בחלק זה של הפרק איוב מגיע לשלב האחרון של הגנתו. הוא עובר אחת לאחת על ההאשמות שהטיחו בו רעיו, ונשבע על כל אחת מהן שלא נכשל בה: לא בביטחון בעושר, לא בכפירה בהשגחה, לא בשמחה לאיד, לא בהעלמת חטאים ולא בגזל קרקעות. בסופו של הקטע מגיעה החתימה: "תמו דברי איוב" - ומכאן ואילך נכנס אליהוא בן ברכאל הבוזי לתמונה.
אִם־שַׂמְתִּי זָהָב כִּסְלִי וְלַכֶּתֶם אָמַרְתִּי מִבְטַחִי׃
אליפז האשים את איוב: "כי נטה אל אל ידו ואל שדי יתגבר", ואמר לו "ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט" - כביכול הסרת את ביטחונך מן השם לגמרי, ואתה טוען שהקדוש ברוך הוא אינו רואה ואינו יודע, שיש ערפל ומסך המסתירים ואינו יודע מה קורה עמך. משיב לו איוב: לא כן הוא. מעולם לא הסרתי את ביטחוני מהשם, ומעולם לא בטחתי בזהבי.
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין "כסלי" לבין "מבטחי". "כסל" הוא לשון ביטחון מפני דבר רע: אדם שם כסלו שלא תבוא עליו צרה, שלא תקרה לו תאונה, שלא יינזק. "מבטח" לעומת זאת הוא ביטחון שעל ידי אותו דבר תבוא לו גם טובה. אומר איוב: לא שמתי את הזהב מבצר שלא יגיע לי רע, וגם לא אמרתי לכתם - שהוא יקר מן הזהב - שבזכותו יבוא עלי הטוב. שלא תטעה לחשוב שבטחתי בעושרי; כל ביטחוני היה רק בהשם.
אִם־אֶשְׂמַח כִּי־רַב חֵילִי וְכִי־כַבִּיר מָצְאָה יָדִי׃
"חילי" הוא קנייני וכוחי. אומר איוב: לא שמחתי על ריבוי נכסי, ולא נשענתי על כך שההצלחה גדולה כל כך עד שאני כבר מסתדר לבדי. יש עשירים שכל עמדתם היא כדברי בר כוכבא לקודשא בריך הוא: ריבונו של עולם, אל תעזור ואל תפריע - כביכול הוא מסתדר לבדו וחי לבדו. אומר איוב: לא כזה הייתי.
אִם־אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ׃
האם נתתי דעתי על אור המזל הזורח מעלי, על שמש ההצלחה המאירה לי, או על הירח ההולך ומראה על כבודי ועל הצלחתי?
וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי׃
לא זו בלבד שלא הוצאתי דברים כאלה בפה - שכבר זה עצמו דבר שאינו ראוי - אלא אפילו בסתר לא נפתה לבי לחשוב שהכל בזכות אושרי והצלחתי. "ותשק ידי לפי" - לשון השקה, קירוב דבר לדבר: אפילו אילו רק היה עולה בדעתי להוציא זאת מפי.
גַּם־הוּא עָוֺן פְּלִילִי כִּי־כִחַשְׁתִּי לָאֵל מִמָּעַל׃
אומר איוב: אילו בתוך תוכי הייתה עוברת בי מחשבה כזו - שאני המצליח, שיש לי כסף וזהב ושום רע לא יאונה לי - גם הרהור כזה הוא עוון פלילי, ומגיעים לי בעבורו כל העונשים שהשם נתן לי, שהרי בזה "כיחשתי לאל ממעל": הכחשת ההשגחה ותליית ההצלחה בירח, בכוכבים, במזלות ובעושר. ואף שאין נענשים על המחשבה, על כפירה בהשם הרי יש לנו כלל שכן נענשים על המחשבה, שעצם הכפירה היא עבודה זרה. אומר איוב: אם כך חשבתי - מגיע לי כל העונש; אבל אני מעיד על עצמי שלא רק שלא הוצאתי זאת בפה, אלא אף מחשבה מסוג זה לא עברה בי, והכל ידעתי שמבטחי רק מאת השם.
אִם־אֶשְׂמַח בְּפִיד מְשַׂנְאִי וְהִתְעֹרַרְתִּי כִּי־מְצָאוֹ רָע׃
אל תאמר שבאו עלי הייסורים מפני ששמחתי במפלת שונאי, שהרי נאמר "בנפול אויבך אל תשמח... פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו". "פיד" הוא כמו איד, שבר. אומר איוב: חלילה לי לשמוח בשברו של שונאי.
וְלֹא־נָתַתִּי לַחֲטֹא חִכִּי לִשְׁאֹל בְּאָלָה נַפְשׁוֹ׃
לא רק שלא שמחתי, אלא גם לא קיללתי אותו ולא ביקשתי מאת השם שתבוא עליו אלה, ולא דיברתי בחכי ובפי שום דבר רע כנגדו. ומעבר לכך - "והתעוררתי כי מצאו רע": כשהיה מוצא אותו רע לא אמרתי "לא נוגע אלי", אלא הייתי מתעורר לדרוש ולחקור.
אִם־לֹא אָמְרוּ מְתֵי אׇהֳלִי מִי־יִתֵּן מִבְּשָׂרוֹ לֹא נִשְׂבָּע׃
הייתי חוקר שמא יצאה קללה מפי "מתי אהלי" - אנשי ביתי ובאי ביתי. אני אומנם לא אמרתי דבר, אך אולי מישהו מהם אמר "מי ייתן מבשרו לא נשבע", כלומר הלוואי ונוכל לקחת מבשרו בלי לשבוע - דרך משל, נחתוך אותו, נעשה ממנו קציצות. גם את זה חקרתי. במילים פשוטות: לא די שלא ביקשתי רעה לאויבי, אלא אף כשקרה להם רע הייתי מתחיל לחקור שמא מישהו מבני ביתי ביקש את הרעה הזאת. עד כדי כך לא שמחתי ברעתם של אויבי.
בַּחוּץ לֹא־יָלִין גֵּר דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח׃
כבר תיאר איוב שנתן ליתומים לחם ולעניים לבוש. עתה הוא מוסיף: אל תחשוב שהסתפקתי בכך - דאגתי להם גם למגורים. אפילו גר לא נתתי לו ללון בחוץ, ואף לעובר אורח בעלמא הייתי פותח את דלתותי ומאכסן אותו בביתי, כמו שכתוב "הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו".
אִם־כִּסִּיתִי כְאָדָם פְּשָׁעָי לִטְמוֹן בְּחֻבִּי עֲוֺנִי׃
כִּי אֶעֱרוֹץ הָמוֹן רַבָּה וּבוּז־מִשְׁפָּחוֹת יְחִתֵּנִי וָאֶדֹּם לֹא־אֵצֵא פָתַח׃
שמא תאמר: אולי חטא בסתר ויש בו עוונות שהעלים? על כך אומר איוב: "אם כיסיתי כאדם פשעי" - כדרך שאר בני אדם המכסים פשעיהם; "לטמון בחובי עווני" - להסתיר במחבוא את העבירות. ומדוע אדם עושה כן? "כי אערוץ המון רבה" - מפני שהוא ירא לגלות עוונותיו בגלל ההמון הרב שיֵדע מחטאותיו; "ובוז משפחות יחתני" - שישפכו עליו בוז, יבזוהו ויורידוהו ממדרגתו או ישברו אותו; "ואדום לא אצא פתח" - עד שייאלץ להיות דומם ויתבייש אפילו להוציא את אפו מפתח ביתו. אומר איוב: אני איני מפחד מאף אדם ולא מן ההמון, ואיני צריך לטמון חטאים מפני הפחד ממה שיאמרו אחרים.
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין פשע לעוון. פשע הוא מרד בגלוי, ולכן נאמר עליו לשון כיסוי: "אם כיסיתי כאדם פשעי" - דבר גלוי שצריך לכסותו שלא יתגלה. עוון הוא עיוות המחשבה, והמחשבה ממילא מכוסה ואינה מפורסמת; לכן לגביה נאמר "לטמון בחובי עווני" - היא כבר מכוסה מצד עצמה, ורק צריך הטמנה יתרה שלא תתגלה לאחר מכן.
מִי יִתֶּן־לִי שֹׁמֵעַ לִי הֶן־תָּוִי שַׁדַּי יַעֲנֵנִי וְסֵפֶר כָּתַב אִישׁ רִיבִי׃
"מי יתן לי שומע לי" - מי ייתן שמישהו יקשיב לי ויודה בטענותי. "איש ריבי" הוא הבא להתווכח עמי, הטוען לאשמתי ואינו יודע את חפותי. הוא משיב לי: מה אתה מתווכח אם יש בך חטאים או אין? בוא נקרא את הכתוב - והכתוב חקוק בגופך. "תוי" מלשון תָו, סימן. כביכול הקדוש ברוך הוא מבטא בעונש שהוא נותן לך את העוונות שבך, ומגלה את פשעיך על ידי הנגעים שעל בשרך; זהו המכתב שהשם כותב ורושם בו את עוונותיך. מה אתה מבקש שהשם יגלה את עוונותיך? הנה הכל כתוב - כולך אות וסימן ומופת, חרותים בגופך העוונות והפשעים.
אִם־לֹא עַל־שִׁכְמִי אֶשָּׂאֶנּוּ אֶעֶנְדֶנּוּ עֲטָרוֹת לִי׃
מִסְפַּר צְעָדַי אַגִּידֶנּוּ כְּמוֹ־נָגִיד אֲקָרְבֶנּוּ׃
משיב איוב: הספר הזה, הנגעים והשחין וכל מה שאני סובל - "על שכמי אשאנו", משא כבד הוא על שכמי שאיני יכול לשאתו. ואילו היה נכתב עלי ספר אמת, "אענדנו עטרות לי" - הייתי עונד אותו כעטרה לראשי, שהרי בספרי זכויות רבות ולא עוונות. ספר אמיתי היה מונה "מספר צעדי" - כמה שווים צעדי לטובה, והייתי מקרב אותו אלי "כמו נגיד", כמנהיג וכשר, ומתעטר בו שיהיו מעשי כתובים בו. אבל אתה מבקש להסיק מסקנה מייסורי - ומהם אין להסיק מסקנה, ואין לראות בהם ספר הכותב עלי את עוונותי.
אִם־עָלַי אַדְמָתִי תִזְעָק וְיַחַד תְּלָמֶיהָ יִבְכָּיוּן׃
איוב מסיים את דבריו ושואל: וכי האדמה הזועקת על שהיא שוממה - עלי היא זועקת? וכי אני גרמתי לשממתה? ותלמיה הבוכים על שאין מי שיעדור, יחרוש, יזרע ויקצור - האם עלי תלונתם? הרי לא בגיני נאלצה אדמתי להיות שממה, ולא באשמתי אינה מוציאה זרע.
אִם־כֹּחָהּ אָכַלְתִּי בְלִי־כָסֶף וְנֶפֶשׁ בְּעָלֶיהָ הִפָּחְתִּי׃
האם אכלתי את כוחה של האדמה בלי כסף, כלומר גזלתי את השדה מבעליו בלא תשלום? ו"נפש בעליה הפחתי" - האם נפחתי את נשמתו, הרגתיו כדי לקחת את שדהו? האם השדה גזולה בידי, ומשום כך היא מוציאה חוח תחת חיטים והופכת לשממה? הרי שדותי קניתי בכסף ולא גזלתי ולא עשקתי, ואם כן אין לאדמתי סיבה להתלונן עלי.
תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ וְתַחַת־שְׂעֹרָה בׇאְשָׁה תַּמּוּ דִּבְרֵי אִיּוֹב׃
פשט הדברים: תמו תשובותיו לשלושת רעיו. גם שלושת הרעים הפסיקו מלענות מכאן ואילך, ובנקודה זו נכנס אליהוא בן ברכאל הבוזי לתמונה - והוא הראשון המתחיל לדבר דברים שיש בהם טעם, לעומת רעיו וידידיו של איוב שדיברו דברי האשמות שאין בהם מן האמת.
הילקוט שואל: והלוא בהמשך חוזר איוב ומתנבא כמה נבואות, ואיך אתה אומר "תמו דברי איוב"? לפי מה שהסברנו הדבר מובן: תמו תשובותיו לרעיו בלבד, שכן מעתה אין הם מאשימים אותו ואין הוא רואה צורך להשיב להם. אך המדרש מפרש באופן אחר: אמר איוב, אם לא עשיתי כן - יתמו דברי ואל יהי לי פתחון פה לומר לפניך "ביערתי הקודש מן הבית"; לפיכך משה מזהיר את ישראל "עשר תעשר". כלומר איוב טוען שנתן את כל מתנות העניים המגיעות מן השדה, כל אחד וחלקו, ומדוע אפוא תחת חיטה יצא חוח ותחת שעורה באשה? ואם באמת לא נהגתי כהוגן - יתמו דברי, לא יהיה לי פתחון פה לפני השם יתברך ואשתוק, ולא תהיה לי טענה כלל.
תני בשם רבי נחמיה: מנהגו של עולם, אדם שיש לו שדה מוסרה לאחר שיעבדנה תמורת מחצה, שליש או רביע - לפי הסיכום המקובל בין בעל השדה לאריס. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן: הוא משיב רוחות, מעלה עננים, מוריד גשמים, מפריח טללים, מגדל צמחים ומדשן פירות. אם עשה תשעים אחוז מן המלאכה - לכאורה מגיעים לו תשעים אחוז; ומה עשית אתה? לקחת את הזרע, פיזרת אותו וקצרת בסוף את מה שיצא. ואף על פי כן "לא אמר לנו להפריש אלא אחד מעשרה". לאריס היית משלם הרבה יותר, והקדוש ברוך הוא, שעשה כמעט את הכל, מבקש ממך שלא תביא לו כלום - רק שתיתן לעניים את המגיע להם.
אמר הילקוט: אמר איוב "אם עלי אדמתי תזעק ויחד תלמיה יבכיון". אמרו לו לאיוב: כלום יש לך בה אלא ארבע אמות בשעת מיתתך, ואת אמר "אם עלי אדמתי תזעק"? היאך עבידא דידך - כיצד היא שלך? הטענה כלפי איוב היא על עצם הביטוי "אדמתי", כאילו יש לו בעלות והוא בעל הבית. אומרים לו: איזה בעל בית אתה? על מה אתה בעל הבית בסוף? על ארבע אמות, על הקבר בלבד. כמו שאומרים: לא משנה במה אתה נוסע כאן, בסובארו או במאזדה - בסוף את כולם לוקחים במרצדס. מה נשאר לך בסופו של דבר? רק ארבע אמות, ותו לא. ואתה קורא לה "אדמתי"?
רבי חייא רבה אמר: משל לאחד שהיה מוכר טלית בשוק, ועבר אדם וראה אותה ואמר "שלי היא". אמר לו: התעטף בה; אם מחזקת היא אותך - הרי היא שלך, ואם לאו - אינה שלך. כלומר, תלבש ונראה אם המידה מתאימה לך; ואם אתה אקסטרה־לארג' והבגד סמול, אינך נכנס בו אפילו בשרוולים. כך אמר הקדוש ברוך הוא לאיוב: לא אני הוא שכתבתי "הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא"? ואתה אומר "אם עלי אדמתי תזעק"? בוא ונראה את בעלותך עליה - כמה אתה מכיל? ארבע אמות בסופו של דבר.
רבי שמעון בן חלפתא אמר: משל לאחד שהיה מוכר שפחה בשוק, ועבר אדם וראה אותה ואמר "שלי היא". אמר לו: נזוף בה; אם נשמעת לך - הרי היא שלך, ואם לאו - אינה שלך. עבד נרתע מפני אדונו ושפחה מפני אדוניה וגבירתה - בוא ונראה אם נרתעת היא מפניך. כך אמר הקדוש ברוך הוא לאיוב: לא אני הוא שכתבתי בי "המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו"? אני רק מביט בארץ והיא רועדת; ואתה האומר "אדמתי" - אמור לה דבר ונראה אם היא נשמעת לך.
באותה שעה אמר איוב לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, לא כך אמרתי לפניך, אלא בלשון הזה אמרתי: "אם עלי אדמתי תזעק" - שתזעק עלי אם לא הוצאתי מעשרותיה כראוי; "יחד תלמיה יבכיון" - אם זרעתי אותה כלאיים; "אם כוחה אכלתי בלי כסף" - זה מעשר שני, שנאמר בו "ונתתה בכסף", שאכלתיו בלי לפדותו בכסף; "ונפש בעליה הפחתי" - זה מעשר עני. ואם לא עשיתי כן ולא מילאתי את מחויבויותי כראוי, אז מגיע לי ש"תחת חיטה יצא חוח". אך חלילה לא התכוונתי ב"אדמתי" שיש לי בעלות עליה, אלא שהאדמה תנקום בי אם לא נהגתי בה כראוי.
שנה רבי הושעיה: למדתך תורה דרך ארץ - שדה המעלה חוחים, יפה לזורעה חיטים; שדה המעלה באושים, יפה לזורעה שעורים. ומה טעם? "תחת חטה יצא חוח ותחת שעורה באשה". למדנו שמקום שרגילה בו לגדול שעורה, שם מתלבשת הבאשה, ומקום שרגילה בו לגדול חיטה, שם מתלבש החוח. לפיכך הרואה באשה גדלה במקום מסוים ורוצה לעקור ולזרוע - אל יזרע שם מלפפונים אלא שעורים, שמקום הבאשה הוא מקום השעורים, ומקום החוח הוא מקום החיטים.
בחתימת נאומו נשבע איוב שלא בטח מעולם בזהב ובכתם, לא כביטחון מפני רעה ולא כמקור לטובה, ולא שמח בריבוי נכסיו כמי שמסתדר בלעדי הקדוש ברוך הוא. אפילו הרהור של תליית ההצלחה במזל ובכוכבים לא עבר בלבו, שהרי כפירה נענשים עליה אף במחשבה. הוא לא שמח לאיד שונאיו ואף חקר שמא קיללו אותם בני ביתו, פתח דלתיו לגר ולאורח, ולא הסתיר חטאים מפחד בוז הבריות. את הנגעים הוא מסרב לקבל ככתב אישום: ספר אמת על מעשיו היה עונד כעטרה, ואילו ספר הייסורים הוא משא כבד על שכמו. לבסוף הוא מעיד שאדמתו אינה זועקת עליו, שלא גזלה ושלא קיפח בה מתנות עניים - ועל כך באים דברי המדרש שאין לאדם בעלות אמיתית על הקרקע אלא ארבע אמות של קבר, ושהקדוש ברוך הוא העושה את כל המלאכה מבקש רק שייתן לעניים את חלקם. כאן "תמו דברי איוב", ומכאן ואילך נכנס אליהוא בן ברכאל הבוזי.