בפרק הקודם הניח אליהוא את יסודות דבריו: הוא סתר את טענת איוב, סתר את טענת רעיו, וקבע שהחוכמה והניסיון והזקנה אינם המקום שבו נמצאות התשובות, אלא ברוח שהשם נטע באדם. בי, אומר אליהוא, נטע השם את התשובות ברוח שנטע בי. מעתה, בפרק ל"ג, הוא ניגש אל התשובות עצמן: עד כה דיברנו על כך שמה שאמרתם אינו נכון, וכעת אומַר את מה שיש לי לומר.
ועוד יסוד מקדים: אני, אומר אליהוא, כביכול עומד תחת האלוקים. איוב ביקש שאלוקים יענה לו, ואליהוא משיב לו שהוא נציגו של הקדוש ברוך הוא עלי אדמות. וכי אתה מצפה שהקדוש ברוך הוא ידבר איתך ממש בפה מלא? הקדוש ברוך הוא שלח שליח, והשליח הוא אני. והיכן אמר לי השם את הדברים? הקדוש ברוך הוא נטע בי את הדברים ברוחי ובנשמתי, חלק אלוה ממעל שרוי בתוכי, וממילא כשאני עונה לך - בעצם האלוקים עונה לך.
איוב טען עוד: רצוני שהשם יענה לי, וכשיענה לי שלא אפחד ואיבהל מגדולתו ומרוממותו, שאז ייסתמו כל טענותיי, אלא ידבר עמי כדבר איש אל רעהו. אומר לו אליהוא: הנה כאן השם ממלא את רצונך. כשאתה מדבר איתי זה כדבר איש אל רעהו, אינך נבהל מן האלוקים, והאלוקים עונה לך את תשובתו דרכי.
עוד מקדים אליהוא ואומר: דע לך, הקדוש ברוך הוא אינו מבקש ממך שתעבוד אותו כפי גדולת הנעבד, אלא כפי יכולות האדם. שהרי אילו היינו צריכים לעבוד את השם כפי גדולתו ורוממותו, לעולם לא היה שייך כלל לעבוד אותו, שכן כל מה שנעשה הוא כאין וכאפס לעומת גדלות הבורא יתברך. הקדוש ברוך הוא כביכול השווה את עצמו עם האדם, כאילו אינו רם ממנו, ירד כביכול לרמת האדם; וכנגד זה העלה את האדם אל האלוקים, בכך שחלק לו מן החוכמה, מן הדעות האמיתיות ומן האמונה, כאחד מן המלאכים - שיש באדם דעה וחוכמה אלוקית. ואז דורש השם מן האדם: עבוד אותי כפי הכוחות שבך, כפי החוכמה שנטעתי בך, ולא כפי האמת של מה שראוי לעבוד אותי, שהרי בזה אין לנו שום השגה.
ואם הקדוש ברוך הוא כביכול יורד מאלוקותו אל האדם ורוצה ממנו שיעבוד אותו רק לפי כוחו, ואינו מבקש ממנו יותר מזה, בהכרח נסתרת טענת איוב שהקדוש ברוך הוא בא עליו בעלילה ודורש ממנו דברים שלמעלה מכוחותיו, או מחייב אותו בדברים שאינם ביכולתו ומעניש אותו על מה שלא עשה. אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו: אין השם דורש מן האדם יותר מכוחותיו, ואינו דורש ממנו כפי גדלות הבורא האמיתית.
טענה נוספת של איוב: השם העלים את דבריו מבני האדם, לא גילה להם את דרכי הנהגתו ואינו מודיע להם את חטאתם ועל מה הם סובלים. משיב לו אליהוא: דע לך שהייסורים שהאדם סובל מודיעים לו את הדברים בהודעות שמימיות - על ידי חלומות ועל ידי חזיונות, שבהם מגלה השם לבני האדם את עוונם ואת העתיד לבוא עליהם. פירושו של דבר: השם כן יוצר קשר עם בני אדם, והחלומות הם דרך ליצירת קשר.
ויש דרך נוספת שבה מדבר השם עם האדם: על ידי החלאים והייסורים הרעים. הייסורים הללו הם צורת הדיבור של השם איתך. משל למה הדבר דומה? אמרנו לילד לא לעשות דבר מה, והזהרנו אותו כמה וכמה פעמים, ולפתע הוא מרגיש צביטה קטנה באוזן וצועק: 'איי, סתם צבטו אותי!'. וכי על חינם אני תופס אותך? באמצע דבר שאמרתי לך לא לעשות, וכעת אני רוצה לרמוז לך, ולכן נתתי לך צביטה קטנה באוזן. ואתה שואל 'מה רוצים ממני?' - והלוא ברור: אמרו לך לא לעשות, ואתה הולך ועושה. כך הם הייסורים: צביטה קטנה באוזן שבורא עולם נותן לאדם בשעה שהוא עושה מעשה שאינו ראוי. השם כן יוצר קשר עם האדם, השם כן מדבר עם האדם - רק צריך ללמוד את השפה, להכיר את השפה כדי לדעת מה השם רוצה מן האדם.
וְאוּלָם שְׁמַע־נָא אִיּוֹב מִלָּי וְכָל־דְּבָרַי הַאֲזִינָה׃
בדיבור יש שני דברים: יופי המליצה, ויסודות הדברים - מה בעצם נטען. 'מִלָּי' הן המליצות והמילים, ו'כל דברי' הם היסודות והשיטה שלי עד תומם. כשבאים לסכם טענה, יופי המליצה פחות מעניין; מעניינות הטענות עצמן. ולכן מבקש אליהוא שאיוב יאזין לשניהם: גם לביטויים שבהם אתבטא, וגם לכל טענותיי. ומדוע דווקא 'כל דברי'? כי עיקר תשובתי תבוא בסוף. שלא תשמע את תחילת דבריי ותאמר 'אינו מחדש כלום', או 'היכן כאן תשובה לשאלתי', ותפסיק להאזין. אני מבקש שתקשיב עד הסוף, שכן עיקר התשובה נמצאת בסוף.
הִנֵּה־נָא פָּתַחְתִּי פִי דִּבְּרָה לְשׁוֹנִי בְחִכִּי׃
רק עכשיו פתחתי את פי כדי להוציא את דבריי החוצה, אבל הדברים עצמם כבר 'דיברה לשוני בחיכי'. כפי שהסביר בפרק הקודם, בטנו מלאה, והוא כל העת טוחן בתוכו את מה שברצונו לומר, ולשונו כבר מדברת עם עצמה בחיכו. עתה הוא רק מוציא החוצה את מה שכבר נאמר בפנים.
יֹשֶׁר־לִבִּי אֲמָרָי וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ׃
האמרים שאני אומר אינם מתאוות הניצוח ומתאוות הוויכוח לצאת צודק. 'יושר לבי אמרי' - פעמים רבות אדם טוען טענות שהוא מבין בשכלו אך אינו מבין בלבו; אצלי, אומר אליהוא, הדברים מובנים גם בשכל וגם מתיישבים על הלב.
'ודעת שפתי ברור מללו' - לפעמים יש לאדם טענות חזקות מאוד, אך יש לו כשל בהוצאתן, בעיה בניסוח ובהתבטאות. ודווקא אצל הגדולים שבגדולים הדבר מצוי: אדם פיקח מאוד, רב ועצום, וקשה לו לבטא בשפתיו את כל החוכמה הזאת. משה רבנו היה ענק שבענקים, כל התורה ממנו, ועם זאת לא היה איש דברים. וכן החזון איש בדור האחרון היה ענק שבענקים בגדולתו התורנית, ופעם אחת ביקשו ממנו למסור שיעור בכולל שלו, כולל חזון איש. התחיל למסור את השיעור, דיבר וגמגם, לא ביטא את עצמו כראוי, ואחרי רבע שעה סגר את הגמרא וירד. הניסוח וההתבטאות לא היו הכוח החזק שבו. ואדרבה, לפעמים גדלות האדם עצמה גורמת שיהיו לו רעיונות נשגבים שאינו מצליח להורידם אל שפת המעשה ולבטאם בלשונו.
נמצאו כאן שלושה דברים שאליהוא מקדים על עצמו: א' הדברים מסודרים אצלי עוד לפני שהוצאתים בשפתיי. ב' הלב שלי מסכים עם מה שאני עומד לומר, ולא רק השכל. ג' אדבר ברור - לא במשלים ולא בשפה עילגת ועיקשת, אלא בצורה ברורה, כדי שדבריי יהיו מובנים.
רוּחַ־אֵל עָשָׂתְנִי וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּחַיֵּנִי׃ אִם־תּוּכַל הֲשִׁיבֵנִי עֶרְכָה לְפָנַי הִתְיַצָּבָה׃
עד כה דיבר על מעלת הדברים; כעת הוא מדבר על מעלת המדבר. טענתו היא שדבריו הם ממה שהקדוש ברוך הוא נטע בנפשו, הדעה האלוקית השתולה בנפשו בטבעה. איוב ביקש 'כפך מעלי הרחק ואמתך אל תבעתני', וקרא 'ואנוכי אענה או אדבר והשיבני' - ביקש שהקדוש ברוך הוא לא יבהיל אותו, שיסיר מעליו את כפו וידבר איתו כדבר אחד האדם, שלא תהיה לו יראה לדבר עם האלוקים. אומר לו אליהוא: הנה הקדוש ברוך הוא שלח אותי. ראשית, אני יציר כפיו של בורא עולם - 'רוח אל עשתני', והתשובות שאתה מקבל ממני הן מן האלוקים.
ולא רק בעבר 'עשתני'. כבר דיברנו שהקדוש ברוך הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ובכל רגע ורגע הוא מחיה את כל הבריאה כולה, ובכללה את האדם. לכן הוא מוסיף: 'ונשמת שדי תחיני' - עכשיו. מצד הבריאה הראשונית - 'רוח אל עשתני', ומצד המציאות העכשווית - מכוח מה אני מדבר ברגע זה? מכוח נשמת שדי המחיה אותי בכל רגע. ובהן נטועה החוכמה האלוקית והדעה האלוקית. נמצא שהדיבורים שאדבר איתך הם כאילו האלוקים דיבר איתך, והחוכמה שאבטא היא חוכמה אלוקית: פיו כפי, דיבורו כדיבורי, ואני יכול כביכול להיות המייצג שלו, זה שטוען את הטענות במקום האלוקים.
הֵן־אֲנִי כְפִיךָ לָאֵל מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי גַם־אָנִי׃
לא ייתכן שאדם יתווכח עם האלוקים, אלא רק עם בשר ודם. ולכן אומר לו: זה בדיוק מה שביקשת. 'כפיך לאל' - כמו שביטאת בפיך לאלוקים וביקשת שמי שיתווכח איתך יהיה מורגש לחושים, שלא יפחיד אותך, שלא תהיה לך אימה וחלחלה מעצם הדיבור עם האלוקים. והנה אני כביכול במקום האל, שהרי 'מחומר קורצתי גם אני'. עתה אתה יכול לדבר עם אדם שווה ערך לך, בלי להיבהל ממני ובלי לחרוד מעצם המחשבה שאתה עונה תשובה לאלוקים. הקדוש ברוך הוא שלח נציג, שעמו אתה יכול לדבר בגובה העיניים.
הִנֵּה אֵמָתִי לֹא תְבַעֲתֶךָּ וְאַכְפִּי עָלֶיךָ לֹא־יִכְבָּד׃
כאן אתה מרוויח את מה שביקשת - שלא תהיה לך יראה ופחד מלדבר איתי. 'אימתי לא תבעתך' - כנגד יראת הרוממות שהייתה לך מן האלוקים. 'ואכפי עליך לא יכבד' - כנגד יראת העונש, החשש שמא תאמר מילה לא נכונה ומיד תיענש. 'אכפי' כמו 'כפי': כפי אינה מונחת עליך, איני מכה אותך כדי שתפחד שמא אעשה לך רעה. וזה בדיוק מה שביקשת - 'כפך מעלי הרחק' - הרי כפי אינה עליך, ואיני מעניש אותך על דבר שתאמר, כך שלא תוכל לומר שאינך יכול לענות מפני הפחד.
אַךְ אָמַרְתָּ בְאָזְנָי וְקוֹל מִלִּין אֶשְׁמָע׃
מה שאמרת באוזניי, שם אמרת שכותב עליך מרורות ומונה לך עוונות ופשעים, ו'ישם בסד רגלי'. 'וקול מלין אשמע' - אני מבין שכך אתה טוען:
זַךְ אֲנִי בְּלִי־פָשַׁע חַף אָנֹכִי וְלֹא עָוֺן לִי׃
אתה טוען 'זך אני בלי פשע' - מעולם לא פשעתי בפועל, אני זך וטהור. ולא רק בפועל: 'חף אנוכי ולא עוון לי' - גם אם הייתה במחשבתי איזו נטייה של עוון, אין העוון מתייחס אליי. וזה בעצם מה שטען איוב, שמעשיו מוכרחים מאת האלוקים ואין בחירה חופשית; ואם כן, גם אם יש איזה עוון - 'לא עוון לי', אי אפשר לתבוע אותי.
ובלשון 'חף' שני פירושים: או מלשון חיפוי וכיסוי, כלומר אני מכוסה מעוון והעוון מכוסה ממני ואין בי עוון; או מלשון ניקיון, כמו שאמרו 'נזיר חופף ומפספס' - עושה פסים בשערו בידו, ומותר לו לחפוף את ראשו, כלומר לנקות. 'חף אנוכי' - נקי אני מן העוון.
הֵן תְּנוּאוֹת עָלַי יִמְצָא יַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לוֹ׃ יָשֵׂם בַּסַּד רַגְלָי יִשְׁמֹר כָּל־אָרְחֹתָי׃
אתה טוען, איוב, ש'תנואות עלי ימצא' - הקדוש ברוך הוא כביכול שם לך עלילות ומחפש סיבות להעניש אותך. ולא זו בלבד, אלא הוא דן אותך כאילו יש לך בחירה, כאילו אתה יכול להניא ולבטל את ידיעתו של הקדוש ברוך הוא. והרי מה שהשם יודע הוא דבר קיים ונצחי, וידיעתו אינה ניתנת לשינוי. ואיוב כאן נאמן לשיטתו ולטענותיו, ואליהוא רק חוזר עליהן: איוב טען שהקדוש ברוך הוא יודע כל מה שעתיד להיות, וממילא אין מקום לבחירה חופשית. ואם כן, למה אתה מעניש אותי ריבונו של עולם כאילו שיניתי את ידיעתך? הרי כל מה שעשיתי ידעת שאעשה, ואם ידעת שאעשה - אין לי מקום לעשות אחרת, ואם אין לי מקום לעשות אחרת הריני כרובוט העושה דברים שכפויים עליו, ומה מקום להעניש אותי?
'יחשבני לאויב לו' - הוא חושב אותי לאויב כאילו יש לי בחירה חופשית, ולכן 'ישם בסד רגלי'. הסד הוא מקום שבו היו מכניסים את הרגליים וסוגרים עליהן בסוגר של עץ או של ברזל, כדי שלא יוכל להסיר את רגליו. וכבר טען איוב 'למה פניך תסתיר ותחשבני לאויב לך', 'ותשם בסד רגלי'. וכאן הוא מוסיף 'ישמור כל אורחותי' - שומר את דרכיי כך שלא אוכל לזוז ולנוע ממקומי.
הֶן־זֹאת לֹא־צָדַקְתָּ אֶעֱנֶךָּ כִּי־יִרְבֶּה אֱלוֹהַּ מֵאֱנוֹשׁ׃
אני אענה לך שלא צדקת בטענותיך. אתה טוען 'כי ירבה אלוה מאנוש' - שהקדוש ברוך הוא העמיס על האדם מלאכה ועבודה קשה מעל כוח יכולתו ומעל אפשרויותיו הטבעיות. אומר לו אליהוא: בזאת לא צדקת, אין זו אמת. אף שהקדוש ברוך הוא מבקש מן האדם עבודה ומלאכה ומבקש ממנו מאמץ, אין הוא מבקש ממנו דברים רבים ועצומים יותר מכוחו, אלא רק כפי כוח האדם - כפי מה שהאדם מסוגל מצד היותו בעל חומר ומוגבל בטבעו. ואין הקדוש ברוך הוא מעליל עליו עלילות, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו, ואינו מעמיס עליו מלאכה יותר ממה שכוחותיו מאפשרים.
מַדּוּעַ אֵלָיו רִיבוֹתָ כִּי כָל־דְּבָרָיו לֹא יַעֲנֶה׃
'אליו ריבות' - רבת עמו וטענת כנגדו. ומה טענת? 'כי כל דבריו לא יענה' - ריבונו של עולם, למה לא תודיע את דבריך, למה לא תגלה את הנהגתך? כמו שאמר שם: 'אקרא ואנוכי אענה או אדבר והשיבני', 'למה פניך תסתיר'. זו הייתה טענת איוב: אני מדבר לריק, למה אינך מגיב, למה אינך עונה לטענות שאני טוען כנגדך. אומר לו אליהוא: טענתך אינה נכונה ואינה צודקת - מדוע אתה טוען שהקדוש ברוך הוא כל דבריו לא יענה?