פרק ל"ד הוא מענהו השני של אליהוא, ובו הוא בא להשיב לאיוב על טענותיו ולסתור אותן אחת לאחת. איוב טען: מזה שיש צדיקים מתייסרים, מזה שיש אנשים העושים רצון השם ובכל זאת סובלים - הרי הוכחה שאין הקדוש ברוך הוא דן את האדם בעצמו. אלא מה? הקדוש ברוך הוא מסר את ההנהגה ביד המערכת - מערכות הכוכבים והמזלות הן הפועלות, והוא כביכול אינו משגיח בשפלים, אלא נתן את הדבר ביד "הפקידים", והפקידים מייסרים את האדם חינם, גם על לא עוול בכפו.
איוב בנה לעצמו מסלול שבו הוא יכול להתלונן על ההנהגה, ובכל זאת לומר: חס ושלום, אינני כופר בהשם, אינני אומר שהשם אינו בסדר. אני אומר שהפקידים מתעללים בי, הם עושים בי שלא כהוגן. הנהגת המערכת אינה מבחינה בין צדיק לרשע, ובגלל זה אני סובל.
ועוד הוסיף איוב וטען: זה בכלל אינו נקרא עוול, שכן על פי סדר הנהגת העולם מחויב הדבר שתהיה מציאות שדברים יינזקו וייפסדו. משל למה הדבר דומה: הנוסע ברכב - אין חוכמות, חלק מן הפעולה של הרכב גורמת לבלאי. כשיש עולם קיים, מעצם זה שישנם איתני טבע: יש ים, וממילא יש גם טובעים בים; יש סופות, וממילא יש נהרגים בסופות; יש סופת שלגים, וממילא יש שנקברים בשלג. הקדוש ברוך הוא יצר מכונית, והמכונית הזאת יכולה לגרום שאדם ימות בתאונת דרכים - וכי משום כך המכונית שלילית? וכי יצירת העולם שלילית? כל השלילה שבעולם אינה אלא כגרגיר קטן לעומת כל הטוב שבו. נשאל: האם המכונית הביאה יותר תועלת או יותר נזק? בלי ספק יותר תועלת. אם נבחן כמה אנשים נסעו היום ברכב לצורכיהם נגיע למספר של מיליון, וכמה נפגעו - חמישה עשר. הפגיעה עצומה, אך מבחינה מספרית התועלת רבה על הנזק. כך, אמר איוב, הנהגת העולם: בעצם ההנהגה יש טוב, אלא שמטבע הדברים יש בתוכה כאלה שניזוקים, והם כגרגיר חול לעומת המכלול.
על כך בא אליהוא וממשיל לו משל. אדם בא ללמד זכות על שר שעשה עוול לחברו, ואמר: לא בשביל להרע לאותו אדם באופן פרטי עשה כן, אלא כך דרך הנהגתו - הוא תמיד מרע לכולם. האם זה לימוד זכות או לימוד חובה? אסביר: ניגשת לשר, ביקשת ממנו עזרה, ובמקום לעזור הוא עוד הזיק לך. אתה מתלונן, ומישהו אומר לך: שמע, אני מלמד עליו זכות - דע לך שזה לא אישי נגדך, הוא טיפוס אנטיפת, אדם רע מטבעו, כך הוא עושה לכולם, אל תיפגע. וכי לימדתי עליו זכות? חובה, וחובה חמורה יותר ממה שחשבנו בתחילה!
אומר לו אליהוא: זה בדיוק מה שאתה עושה. אתה אומר שהעוול שנעשה לי אינו כנגדי באופן פרטי, אלא הוא עוול כולל לכל בני האדם, שהקדוש ברוך הוא מסר אותנו ביד מושל רשע וגס רוח - אנשי המערכה, הכוכבים והמזלות, ההנהגות התחתונות. והרי זה עצמו עוול: למה מסר השם את העולם ביד אנשי עוול? ומעבר לכך אתה אומר שמעצם טבע בריאת העולם יש עוולות ויש ניזוקים - זה כמו המשל, שאין זה אישי, אלא המושל הזה הוא טיפוס שתמיד מרע לכולם. נורא ואיום: לא די שלא צידקת את בוראך, אלא עוד הוספת קושיה. ראשית, למה מסר השם את העולם ביד מושל מושחת כזה. ושנית, למה ברא הקדוש ברוך הוא עולם שממילא יש בו סובלים הרבה בלי הבחנה בין צדיק לרשע - מי הכריח את זה?
עוד בא אליהוא להשיב על טענת איוב: למה אין הקדוש ברוך הוא מעניש את הרשעים מיד, בתגובה מיידית למעשה הרשע? הרי אם אין אתה מעניש אותם מיד, אתה גורם שירבו רשע, כי הנה אדם רואה: זה עשה רשע עד אין קץ וטוב לו, יש לו נכסים, יש לו ממון. סדאם חוסיין כבר במלחמת המפרץ הראשונה היו צריכים להוציא אותו מהחור, ואחרי שבועיים לתלות אותו, ולא לחכות שימשיך ויעשה צרות. והיטלר היה צריך להתאבד עוד לפני המלחמה. בקיצור, כל עושה רשע היה צריך לקבל את עונשו מיד, ואז הייתה ניכרת השגחת השם.
על זה עונה לו אליהוא בן ברכאל הבוזי: דע לך, אי אפשר לבוא ולשאול על בורא עולם כיצד הוא מנהיג את עולמו. ובכל זאת אתן לך הסבר. הקדוש ברוך הוא מעניש בסתר, מפני שעונש גלוי גורם שאנשים יתרחקו מן המעשים הרעים לא מתוך יראת השם אמיתית ולא מתוך עבודת השם, אלא מתוך פחד העונש - ומה הרווחנו בזה? אין הקדוש ברוך הוא מעוניין שהאדם יעבוד אותו כרובוט: עשיתי מצווה - מיד קיבלתי שכר, עשיתי עבירה - מיד קיבלתי עונש. יכול היה הקדוש ברוך הוא לברוא אותנו רובוטים, ואז היינו כבעלי החיים, עושים כל מעשינו כמוכרחים. אלא שהוא רוצה שתהיה לנו בחירה חופשית, וכיצד תינתן בחירה חופשית? רק אם אין אתה רואה מיד עונש על מעשה שלילי, ואין אתה רואה מיד שכר על מעשה חיובי.
ועוד: אתה רוצה לדעת למה יש מציאות של רשעים בעולם? דע לך שלפעמים הקדוש ברוך הוא משתמש ברשע הזה כדי להיפרע מבעלי עבירה. "הוי אשור שבט אפי" - אשור רשע, והוא בא והחריב את בית המקדש, אמת. אבל מה הוא בעצם? שבט אפו של הקדוש ברוך הוא. שבט זה מקל, אף זה כעס - מקל כעסו של בורא עולם. כשהקדוש ברוך הוא כועס, הוא משתמש באשור כדי לייסר אותנו. בסופו של דבר אותו שבט יישבר והוא ישלם את המחיר, כי מגלגלין חובה על ידי חייב, ואילו לא היה חייב לא היו מגלגלים על ידו את החובה הזאת. אבל זה שאנשים מתייסרים על ידי הרשע - הקדוש ברוך הוא מעוניין בכך, שכן זו הדרך שבה אותם בני אדם משלמים את המחיר על מעשיהם. ולכן לא שייך שייפרע השם מן הרשע מיד: אם ישבור את המקל מיד, כיצד יכה המקל באותם אנשים שצריך לתקן ולשפר? כוח המקל הוא בזה שהוא מחזיק מעמד וממשיך להכות, עד שבסוף ייפרע ממנו השם. "מאריך אפיה וגבי דיליה" - הקדוש ברוך הוא מאריך אפו, אבל בסוף יש חשבון.
(א) וַיַּעַן אֱלִיהוּא וַיֹּאמַר׃ (ב) שִׁמְעוּ חֲכָמִים מִלָּי וְיֹדְעִים הַאֲזִינוּ לִי׃
אני מבקש שתשמעו את מילי, את דברי. אתה איוב טענת שלא ייתכן שהקדוש ברוך הוא מנהיג ושיש השגחה פרטית בעולם, שאם כן איך ייתכן שהוא עושה לי עוול ומרע לצדיק. מכאן הוכחת שאין השם משגיח על מה שקורה כאן עם האדם, ובוודאי לא על פרטי מעשיו, אלא הדבר נמסר למערכת, להנהגת הכוכבים, ומשם יוצא העוול לצדיק והטוב לרשע, מפני שהמערכת אינה מבחינה בין צדיק לרשע. על זה שאל אותו בלדד השוחי: והרי זה עצמו עוול, שהקדוש ברוך הוא מסר את ההנהגה בידי מנהיג רשע, ביד המערכת! וענה לו איוב: בסך הכל הנהגת השם טובה, שהרי יותר אנשים נהנים מן העולם הזה מאשר סובלים ממנו; ואפילו אם כל כדור הארץ יתבטל - מה הוא כדור הארץ לעומת כל הגלקסיות וכל העולמות? עדיין כאבק פורח לעומת כל השאר. עכשיו בא אליהוא להראות לו את הטעות שבדברים, וכיצד הוא סותר את עצמו מיניה וביה.
(ג) כִּי־אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן וְחֵךְ יִטְעַם לֶאֱכֹל׃
כמו שהחך יודע להבחין אם האוכל מר או מתוק, חמוץ או כל טעם אחר - המרגיש הוא החך; כך "אוזן מילין תבחן", האוזן בוחנת את המילים ויכולה לדעת אם יש כאן אמת או שקר, אם הדברים נכונים או דברים מטעים.
(ד) מִשְׁפָּט נִבְחֲרָה־לָּנוּ נֵדְעָה בֵינֵינוּ מַה־טּוֹב׃
אדם שרוצה להחליט על דבר אם נכון הוא אם לא, צריך שיבחר משפט - כלומר לבחור קו אחד. לא ייתכן להניח שתי הנחות הסותרות זו את זו. צריך שיהיה לך קו אחד, ולפיו תלך מרישא עד גמירא. נניח שהשם אינו עושה עוול, או נניח שהשם עושה עוול - אבל לא ייתכן להניח את שתיהן באותה נשימה. אתה רוצה לומר שהשם עושה עוול? תסביר איך זה מסתדר עם טוב ליבו, ולמה העוול לגיטימי, ותלך עם הקו הזה. אתה רוצה לומר שאין השם עושה עוול? תסביר למה אנו רואים שהצדיק סובל, ותלך עם הקו הזה. "משפט נבחרה לנו" - נבחר לנו יסוד אחד, "נדעה בינינו מה טוב", ועל ידי זה נדע מה נכון ומה לא נכון, ולא נפסח על שני הסעיפים.
(ה) כִּי־אָמַר אִיּוֹב צָדַקְתִּי וְאֵל הֵסִיר מִשְׁפָּטִי׃ (ו) עַל־מִשְׁפָּטִי אֲכַזֵּב אָנוּשׁ חִצִּי בְלִי־פָשַׁע׃
כאן אליהוא חוזר על דברי איוב ומחלק אותם לשתי מחלקות. הנחת איוב: אני צדיק, ומה שאני לוקה הוא בלי משפט ובלא דין, הקדוש ברוך הוא מייסר אותי שלא כמה שמגיע לי, וממילא הדבר יצא מן המערכה, מן המזל - נולדתי במזל רע, והשם אינו משגיח על הפרטים. "צדקתי" - הואיל ואני יודע שאני צודק, "ואל הסיר משפטי" - הקדוש ברוך הוא מייסר אותי בחינם, "על משפטי אכזב" - אני מכחיש ומכזב כל מי שאומר לי שזה בדין ובצדק ובמשפט, ואומר לו: דבריך כזב הם, לא ייתכן. "אנוש חצי" - מכת החץ שהשם מכה בי מכה אנושה היא, "בלי פשע" - לא חטאתי, ואין זה במשפט. לא ייתכן שיצא הדבר מאת השם, אלא על ידי המערכה.
(ז) מִי־גֶבֶר כְּאִיּוֹב יִשְׁתֶּה־לַּעַג כַּמָּיִם׃ (ח) וְאָרַח לְחֶבְרָה עִם־פֹּעֲלֵי אָוֶן וְלָלֶכֶת עִם־אַנְשֵׁי־רֶשַׁע׃
אומר לו אליהוא: וכי ייתכן אדם גדול כאיוב, בעל מעלה כמוהו, שישתה לעג כמים? הוא שותה לעג - להלעיג על עיקרי האמונה בדברים של הבל, ובזה "ארח לחברה עם פועלי אוון", הוא עושה דרך סלולה ומתחבר עם פועלי אוון ועם אנשי רשע. שכן מאחר שאתה מכחיש את ההשגחה הפרטית, נתת לגיטימציה לכל הרשעים לומר: עשה מה שבלבך, אל תדאג, אין השגחה. אפילו איוב אמר שאין השגחה פרטית, שאין הקדוש ברוך הוא משגיח על מעשה האדם, הרשע יקבל טוב והצדיק יקבל רע, ולית דין ולית דיין.
(ט) כִּי־אָמַר לֹא יִסְכָּן־גָּבֶר בִּרְצֹתוֹ עִם־אֱלֹהִים׃
איוב אמר שראינו ש"לא יסכן גבר ברצותו עם אלוהים" - מה שהאיש מרוצה לאלוהים לא יסכן, כלומר לא ימצא בזה שום תועלת. ויש לפרש לשון זו מלשון חימום, כמו "ותהי לו סוכנת", סוכנת מלשון מחממת (ומכאן "סחינה" - חמין). ויש מסבירים "יסכן" - שתהיה לו תועלת, כמו "חוטב עצים יסכן בם", שיקבל מהם תועלת. וכך טוען איוב: זה שתהיה מרוצה לאלוקים לא ייתן לך שום תועלת, חבל על הזמן וחבל על העבודה. הנה ראו כמה עבדתי והתאמצתי, וראו מה קיבלתי במקום זה.
(י) לָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ־לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל׃ (יא) כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם־לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ׃
כל זה המשך דברי איוב. אתה איוב אומר: אחרי שהלכתי עם אלוקים, לא הועיל לי הדבר להסיר מעלי את הייסורים, ולא עזרה לי עבודתי את השם - וזה נגד המשפט וכנגד היושר. "לכן אנשי לבב שמעו לי": המסקנה שאני מסיק היא שלא ייתכן שהשם יעשה רעה, שהרי "חלילה לאל מרשע ושדי מעוול", לא ייתכן שהשם יעשה רשע ועוולה לאדם. ואם כן ודאי שהשכל מחייב "כי פועל אדם ישלם לו" - שהקדוש ברוך הוא משלם לאדם כפי פעולתו, "וכאורח איש ימציאנו" - ואין הקדוש ברוך הוא ממציא לו גמול לפי מה שהוא יתברך דורש, אלא "כאורח איש", כפי אדם שהוא בעל חומר, אדם גשמי, ולפי זה הוא כביכול דורש ותובע ממנו.
ואם כן נשאלת השאלה: למה "לא יסכן גבר ברצותו עם אלוקים"? אדם שמרוצה להשם ועובד את הקדוש ברוך הוא - למה אין השם משלם לו את גמולו? הרי חלילה לאל מרשע, ואין הקדוש ברוך הוא עושה דברים שאינם הגונים. ואם כך, איך ייתכן שעבדתי כל כך קשה וזה מה שאני מקבל בתמורה, ואיך ייתכן שהקדוש ברוך הוא מייסר אותי? מכאן הגיע איוב למסקנתו: יש כאן סתירה. השם עושה רק צדק, ומאידך גיסא אני מקבל חוסר צדק. המסקנה - שהעונשים שאני מקבל אינם מאת השם כלל. כך יישב איוב את הסתירה: אין הקדוש ברוך הוא משגיח על הפרטים, והכל בא מכוכבי המערכה, מכוכבים ומזלות. אוי לו לגבר שנולד בלי כוכב - אני נולדתי בלי מזל, וכוכבי המערכה אינם מבחינים בין צדיק לרשע.
(יב) אַף־אָמְנָם אֵל לֹא־יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא־יְעַוֵּת מִשְׁפָּט׃ (יג) מִי־פָקַד עָלָיו אָרְצָה וּמִי שָׂם תֵּבֵל כֻּלָּהּ׃ (יד) אִם־יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף׃ (טו) יִגְוַע כָּל־בָּשָׂר יָחַד וְאָדָם עַל־עָפָר יָשׁוּב׃
אומר איוב: אפילו אם על פי סדר המערכה יתחייב שכל כדור הארץ כולו "יגווע כל בשר יחד ואדם על עפר ישוב", שיתבטל כל כדור הארץ מפעילותו ויכלה כביכול כל המין האנושי - בכל אופן "אל לא ירשיע ושדי לא יעוות משפט", ואין כאן רשע על פי ההשקפה האלוקית. ומדוע? מפני שכל מציאות הארץ כאין וכאפס לעומת כל העולמות כולם, לעומת כל הגלקסיות - גרגיר אבק לעומת כל השאר, והכל לצורך המציאות הכללית. "מי פקד עליו ארצה ומי שם תבל כולה" - הקדוש ברוך הוא ברא את כל המציאות בכללה, ומה שאנחנו הוא רק גרגיר אבק לעומת הכל; ומי זה שפקד עליו וכביכול אמר לו מה לעשות? מי שם תבל כולה? הוא יתברך. ומה הארץ לעומת כל התבל? ולכן גם אם "ישים אליו לבו, רוחו ונשמתו אליו יאסוף", שיאסוף את כל נשמות בני האדם החיים כאן עד שכולם ימותו - אין בזה עוול אלא צדק, שהרי זה לצורך העולם. וזה מה שאמר איוב: אפילו כשאתה רואה דבר שבאופן כללי פועל פעולה מושלמת, ומתוך הפעילות יש מי שניזוק, איזה אבק שסובל - זה כלום ביחס למערכת הכוללת, והמערכת הכוללת מערכת טובה היא. עד כאן טענותיו של איוב.
(טז) וְאִם־בִּינָה שִׁמְעָה־זֹּאת הַאֲזִינָה לְקוֹל מִלָּי׃
על זה בא אליהוא בן ברכאל הבוזי ועונה לו: אם תבין ותשמע היטב, תראה איך דבריך סותרים את עצמם. אתה רוצה להצדיק את השם ואומר: אם יש אחד שסובל - הרי הכלל בסדר והקדוש ברוך הוא צדיק, ורק בודדים סובלים, וזה מפני שאין הוא משגיח על הפרטים אלא הכל בא מכוכבי המערכה. אומר לו אליהוא: אדרבה, בזה עצמו אתה מייחס לקדוש ברוך הוא עוול גדול יותר. שהרי במה שהוא מוסר את ההנהגה ביד המערכה, והמערכה אינה מבחינה בין צדיק לרשע ובין זכאי לחייב, נמצא שאתה טוען שהקדוש ברוך הוא עשה רעה לכלל האנושות, שמסר אותה ביד מנהיג עוול. הגדלת את הקושיה! אתה רוצה לומר "זה לא ממנו", אבל מי נתן את המינוי הזה לכוכבי המערכה? ודאי הוא יתברך.
(יז) הַאַף שׂוֹנֵא מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ וְאִם־צַדִּיק כַּבִּיר תַּרְשִׁיעַ׃
אומר לו: מה שאתה אומר הוא שלא די שאין הקדוש ברוך הוא משלם לצדיק כראוי לו על צדקתו, אלא הוא עוד מינה על העולם מושל רשע, מישהו ששונא משפט. "האף שונא משפט יחבוש" - האם עשה הקדוש ברוך הוא חובש, כלומר מנהל ומושל על העולם, מי ששונא משפט? דהיינו המערכה והמזל, המנהיגים על פי טבע ולא על פי צדק ומשפט. "ואם צדיק כביר תרשיע" - האם בזה שאתה מרשיע אותו הרבה, הפכת אותו כביכול לצדיק? בתחילה הייתה לנו תלונה אחת: למה עשה השם "רשע" במרכאות עם צדיק אחד - איוב מסכן סובל ואינו ראוי לסבול. ואתה, במקום לתרץ את הקושיה למה יש אחד שסובל שלא כדין, באת והרשעת את הקדוש ברוך הוא בגדול: אינך אומר שהשם עושה רע מועט, אלא שהוא עושה רע רב. עד עכשיו אמרנו: השם צדיק, ורק אחד מסכן סובל. ומה אתה מתרץ? שכולם סובלים, שהשם מסר את העולם להנהגת הכוכבים והמזלות שאינם מבחינים בין צדיק לרשע. וכי אין זה עוול גדול למסור את העולם כולו ביד הכוכבים והמזלות? וכי בזה אתה מצדיק את הקדוש ברוך הוא?
(יח) הַאֲמֹר לְמֶלֶךְ בְּלִיָּעַל רָשָׁע אֶל־נְדִיבִים׃ (יט) אֲשֶׁר לֹא־נָשָׂא פְּנֵי שָׂרִים וְלֹא נִכַּר־שׁוֹעַ לִפְנֵי־דָל כִּי־מַעֲשֵׂה יָדָיו כֻּלָּם׃
מלך עריץ העושה רעות ומרשיע לאנשים בודדים שלא על פי דין, ומאשימים אותו שהוא רשע מצד העוול שהוא עושה לאותם נדיבים - "בליעל רשע אל נדיבים". וכי ייתכן שיבוא אדם ללמד עליו זכות ויאמר: שמעו, לא רק לנדיבים הוא מרשיע, דעו לכם שהוא רשע עם כולם, בין עם דל בין עם שוע, בין נדיב בין רשע, לכולם הוא עושה עוול? "אשר לא נשא פני שרים ולא ניכר שוע לפני דל כי מעשה ידיו כולם" - אין ניכר אצלו הבדל בין שוע לדל, בין עשיר למסכן, כי המלך הזה מרע עם כולם, ולכן "אל תאשים אותו, זה לא אישי". וכי יש בזה צידוק? האם ניקית את המלך או טפלת עליו אשמה גדולה יותר? אומר לו אליהוא: זה בעצם מה שאתה עושה. אתה אומר שאין הקדוש ברוך הוא עושה עמי עוולה, אלא עזב את העולם והשאיר אותו ביד הנהגת המערכת, הכוכבים, שאינם מבחינים בין צדיק לרשע - ובזה הפכת את קודשא בריך הוא מעושה עוול מועט לעושה עוול מרובה עם כולם. איזו הצדקה היא זו?
(כ) רֶגַע יָמֻתוּ וַחֲצוֹת לָיְלָה יְגֹעֲשׁוּ עָם וְיַעֲבֹרוּ וְיָסִירוּ אַבִּיר לֹא בְיָד׃
עם של מלך כזה, העושה עוולות ו"לא ניכר שוע לפני דל" (שוע - אדם נכבד ועשיר), מלך שאת כולם הוא מייסר ולכולם עושה שלא בצדק - אפילו יידעו שאם יקומו למרוד בו "רגע ימותו", שברגע אחד יהרוג את כולם, לא יירתעו ויקומו למרוד. "וחצות לילה יגועשו" - כולם יתגעשו ויירתמו למשימה ברוב רעש, "ויעבורו ויסירו אביר לא ביד" - יסירו את המלך אביר הלב וקשה הלב הזה, "לא ביד" - בקלות גדולה, בלי צורך ביד חזקה, וימרדו בו כדי להסיר את רעתו מהנהגת העם. וכי היה עולה על הדעת להצדיק מלך בטענות כאלה? ואיך אתה מצדיק בזה את קודשא בריך הוא, באמרך שאין השם עושה עוול לנדיבים בלבד אלא לכולם, שההנהגה נמסרה לכוכבים, ונמצא שיש כאן עוול עם כלל הברואים, שהנהגת המזלות אינה מבחינה בין צדיק לרשע.
אליהוא פותח את מענהו השני בקריאה לבחון את הדברים כמו שהחך בוחן טעם, ולבחור קו אחד עקבי במקום להניח שתי הנחות סותרות. הוא חוזר על טענת איוב - "צדקתי ואל הסיר משפטי", וממילא אין השגחה פרטית והכל ביד המערכה - ומראה שבזה עצמו נתן איוב יד לפועלי אוון ואמר "לא יסכן גבר ברצותו עם אלוהים". ובעיקר מוכיח לו אליהוא שהתירוץ גרוע מן הקושיה: מי שבא להצדיק את בוראו בטענה שהעוול אינו פרטי אלא כללי, ושההנהגה נמסרה למושל שאינו מבחין בין צדיק לרשע, אינו מלמד זכות אלא חובה גדולה יותר, כאותו המלמד זכות על שר רשע באמרו "זה לא אישי, הוא רע עם כולם". ומה שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מן הרשע מיד, יש לו טעם: כדי שלא תיעשה העבודה מיראת העונש בלבד ותיטול הבחירה החופשית, ומפני שלפעמים הרשע הוא "שבט אפי" שבו מייסר השם את החייבים - ובסוף השבט נשבר, שמאריך אפיה וגבי דיליה.