פרק ל"ב פותח שלב חדש לגמרי בספר איוב. שלושת הרעים מיצו את דבריהם, ואיוב ניצח אותם בטענותיו. עתה, כלשונו הפיוטית של המלבי"ם: "יצא אל המערכה איש גיבור חיל נבון דבר והשם עמו. וידבר את המתווכחים בשער, וישב מלחמה שערה, ויעש חיל לחוות אמיתת העניינים בשאלות האלה. הכינם וגם חקרם ברוח השם עליו, ובסוד קדושים ותמימים דעים אשר בליבו. עד שבסוף דבריו גילה את סוד השם מה שנעשה בעת שבאו בני האלוקים להתייצב על אדון כל הארץ והשטן בתוכם, ככל המסופר בראש הספר. וסוף הוויכוח נמצא בהקדמת הספר, וכל זה נודע לאליהוא מסוד השם ליראיו".
כלומר: אליהוא עתיד לגלות את הסוד שאנחנו הקוראים כבר נחשפנו אליו בפרקים הראשונים - שבאו בני האלוקים ואמרו שאיוב ירא אלוקים סר מרע, אמר השטן "החינם ירא איוב אלוקים", ואמר הקדוש ברוך הוא: תנסהו. אף לא אחד מרעיו של איוב ידע שכל מה שהוא מקבל אינו תשלום ופירעון על עוונותיו אלא ניסיון בלבד. ידיעה כזו אי אפשר להשיג בשכל אנושי בלבד, ולכן מדגיש המלבי"ם שהיא נודעה לאליהוא "מסוד השם ליראיו": מי בא בסוד ה' לדעת שאכן היה ויכוח למעלה והקדוש ברוך הוא אמר לנסותו? רק מי שבא בסוד ה'. את זה ידע אליהוא, ואת זה הוא עתיד לגלות.
כותב הספר מקדים שכבר בעת הוויכוח חרה אפו של אליהוא. על איוב חרה אפו "על צדקו נפשו מאלוהים". טוען לו אליהוא: אמנם אתה יודע שאתה צדיק ולא מצאת בעצמך שום סיבה וטעם לייסוריך, אבל לא היה עליך להכריע את האמת אשר בעצם המשיג כנגד האמת אשר בעצם המושג.
מה פירוש הדבר? ברור לכולנו שאי אפשר לייחס לקדוש ברוך הוא חיסרון חוכמה, חיסרון יכולת או חיסרון רצון. הדבר מושלל מן ההיגיון והשכל, והוא מאומת מצד עצמו ואינו זקוק להוכחה. זה נקרא "מופת התבונה": כל מי שיש לו מעט שכל בקודקודו מכיר בכך שיש כוח עליון. אנחנו יודעים שזהו קודשא בריך הוא, ושמו י-ה-ו-ה. ואף לא אחד מ-200 גדולי המדע של מאתיים השנים האחרונות היה כופר במציאותו של כוח עליון שברא את העולם. גם איינשטיין, גדול המדע, שנבחר לאיש המאה של הטיימס, האמין שיש אלוה שמנהיג את העולם. הוא לא הגיע עם המסקנות עד הסוף, שממילא צריך גם להניח תפילין ולשמור שבת, אבל עצם מציאותו של בורא הייתה ברורה לו: הוא אמר שצריך להיות עיוור כדי לא לראות שיש מי שברא ויצר את העולם ומנהיג אותו. זוהי אקסיומה, הנחת יסוד שאי אפשר להתווכח איתה.
ומן ההנחה הזו נובע שהעצם הזה, עצמותו יתברך, שלם בתכלית השלמות, אין לו שום חיסרון, והוא מנהיג ומשגיח על העולם בחוכמה וברצון בלי תכלית ובלי גבול. ובא איוב ואומר: יש לי קושיה על האקסיומה. מצד אחד אומרים לי שיש אלוה רב חסד, שדינו צדק, שכל מעשיו בתכלית השלמות ולא יימצא בו עוול - ומצד שני העובדות מוכיחות הפוך: הנה איוב, צדיק, וסובל.
עונה לו אליהוא: לא ראוי לאדם להכריע על פי מופתי המוחש כנגד מופתי המושכל. מה שאתה משיג בחושים אינו יכול להכריע כנגד מה שידוע לנו בהשכלה ובחוכמה.
קחו לדוגמה את קליטת העין. האם אנחנו קולטים את העצמים ישר או הפוך? הפוך. איש לא יאמר "ישר", אף שאני רואה את כולכם ישר ואתם רואים אותי ישר. מדוע? כי לעולם אין מקשים מן המוחש כנגד המושכל. מה שאני יודע בהשכלה חזק הרבה יותר ממה שאני רואה. ההסבר הוא שיש במוח מנגנון שמהפך את התמונה, ועל ידי כך אנו רואים ישר. תמיד אפשר למצוא הסבר, אבל לומר "היות וראיתי כך, אין" - זו שטות גמורה. הרי גם במדבר אדם רואה נווה מדבר, פאטה מורגנה, והכול אשליה.
וכן גלי הרדיו. אם ישאלו אותנו האם יש כאן גלי רדיו, נאמר: יש. ומעולם לא ראה אדם גל רדיו. מה שמציירים כגלים אינו צילום; איש אינו יודע כיצד נראה גל רדיו. ומניין אני יודע שיש? אני פותח טרנזיסטור והוא עובד. המושכל אומר לי שיש כאן גל רדיו, אף שאני מניף את ידיי ושום גל אינו זז. וכן האטום: מעולם לא ראה אדם אטום, גם לא איינשטיין, ולא שייך לראותו, וכל שכן את הקוונטים הקטנים ממנו, וגם לא במיקרוסקופ. ומניין אנו יודעים? ממאיצי חלקיקים, מהתנהגות החומר בתנאים מסוימים. אנחנו כבר מספיק משכילים לדעת שלא המוחש הוא הקובע אלא המושכל.
וזו טענת אליהוא כנגד איוב: לא היה לך להכריע את האמת אשר בעצם המשיג כנגד האמת אשר בעצם המושג. אינך רשאי להכריע לפי מה שאני קולט בחושיי כנגד האמת הפנימית של הדבר כפי שהיא מושגת בשכל. והמלבי"ם נותן דוגמה משלו: ישאלו אדם מה גודלה של השמש, יקח סרגל, יסתכל ויאמר: ארבעה סנטימטרים. והלוא השמש גדולה פי כמה וכמה מכדור הארץ! אלא שמה שאתה רואה הוא כאין וכאפס לעומת מה שידוע לנו בהשכלה, שהשמש עצומה, וכל מה שהיא נראית קטנה הוא מחמת המרחק. כך גם כאן: היה ראוי לך לבטל את מה שאתה רואה ולהאמין במה שאתה יודע - שהקדוש ברוך הוא דינו צדק ואין עוול. ואם אני רואה הפוך, סימן שאיני רואה נכון.
ואף על פי כן, חרון אפו של אליהוא היה מופנה גם כלפי שלושת הרעים. אמת שהמושכל גובר על המוחש, אבל האם זו סיבה להתעלם כליל מן המוחש? בשום אופן לא. הרי כל מחקר מתחיל מן המוחש, מן החומר שלפנינו. וכשאני רואה סתירה בין המוחש למושכל, שני הצדדים הקיצוניים אינם ראויים: לעזוב לגמרי את המוחש ולגשת רק למושכל אינו ראוי, שהרי המוחש עדיין צועק משהו אחר; ולעזוב לגמרי את המושכל ולגשת רק למוחש אינו ראוי, שהרי בהשכלה אני יודע אחרת. מה כן ראוי? למצוא דרך ביניים, יישוב שיסביר כיצד המושכל אינו סותר את המוחש.
כמו בדוגמה שנתנו: המושכל אומר שאתה רואה הפוך, המוחש אומר שאתה רואה ישר. הפתרון אינו לדחות אחד מהם, אלא להסביר שיש במוח מנגנון שהופך את התמונה. עתה המושכל אינו סותר את המוחש: אני מסביר גם למה אני רואה ישר וגם למה למען האמת העין רואה הפוך.
וזו טענת אליהוא כלפי שני הצדדים. אתה, איוב, נתפסת לקיצוניות אחת: מה שאני רואה זה מה שיש, ולמושכל איני מתייחס. שכחת שיש בורא לעולם, שדינו צדק, שהכול משפט, שהוא שיא השלמות. וחבריך הלכו לקיצוניות ההפוכה: הם שכחו לגמרי שיש מוחש והלכו רק אחר המושכל. הם היו צריכים למצוא הסבר מדוע איוב סובל אף שאינו רשע, ובמקום זאת קבעו מיד: ה' צדיק, ואם אתה סובל סימן שאתה רשע. אבל המוחש אינו כך! אתה רואה שאיוב צדיק, ירא אלוקים, ולא דבק בו מאומה. היה עליכם למצוא הסבר שבו גם ה' אמת ודינו צדק וגם איוב ישר והגון, ועם כל זה הוא מקבל ייסורים. את היישוב הזה, אומר אליהוא, אלמד אתכם עכשיו בדבריי, ומתוך כך תבינו ששתי ההסתכלויות הקיצוניות, של איוב ושל רעיו, היו מוטעות.
וַיִּשְׁבְּתוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מֵעֲנוֹת אֶת־אִיּוֹב כִּי הוּא צַדִּיק בְּעֵינָיו׃
שלושת הרעים פוסקים מלנסות ולתת לאיוב הסברים לייסוריו. מדוע? "כי הוא צדיק בעיניו". הם חיפשו אצלו חטא: אליפז אמר לו שיש לו חטא גלוי בעבר; צופר הנעמתי אמר לו שיש בו חטא נסתר; בלדד השוחי אמר לו שחסרה לו שלמות, ושהקדוש ברוך הוא רוצה להשלימו ולרוממו. ובייחוד בוויכוח השני, שבו כבר עברו מדיון ב"צדיק ורע לו" לדיון ב"רשע וטוב לו", וקבעו שכל סיבת סבלו היא רשעותו, ושהראיה לכך היא עצם ייסוריו. כל הטענות הללו לא יישבו את דעתו של איוב, משום שלא יכול היה להסכים לנקודת ההנחה שממנה יצאו. איוב יודע שלא חטא מעולם, לא בגלוי ולא בסתר, ויודע שלא חסרה לו שלמות - ואם כן כל דבריהם אינם מתחילים אפילו לתת הסבר לסבלו.
וכאן כלל ידוע בוויכוח: לא ניתן להתווכח עם אדם ש"מכחיש את ההתחלות אשר עליהם ייבנה הוויכוח", כלשון הפילוסוף. כשאני רוצה להתווכח איתך, צריכה להיות נקודת יסוד מוסכמת שממנה יוצאים. אתה אומר: מעשה זה מוסרי, ואני אומר: אינו מוסרי. שנינו יצאנו מהנחה אחת: שאדם צריך להיות מוסרי, והוויכוח הוא רק בפרט. אבל אם אני אומר שמעשה זה אינו מוסרי, ואתה עונה לי: מה פתאום, האדם הוא עוד מין זואולוגי, וכי אתה דורש מהאריה, מהחתול ומהכלב להיות מוסריים? - אין לי כלל מה לדבר איתך. אינך מסכים איתי ביסודות, ובלי הסכמה על היסוד אין טעם להתווכח על הקומה השנייה.
וזה בדיוק המצב כאן: כל הוויכוח בנוי על ההנחה שאיוב רשע, ומשם ממשיכים לדון אם הרשע צריך לסבול בעולם הזה או להיטיב לו. אבל איוב אינו מסכים להנחת היסוד שהוא רשע, וממילא אומרים הרעים: אין לנו מה להמשיך, "כי הוא צדיק בעיניו".
וַיִּחַר אַף אֱלִיהוּא בֶן־בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי מִמִּשְׁפַּחַת רָם בְּאִיּוֹב חָרָה אַפּוֹ עַל־צַדְּקוֹ נַפְשׁוֹ מֵאֱלֹהִים׃ וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא־מָצְאוּ מַעֲנֶה וַיַּרְשִׁיעוּ אֶת־אִיּוֹב׃
לפני שנעמוד על חרון האף, נברר מיהו אליהוא בן ברכאל הבוזי. בירושלמי במסכת סוטה דרש רבי עקיבא: "ויחר אף אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם" - אליהוא זה בלעם; "בן ברכאל" - שבא לקלל את ישראל וברכם, "ולא אבה ה' אלוקיך לשמוע אל בלעם"; "הבוזי" - שהייתה נבואתו בביזיון, "נופל וגלוי עיניים", שהיה ערל ולא היה יכול לדבר עם ה' בעומדו; "ממשפחת רם" - שבא מארם, "מן ארם ינחני בלק".
אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: אם הוא הוא - כבר כיסה עליו המקום, שהרי הכתוב הסתיר את שמו וכינה אותו אליהוא בן ברכאל הבוזי; ואם אינו הוא - עתיד הוא להתווכח עמך ולומר: מדוע קראת לי בלעם? ממה נפשך אין לומר כן. אלא אליהוא זה יצחק. "בן ברכאל" - כינוי, שברכו אל; "הבוזי" - שביזה כל בתי עבודה זרה בשעה שנעקד על גבי המזבח, שהיה מוכן למסור נפשו על קדושת השם; "ממשפחת רם" - בן אברם. וכבר ראינו דעה שאליפז מרעי איוב הוא אליפז בן עשו, ולפי זה מדובר באותה תקופה. יש בחז"ל עוד דעות, ודי לנו בשתי הדעות המובאות בירושלמי.
ועתה לחרון האף. אליהוא ידע את הטעם האמיתי לייסורי איוב - שהיו לניסיון, כמו שנתגלה לנו בפתיחת הספר - ולכן חרה אפו על שני הצדדים. על איוב: אמנם אתה יודע שאתה צדיק, ובקושי גדול אתה שואל כיצד ייתכן שצדיק מקבל ייסורים, אבל לא היה לך להסיק מכאן מסקנה שהשם עושה עוול ונותן עונשים למי שאינם מגיעים לו. היה עליך להכיר במושכלות - ש"הצור תמים פועלו, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא". הלכת לקיצוניות אחת: מסתכל רק על החושים, החושים אומרים שצדיק סובל, ומסקנתך שאין צדק בעולם. לא היה לך להכריע כנגד מופתי השכל.
ומאידך "ובשלושת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב": אתם אמנם הלכתם אחר המושכלות, שדינו של השם אמת ואין עוול לפניו, אבל כיצד התעלמתם מן המציאות? לא היה לכם להכחיש את המוחש, והמוחש הוא שאיוב צדיק. שני הצדדים הלכו לקיצוניות: איוב אומר שאין לו עניין במושכלות אלא במציאות בלבד, ומסקנתו שהשם עושה עוול; והרעים הולכים רק אחר המושכלות, ואת המציאות הם מוחקים ואומרים: אתה רשע. וכשרואים שאינו רשע - חוזרים ואומרים: רשע. שני הקיצונים אינם הגיוניים. מה היה צריך לעשות? למצוא הסבר שבו המושכלות מתיישבות עם המציאות: אמנם אתה צדיק, ואף על פי כן אין כאן עוול. ללכת אחר צד אחד ולהתעלם מן השני - שני הקצוות אינם נוהגים כדין.
וֶאֱלִיהוּ חִכָּה אֶת־אִיּוֹב בִּדְבָרִים כִּי זְקֵנִים־הֵמָּה מִמֶּנּוּ לְיָמִים׃
פלא עצום: רק בפרק ל"ב התעוררת, אליהוא? הרי כאן אנשים מתווכחים כבר שבועות וחודשים, כל אחד אומר את טענותיו, ואתה בא ופורך את כולם - לא איוב דיבר לעניין ולא שלושת הרעים דיברו לעניין. ואם כן מדוע ישבת בצד עד עתה?
על כך אומר הכתוב: "ואליהו חיכה את איוב בדברים" - המתין ולא אמר את הדברים שרצה וצריך היה לומר. והטעם: "כי זקנים המה ממנו לימים". הואיל והם זקנים ממנו, להם משפט הבכורה. הראוי הוא שהזקן ידבר תחילה ולאחר מכן יפתח הצעיר את פיו, שלא יהא הדיוט קופץ בראש. לכן לא רצה לפתוח את פיו עד ששמע את כל מה שיש לזקנים לומר, ורק לאחר מכן יאמרו הצעירים את דברם.
וַיַּרְא אֱלִיהוּא כִּי־אֵין מַעֲנֶה בְּפִי שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַפּוֹ׃
לכאורה חזרה מיותרת: כבר נאמר למעלה שחרה אפו על איוב ועל רעיו, ומדוע שוב "ויחר אפו"? אלא שיש כאן תוספת. כל עוד הציגו הרעים שיטה, אמר אליהוא בליבו: אולי בהמשך יחזקו את דבריהם, אולי בסבב הבא ימצאו טיעונים שיאששו את קו טענתם, ולכן המתין. אבל משראה שאין בפיהם מענה כלל, שאינם יכולים לסיים את הוויכוח אפילו לפי שיטתם ואינם יכולים להעמיד את דבריהם - אז חרה אפו ביותר.
וזה מוסר גדול: אם בסופו של דבר מתברר שדבריך אינם נכונים, מדוע התעקשת כל הזמן להצדיק אותם? סימן שמלכתחילה לא באת לחפש סיבות אמיתיות, אלא זו תאוות הניצוח - העיקר שאצא צודק, שלא יאמרו שטעיתי, אכניע אותו. שהרי אילו בסוף היית יוצא צודק, הייתי מבין למה התעקשת כל כך: אמרת דברים נכונים, הוא לא הבין אותך, והתעקשת עד שהוכחת. אבל כשבסוף אתה מרים ידיים, מתברר למפרע שכל הוויכוח היה רק כדי לצאת צודק ולהתעקש. ועל כך חרון אף כפול.
פרק ל"ב פותח את דברי אליהוא בן ברכאל הבוזי - שהוא לפי רבי עקיבא בלעם, ולפי רבי אלעזר בן עזריה יצחק אבינו - היחיד שידע "מסוד השם ליראיו" שייסורי איוב היו ניסיון ולא פירעון עוונות. הרעים שבתו מלענות מפני שאיוב צדיק בעיניו, ובלי הסכמה על הנחת היסוד אין כלל מקום לוויכוח. אליהוא כועס על שני הצדדים כאחד: איוב הכריע על פי המוחש כנגד המושכל וממנו הסיק שיש עוול חלילה, והרעים אחזו במושכל בלבד והכחישו את המוחש שאיוב צדיק. הדרך הנכונה היא ליישב בין השניים - להראות כיצד אמיתת דין השמים אינה סותרת את המציאות שצדיק סובל. אליהוא המתין בדבריו מפני כבוד הזקנים, וכשראה שאין בפיהם מענה כלל חרה אפו ביתר שאת, שכן התעקשות ממושכת שסופה כישלון מגלה שמלכתחילה לא הייתה כאן חיפוש אמת אלא תאוות ניצוח.