פרק ל"ג הוא לבו של נאום אליהוא. בחלק הזה של הפרק הוא בא להסביר לאיוב יסוד גדול בהנהגת הקדוש ברוך הוא: הייסורים אינם נקמה, אלא שפה. הקדוש ברוך הוא מדבר עם האדם, ויש לו כמה דרכי דיבור. תחילה הוא מדבר בדרך רכה, ואם האדם אינו קשוב - הוא מדבר בשפה ברורה יותר. נלך על סדר הפסוקים ונראה כיצד מבאר זאת המלבי"ם.
כִּי בְאַחַת יְדַבֶּר אֵל וּבִשְׁתַּיִם לֹא יְשׁוּרֶנָּה׃
הקדוש ברוך הוא מודיע לאדם את הגזרות שעתידות לבוא עליו בעקבות עוונותיו, וזאת כדי שיחזור בתשובה. כיצד הוא מודיע? בדרך הראשונה - על ידי חלומות, כפי שנראה מיד. "ובשתיים לא ישורנה" - "ישורנה" הוא מלשון לשור, לראות, כמו "בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר", שהן עומדות על החומה ומביטות, וכמו "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב". כלומר: אם האדם לא ישים לב אל הדיבור הראשון שהקדוש ברוך הוא דיבר עמו, יצטרך הקדוש ברוך הוא לדבר אליו בשפה שנייה - על ידי חולי ומכאוב, שהם עצמם אזהרה שישוב בתשובה.
בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב׃
אומר אליהוא: הדרך הראשונה היא בחלום או בחזיון לילה. בחלום אמיתי מודיע לו הקדוש ברוך הוא את העתיד לבוא עליו; ובחזיון לילה הוא מראה לו בעת השינה מחזה המורה על העתיד. והפסוק מפרש את הזמנים: החלום בא "בנפול תרדמה על אנשים" - כשהאדם שרוי בתרדמה עמוקה; ואילו החזיון בא "בתנומות עלי משכב" - כשהאדם נים ולא נים, בשינה רופפת, ואז הוא רואה מחזה. את ההבדל שבין חלום לחזיון, את זמניהם ואת טעמי שמותיהם הארכתי לבאר בספר "משנת החלומות", ומי שירצה יעיין שם.
אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם׃
על ידי החלום והחזיון "יגלה אוזן אנשים" - הקדוש ברוך הוא מודיע להם מהי הגזרה השמימית שנגזרה עליהם. "ובמוסרם יחתום" - באדם מוטבע כוח מוסרי, והוא הנקרא מצפון. ולמה נקרא כך? כי הוא מלשון מצפן. המצפן מראה לנו את הכיוון הנכון, וכך המצפון מראה לנו היכן הרע וכיצד להתרחק ממנו. "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה" - ולכן המצפון יודע לומר לאדם: הדבר הזה שעשית נוטה אל צפון, הוא דבר שלילי ורע. ואף המצפן עצמו רמוז בזה: מה יש בו? מגנט, מתכת. והמתכת פונה תמיד אל הצפון. ומהי מתכת? חרב, מלחמה, והרי כיוון המלחמה הוא מצפון - "מצפון תיפתח הרעה". לאן שתסובב את החרב, בסופו של דבר היא תחזור אל הצפון, לומר שמקור הרע הוא מן הצפון.
וזהו "ובמוסרם יחתום": על ידי החלום שחלם האדם, מתעורר בו הכוח המוסרי לבקר את מעשיו. החלום הוא שמראה לו שיצא מגדרי המוסר, וכביכול חוקק זאת על לוח לבו ואומר לו: יש כאן בעיה, יש כאן מעשה שאינו ראוי. והמצפון הוא החותם - הוא נותן אישור שמה שנחלם הוא אמת, ושיש כאן דבר הטעון תיקון. הרי כאן תוכחה, ואני יודע על מה היא באה ומה עלי לתקן.
אלא שהצרה הגדולה היא, שהמצפון על פי רוב אינו מונע את האדם מלעשות רע, אלא רק מייסר אותו לאחר מעשה. המצפון היה אמור לומר לאדם מראש: זה אינו מוסרי, אל תעשה. והאדם עושה בכל זאת, ורק אחר כך באים ייסורי המצפון. והאמת שהרבה פעמים אנשים אינם מתחשבים בכוח הזה כלל. היה אדם אחד שעשה מעשים שליליים רבים, ואמר: "המצפון שלי נקי". אמר לו מישהו: בהחלט נקי - מעולם לא עשית בו שימוש, שמור כמו חדש. מטרת המצפון אינה לייסר אותך לאחר מעשה; זה גם טוב, אך אין זו המטרה. המטרה היא שתתייסר לפני המעשה, ועל ידי כך תימנע מן העבירה.
לְהָסִיר אָדָם מַעֲשֶׂה וְגֵוָה מִגֶּבֶר יְכַסֶּה׃
שתי מטרות לחלום. הראשונה: "להסיר אדם מעשה" - אם עשית מעשה שאינו טוב, הסר אותו, אל תמשיך באותן הנהגות מקולקלות. השנייה: "וגווה מגבר יכסה" - אם עולות על לב האדם מחשבות שליליות מן המידות הרעות המקננות בתוכו, קנאה ושנאה ותאווה וכיוצא בהן, הבוקעות מפנימיות הלב, עליו לדאוג לבער אותן; ואם אינו יכול, לפחות לא לתת להן להתפרץ. כלומר: גם אם אני כועס, אכלא את הכעס בתוכי. בדרגה גבוהה יותר - לא אכעס כלל; ובדרגה נמוכה יותר - לפחות אל תוציא את הכעס, אל תשתולל ואל תצעק. וכן בגאווה: שלא יתגאה בתוכו, ואם לזה עדיין לא הגיע, לפחות שלא יוציא את הגאווה ביחסו אל הבריות ולא ינהג בגבהות הלב.
"גֵוָה" הוא דבר שבגב, ו"גב" עניינו פנים, כמו "בגו", "יש דברים בגו" - דבר שבפנים. והיינו שהאדם צריך לכסות מן הגבר את הגווה: להטביע את המידות השליליות שבתוכו אל תהום הנפש, שיישארו מכוסות ולא יצאו החוצה.
אך חוזר אני ואומר: אין זו הדרגה הגבוהה. הדרגה הגבוהה היא למגר את המידה הרעה לגמרי מתוכו, שהרי אם לא נעשה כן, בסופו של דבר יבוא דבר שיעורר אותה. רבי אליהו לופיאן המשיל זאת לפגז טועה, נפל של פגז, שיכול לשכב שלושים שנה במקומו. יבוא רועה צאן אחד, ייגע בו - והוא יתפוצץ. מה קרה? שלושים שנה לא זז, כי לא נגעו בו; עכשיו נגעו בו. כך מידות רעות שהאדם לא טיפל בהן אלא עשה להן טיפול קוסמטי - רק לא נתן להן לצאת - הן נשארו מקננות בתוכו, וכשיבוא זעזוע ויטלטל אותו, הן יתפרצו. לכן המגמה היא לבטל את המידה הרעה בשורשה, שלא יחוש כלל תחושות של כעס, ולא רק שלא יוציא אותן החוצה. ואחרי הרגל, אדם באמת מצליח לשלוט בכעס לא רק שליטה חיצונית אלא גם פנימית.
וזהו שמצינו בדואג האדומי וחבריו. שואלת הגמרא: כיצד הגיעו למעשים כאלה, שבגללם נהרגו נוב עיר הכהנים ואחימלך הכהן הגדול, כל כך הרבה עוונות? ומשיבה: "טינה הייתה בלבם". ומהי טינה? בארמית טינה היא טיט. היה להם טיט בלב. אדם מסתכל על כוס זכוכית ורואה מים שקופים וצלולים, ורק אם יביט היטב למטה יראה טיט ששקע. יבוא מישהו ויערבב - והכול יחזור להיות עכור. כך היה אצלם: ניענעו אותם מעט, והכול צף ועלה. וכדברי החזון איש, שהאדם משול לחבית: אם יש בתחתיתה שתי קילו סוכר, תנענע אותה - טועמים, מתוק ונפלא; ואם יש בה מלח, תנענע אותה - מר כלענה. השאלה היא מה יש בתוכה. אצל דואג וחבריו היה טיט, וניענוע קל הוציא את כל הרפש החוצה.
נמצא שעל ידי שיקבל האדם את מוסר החלום, ראשית יתקן את מעשיו - "להסיר אדם מעשה", ושנית - "וגווה מגבר יכסה", שאותן מידות שליליות שבפנים יכוסו ממנו ולא ייהפכו לתכונות שיפעל על פיהן.
יַחְשֹׂךְ נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת וְחַיָּתוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁלַח׃
על ידי כך הוא חוסך את נפשו הרוחנית מן השחת, שלא תישחת ולא יקבל עונש רוחני אחרי מאה ועשרים. "וחייתו מעבור בשלח" - "חייתו" היינו הגוף החי והמרגיש, ו"שלח" הוא סכין וחרב. כלומר שלא יבוא לידי מיתה. שאם יתעורר מבעוד מועד יאריכו ימיו, ואם לאו - חלילה יתקצרו.
וְהוּכַח בְּמַכְאוֹב עַל מִשְׁכָּבוֹ וְרוֹב עֲצָמָיו אֵתָן׃
כבר אמר "ובשתיים לא ישורנה" - שאם לא תספיק לו ההערה הראשונה, יצטרך לקבל הערה נוספת. ההערה הראשונה היא החלומות, וכעת מדבר על ההערה השנייה: לא התעוררת מן החלום? הקדוש ברוך הוא מדבר אליך בשפה ברורה יותר, ונותן לך תוכחת מוסר במכאוב על משכבך. "ורוב עצמיו איתן" - כתיב "וריב", והיינו שיהיה לו ריב בין עצמיו. כשאדם בריא יש שלום בגופו, כל גופו פועל בהרמוניה; וכל מחלה מתחילה ממצב של חוסר הרמוניה, שאיבר מסוים אינו פועל פעולתו כראוי ואינו מספק לשאר הגוף את מה שהיה אמור לספק. הלבלב אינו מפרק את הסוכרים כראוי - והאדם זקוק להזרקת אינסולין. בריאות שלמה היא שלום בין כל מוסדי הגוף, וכאן העצמות והחלקים הפנימיים רבים ביניהם, אין ביניהם שלום, וממילא הבריאות מתרופפת.
וְזִהֲמַתּוּ חַיָּתוֹ לָחֶם וְנַפְשׁוֹ מַאֲכַל תַּאֲוָה׃
הוא נעשה חולה על משכבו עד שהלחם, שהוא עצם החיות הבסיסית ואינו נמאס על האדם לעולם, נעשה בעיניו כדבר מזוהם. שהרי החולה יורד הרבה במשקלו, והסיבה העיקרית היא איבוד התיאבון - גם מפני שאינו זז מן המיטה, וגם מפני שמצבו בדכדוך. "ונפשו מאכל תאווה" - אפילו מאכלים מיוחדים שתמיד אהב לאכול נעשים מזוהמים בעיני נפשו מחמת חוליו.
יִכֶל בְּשָׂרוֹ מֵרֹאִי וְשֻׁפּוּ עַצְמֹתָיו לֹא רֻאּוּ׃
בשרו כלה למראית העין: מי שמביט בו רואה כיצד הוא הולך ונמוג, בשרו הולך וחסר. "ושופו עצמותיו" - מלשון יעתקו ממקומם, כלשון "שף מדוכתיה" שעניינו נעקר ממקומו. עצמותיו, שעד עתה לא נראו כלל, כעת מבצבצות מבפנים כלפי חוץ. כך קורה לאדם ברעב נורא, שנעשה עור ועצמות ועצמותיו בולטות. השם יצילנו ולא תקום פעמיים צרה - מי שראה תמונות של אנשים בשואה, או של אנשים מביאפרה וממקומות אחרים שהיה בהם רעב נורא, ראה שלד מהלך שעליו מתוח עור. זהו "ושופו עצמותיו לא רואו": מה שעד עתה לא נראה, כעת ניכר כלפי חוץ מרוב רזונו ודלותו.
וַתִּקְרַב לַשַּׁחַת נַפְשׁוֹ וְחַיָּתוֹ לַמְמִתִים׃
עד שהוא מגיע קרוב אל המוות: נפשו קרבה לשחת, וגופו קרב כבר למצב של מיתה.
אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ׃
מכאן ואילך מתאר אליהוא שלוש דרכים שבהן יש לאדם תקנה להינצל מן הצרה ומן החולי. הדרך הראשונה היא על ידי זכויות: אם תימצא לו זכות ממעשים טובים שעשה בעבר, ממצווה שקיים, שבזכותה יינצל מן המוות. הזכות הזו נקראת "מלאך", לפי שכל מעשה שאנו עושים יוצר מלאך טוב, או חלילה מלאך משחית. "מלאך" הוא מלשון מלאכה, שהמלאך הולך במלאכות השם - עושה מלאכתו וציוויו של בורא עולם. "אחד מני אלף" - שהקדוש ברוך הוא זימן לאדם אלפי מצוות כדי שיליצו עליו, והאדם לא הכין אלא זכות אחת, והיא זו שתליץ עליו. והמלאך הזה "להגיד לאדם יושרו" - יגיד את זכותו ואת יושרו וימליץ בעדו.
וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר׃
הקדוש ברוך הוא יחון עליו ויחוס עליו בזכות אותה מצווה ואותו מלאך שיליץ בעדו, ויאמר: פדעהו מרדת שחת, מצאתי כופר. הזכות הזו היא כופר נפשו, ועל ידה יפדה אותו השם מרדת שחת.
רֻטְפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו׃
"רוטפש" היא מילה שאינה מופיעה בשום מקום בתנ"ך חוץ מכאן. שורשה מלשון "טָפַשׁ כַּחֵלֶב לִבָּם", שלבם העלה שומן, ושם הוא לשון אטימות, וכאן הוא בא לשבח: מי שעד עתה "שופו עצמותיו" והעצמות החלו לבצבץ החוצה, כעת בשרו ירבה וישמין כבשר של נער, כמו שהיה בנערותו, כאילו התעוררה בו הנערות. המלבי"ם מסביר ש"רוטפש" הוא צירוף של שתי מילים: רטוב וטפש. מה שהיה עד עתה ביבשות והתייבש כולו - חוזרת אליו הלחות והרטיבות; ו"טפש" - שהעלה שומן. והרד"ק מסביר ש"פש" הוא מלשון ריבוי, כמו "וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַצָּרַעַת", ולפי זה "רוטפש" היינו שירבה החלב על בשרו. כאילן שחוזר וצומח מחדש, וכאילו שבו נעוריו מתחילה: "ישוב לימי עלומיו" - לימים שבהם היה צעיר ובריא.
יֶעְתַּר אֶל אֱלוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ וַיַּרְא פָּנָיו בִּתְרוּעָה וַיָּשֶׁב לֶאֱנוֹשׁ צִדְקָתוֹ׃
הדרך השנייה היא התפילה: בעקבות הייסורים הוא מתפלל אל הקדוש ברוך הוא עד שהשם מרצהו. "וירא פניו בתרועה" - תרועה היא לשון חיבור, מלשון רֵעוּת ולהתרועע. נפשו מתחברת אל האלוקים ודבקה בו, ועל ידי התרועה אנו מתקשרים לקודשא בריך הוא. ועל ידי זה "וישב לאנוש צדקתו" - עד עתה היה רשע בדינו, וכעת ישוב להיות צדיק בדינו כפי שהיה קודם שחטא, על ידי תפילה ותשובה.
יָשֹׁר עַל אֲנָשִׁים וַיֹּאמֶר חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי וְלֹא שָׁוָה לִי׃
האפשרות השלישית היא כשחטא בבין אדם לחברו: גנב, גזל, הכעיס, דיבר לשון הרע, שיקר, קילל, ציער - כל דבר שפגם בו בחברו. כאן לא מועילה תפילה, ולא מועילה חרטה על החטא, ולא מועיל מלאך מליץ, כיוון שחברו מקפיד עליו. מה התקנה? להחזיר את הגזלה ולהשיב את כל מה שחטא כנגד חברו. "ישור על אנשים" - שעליו ליישר את מצבו עם האנשים, ליישר את העוולות ואת המעשים השליליים שעשה. "עוולה" היא מלשון עיוות, וכנגדה צריך יושר, ליישר את דרכיו.
ואחר כך "ויאמר חטאתי" - צריך להתוודות, בין על החטא ובין על זדון המחשבה. המחשבה נקראת עוון, שהוא עיוות השכל, כפי שהסברנו בעבר, לעומת חטא שהוא על הפעולה. תחילה חוזר בתשובה ואומר "חטאתי" - בפעולה שעשיתי כנגדך; ואחר כך "וישר העויתי" - דברים ישרים עיוותתי בשכלי.
"ולא שווה לי" - שכשנטיתי מדרך הישר והלכתי בדרך העקומה, לא הגעתי לשיווי. ומהו שיווי? שכל הגוף פועל כראוי. אם יש חלק בגוף הפועל יותר ממה שצריך או פחות ממה שצריך - זהו חולי. אם הלב ידפוק מהר מדי, בשלב מסוים האדם ימות, וכן אם ידפוק לאט מדי. לחץ דם גבוה - חולי ומוות, לחץ דם נמוך - אף הוא. הפעולה צריכה להיות במצב של שיווי: כל אחד עובד ברמה שבה הוא צריך לעבוד, לא מהר מדי ולא לאט מדי, לא מפיק יותר ולא פחות ממה שהוא צריך.
ואגב, שימו לב לברכת "רופא חולי עמו ישראל": המילה "חוֹלֵי" מנוקדת בחולם, והחולם הוא כנגד מידת תפארת. ומהי תפארת? קו האמצע: חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא, תפארת איהו גופא. "רופא חולי עמו ישראל" הוא מידת התפארת, האמצע, שאין נטייה לכאן ולכאן - שהגוף אינו פועל באיבר אחד יותר מן הצריך ובאיבר אחר פחות מן הצריך, אלא בדיוק כפי שצריך, בקו המרכזי. וזהו שהוא אומר: על ידי שנטיתי מדרך הישר "ולא שווה לי" - גופי לא הגיע למצב של שיווי מצד מזגו וכוחותיו, ונפלתי למשכב, חליתי, השם העניש אותי והתייסרתי.
פָּדָה נַפְשׁוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁחַת וְחַיָּתוֹ בָּאוֹר תִּרְאֶה׃
שלושת האופנים הללו - תשובה, תפילה וצדקה - הם המעבירים את רוע הגזרה. ועל כן "פדה נפשו מעבור בשחת": מה שעד עתה היה לו כישלון מבחינה נפשית, כעת יצליח מבחינה רוחנית. "וחייתו באור תראה" - חיי הגוף יזכו לאור החיים, מה שעד עתה היה באפלה.
הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר׃ לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים׃
ההודעה הראשונה שתיארנו על ידי החלום, וההודעה השנייה שבאה כשאינו שומע לראשונה ואינו מקבל את המסר - את כל אלה עושה הקדוש ברוך הוא כמה וכמה פעמים. ומה התכלית? "להשיב נפשו מני שחת" - להשיב את נפשו הרוחנית מן השחת, ועל ידי זה יזכה לאור באור החיים.
והאריז"ל לומד מכאן את סוד הגלגול: "הן כל אלה יפעל אל פעמיים שלוש עם גבר" - שהנשמה חוזרת ומתגלגלת פעמיים ושלוש. "עם גבר" ולא עם אישה, כי באופן עקרוני לנשים אין גלגול, אלא אם כן היא צריכה להיות לעזר לאיש. אישה כשצריכה לתקן, מתקנת על ידי גיהנום; ואילו איש, כיוון שעוסק בתורה, מתקן על ידי הגלגול. ואגב, הגיהנום עדיף מן הגלגול. "להשיב נפשו מני שחת" - על ידי הגלגול תזכה נפשו לשוב מן השחת, שהשחת מרמז לגיהנום, ויזכה "לאור באור החיים".
ואם תאמר: הרי מצינו במקומות רבים שאדם מתגלגל עשרות פעמים, ואפילו מאה פעמים - אותו אדם שהרים את האבן הראשונה על זכריה בן יהוידע הכהן בבית המקדש, "אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא", אומר האריז"ל שכבר הגיע לכאן מאה פעמים כדי לתקן, ובכל פעם מת במיתה משונה. כיצד ייתכן, והרי כתוב "פעמיים שלוש עם גבר"? כבר השיב על כך האריז"ל: מה שנאמר "פעמיים שלוש" אמור רק במי שלא התחיל כלל לתקן את הנפש. יש נפש, רוח ונשמה. אם לא התחיל לתקן את הנפש - פעם אחת צ'אנס, פעם שנייה צ'אנס שני, פעם שלישית צ'אנס שלישי, ואם לא תיקן כלום - גמרנו, שוב לא יבוא בגלגול. אבל אם התחיל לתקן את הנפש ולו במשהו, מכאן ואילך יכול לחזור ולהתגלגל אפילו אלף פעמים, שבכל גלגול הוא מוסיף תיקון על מצבו הקודם.
הַקְשֵׁב אִיּוֹב שְׁמַע לִי הַחֲרֵשׁ וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר׃
אומר אליהוא לאיוב: הקשב ושמע לי, שהרי גם אתה בעצמך קיבלת בתחילה הודעות מן הסוג הזה על ידי חלומות. כמו שאמרת "פַּחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי", וכמו שאמרת "וְחִתַּתַּנִי בַּחֲלֹמוֹת" - ראינו שהיה מצב שכבר קיבלת הודעות על עתידך ופחדת מהן. "החרש ואנוכי אדבר" - כבר שמעת, ועכשיו תן לי לומר את דברי.
אִם יֵשׁ מִלִּין הֲשִׁיבֵנִי דַּבֵּר כִּי חָפַצְתִּי צַדְּקֶךָּ׃
אם יש לך תשובה להשיב על דברי, שמה שאני אומר אינו נכון - השיבני. "כי חפצתי צדקך": שונה אני מחבריך, שכל אחד מהם בא לחפש בך פגם ומום ולהסביר על מה התייסרת. אני איני מתכוון לכך; אדרבה, אני רוצה לזכות אותך במשפט, רוצה שתזכה לטובה, ואיני רוצה חלילה שידונו אותך בצורה שלילית. מי שבא להוכיח שאתה רשע, אם תשיב לו שאתה צדיק - אין זה מתאים לו; אבל אני, הבא לתת לך מוסר מתוך רצון לצדק אותך, אם תוכיח לי שאתה צדיק - אשמח עוד יותר. לכן "השיבני, דבר כי חפצתי צדקך" - דבר משהו לצדקתך, כי אני באמת רוצה למצוא את צדקתך; אבל רק אם יש לך תשובה אמיתית, ולא דברים שאינם נכונים.
אִם אַיִן אַתָּה שְׁמַע לִי הַחֲרֵשׁ וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה׃
ואם אין לך תשובה אמיתית - החרש, עדיף שתשתוק ותקשיב לשאר הדברים שיש לי. "ואאלפך חכמה" - "אאלפך" מלשון אלמדך, כלשון הגמרא "מאילף יאלפינן", "ילפי", שכולם מלשון לימוד. והקדוש ברוך הוא נקרא "אלופו של עולם", לפי שהוא המלמד לאדם דעת והמלמד תורה לכל העולם כולו, ומכאן המושג אלוף. כלומר: אם תשתוק, אלמד אותך דברים חכמים שלא ידעת עד כה.
בחלק זה מגלה אליהוא את סדר דיבורו של הקדוש ברוך הוא עם האדם: תחילה בחלום ובחזיון לילה, שמעוררים את המצפון לחתום על התוכחה, להסיר מעשים רעים ולכסות את המידות הרעות שבפנים; ואם אין האדם משגיח - בא הדיבור השני, במכאוב על המשכב, בריב שבין עצמיו, באובדן התיאבון וברזון עד קרבת השחת. ועדיין פתוחות לפניו שלוש דרכי הצלה: זכות של מצווה שתמליץ עליו כמלאך, תפילה שתרצה אותו לפני קונו, ותיקון העוולות שבין אדם לחברו בווידוי ובהשבה. כל אלה יפעל אל פעמיים שלוש עם גבר - הכול כדי להשיב את נפשו מני שחת ולהאירה באור החיים. וכל נאומו של אליהוא אינו לחפש מום, אלא כדברי סיומו: "כי חפצתי צדקך".