פרק ל"א הוא פרק שבו איוב חוזר לפרט ולהסביר שאין בו שום עוון. רעיו טענו כנגדו שיש בו עוונות וחטאים - אם גלויים ואם נסתרים - ולכן באו עליו הצרות. עומד איוב ומפרט את צדקותיו, כדי לסתור את כל טענותיהם: אספר לכם מעט ממעשיי, ותראו שאיני ראוי לכל אותם עונשים שקיבלתי.
בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל־בְּתוּלָה׃
איוב אמר קודם לכן "ויהי לאבל כינורי". למה היה לאיוב כינור? כדי לשמח בו חתן וכלה בשעה שנכנסים לחופה. משמתו בניו - היה לאבל כינורו, וכינורו דמם. ושמא תאמר: בשעה שניגן לפני החתן והכלה, אולי נתן עיניו בכלה וחמד אותה? על כך אומר איוב: כיצד אפשר לחשוד בי בכך? הרי ברית כרתי לעיניי שלא להתבונן בשום דבר שאיננו שייך לי. ולא עוד, אלא שאפילו על בתולה לא תרתי אחר עיניי, ובתולה היא בדרגת חומרה פחותה מאשת איש. כל מטרתי הייתה אך ורק לשמח את החתן ואת הכלה.
הגמרא במסכת בבא בתרא (ט"ז ע"א) אומרת: אמר רבא, עפרא לפומיה דאיוב - ימלא פיו עפר. איהו באחרניתא, אברהם אפילו בדידיה לא אסתכל. כלומר: במה אתה משתבח, שלא התבוננת על בתולה? אבל אשתך כן? ובזה אתה מתפאר? אברהם אבינו אפילו באשתו לא הסתכל, שנאמר "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" - מכלל שמעיקרא לא הווה ידע לה, משמע שעד אז לא הכירהּ. אם אברהם באשתו לא הסתכל, מה אתה בא ואומר "לא הסתכלתי על בתולה"? איפה אתה ואיפה אברהם?
וקודם שנבאר מדוע בשל כך מגיע לו עפר לפיו, יש לשאול: כיצד ייתכן שאברהם לא הסתכל באשתו? הרי אדם שנושא אישה צריך לראותה קודם לכן. יש מסבירים (וכמדומני כך המהרש"א שם) שפעם אחת ראה אותה - רק לפני שנשאהּ, ומאז לא הסתכל בה עוד. ו"הנה נא ידעתי" פירושו שאחרי כל השנים הללו עדיין את ביופייך, שהרי באותה הזדמנות יצא והסתכל בבבואתה במים, ואז אמר "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את".
אך יש ביאור אחר. מדוע בכלל צריך אדם לראות אישה קודם שישאנה? מה נפקא מינה? אין אישה אלא לבנים ולתכשיטי נשים, ואם אין בה יופי רב - מה בכך? אלא החשש הוא שמא לאחר מכן יסתכל בה ותתגנה בעיניו, ויאמר: איך התחתנתי עם אחת כזו? יהיה לו צער, ומתוך כך תיכנס חלילה שנאתה בליבו. לכן אמרו לו שיסתכל תחילה במה שהוא לוקח. לפי זה, אברהם אבינו - שמעולם לא התכוון להסתכל באשתו - לא היה זקוק לראותה מראש כלל, שהרי כל החשש הוא שמא תתגנה בעיניו, ואצלו אין חשש כזה, כי אינו מתכוון להביט בה לעולם.
אך הקושי הגדול כאן הוא מה ששואל המהרש"א: אמר רבא ימלא פי איוב עפר - אתה לא הסתכלת על בתולה, ואברהם לא הסתכל על אשתו, נו, ומה בכך? וכי בגלל שאברהם היה צדיק יותר ממני ימלא פי עפר? נניח שאיני צדיק של מאה אלא צדיק של תשעים ושמונה - אין זה מספיק? אין זה ראוי לשבח? ולא די שלא שיבחו אותו, אלא עוד אומרים לו: שתוק, מוטב שתמלא פיך עפר ואל תדבר כלל!
אלא ביאור הדבר: איוב בא לקבול על צרותיו - למה מגיע לי? הרי מעולם לא התבוננתי על בתולה, ריבונו של עולם, אין אתה עושה עמי צדק. בא רבא ואומר לו: בוא וראה. אברהם אמר "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" - מתי אמר זאת? כשירדו למצרים. הקדוש ברוך הוא אמר לו לעלות לארץ ישראל, והבטיח לו "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה". הגיע לארץ - וריבונו של עולם, הגיע זמן הפירעון. ומה מקבל? רעב, אין מה לאכול, ואברהם נודד ממקום למקום. היכן כל ההבטחות? זו קבלת הפנים? ואף על פי כן אברהם אבינו לא קבל ולא טען, והוא היה צדיק כזה שאתה כאפס כנגדו, שהרי אפילו את אשתו לא ראה. זהו "עפרא לפומיה דאיוב": צדקותיך קטנה הרבה משל אברהם, ואתה בא ואומר "ריבונו של עולם, לא מגיע לי, אני צדיק כזה" - ואילו אברהם, שהיה צדיק הרבה יותר ממך, לא קבל כנגד הקדוש ברוך הוא.
אגב, זהו אחד ההסברים במילים "הנה נא ידעתי": עד היום לא ידעת - ומה קרה היום? איך בא מכשול זה לידו? אלא שאתה הולך ומתקרב למצרים, ומצרים שטופי זימה. משהתקרבת אליהם - גם אברהם התקרר. עד היום לא ראה את אשתו, והיום גם אברהם רואה את אשתו. מכאן ילמד האדם כמה צריך להתרחק ממקומות של תועבה, שעצם הקרבה משפיעה.
קראתי פעם על הרב חצקל לוינשטיין, שעבר ליד בית קולנוע והוריד את ראשו וכיסה את עיניו בידיו. שאלוהו: מדוע הרב נבהל כל כך? אמר להם: אני מפחד מן האורות היוצאים מן הקולנוע הזה, שמא יגיע אליי אור כזה; אי אפשר לשער את ההשפעה השלילית של זה. הוא יכול היה לחוש שאפילו האור היוצא מן הקולנוע הוא כמכוות אש, בלי לראות דבר - זו מדרגה גבוהה. וכן סיפרנו על רבי אלחנן וסרמן, שנסע פעם ברכב סגור, שקוע בגמרא, והרגיש שהכניסו אותו לתוך רובע של טומאה, וביקש שיוציאו את הרכב משם מהר מהר. ואם כך הם, גם אברהם אבינו ירד משהו בהתקרבו למצרים - עד שכבר רואה הוא את אשתו.
וּמֶה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְנַחֲלַת שַׁדַּי מִמְּרֹמִים׃
אומר איוב: בעבור צדקתי זו, שברית כרתי לעיניי ולא התבוננתי אפילו על בתולה - מה חלק נתן לי הקדוש ברוך הוא? מה הוא השכר? ומה הנחיל לי שדי ממרומים? שמתו בניי, שאיבדתי את נכסיי, וכל הצרות. בואו וראו איזה צדיק הייתי, ומה קיבלתי תמורת זה.
הֲלֹא־אֵיד לְעַוָּל וְנֵכֶר לְפֹעֲלֵי אָוֶן׃
"איד" פירושו שֶׁבר, וכפי שאמרנו פעם: אסור לשמוח לאידו של אדם - כלומר לשברו. אומר איוב: השבר הזה שבא עליי, ראוי היה לאיש עוול, לפועל אוון, לרשע ומושחת. "ונכר לפועלי אוון" - אפילו לפועלי אוון יהיה האיד הזה כדבר זר ונוכרי. זהו כביטוי שאנשים אומרים: איני מאחל זאת אפילו לשונאיי. יש סבל שגם לרשעים הוא ייחשב יותר מדי - על אחת כמה וכמה בשבילי.
הֲלֹא־הוּא יִרְאֶה דְרָכָי וְכׇל־צְעָדַי יִסְפּוֹר׃
אם אתם חושבים שחטאתי, מפני שאינכם יודעים תעלומות ואינכם יודעים מה עשיתי בסתר - הרי הקדוש ברוך הוא רואה את דרכיי, את דרכי נפשי, וכל צעדיי הוא סופר. וכי יש מעשה הנסתר מעיניו? בין מצד מעשיי בפועל, בין מצד הנהגת נפשי, בין מצד מחשבותיי - הכול השם יודע. ואם הוא סבור שיש בי אשמה, שיעיד כנגדי.
אִם־הָלַכְתִּי עִם־שָׁוְא וַתַּחַשׁ עַל־מִרְמָה רַגְלִי׃
השם יודע את כל מעשיי: האם הלכתי בדרכי שווא, בדרכי שקר? כל מעשיי נעשו באמת ובתמים לשם השם, לא בדרך מרמה ולא בדרך חנופה. "ותחש" - יש לפרשו מלשון תחושה, כאילו רגלי מיששה מקום של מרמה; כלומר מעולם לא דרכה רגלי במקום של מרמה, ולא הנהגתי עצמי בהנהגה של שקר. והמלבי"ם מביא הסבר נוסף: "ותחש" מלשון מהירות, כמו "מהר שלל חש בז" - האם מיהרה רגלי ללכת במקום מרמה?
יִשְׁקְלֵנִי בְמֹאזְנֵי־צֶדֶק וְיֵדַע אֱלוֹהַּ תֻּמָּתִי׃
יש להשם פלס ומאזני צדק, שבהם יכול הוא לשקול את מעשיי אם ראויים הם אם לאו. ישקול נא את מעשיי במאזני צדק, ויֵדע אלוה את תומתי - את שלמותי וצדקתי.
אִם־תִּטֶּה אַשֻּׁרִי מִנִּי הַדָּרֶךְ וְאַחַר עֵינַי הָלַךְ לִבִּי וּבְכַפַּי דָּבַק מאוּם׃
כאן מתחיל איוב לגזור על עצמו את דינו: אם אמת היא כדברי רעיי שיש בי עוון - שנטיתי מדרך האושר, מן הדרך המאושרת והנכונה (או מלשון אישור), ותרתי אחר עיניי לחמוד דברים שאינם שייכים לי, ובכפיי דבק מאום -
אֶזְרְעָה וְאַחֵר יֹאכֵל וְצֶאֱצָאַי יְשֹׁרָשׁוּ׃
אזי אני מקבל על עצמי את העונש הזה: שאזרע ואחר יאכל את אשר זרעתי - כלומר שיאבדו כל קנייניי הגשמיים; "וצאצאיי ישורשו" - לשרש הוא לעקור מן השורש. אם כך הדבר, אכן מגיע לי כל מה שעשה לי השם: שאיבד את נכסיי, ונטל ממני את צאצאיי ושירשם מן השורש. אז בא עליי המשפט בדין ובצדק.
אִם־נִפְתָּה לִבִּי עַל־אִשָּׁה וְעַל־פֶּתַח רֵעִי אָרָבְתִּי׃
אם חלילה נפתה ליבי ונתפתיתי לאשת איש, ומתוך כך ארבתי - מלשון מארב - על פתח רעי כדי לזנות עם אשתו,
תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין׃
אזי אני מקבל עליי את הדין: תהיה אשתי כשפחה בזויה הטוחנת בריחיים לאיש אחר, כמו שנאמר "עד בכור השפחה אשר אחר הריחיים". "ועליה יכרעון אחרים" - מידה כנגד מידה: כשם שחפצתי חלילה באשת רעי, כך ייעשה לי.
כִּי־הִיא זִמָּה וְהוּא עָוֺן פְּלִילִים׃
עכשיו הוא מבאר את טעם העונש. הנפש המעמיקה במחשבת זנות - זו "זימה", מלשון זומם, אדם שכל הזמן זומם מחשבות של זנות, והדבר מעיד על תכונה רעה בנפש. "עוון פלילים" - מלשון משפט, כמו "ונתן בפלילים": גם בארץ יש דיינים ושופטים הדנים על מעשה כזה, על פי תביעת הבעל.
כִּי אֵשׁ הִיא עַד־אֲבַדּוֹן תֹּאכֵל וּבְכׇל־תְּבוּאָתִי תְשָׁרֵשׁ׃
המעשה עצמו דומה לאש האוכלת עד אבדון את גופו של החוטא, וגם "בכל תבואתי תשרש" - גורמת שיאבדו בניו וקנייניו, כאש האוכלת ופוגעת בכול. ולכן אומר איוב: לא יעלה על הדעת שעשיתי כדבר הזה; ואילו עשיתי - ראוי היה לי עונש נורא ואיום כזה, שכן מעשה הזנות והפיתוי אחר אשת איש הוא מעשה נורא כל כך, שמגיע עליו עונש של אובדן כל הקניינים ושירוש כל הבנים מן העולם.
אִם־אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי׃
אליפז אמר לו שאלמנות שילח ריקם - אולי מתוך עושרך לא נהגת כהוגן עם מסכנים, עניים וגלמודים. עונה לו איוב: לא זו בלבד שלא גזלתי אלמנות ויתומים, אלא אפילו עבדי ואמתי, שהם קניין כספי ושייכים לי, אם היה להם ריב עמדי - לא מאסתי במשפטם. לא אמרתי לעבד "עבוד ושתוק, אין לי מה לדבר איתך, אתה עבד ותעשה מה שאני אומר", אלא אפילו עבד שבא בקובלנה כלפיי - הייתי מקבל את דבריו.
וּמָה אֶעֱשֶׂה כִּי־יָקוּם אֵל וְכִי־יִפְקֹד מָה אֲשִׁיבֶנּוּ׃
וטעם הדבר: הרי גם לי יש כביכול משפט עם האלוקים, שאני רב עמו על הייסורים שהביא עליי בחינם. ואם לא אריב את ריב עבדי - מה אעשה כשיקום הקדוש ברוך הוא ויקבול כנגדי ויאמר: כיצד אתה צועק כלפיי ותובע ממני דין, בשעה שעבדך צעק כלפיך ולא דנת את דינו כראוי? אומר איוב: זו סיבה מספקת לכך שרבתי את ריב עבדי, שהרי הקִרבה ביני לבין העבד גדולה הרבה יותר מן הקרבה ביני לבין האלוקים; ואם העבד לא היה יכול לפתוח פה כנגדך, אדונו - איך אתה פותח פה כנגד השם?
הֲלֹא־בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד׃
זו הטענה שהיה השם טוען כלפיי: הרי שניכם, אתה ועבדך, קרובים זה לזה - שניכם נוצרתם ונולדתם מבטן אישה, ואף על פי כן לא שמעת את צעקתו, אף שהוא קרוב ודומה לך כל כך; ואיך אתה רוצה לעשות משפט עם האלוקים? המלבי"ם מסביר שהבטן מסמלת את ההריון והרחם את הלידה - "פטר רחם". לכן "בבטן עושני עשהו" מדבר על העשייה, על ההריון; "ויכוננו ברחם אחד" - על הלידה.
אִם־אֶמְנַע מֵחֵפֶץ דַּלִּים וְעֵינֵי אַלְמָנָה אֲכַלֶּה׃
צופר הנעמתי אמר עליו שריצץ ועזב דלים. אומר לו איוב: לא זו בלבד שלא גזלתי דלים, עניים ואביונים, אלא אף לא מנעתי מהם את חפצם ושאלתם. "ועיני אלמנה אכלה" - עיניה הכלות לקבל ממני דבר מה, ואינה מקבלת.
וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי וְלֹא־אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה׃
וכן אם תאשימוני שאכלתי פיתי לבדי ולא נתתי ליתום שיאכל ויתפרנס עמי. והרי על כל זה - "מה אעשה כי יקום אל"? איזו זכות ואיזה פתחון פה יהיה לי לדבר לפני הקדוש ברוך הוא, אם אני עצמי איני דואג לדלים, לאלמנות וליתומים, ואוכל פיתי לבדי? יאמר לי: אינך דואג למסכנים, ולמה שאני אפנה לשוועתך? ומתוך חשש זה דאגתי לכל מי שיכולתי, ולכל מי שהיה זקוק לעזרתי עזרתי: לא מנעתי מחפץ דלים, לא כיליתי עיני אלמנה, ולא אכלתי פיתי לבדי - אלא אכלו יתום ואלמנה יחד עמי.
כִּי מִנְּעוּרַי גְּדֵלַנִי כְאָב וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶנָּה׃
הקדוש ברוך הוא גידלני מנעוריי: אף שהייתי יתום, גידל אותי השם כאב. ואילו לא נהגתי כראוי, היה שואל אותי: מדוע לא עשית ליתום כשם שאני עשיתי לך? הלוא גידלתי אותך, איוב, כשהיית יתום, והבאתיך עד למדרגה הרמה והנישאה, לעושר ולכבוד שהיו לך - ולמה אינך דואג ליתומים שלי? "ומבטן אמי אנחנה" - כשנפטר אבי נותרה אמי אלמנה, ואני הנחיתי ופרנסתי אותה מיום שיצאתי מבטן אמי, כלומר מנעוריי; וכל זה מפני שהשם עזרני כאב והשגיח עליי ועל אמי, ומתוך כך יכולתי להנחות את אמי ולפרנסה כראוי. ולכן ודאי שנתתי לכל מי שהיה צריך, וסעדתי ועזרתי לכל מי שהיה זקוק לכך.
אִם־אֶרְאֶה אוֹבֵד מִבְּלִי לְבוּשׁ וְאֵין כְּסוּת לָאֶבְיוֹן׃
אִם־לֹא בֵרְכוּנִי חֲלָצָו וּמִגֵּז כְּבָשַׂי יִתְחַמָּם׃
אמרו לו רעיו "ובגדי ערומים תפשיט" - שאנשים שכמעט אין להם בגדים, אתה עוד גזלת את לבושם. אומר להם איוב: כיצד תוכלו להאשימני בדבר כזה? אם הייתי רואה אדם אובד בלי לבוש, או אביון שאין לו כסות - הרי חלציו בירכוני. החלציים הם מקום המותניים, שעד עתה היו גלויים וערומים, ועכשיו התכסו, שכן מגז כבשיי - מן הצמר שלי - הייתי מספק לערומים ולאביונים כסות ולבוש, ובו היו מתחממים. ואם כן, איך תאשימוני שהפשטתי ערומים? אדרבה, חלציהם מברכות אותי על שסוף סוף הן מכוסות.
אִם־הֲנִיפוֹתִי עַל־יָתוֹם יָדִי כִּי־אֶרְאֶה בַשַּׁעַר עֶזְרָתִי׃
איוב היה יושב בשער, כפי שסיפר קודם שהזקנים היו קמים מפניו. אומר הוא: אפילו בא יתום לפניי בשער המשפט, וראיתי שעל פי הדין התחייב מלקות - לא הניפותי עליו ידי להכותו במו ידיי. אף שראיתי "בשער עזרתי", שעל פי המשפט היה לי סיוע וסימוכין להכותו, ומבין הייתי שמגיע לו - בכל זאת נשמרתי מלהכותו בידיי. ואם באמת הכיתיו חלילה, הריני קוצב על עצמי את הדין:
כְּתֵפִי מִשִּׁכְמָהֿ תִפּוֹל וְאֶזְרֹעִי מִקָּנָהֿ תִשָּׁבֵר׃
כדי להבין זאת צריך לדעת מהי הכתף, מהו השכם, מהי הזרוע ומהו הקנה. הכתף כפשוטה - שני הקצוות שבהם נושא אדם משא, כמרגלים שנשאו את האשכול על כתפם; שם מתחילות הזרועות. השכם הוא החלק המחבר בין הכתפיים, מאחורי הצוואר. ולכן, מעיר המלבי"ם, השכם נזכר תמיד בלשון יחיד - "נשא על שכמו" - שכן הוא אחד, מתחת לצוואר לצד העורף; ואילו "כתפיים" נאמר תמיד בלשון כפולה, שהרי יש כתף מכאן וכתף מכאן. הזרוע היא החלק המחבר בין הכתף לקנה - שם מניחים את התפילין; והקנה הוא מן המרפק ועד היד, המקום שבו מניחים את השעון. והיד נקראת כך משום שיש בה י"ד פרקים. ועתה: "כתפי משכמה תיפול" - הכתף תיפול מן השכם המחבר את הכתפיים; "ואזרועי מקנה תישבר" - הזרוע תישבר באמצע ותתנתק מן הקנה.
כִּי פַחַד אֵלַי אֵיד אֵל וּמִשְּׂאֵתוֹ לֹא אוּכָל׃
ומדוע נזהרתי כל כך? "כי פחד אליי איד אל" - פחדתי מיראת העונש, שמא יביא עליי הקדוש ברוך הוא איד, כלומר שֶׁבר, בעקבות מעשה כזה. "ומשאתו לא אוכל" - וגם בלא פחד ויראת עונש, הייתה בי יראת הרוממות: "שאתו" מלשון רם ונישא, ומרוב היות השם רם ונישא לא הייתי מסוגל לעשות כדבר הזה, מצד יראת הרוממות המפעמת בי.
בפרק זה פורש איוב את יריעת צדקותיו כדי להוכיח שאינו ראוי לייסוריו: שמר עיניו בברית ולא התבונן אפילו על בתולה, לא הלך בשווא ובמרמה, לא נפתה אחר אשת רעהו, לא מאס במשפט עבדו ואמתו, לא מנע חפץ דלים ולא כילה עיני אלמנה, האכיל יתומים והלביש ערומים, ולא הרים ידו על יתום אפילו כשהדין היה עמו - הכול מתוך פחד מאיד אל ומתוך יראת רוממותו. אך על כל אלה השיבה הגמרא "עפרא לפומיה דאיוב": לא בשל חסרון בצדקותיו, אלא משום שאברהם אבינו, שהיה גדול ממנו לאין ערוך, קיבל רעב ונדודים אחר כל ההבטחות ולא קבל כנגד בוראו. ומן הדרך נלמד גם עד כמה חייב אדם להתרחק ממקומות של טומאה, שעצם הקרבה אליהם משפיעה - עד ש"הנה נא ידעתי" נאמר דווקא בשערי מצרים.