הצרות, השם יגלה את אוזנם ויאמר להם: כל מה שעברת היה רק ניסיון, ומעכשיו יתחיל המצב להיות טוב יותר.
אליהוא מבקש מאיוב שימתין מעט, ומודיע לו שדבריו אינם חקירה אנושית אלא דעות שהשם נטע בנפש עוד מרחוק, לפני היכנסה לגוף - ולכן הן אמת. מתוך אותן אידיאות המוטבעות בכל אדם הוא מונה: שיש אל, שהוא כביר, שאינו מואס את כביר כוח הלב העומד בניסיונות, שאינו מחיה רשע ועושה משפט לעניים, ושאינו גורע מן הצדיק את עיניו. ומתוך אותה השגחה צמודה על הצדיק נובע הדקדוק עמו כחוט השערה, ומכאן עניין הניסיון: הקדוש ברוך הוא מרומם את האדם ואחר כך אוסרו בזיקים ובחבלי עוני, כדי לבדוק אם שלמותו אמיתית מכל הצדדים. העומד בניסיון ומקבל את המוסר - יכלה ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, ויחזור למצבו ואף למעלה ממנו; מי שאוטם אוזנו וקורא תגר - מתברר שעבודתו הייתה עבודת חנופה של קח ותן, ונגזר עליו שלח וגוויעה בבלי דעת. ואת מי שמכניע עצמו - השם מחלץ מעוניו ומגלה לו את אוזנו שכל מה שעבר עליו לא היה אלא ניסיון.