פתיחה: המשך דבריו של אליהוא
לפנינו המשך דבריו של אליהוא בן ברכאל הבוזי אל איוב. אליהוא בא לעקור מלבו של איוב שתי הנחות מוטעות: האחת - שהאדם עושה לקדוש ברוך הוא טובה בצדקתו ומזיק לו ברשעתו, ולכן מגיעה לו משכורת נפרדת; והשנייה - שאם השם אינו נפרע מן הרשעים, סימן שאין השגחה. על שתי אלה הוא משיב מתוך עיון בטבע העולם ובטבע האדם.
"אם צדקת מה תתן לו" - קונה הכל
אִם־צָדַקְתָּ מַה־תִּתֶּן־לוֹ אוֹ מַה־מִּיָּדְךָ יִקָּח׃
"אם צדקת" - נעשית צדיק, "מה תתן לו": מה בכלל יש בידך לתת לו מן העניינים הגשמיים שכאן? איזו הנאה תהיה לו מהם? הרי הקדוש ברוך הוא כולו מהות רוחנית, ואין לו הנאה מדברים גשמיים. ואפילו אם היה דבר כזה שתוכל לתת - "או מה מידך יקח", וכי משלך אתה נותן? כל מה שיש בעולם של מי הוא? של קודשא בריך הוא.
וזהו שאנו אומרים בתפילת שמונה עשרה "קונה הכל". פעם שאלו אותי: מה פירוש "קונה הכל"? ממי הוא קונה? ואם הוא קונה ממישהו, נמצא שיש למישהו דבר שאינו של הקדוש ברוך הוא! אלא שאין הכוונה לקנייה ממוכר, אלא "קונה הכל" פירושו: קניינו הכל. כל מה שיש בעולם, הכול קניינו. ואם כן מה בידך לתת לו שאינו שלו?
"לאיש כמוך רשעך" - השכר והעונש אינם חיצוניים למעשה
לְאִישׁ־כָּמוֹךָ רִשְׁעֶךָ וּלְבֶן־אָדָם צִדְקָתֶךָ׃
אם כן למה נועדו הרשעות והצדקות? אומר לו אליהוא: דע לך, הרשע מזיק "לאיש כמוך". הרשע שאדם עושה בין אדם לחברו - מזיק לבני אדם. והרשע שאדם עושה בעצמו, היינו עבירות שבינו לבין קונו - מזיק לעצמו, שהרי הקדוש ברוך הוא נתן לנו מתכון כיצד לחיות נכון, כיצד לחיות בריא וכיצד לחיות מאושר. וכן "ולבן אדם צדקתך" - מי מרוויח מכך שאתה צדיק? רק אתה. הרווח שלך הוא, אין כאן שכר נפרד ואין כאן עונש נפרד.
ואם כן, איך אתה מבקש מהשם שייתן לך שכר או שישגיח עליך בפרטות להעניש את הרשע ולשלם לצדיק, כאילו יש בכך נזק כלפי מעלה? הנזק הוא רק לרשע והתועלת היא רק לצדיק. אי אפשר לדרוש משכורת נפרדת, שהרי במה שאתה עושה אתה עצמך מושפע - לטובה אם עשית טוב, ולרעה אם עשית רע.
משל לאדם ששמע בקול הרופא ולקח את התרופה, ואחר כך בא אל הרופא ואומר: דוקטור, מגיעה לי משכורת! על מה? עשיתי בדיוק מה שאמרת! והלוא לא עשית לרופא טובה - אתה הבריא, בזכות זה אתה בריא. כך גם כשאדם עושה רצון השם, אין הוא נותן להשם תועלת. ומאידך גיסא, כשאינו שומע בקול הרופא, אין הרופא מייסר אותו, אלא "תייסרך רעתך" - הרעה שלך היא שתייסר אותך, והחולי יהיה שלך.
נמצא אפוא שהשכר הוא הטוב עצמו שיש לך בצדקות, ואינו חיצוני לך; והעונש הוא הרע עצמו שיהיה לך כשאתה הולך בדרך רשע, ואינו חיצוני לך. כמו שאני תמיד אומר: אדם המחנך את בניו לתורה וליראת שמים - ודאי יש לו שכר בחסד השם אחרי מאה ועשרים, אבל מהו השכר הגדול ביותר? שתרווה נחת מילדיך. ולעומת זאת אדם המחנך את בניו, השם ירחם, לדעות משובשות ובמקומות שאינם של יראת שמים - אינו צריך עונש, אין האנשים האלה צריכים גיהינום; הילדים שלהם עושים להם את זה כאן בעולם הזה.
אם כן אין כאן חשבון של שכר ועונש נפרד, שתבוא ותאמר "למה מגיע לי" או "למה לא נותנים לי". המעשה עצמו הוא השכר והמעשה עצמו הוא העונש. אתה מעניש את עצמך או משלם שכר לעצמך; קנית שלמות לעצמך או קנית חיסרון לעצמך.
ההנהגה המדינית: חברה מתוקנת או חברה מקולקלת
ואותו דבר באדם העושה טוב לזולתו: בסך הכול ההנהגה המדינית תהיה מתוקנת. ואם אנשים עושים עוול, ההנהגה המדינית תהיה מקולקלת - חברה שרע לחיות בה, חברה שאנשים סובלים בה. כשבנו כאן את המדינה, היה אחד הסופרים שכתב שהוא כבר רוצה לראות את הגנב העברי הראשון. אנחנו היום אומרים: מתי כבר נראה את האחרון? בתי הכלא הולכים ומתמלאים עד אין מקום, והמשטרה כבר אינה מחפשת גנבים. אדם המגיע להגיש תלונה על גניבה עושה זאת רק בשביל הביטוח, כי ניידת לא תישלח וספק אם ירימו את הטלפון. רק כשיש הרוגים באים ומטפלים.
ומי סובל מזה? אתה סובל מזה. וכשתאמר: אבל אני אדם הגון, הם הרשעים - התשובה: אתם ההגונים רבים מן הרשעים, והיה לכם להתאגד יחד ולהשבית את מעשה הרשע. לא עשיתם זאת, אין פלא שאתם סובלים. ואם כן על מי התלונה? על עצמך. אל תבוא ותאמר ריבונו של עולם למה עשית לי כך. נהל את חייך נכון ונהל את חיי החברה שלך נכון - החברה תהיה מתוקנת ואתה תהיה מתוקן. תנהג לא נכון - אתה תסבול.
וכן מצינו בפסוקי חכמה: "זולל וסובא" - ומה ההמשך? "יִוָּרֵשׁ, וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה". אדם שכל הזמן עצל וישן יישאר עם בגדים קרועים. "תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ". "וְלַאֲוִיל יַהֲרָג קִנְאָה", "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה". כל הדברים הללו מזיקים לאדם עצמו. וכבר דיברנו בהרחבה: אדם הכועס, למי הוא מזיק? לעצמו. הוא יכול לצאת בהרגשה שהכול טוב ויפה, וכל מיני עונשים וגיהינום שולטים בכועס - אבל מי סובל עכשיו? אתה. אדם שאינו רגוע סובל ממחלות לב, מאולקוס, מלחץ דם. מאין כל המחלות האלה? מזה שאינך רגוע, שאין לך ביטחון בהשם, שאתה כל הזמן בלחץ וכל הזמן בכעס.
תורת חיים - כאן ועכשיו
הקדוש ברוך הוא אומר: חיה נכון כמו שאני אומר לך, אינך עושה לי טובה, לא בשבילי. יש לך ביטחון בי - אתה חי חיים טובים יותר, יש לך גן עדן עלי אדמות. לכן, כפי שדיברנו פעם, התורה אינה מזכירה שכר של גן עדן. הביטו בכל הדתות: כולן מבטיחות לך עולם הבא, אחרי שתצא מכאן. ואילו התורה אינה מדברת על העולם הבא, ולא מוזכר בשום מקום בתנ"ך גן עדן כמקום קבלת שכר או גיהינום כמקום קבלת עונש. למה? כי הקדוש ברוך הוא אומר: אני נותן לך תורת חיים. התורה שאני נותן לך מלמדת אותך לחיות כאן. השכר הוא כדיבידנדים, זה מה שאתה צובר, זה חלק נפרד; אבל מה אני מלמד אותך? אני מלמד אותך איך לחיות טוב. איני אומר לך: עשה כמה פעולות וזהו, ולמעלה תביא פתק ותקבל שכר. אני אומר: פעל כמו שאני אומר לך, ויהיו לך חיים טובים ומאושרים יותר. "ובחרת בחיים".
ומעבר לכך, התורה כן מדברת על שכר ועונש - אבל על שכר ועונש בעולם הזה. בפרשת "והיה עקב תשמעון" יש רשימה של הבטחות. למה? כי התורה נותנת לך הבטחות על דברים שאתה יכול לבדוק אותם. כל הדתות מדברות על שכר ועונש בעולם הבא, ויבוא אדם וישאל בצדק: עולם הבא? אינני יודע מי מחכה לי שם. אלה אומרים משה רבנו, אלה אומרים מוחמד, אלה אומרים אותו האיש, אלה אומרים בודהה, אלה הרי קרישנה - ואף אחד עוד לא חזר משם. מספרים על יהודי שהגיע למעלה, שאלו אותו מה אתה רוצה, אמר: אני רוצה לראות את משה רבנו, והראו לו. הגיע אחריו מוסלמי, אמר: אני רוצה לראות את מוחמד. אמרו לו: עזוב, בקש משהו אחר. אמר: לא, אני רוצה לראות את מוחמד. אמרו: טוב. "מוחמד, שתי קולה!" - ומיד רץ עם המגש.
על כל פנים, התורה אומרת לנו: דע לך שיש שכר כאן בעולם הזה. ואגב, השכר אינו כתשלום, אלא ככלי לעבוד את השם טוב יותר, כמכשיר שבאמצעותו תוכל לקיים את מצוות השם בלי מפריעים.
לסיכום דברי אליהוא עד כאן: כשאתה חי נכון - התועלת שלך; כשאתה חי גרוע - הנזק שלך. כשהציבור חי נכון - התועלת של הציבור; כשהציבור חי רע, שלא על פי מצוות השם - הסבל של הציבור. מה לך כי תלין על השם, מה לך כי תתאונן על הנהגתו? הקדוש ברוך הוא אומר: נתתי בידך את האפשרויות - לחיות נכון ולקבל טוב, או לחיות רע ולקבל רע.
"מרב עשוקים יזעיקו" - הכוח שניתן בידי האדם
מֵרֹב עֲשׁוּקִים יַזְעִיקוּ יְשַׁוְּעוּ מִזְּרוֹעַ רַבִּים׃
כאן משיב אליהוא לטענתו של איוב: למה אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן הרשעים, למה אינו דן אותם ומעניש אותם, למה הוא נותן להם להזיק לכל העולם? אומר לו אליהוא: ראה, הקדוש ברוך הוא נתן לבעלי החיים כוחות להגן על עצמם. לחתול יש ציפורניים; התרנגול, אף שהוא בעל חיים עדין, אם מישהו בא לגעת באפרוחיו - נקירה מן המקור אינה דבר נעים; ועל אחת כמה וכמה בעלי החיים הטורפים, שמסוגלים ממש להגן על עצמם. ואם בטבע בעלי החיים נתן השם כוחות להגן על עצמם, וכי בטבע האדם - מבחר היצורים, בחיר הבריאה - לא נתן לו כוח להגן על עצמו?
והכוחות הללו אינם חייבים להיות כוחות התקפיים; יש גם כוחות הגנתיים. יש פרפר שאתה רואה אותו על גבי עץ ואינך מבחין שזה פרפר - אתה סבור שזה עלה, ורק כשאתה מתבונן יותר אתה קולט שיש כאן פרפר. הקדוש ברוך הוא נתן לו כישרון הסוואה. וכן הזיקית, המשנה את צבעה לפי המקום. רואה אתה שהקדוש ברוך הוא נתן לכל בעל חיים את הכוח להגן ולהישמר מפני הרע.
דוגמה נוספת: הרבה פעמים בעלי חיים מצד עצמם פגיעים, אבל כשהם בקבוצות הם מצליחים לשמור ולהגן על עצמם. אריה לא יבוא לטרוף מקבוצת זאבים, אבל אם יראה זאב בודד ייתכן שיטרוף אותו. כשהם הולכים בקבוצה אינו מנסה, שהרי כל הזאבים יעוטו עליו ומצבו יהיה בכי רע. נמצא שלפעמים נתן הקדוש ברוך הוא את הכוח לקבוצה, שיוכלו להגן על עצמם.
והמשל הזה בא לומר לאיוב: אם כך עשה הקדוש ברוך הוא לבעלי החיים, נתן להם כישרון וכוח להגן על עצמם - בכוחות שנטע בהם ובכך שהם קבוצה השומרת זה על זה - על אחת כמה וכמה שנתן ביד מבחר המין האנושי, שהוא האדם, את הכוח להתאגד, להתקבץ ולהיות יחד, כדי להגן על עצמם כחברה מפני האנשים המזיקים והפוגעים בשלום הציבור.
ולכן הוא אומר לו: ראה, המציאות היא שרוב בני האדם ישרים והגונים. איני יורד כעת לדקויות של יושר, אלא כוונתי שרוב בני האדם אינם באים ויוצאים בבתי כלא, אינם קרימינלים; אולי יש להם פה ושם מעידות קטנות, אבל רוב בני אדם הגונים. והיות שרוב בני אדם הגונים, היה עליהם להתקבץ יחד, לשמור ולהגן על עצמם, לעשות לעצמם חוקים, להקים משטרות, להקים הגנה כזו שאם יימצא עבריין ייפרעו ממנו במלוא החומרה. אין האנשים עושים כן, ואחר כך הם באים ואומרים: ריבונו של עולם, למה אינך משמיד את הרשעים? אומר הקדוש ברוך הוא: נתתי לך נשק, נתתי את כל הכוחות בידך, וכי אעשה את העבודה במקומך? התאגדו יחד, הטובים שבכם, ותצליחו להתגבר על הרשעים, שהרי הטובים רבים מן הרשעים.
וזהו "מרב עשוקים יזעיקו": הקדוש ברוך הוא שם בטבעו של אדם, שכאשר יש עשוקים - יזעיקו, אנשים מזעיקים זה את זה ומתקבצים יחד להגן על עצמם. "ישועו מזרוע רבים" - מזרועם של החומסים והשודדים המצרים לציבור, רבים משוועים לישועה ומתאספים יחד לריב עמם ולהילחם כנגדם. ועל ידי זה ימגרו את הרשעים, ויבינו האנשים שלא כדאי לפשוע ולא כדאי להזיק לכלל, כי הכלל נפרע מן המזיקים לו בצורה קשה.
אתם יודעים שניו יורק הייתה מקום של פשע נורא, שם נרדף לפשע. קם שם ראש עיר, ג'וליאני, שהיה כמו קאובוי במערב הפרוע, והחליט למגר את הפשע ולהיכנס בו במלוא העוצמה. נדמה לי שחוקק חוק שאחרי פעמיים או שלוש שאדם פשע, אין הדבר נתון עוד לשיקול דעת השופט כמה לגזור עליו, אלא מכניסים אותו למאסר עולם. והוא הצליח להוריד את הפשיעה בעשרות אחוזים. אנשים הבינו שלא כדאי לפשוע, כי בפעם הבאה השופט לא יוכל להחליט ולהתחשב בנסיבות מקילות - יש חוק, ובפעם השלישית אתה נכנס לשנים ארוכות, והפשיעה ירדה פלאים. אומר לו אליהוא: השם נתן ביד האדם את הכוח להתגבר על הפושעים, ורוב האנשים הגונים. ואם כן מה אתה מתלונן כנגד הקדוש ברוך הוא?
"נתן זמרות בלילה" - לקח מן הציפורים
וְלֹא־אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה׃
הנה הציפור, שנחשבת לבעל חיים עדין שבקלות אפשר לטרוף אותו - "נותן זמירות בלילה". השם שם בטבעה שתזמר בלילה: הציפורים יראות מפני בעלי החיים הטורפים, ולכן הן מזמרות בלילה ומתאספות יחד, להיות מוכנות להילחם על נפשן אם יבוא כנגדן אויב. רואים אתה שאף בבעלי החיים החלשים ביותר חקק השם בטבעם את הכוח להתאסף יחד ולעמוד כנגד הקמים עליהם.
"ולא אמר איה אלוה עשי" - הציפור הזאת אינה באה וטוענת: היכן האלוה שעשה אותי, שנתן אותי לטרף ביד האויבים? אלא יש לי כוח, הקדוש ברוך הוא נתן בי כוחות, ואף שהם קטנים ופעוטים - אם אנו מתאספים יחד כוחנו רב ואנו יכולים להגן על עצמנו. וזו דוגמה ומשל מעולם החי אל האדם, שהוא בחיר הבריאה: אם הם יכולים להתאסף ולהגן, גם אתם בני האדם יכולים להישמר ולהגן על עצמכם.
"מלפנו מבהמות ארץ" - למדו מן הבריאה
מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ׃
אם נטע הקדוש ברוך הוא בטבע הציפור הזאת שתוכל להגן על עצמה, הרי לאדם נתן חכמה יותר ממנה. "מלפנו" - מאלפנו, מלשון "אאלפך חכמה": הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו ללמוד מטבעם של שאר היצורים. "מבהמות ארץ" - למד מן הבהמות ומן החיות; "ומעוף השמים יחכמנו" - ראוי שתלמד גם מעוף השמים ותיקח ממנו חכמה, כיצד העופות מתקבצים יחד להציל את עצמם. כך גם על המין האנושי להיקהל ולעמוד על נפשם כנגד השודדים, הרוצחים והחמסנים, ולא לשבת ולבכות למה אין השם נפרע מהם.
"שם יצעקו ולא יענה" - מפני גאון רעים
שָׁם יִצְעֲקוּ וְלֹא יַעֲנֶה מִפְּנֵי גְּאוֹן רָעִים׃
על פי זה יש תשובה לשאלתך. אתה שואל: למה בני אדם צועקים אל השם והוא אינו מציל אותם מן הגזלנים והחומסים והשודדים? זו הייתה טענתך: "מֵעִיר מְתִים יִנְאָקוּ וְנֶפֶשׁ חֲלָלִים תְּשַׁוֵּעַ וֶאֱלוֹהַּ לֹא יָשִׂים תִּפְלָה" - הנה הרוצחים עושים שמות והקדוש ברוך הוא אינו מתייחס. אומר לך אליהוא: "שם יצעקו ולא יענה - מפני גאון רעים". למה באמת צועקים ואינם נענים? מפני שגאו והתגברו הרעים. כלומר, במקום שהטובים יתגברו וישמרו על עצמם מפני הרעים, נתגברו עושי הרשעה. אילו לא היו הרשעים מתגברים כל כך עד שהם עושים ככל העולה על רוחם ואין מי שיעמוד כנגדם, הייתם מצליחים להגן על עצמכם. אבל היות שאינכם מגינים על עצמכם, רואים עושי רשעה שזה מצליח וזה הולך, שאפשר לפשוע ואין נפרעים מהם. אדם עושה עבירות חמורות ומכניסים אותו לשלושה חודשי מאסר או לחצי שנת עבודות שירות, והוא מבין שמשתלם לפשוע. גאו הרעים, ואז אתה אומר: הנה, אי אפשר לעמוד כנגדם, ויש לך תלונות אל הקדוש ברוך הוא. אבל התלונה שלך צריכה להיות על עצמך.
"אך שוא לא ישמע אל" - הראיה שאינה ראיה
אַךְ־שָׁוְא לֹא־יִשְׁמַע אֵל וְשַׁדַּי לֹא יְשׁוּרֶנָּה׃
אומר לו אליהוא: שווא והבל הוא מה שאתה מוכיח מזה שאין הקדוש ברוך הוא נעתר להם ואינו משמיד את הרשעים ואינו שומע בקול שוועתם של העשוקים. מכאן אתה מוכיח ש"לא ישמע אל" ו"שדי לא ישורנה", שכביכול אין הקדוש ברוך הוא רואה את זעקת העניים המסכנים. "אך שווא" - מה שאתה אומר הוא שווא, שקר והבל.
אַף כִּי־תֹאמַר לֹא תְשׁוּרֶנּוּ דִּין לְפָנָיו וּתְחוֹלֵל לוֹ׃
"אף כי תאמר לא תשורנו" - הגם שאתה טוען שאינך רואה אותו, שאינך רואה כיצד הקדוש ברוך הוא משגיח. וממה אתה מוכיח? מעצם זה שאין השם נפרע מן הרשעים: הנה רשעים עושים ככל העולה על רוחם, ואיני רואה שיצא כברק חיצו להיפרע מהם. אומר לו אליהוא: דע לך, "דין לפניו" - הדין עומד לפניו לעשות משפט בארץ. וכיצד הוא מוציא את הדין אל הפועל? "ותחולל לו" - אתה נוצרת לדון את הדין הזה, אתה נוצרת להיות שליח ההשגחה העליונה להיפרע מאותם רשעים, מאותם עושי עוולה ועושקי אביונים. אותך חולל, אותך יצר לצורך מטרה זו.
וכוונתו בשני אופנים. האחד, תשובה כללית: המין האנושי נוצר בצורה כזו שיֵדע לשמור על עצמו. והשני, תשובה פרטית: אתה איוב היית מנהיג, אתה היית גדול מכל בני קדם, ואתה היית צריך לפעול בכיוון הזה למגר את הרשעים ואת הפושעים - וממילא גם אתה באופן פרטי לא היית נפגע מהם. שהרי איוב עצמו נפגע ממלכת שבא ומן הכשדים, הם אלה שבאו ושללו את שללו. אומר לו אליהוא: אילו דאגת מראש למגר את כל הרשעים והפושעים, לא הייתה מלכת שבא ולא היו כשדים ולא היו שודדים, ולא היית מגיע למצב שאליו הגעת. ולכן "ותחולל לו" - השם חולל אותך ויצר אותך כדי שתפעל כנגד אותם רשעים ועושי עוולה.
"ועתה כי אין פקד אפו"
וְעַתָּה כִּי־אַיִן פָּקַד אַפּוֹ וְלֹא־יָדַע בַּפַּשׁ מְאֹד׃
"ועתה כי אין" - השם ראה שאין דין בארץ; אתה לא עשית את השליחות שלשמה חולל אותך ויצר אותך, לא מיגרת את עושי הרשעה, וגם כלל הציבור לא התאספו יחד לעמוד על נפשם ולהיפרע מן הרשעים. לכן "פקד אפו": השודדים הרשעים התאספו יחד, מחריבים את היישוב ומזיקים לבני האדם, ואז "נפש חללים תשווע" - אנשים צועקים ריבונו של עולם למה אינך מצילנו. וגם אתה נפגעת, ומלכת שבא והכשדים שללו את כל ממונך. אילו ביערת את עושי הרשעה, לא היו יכולים לפעול כנגדך.
"ולא ידע" - ועם כל זה לא ידע איוב שהעונש שקיבל היה בהשגחה, בגלל שלא עשה משפט ולא דאג לכלל הציבור להצילם מפני השודדים הרשעים; לא ידע שמחמת זה נפרע ממנו הקדוש ברוך הוא. ולכן "בפש מאד": "פש" הוא מלשון ריבוי, כמו "פשו", "פושו וסגו", ובארמית "נפיש" - הרבה. כלומר, השם פקד אפו על איוב בריבוי גדול, בכעס גדול, ולכן אתה רואה שגם בניו וגם ממונו וגם גופו ניתנו בייסורים קשים. ומדוע? מן הסיבה הזאת עצמה: היית צריך להיפרע מעושי רשעה ולא נפרעת, ולכן הראשון שיחטוף מהם - אתה.
"ואיוב הבל יפצה פיהו"
וְאִיּוֹב הֶבֶל יִפְצֶה־פִּיהוּ בִּבְלִי־דַעַת מִלִּין יַכְבִּר׃
ואיוב, עם כל שהשם נפרע ממנו על שלא עשה את המוטל עליו, עדיין אינו מרגיש שהוא משלם מחיר, ולכן עדיין "הבל יפצה פיהו" - מדבר דברי הבל, "בבלי דעת מלין יכביר" - מרבה מילים בלי דעת, טוען טענות כנגד הקדוש ברוך הוא ואינו שם לב שכל מה שהגיע אליו הוא באשמתו ובגללו ובשל פועל מעשיו. אילו נלחם כנגד הרשעים, לא היו הרשעים פוגעים בו. אלה ששדדו את נכסיו - מפני שלא ביער אותם מן הארץ; בניו מתו - מפני שלא שם על לבו לשוב מחטאתו; והשחין הרע בא עליו - מפני שהלך אחר התענוגות ואחר המותרות.
במילים פשוטות: השכר והעונש המגיעים לאדם, רובם נובעים מן המעשים שהאדם עושה. כשאדם עושה דברים רעים מגיע אליו רע, ואפילו מצד הטבע: כשאדם נמשך אחר תאוות לבו, אותן תאוות מזיקות לו גם מבחינה גשמית וגם מבחינה רוחנית, יוצרות לו נזק וגורמות לו צרה. ואחר כך אל יזעק ואל יזעף על השם לבו, אלא יידע שהוא עצמו היה הגורם לכל צרותיו.
לסיכום:
אליהוא מלמד את איוב שני יסודות. האחד: אין האדם מועיל לקדוש ברוך הוא בצדקתו ואינו מזיק לו ברשעתו - "לאיש כמוך רשעך ולבן אדם צדקתך" - ולכן אין לדרוש משכורת נפרדת; השכר הוא הטוב שבמעשה עצמו והעונש הוא הרע שבמעשה עצמו, והתורה היא תורת חיים המלמדת כיצד לחיות טוב כאן. והשני: הטענה "למה אין השם נפרע מן הרשעים" אינה טענה, שהרי הקדוש ברוך הוא נתן בטבע אף לבעלי החיים החלשים כוחות הגנה והתקבצות, ועל אחת כמה וכמה לאדם, בחיר הבריאה - "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו". "דין לפניו ותחולל לו": אתה נוצרת להוציא את הדין אל הפועל. ומשלא עשה כן איוב, לא בכלל ולא בפרט, פקד עליו אפו - והוא עדיין מכביר מילין בבלי דעת, במקום לדעת שהוא עצמו היה הגורם לכל צרותיו.