פרק ל"ב פותח שלב חדש לגמרי בספר איוב. שלושת הרעים סיימו את דבריהם, ועל הבמה עולה דמות חדשה - אליהוא בן ברכאל הבוזי. לפני שהוא פותח בטענותיו הוא נדרש להסביר שתי שאלות: מדוע שתק עד עתה, ומדוע הוא רשאי לדבר עכשיו. בדברי הפתיחה הללו גלומה תורה שלמה בשאלה מהו מקור החוכמה: הניסיון והוותק, או רוח אלוקית שנטועה באדם.
וַיַּעַן אֱלִיהוּא בֶן־בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וַיֹּאמַר: צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים, עַל־כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוֺּת דֵּעִי אֶתְכֶם׃
אליהוא מונה שני טעמים נפרדים לשתיקתו. הראשון: "צעיר אני לימים" - אדם צעיר עדיין אין בידו די ידיעות ומושכלות כדי לחוות דעה. מה כבר הספקת ללמוד שאתה קופץ בראש? השני: "ואתם ישישים" - אפילו אדם שאינו צעיר, כאשר הוא עומד ליד ישישים מופלגים בזקנה, ראוי לו לשתוק. נמצא שיש לו שני מינוסים יחד: גם צעיר, וגם עומד מול ישישים.
וכנגד שני הטעמים - שתי לשונות: "זחלתי" כנגד צעירותי, כזוחל עפר, כתולעת שאינה מעיזה להרים ראש כלפי מעלה; "ואירא" כנגד ישישותכם, יראה טבעית מלדבר בפני זקנים. ואפילו "מחוות דעי" בפני עצמי נמנעתי, קל וחומר "אתכם" - לידכם, מול ישישים. זו הסיבה ששתקתי עד כה.
אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ, וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חׇכְמָה׃
עד עתה, אומר אליהוא, סברתי שהחוכמה לוקחת את יסודותיה מן החוש ומן הבחינה. כשאדם בא לנתח בעיה, יש לפניו שני אופנים: אפשרות אחת - ניסיון רב שנים ובדיקה בחושים, אני בחנתי, ניסיתי, וממילא אני יודע. אפשרות שנייה - הארה אלוקית, רעיון שנפל במוחו, הבזק שהבזיק בשכלו. הרבה מן התגליות הגדולות הן דווקא מן הסוג השני.
ואם היסוד הוא הבחינה והניסיון - לצעיר אין מה לומר. כמה בחנת בחייך? כמה הספקת לחיות? "ימים ידברו" - מי שיש מאחוריו תולדות ימים וקורותיהם, ניסיון חיים רב, הוא זה שיכול לדבר. "ורוב שנים יודיעו חוכמה" - חוכמה היא השיטה המסודרת והמבררת בהוכחות ובראיות, יסודות ברורים ומוכרחים, ולזה אין די בזמן מועט. נמצא שהפסוק הזה מסביר את הקודם: שתקתי מפני שהייתי צעיר, ושתקתי גם מפני שהשגותיהם של הישישים גבוהות משל צעיר ששכלו עדיין אינו מפותח דיו.
אָכֵן רוּחַ־הִיא בֶאֱנוֹשׁ, וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם׃
אלא שהגעתי למסקנה שלא כך הוא. לשון המלבי"ם: "דעי התבונה צפונים ברוח האדם". החוכמה, השכל וההתבוננות צפונים ברוחו של האדם, שהיא רוח אלוקית. הקדוש ברוך הוא צפן בלב האדם חוכמה שעל פיה אפשר לדעת דברים.
ואם כן אין הבדל בין צעיר לזקן. אם ההשכלות נטועות בי מעצם נטיעת הנשמה, הרי בזקן נטועה נשמה כשם שבצעיר נטועה נשמה - אין נשמה זקנה ואין נשמה צעירה. ממילא גם צעיר יכול לשאוב מאותו מקור רוחני ולדעת נסתרות, ולהסביר תופעות שבמציאות. "אכן רוח היא באנוש" - רוח הנאצלת מהקדוש ברוך הוא ושרויה באדם, ועל פיה הוא פותר בעיות ומשכיל במושכלות. "ונשמת שדי תבינם" - הנשמה שמקורה משדי, חלק אלוה ממעל, היא המביאה את האדם להבין את הדברים לעומקם.
לֹא־רַבִּים יֶחְכָּמוּ, וּזְקֵנִים יָבִינוּ מִשְׁפָּט׃
אם יסוד החוכמה הוא החוש והניסיון, הרי שככל שנרבה מעיינים כך נשיג יותר חוכמה: נצרף חוקר לחוקר ומדען למדען, ומכל התוספות ייבנה בניין גדול ושלם. אבל אם החוכמה היא רוח שהשם נטע באדם - די באחד שהשם נטע בו רוח כדי להבין את אמיתת הדברים, יותר מאלף חכמים גדולים שלא ניתנה בהם אותה רוח.
והמחשה לדבר: אילו היינו מעמידים אלף אנשי מדע בני דורו של איינשטיין מצד אחד, ואת איינשטיין לבדו מן הצד השני - מי גילה את האטום? המשקל המצטבר של אלף שכלים גדול פי כמה, ובכל זאת הם לא השיגו את מה שהוא השיג. הסיבה: "לא רבים יחכמו". אי אפשר לצרף שכלים כנגד אחד שקיבל הארה, הבזק, "רוח באנוש" ו"נשמת שדי תבינם". הוא קיבל גילוי, והם לא קיבלו אותו.
וכך גם בעולמה של תורה: אלף חכמים הקטנים מן הרמב"ם שיחוו דעה כנגד הרמב"ם - אף אם תצרף את כולם, אין דעתם מתקבלת כנגדו. ובלשון שכל פשוט: אם פרופסור אחד אומר שיש לעשות ניתוח, ואני משיב לו שערכתי סקר בשוק ורוב אנשי הבסטות אמרו לי שלא לעשות - האם יש בזה ממש? "מיליארד סינים לא טועים", אומרים, אבל כשאחד מבין וכל השאר אינם מבינים, לא הכמות קובעת.
ומכאן גם "וזקנים יבינו משפט" - אין הכרח שדווקא הזקן יבין את המשפט מכוח זקנותו וניסיונו וחקירתו, שכן אין הדבר תלוי בזה אלא ברוח שהשפיע הקדוש ברוך הוא על האדם. אם כן, אומר אליהוא, גם אני יכול לדבר: אף שיש כאן רבים ממני וזקנים ממני, אין הכרח שדבריהם טובים משלי, שכן בי נטע השם רוח מיוחדת לתת את התשובה הנכונה לשאלתו של איוב.
לָכֵן אָמַרְתִּי שִׁמְעָה־לִּי, אֲחַוֶּה דֵעִי אַף־אָנִי׃
אין בידי ניסיונות של אריכות ימים; לא עברתי ניסיון חיים רב שממנו אוכל לומר ניסיתי כך והיה כך והגעתי למסקנה. צעיר אני לימים. אבל "אחוה דעי" - יש לי מה שאין להם: דעות אמיתיות הטבועות בנפש האדם, שלא מכוח בחינה ולא מכוח ניסיון ומחקר, אלא מכוח מה שהשפיע עליי השם מרוחו.
הֵן הוֹחַלְתִּי לְדִבְרֵיכֶם, אָזִין עַד־תְּבוּנֹתֵיכֶם עַד־תַּחְקְרוּן מִלִּין׃
כדי שאדם יוכל לדון על דברי חברו הוא צריך שלושה דברים. האחד: לשמוע את ההקדמות וההצעות ואת התולדות שהוליד בשכלו - להבין מה בדיוק הוא טוען. השני: לעלות עד ההקדמות והשורשים שמהם הוציא את התולדות - להבין מהי הנחת היסוד שממנה נבעה המסקנה. השלישי: לשמוע את הכול מתחילה ועד סוף, שמא תוך כדי דבריו כבר השיב על שאלותיי ועל פירכותיי.
אליהוא מעיד על עצמו שעמד בכל שלושת הקריטריונים: "הוחלתי לדבריכם" - שמעתי מתחילה ועד סוף; "אזין עד תבונותיכם" - האזנתי והטיתי אוזן עד שורש המושכלות שמהם הוצאתם את המסקנות; "עד תחקרון מלין" - המתנתי לראות מה השורה התחתונה שהוצאתם מכל אותן הנחות. רק אחרי כל זה אפשר לענות.
וכאן הוא נוגע באחת הצרות שלנו. בני אדם, כששומעים את הזולת, אינם מאזינים לו באמת אלא ממתינים שיסיים כדי שיוכלו לומר את שלהם, וממילא נעשה הדבר דו־שיח של חרשים. יש בדיני צלייה כלל: הצולה כבד על גבי בשר, אף שהכבד פולט דם הרבה, הבשר אינו בולע - "איידי דטריד למפלט לא בלע", כיוון שהבשר עצמו טרוד בפליטה, אינו עסוק בקליטה. כך בדיוק מציאות האדם: מתוך שהוא טרוד במה שהוא רוצה לומר, אינו קולט כלל את דברי חברו. הוא רק ממתין שתסיים, כי מה שהוא אומר - זה הרי מעניין. ודע לך שגם הצד השני מרגיש בדיוק כך כלפיך.
אחת המעלות הגדולות באדם העוזר לזולת היא כושר ההקשבה. סיפר הרב דיאמנט, כמדומני, על אדם שיצא מפגישה עמו והתפעל עד מאוד מן העזרה שקיבל. אמר הרב: למען האמת לא יעצתי לו דבר. רק הקשבתי לו ושאלתי שאלות מנחות - למה עשית כך, ומה קרה אחר כך. ישבתי שעה ונתתי לו להוציא את הכול, והוא יצא בהרגשה שעזרו לו. זו העזרה הגדולה ביותר: לשמוע. לא שאדם עוד לא הספיק לפתוח את פיו וכבר יש לך ארבעה פתרונות בשבילו. את זה לומד כל פסיכולוג: הקשב למטופל, וברגע שהקשבת פתרת חמישים עד שבעים אחוז מן הבעיה. ומישהו העיר לי על המילה האנגלית understand - כל עניינה הבנה: under מלשון מתחת, stand מלשון לעמוד. מי שרוצה להבין את השני צריך לעמוד מתחתיו.
וְעָדֵיכֶם אֶתְבּוֹנָן, וְהִנֵּה אֵין לְאִיּוֹב מוֹכִיחַ עוֹנֶה אֲמָרָיו מִכֶּם׃
לא די שבדקתי וחקרתי את דבריכם להבינם לאשורם, אלא "עדיכם אתבונן" - התבוננתי מה הוא טוען ומה אתם משיבים לו. שכן לפעמים שני מתווכחים יוצאים משתי הנחות יסוד שונות, וממילא לעולם לא יגיעו לעמק השווה. למשל, אם תשאל מדוע בני ישיבות אינם מתגייסים, ואני אסביר לך על ערך התורה ועל בחור המוסר נפשו עליה - אם מבחינתך התורה היא מושג אנכרוניסטי שבני אדם כתבו, אין טעם להסביר לך כמה הם משקיעים בה. "ועדיכם אתבונן" פירושו לבדוק מאיזו הנחת יסוד יצאת, והאם היא מוסכמת על הצד שכנגד.
ולאחר כל ההתבוננות ראיתי: "אין לאיוב מוכיח" - אין בדבריכם די כדי להוכיח לאיוב ולברר את היפך טענותיו; "עונה אמריו מכם" - אף אחד מכם לא הצליח אפילו להשיב לו. יש כאן שני שלבים: לסתור את דברי חברך הוא דבר אחד, ולהוכיח את דבריך שלך הוא דבר שני. סתירה קלה יותר מהוכחה, ואילו כאן - את שניהם לא השגתם.
פֶּן־תֹּאמְרוּ מָצָאנוּ חׇכְמָה, אֵל יִדְּפֶנּוּ לֹא־אִישׁ׃
וכי במה שהשבתם לו אתם יכולים לומר "מצאנו חוכמה"? "ידפנו" מלשון דחיפה, כלשון "כמוץ אשר תדפנו רוח". עיקר טענתכם הייתה שהדוחף את איוב הוא האל ולא איש: בקדוש ברוך הוא לא שייך חיסרון רצון ולא חיסרון חוכמה ולא חיסרון יכולת, ולא שייכת בו קנאה ולא שנאה. וכן טען צופר שאין אנו משיגים את הנהגת האל ואת חוכמתו, וכן הטענה שלא ייתכן שאדם יצא זכאי מול האלוקים, וכטענת אליפז "מה יעשה אדם ויצדק" - שחובת העבודה על האדם גדולה כל כך עד שלעולם לא יגיע לומר זיכיתי ליבי והשלמתי מלאכתי. כל טענותיכם מבוססות על הנחה אחת: מי שנלחם עמך הוא אלוקים ולא אדם, ולכן אל תשפוט אותו כדרך שאתה שופט בן אדם, ואל תבקש להתדיין עמו בטענות שבהן אתה נידון מול בני אדם, שהרי הקדוש ברוך הוא רם ונישא. אומר להם אליהוא: וכי יש חוכמה בטענה מסוג זה? וכי בזה תנצחו את איוב?
וְלֹא־עָרַךְ אֵלַי מִלִּין, וּבְאִמְרֵיכֶם לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ׃
"ולא ערך אליי מילין" - כל מה שאיוב טען אינו ערוך כנגדי. שיטתי שונה לגמרי, וכל טענותיו אינן פירכה על מה שאני עתיד לומר. "ובאמריכם לא אשיבנו" - גם דעתי נפרדת מדעתכם, ולא אשיב לו בטענותיכם. אני בא בשיטה חדשה: היא אינה שלכם, והיא אינה נופלת בפני פירכותיו של איוב.
חַתּוּ לֹא־עָנוּ עוֹד, הֶעְתִּיקוּ מֵהֶם מִלִּים׃
וכיצד אשכפל טענות שכבר נטענו? הרי אני רואה שהרעים "חתו" - מלשון נשברו. צופר כלל לא השיב במענה השלישי, פרש במוקדמות, "לא ענו עוד". ויש מהם ש"העתיקו מהם מילים" - זה בלדד, שבמענה השלישי דיבר בקצרה, כאילו נעתקו המילים מפיו ותמו. אם כן, האם אלך ואמחזר טענות נדושות שכבר נפלו והופרכו בידי איוב? אני אטען טענות חדשות ואומר דברים שלא נאמרו עד עתה.
וְהוֹחַלְתִּי כִּי־לֹא יְדַבֵּרוּ, כִּי עָמְדוּ לֹא־עָנוּ עוֹד׃
ואף על פי כן לא מיהרתי לענות. כשראיתי שטענותיהם הולכות ומדלדלות לא קפצתי מיד, אלא המתנתי והחרשתי, אולי לאחר שינוחו ויאגרו כוח יבואו בטענות חדשות. ומניין ידעתי שאין להם עוד מענה? שכל זמן הוויכוח ישבו עמו לארץ, וכל עוד הם יושבים אפשר לומר שעדיין שוקלים טענות, מעכלים את דברי איוב ומכינים תשובה. אבל "כי עמדו" - משקמו על רגליהם, סימן שהוויכוח הסתיים ואין להם עוד מה לטעון.
אַעֲנֶה אַף־אֲנִי חֶלְקִי, אֲחַוֶּה דֵעִי אַף־אָנִי׃
לכל אחד יש חלק בוויכוח. אתם את חלקכם כבר אמרתם, ועתה אענה אני את חלקי. ומהו "אחוה דעי"? זו שיטתי: לאדם יש דעה המוטבעת בו מן האלוקים, טבועה בנפשו וברוחו - לא מכוח היקשים, לא מכוח עיון וחקירה, לא מכוח רוב שנים ולא מכוח רוב בני אדם.
כִּי מָלֵתִי מִלִּים, הֱצִיקַתְנִי רוּחַ בִּטְנִי׃
זמן רב אני אוגר בקרבי את אשר יש לי לומר. כאדם שיש לו "בטן מלאה" על מישהו - על הבוס שלו או בענייני ביתו - והוא טוחן זאת בתוכו וממתין לרגע שייפתח הסכר. "מלתי מילים" - המילים כבר ממלאות אותי, עד ש"הציקתני רוח בטני", רוח התבונה שממנה יוצא הדיבור, רוח ממללא, כבר מציקה לי מבפנים מרוב שהיא רוצה לצאת.
הִנֵּה־בִטְנִי כְּיַיִן לֹא־יִפָּתֵחַ, כְּאֹבוֹת חֲדָשִׁים יִבָּקֵעַ׃
היין תוסס ומבקש לצאת. נוד ישן שהתיישן והתחזק יכול לכלוא את היין בתוכו למרות התסיסה, אבל נוד חדש מצויה בו הקריעה - כשם שכלי חרס חדש נשבר בקלות, ואילו כלי ישן פחות מושפע מהבדלי טמפרטורה. אומר אליהוא: אני עדיין לא התרגלתי לעצור את דבריי, ולכן דבריי יבקעו החוצה כאובות חדשים שאינם מסוגלים להחזיק את היין התוסס, כבקבוק שמפניה שברגע פתיחתו משפריץ לכל הכיוונים.
אֲדַבְּרָה וְיִרְוַח־לִי, אֶפְתַּח שְׂפָתַי וְאֶעֱנֶה׃
אדבר כדי שירווח לי מן הרוח המציקה בקרבי. "אפתח שפתיי ואענה" - עד עתה חשקתי ונשכתי את שפתיי, וברגע שרק אפתחן יצאו הדיבורים מאליהם, כנוד חדש שנבקע וכל הזרם יוצא בבת אחת.
אַל־נָא אֶשָּׂא פְנֵי־אִישׁ, וְאֶל־אָדָם לֹא אֲכַנֶּה׃
דעו לכם, אומר אליהוא, שאיני נושא פנים בטענותיי - לא לאיוב ולא לרעיו. איני עושה חשבונות; את טענותיי אומר כפי שאני חושב וכפי שאני יודע. "ואל אדם לא אכנה" - לא אעצור את מילותיי מתוך רצון לחלוק כבוד לאדם או להעניק לו תארי הערכה, ובשל כך להימנע מלומר את שצריך להיאמר. בלי חשבון, אומר את כל מה שיש לי לומר.
כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲכַנֶּה, כִּמְעַט יִשָּׂאֵנִי עֹשֵׂנִי׃
הכתוב כאילו ערוך כך: כי לא ידעתי אכנה עושני, כמעט יישאני. אפילו את הקדוש ברוך הוא, עושה האדם, איני יודע לכנות בתארים יותר מן הראוי; ואם אכנה אותו כמעט, כלומר אוסיף לו תארים שאינם ראויים, יודע אני שיישאני עושני - יעבירני מן העולם. במילים פשוטות: גם לבורא עולם איני מחניף. אני מכנה אותו רק בתארים הכתובים ושבהם הוא מכונה, שהשם אוהב אמת ושונא שקר וחנופה. וקל וחומר כשאני בא לענות לבשר ודם - לא אענה דברי שקר וחנופה ולא אעשה חשבונות בדבריי, אלא אומר את כל מה שגילה השם בנפשי וברוחי, עד תומו.
בפתיחת דבריו מניח אליהוא את היסוד לכל מענהו: שתק עד כה מפני שהיה צעיר ומפני שעמד מול ישישים, בסוברו שהחוכמה נקנית בניסיון ובבחינת החושים ובאה עם רוב שנים. אלא שהתברר לו כי "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" - עיקר ההבנה נטועה ברוח האלוקית שבאדם, ולכן "לא רבים יחכמו": אין החוכמה נקבעת ברוב מניין ולא בוותק שנים. משעמד בכל תנאי הדיון - שמע מתחילה ועד סוף, ירד לשורשי הנחותיהם ובחן את מסקנותיהם - וראה שאין בידיהם לא להוכיח ולא להשיב, ושטענתם היחידה "אל ידפנו לא איש" אין בה חוכמה, החליט לומר את חלקו בשיטה חדשה שאינה שלהם ואינה נופלת בפני פירכות איוב. דבריו ממלאים את קרבו כיין תוסס באובות חדשים, והוא מכריז שידבר בלי משוא פנים ובלי חנופה - לא לאדם ואף לא כלפי שמיא.